שוב עולה המנגינה מאת אלון פרנקל

בעומדו מול הדלת הנעולה, ליבו של מנצח התזמורת לשעבר, המאסטרו, החסיר פעימה. ברגעיו האחרונים התקשה להאמין שבקרוב יבוא הסוף לחיפושיו הארוכים, מסע שלמענו עזב את מה שעוד נותר לו בחייו. לפני שיכול היה לסקור בעיניו קצרות הרואי את דלת העץ, נאלץ לשאוף עמוקות את האוויר הדחוס של חדר המדרגות האפלולי. למרות חולשתו ומראהו הדק (תוצאה של מחלה מתמשכת), הזדקק למנוחה קלה בלבד כדי להסדיר את הנשימה הכבדה ממאמץ הטיפוס הרגלי למרומי הקומה השמינית. הפסקות החשמל שנעשו תדירות כל כך הביאו אותו להימנע מן הסיכון שבעליה במעלית. למרבה המזל, קוצר רוחו נסך ברגליו ובגופו משנה מרץ.

לאחר שהוטב לו, בחן המאסטרו את דלת העץ הכבדה שנעדרה כל קישוט, מקוש או מצילה. המילים 'יריב מוזיקנט' שנרשמו על גבי לוח עץ פשוט גילו למאסטרו את שמו של האיש אותו חיפש. הוא גירד בראשו בהיסוס. משום מה, השם נראה לו לא שייך לכלום. גם הכתב, שחציו עגול וחציו עקום לא נראה מתאים לאדם כזה, משכמו ומעלה. אי אפשר לומר שזהו שם בלתי ראוי, אבל בכל זאת, משהו לא נראה לו שלם.

הידורה היחסי של השכונה רימז שדייריה נהנו עדיין, אפילו בימים אלה, ממעט ממנעמי החיים שהציעה תל אביב החדשה. אמנם אספקת אנרגיה סבירה לא נמנתה על מנעמים אלה, אבל גם מים זורמים לא היו עניין של מה בכך. האיש הזקן ידע שאפילו כאן רבים העדיפו להצניע את היותם בעלי אמצעים, במיוחד כאלה שעסקו בדברים אסורים או מוזרים. לא הצבע המתקלף של הדלת טרד את מנוחתו. זה היה השם, ויותר מכך – הצורה המוזרה של אותיות שהיו מעט בלתי ברורות, הגם שהיו קריאות.

המאסטרו הנבוך קירב את אצבעותיו הארוכות לעיניו ובחן את הלובן החולני שדי היה בו להפיג מעט את האפלה ששררה בחדר המדרגות. מחלת הדם שלו הגיע לשלב הסופני, ידע, ואם מקורותיו הטעו אותו, בין אם במזיד ובין אם בשוגג, הרי שלא יוותר לו די זמן למצוא את הכישרון האמיתי. האיש הזקן נשם עמוקות והלם על הדלת, מתכווץ מעוצמת הכאב ששילח בו המגע עם העץ הכבד.

בתוך הדירה פנימה מילאה המנגינה את האוויר. צלילים כאלה לא נשמע כדוגמתם מאז אסר המושל על אותן אומנויות עתיקות כגון שירה או נגינה. מושל תל אביב החדשה, עושה דברם של משפחות הפשע ששלטו בעיר, היה עסוק מכדי לשאול מדוע נגזר דינה של המוזיקה להישמד בתל אביב רבתי. דברים כאלה לא עניינו אותו וגם לו, כמו לרבים אחרים, די היה במנגינות המתוזמרות שהחליפו בהדרגה את מהדורות החדשות. מנגינות אלה הונדסו ותוכננו כדי לעשות את תושבי העיר נוחים להשפעה. ראשי המשפחות רצו שהכל ינוח על מקומו בשלום בטריטוריה המשותפת. אחרי הכל, אנשים צריכים לצאת לעבודה, להרוויח כסף, לא לשאול שאלות ולשלם מיסים – מכל הסוגים והמינים. עליהם לעבוד קשה בלי לתהות איך נקרעה תל אביב החדשה ממדינת ישראל על ידי כמה משפחות. משפחות חזקות אמנם, אבל בכל זאת רק קומץ.

ובזכות המנגינות המתוזמרות לא התפלאו תושבי הטריטוריה 'תל אביב החדשה' כיצד עלה בכדי המשפחות לנשל את השלטון המרכזי מאחיזתו ברחבי העיר. גם את המאסטרו לא עניינו שאלות כאלה, הגם שעל שכמותו (אנשי מוזיקה אמיתיים, ולא פחות חשוב – מי שהיה חדש בעיר) לא השפיעה נגינת המשפחות המתוזמרת בצורה עמוקה כל כך. רק דבר אחד מילא את מוחו מהרגע שבו הגיעו אליו השמועות – למצוא את הכישרון היחיד והגודל ביותר שצומח בכל דור ודור, גם אם הוא גר בתל אביב, גם אם הוא נתון להשפעתן הישירה המשפחות, גם אם הוא חיית המחמד ועושה דברו של הדון בכבודו ובעצמו. כישרון כזה, ידע, יכול להגיע בנבכי נגינתו למעמקי הלב והשכל, לראות ולהראות את מה שאיש אינו יכול או איננו מעוניין לגלות.

בעומדו בחוץ, לא שמע המאסטרו אפילו צליל קלוש מאלה שמילאו את הדירה. בשעת ערב מאוחרת זו, כל ששמעו אוזניו היו קולות הצרצרים שנגינתם ניסרה את החלל. מרבית האנשים נמו את שנתם – שינה כבדה, נטולת חלומות, כפי שהורתה להם נגינת החדשות המתוזמרת של השעה 21:00. איש כמעט לא שוטט ברחובות, לבד מכמה שוטרים לבושי אזרחית. היו אלה עושי דברם של המשפחות השונות, כמובן, שצעדו הלוך ושוב על כל צרה שלא תבוא, במיוחד אם אחת המשפחות תנסה לחרוג במשהו מהסדר המוסכם. אבל המאסטרו, שכבר עבר בחייו מכשולים גדולים יותר וגבוהים יותר מכמה בריונים במדים, התחמק מהם בקלות וכעת נמצא לבטח בחדר המדרגות האפלולי, נוקש על הדלת שמאחוריה ישב מושא תקוותיו לפני הפסנתר וכמובן – ניגן.

משלא באה מבפנים כל תגובה, הלם המאסטרו שנית ושלישית על הדלת הכבדה. לאחר שעה ארוכה, משלא נענה, התיישב בכבדות על הרצפה, והשעין גבו אל הדלת. הייאוש הלם ברקותיו, כבד וסמיך. לחלוחית נקוותה בזווית עינו כשהבין כי נכשל. אף כי הגיונו ידע שסיכויי ההצלחה אפסיים, שכמעט וודאי לו שייהרג בדרכו, וגם אם לא ייהרג בוודאי ייתפס, וגם אם לא ייתפס, כמעט וודאי שלא ימצא כאן את זה שהוא מחפש, למרות הכל ידע בליבו שהמאמץ כדאי. שאין זה משנה אם הסיכוי קטן, כאשר ברור שהוא עומד להתגשם. וכעת הבין המאסטרו שליבו הכזיב אותו, ושהיה עליו להיות כעת במקום אחר, עם משפחתו, או לפחות בדרך לאולם הקונצרטים, מדמיין שהוא עדיין המנצח…

ראשו נשמט על חזהו בתשישות. אמתין כאן, החליט, עד שימצא אותי מישהו וייקח, השד יודע לאן. לפחות ישן מעט, יחליף כוח, לפני שיועמד בפני בית הדין המגוחך של תל אביב…

כשחש את המנגינה, יותר מאשר שמע אותה, בטוח היה שכבר נרדם ושקע בחלומות. לא בפעם הראשונה יהיה זה עבורו חלום של צלילים, בלי כל מראות. המראות יגיעו רק אחרי שהמנגינה תסתיים. אבל לא משלו הייתה המנגינה, לא מנגינה שיכול היה לחבר, אף לא בחלומו. עיניו של המאסטרו נפקחו, זיק של אושר מילא את העיניים המימיות, הכחולות אפורות, שמלאו חיים חדשים. יותר מששמע את המנגינה הקלושה חש בה איכשהו, ללא ספק. רטט מתוק עבר מבעד לדלת, דרך חוט שדרתו, ומילא את כל גופו בתווים שאת הדרך אליהם חיפש במשך כל חייו. הוא עצם את עיניו והתמכר למנגינה הנפלאה שהחזירה אותו לימי נעוריו, לימי בחרותו, לימי נגינתו כשעוד הייתה טהורה, לימים ששמו עדיין נודע לתהילה, כשהיה המאסטרו.

בחצי הלילה נמוגה הנגינה. המאסטרו התנער ממקומו וקם על רגליו. רק כעת חש בגופו הכואב, בשריריו הקשויים. גם מעט מן הבחילה המוכרת שהביאו עימן התרופות המרות עלתה בגרונו, אבל דבר מזה לא היה חשוב כעת. לא לאחר ששמע את המנגינה נוראת ההוד, שרק בעל כישרון אמיתי יכול להפיק כמותה. כעת, חשב, יתפנה המנגן ויפתח בפניו את הדלת. ידו נשלחה מאליה אל הדלת אך לפני שהקיש חזר בו. הוא הביט בעצמו, ראש מוטה כלפי מטה, באלכסון, ונד בעצב. מי חשב שככה, בחליפה קרועה ומאובקת, ימצא את הכישרון הגדול. אבל כסף לחליפה חדשה לא נותר בכיסיו, ובכל מקרה, בשעה זו גם לא תימצא לו חנות פתוחה. לפחות הספיק להתקלח במוטל, לפני שיצא, ואפילו מעט בושם הזליף, ששמר במיוחד להזדמנות חגיגית. בכמה תנועות מדויקות (זכר לימיו הגדולים כמנצח), הבריש בידיו מעט מהאבק ומהקמטים שאחזו בחליפת הכנפות. רק משמראהו השביע את רצונו זקף קומתו, נקש על הדלת והמתין.

גם כעת איש לא נענה לנקישותיו, אך לא היה בכוונתו לומר נואש. אם המנגן לא יצא אליו, ימתין לו כאן, על המפתן, עד הבוקר. עד מחר ימתין, עד השבוע הבא אם יהיה בכך צורך. לא יזוז לרגע, עד שיתכבד הכישרון הנסתר ויצא. ומה עושה המאסטרו כדי להעביר את הזמן? מצטרף לנגינה כמובן. לאותה הנגינה שחשות בה עצמותיו יותר מאשר אוזניו, הנגינה שלמענה הגיעה עד לכאן! כמו מאליה נשלחה ידו לכיס הפנימי של מקטורנו ושלפה את אוצרו שליווה אותו בדרך הארוכה. הדבר שנשא נחשב בלתי חוקי בעליל בתל אביב של הימים האלה. היה זה חליל קטן עשוי כסף טהור, חפץ נהדר, מלאכת מחשבת של ימים עברו. כעת, משרצה לנגן, נמוג אותו הד קלוש ויחיד במינו שנשמע מעבר לדלת. כאחוז טירוף ניסה למצוא רעיון לנגינה ראויה לשמה, ודווקא עכשיו לא עלתה בדעתו מנגינה מתאימה. כאילו נשכחו ממנו כל הסונטות והלחנים והמנגינות שהכיר מעודו. דומה היה שהעיר הילכה גם עליו מן קסם רע, שהחניק קולה של יצירה. אך לבסוף, במאמץ רב, משהו זע בו והוא קירב את החליל אל שפתיו והשמיע צליל קצר, זך וענוג כציוצו של גוזל שפרש כנפיו לראשונה. בעקבות הצליל הראשון באו שני ושלישי והמנגינה עלתה גבוה, בשטף.

ברגע זה נפתחה הדלת, מעט שבמעט. שתי זוגות עיניים הביטו החוצה, מבעד לחרך הצר. זוג עיניים אחד הביט בעניין רב באיש המחלל, על רגליו המתופפות בעדינות על הרצפות, על גבו הנע בעדינות, כבתפילה. אך זוג העיניים השני הביט החוצה בחשד, בתיעוב, באיום. "לך מכאן!" נשמעה צריחה גסה מתוך ביתו של הנגן המוכשר בתבל. "הסתלק, או שאשבור לך את כל העצמות!" ניגונו של המאסטרו נשבר, גוו נכפף. "אבל… רק רציתי… קיוויתי…"

זוג העיניים הראשון הביט במאסטרו באהדה. "אנא, לך מכאן," ביקש אותו קול רך ועדין, מתנגן מעט, דומה קמעה ובמפתיע לקול הראשון, המאיים. "אם לא תלך מייד, לא אוכל למנוע ממנו לפגוע בך. אנא…"

עווית אחזה בגופו של המאסטרו, עווית שהביאה עימה המחלה הנוראה. ידו הרועדת שמטה את החליל וניסתה לרופף מעט את עניבת הפפיון. הדלת נפתחה עוד מעט ויד נשלחה החוצה במהירות, הדפה את המאסטרו, חטפה את החליל וטרקה את הדלת. שאגה איומה נשמעה מתוך הדירה, רעם שהרעיד את חדר המדרגות השקט ואת קירות הבניין המיושן אך הנאה. חום וקור התלפפו סביב ליבו של המאסטרו ברגע אחרון של מאמץ, עת ניסה להתגבר, לשאוף רוח, להפסיק לרעוד. אך כוחו לא עמד לו והוא צנח ארצה בלי להשמיע קול.

בתוך הבית פנימה לפתו ידיים חמדניות את חליל הכסף. "זה בטח שווה משהו…" נהם מישהו עוד לפני שפנה לבחון את פיתוחיו הנאים של החליל הקטן. כעבור רגע, מבלי משים או כמתוך גחמה רגעית, קירב את החליל אל שפניו הבשרניות מעט ונשף. הצליל שנמלט החוצה היה קצר, זועם. הוא הפנה את מבטו הרחק ממבטו המאשים של רעהו העדין, והחל מכה את הקיר בחליל, אוחז בו כבפטיש. "אשפה מטופשת! אנשים מטופשים! מגעילים! הניחו לי כולכם!"

"חדל בבקשה," התנגן בתחינה הקול הרך. הנח לי לבחון את כלי הנגינה הזעיר, מעולם לא ראיתי משהו דומה לו…"

אט אט חדל האיש האוחז בחליל להטיחו בקיר. למרבה הפליאה, לחליל לא אונה כל רע, שלא כמו הקיר שנפערו בו בורות קטנים. דומה שפרץ האלימות הרגיע במשהו את האיש הפראי, שניראה מהורהר לפתע. "רגע אחד…" אמר כמשיח לעצמו ואז הפנה מבטו לעבר בעל הקול הרך. "קח אותו! קח ונגן! רק אל תדבר! די לי מדיבורים שמייסרים אותי מבפנים ומבחוץ!" האיש אחז במצחו, כחולה קדחת, והעביר את החליל לחברו. הלה קירב את הפיה לשפתיו והשמיע נגינה קצרה, מפעמת, חודרת כליות ולב. "עכשיו – נסה אתה!" אמר בעל הקול הרך בתקיפות מפתיעה, דוחף את החליל אל זה שביקש לעשות בו שפטים רק לפני רגעים מספר. כעת היה קולו נלהב, מלא חיים. "נגן בבקשה, נסה רק פעם אחת, למעני…"

העיניים הקשות נמשכו כבחבלי קסם אל החליל העדין. אור הירח הקלוש שחדר מבעד לתריסים שלח נצנוצים לתוך החדר. לאורם, נמס מעט המעטה הקשה, הזועף והמפוחד, שמילא את העיניים כמעטה של שריון מגן. ידיים רועדות, כמתוך מאבק איתנים פנימי, הובילו את כלי הנגינה העתיק אל השפתיים ששלחו פנימה משב אוויר מהביל. הצליל שיצא רעד מעט לפני שהתנודד ונמוג. צליל עלוב, לא יותר מיריקה, בעצם. "הה!" לעג הקול הגס, מסווה בקושי את אכזבתו. "כמו שחשבתי – סתם חתיכת זבל מזוין!" לפתע החל לרוץ בין החדרים במהירות מסחררת. רץ ונהם, מנסה לסלק את הזעם שפעפע בקרבו ברמה מסוכנת, מאיים להפר את האיזון הפנימי. הקול העדין חפץ לומר דבר מה, אולם ידוע ידע היטב שבשעה זו אין הוא מהווה יריב שקול או יריב בכלל. מילה לא במקום, צליל מיותר, וכל חיצי הזעם יופנו לעברו… הוא חש את הזעם הקר, את הדם המפעם המאיים לסחפו לתהום אפלה, עמוקה ללא סוף. שנים ארוכות ניהלו השניים מאבק מתמשך. לעיתים ניצח האחד ולעיתים השני, לעיתים ניצחה הנגינה ולעיתים ניצחו הריצה והבריחה והכעס ואי האמון והפחד.

כעת הרגיש הנגן המוכשר בכעס איום, רב ועצום מתמיד. אם לא ימצא את הכוח לנגן במהירה, הכל יאבד. יתכן שאיש מהם לא יזכה לראות את אור הבוקר. המהומה תכלה את שניהם…

בו ברגע, כאילו קרא האיש המתרוצץ, מהקשוחים והנוראים שבבני תל אביב החדשה, את מחשבותיו של האיש העדין ממנו. ההתרוצצות האלימה שקטה במהירות שבה החלה. האיש האלים עמד רגוע לגמרי ושלו, אפילו בלי להתנשף למרות מאמץ הריצה. הוא גיחך לעבר הנגן שאחז ביד אחת את החליל והתנשף בכבדות. "עכשיו הגיע הזמן לנגן בכלים שלי," לחש בארסיות ושלף מחגורתו אקדח מרושע למראה. הנגן הביט באימה בקנה האקדח שנלחץ במהירות ובעוצמה אל לחיו, בכוח שכמעט ריסק כמה משיניו.

"נראה לך שאתה יכול בלעדי!?" קרא. "נראה לך שאתה טוב יותר משום שאתה יודע לנגן?" את המילה האחרונה ביטא בבוז כה רב, שהפחיד אף יותר מקנהו האפל של האקדח. הנגן הטוב הבחין באצבע המלבינה, המגבירה את לחצה על ההדק. הם מעולם לא הגיעו למצב כזה. תמיד הייתה ביניהם ההסכמה שבשתיקה שהם זקוקים זה לזה, שלמרות הסודות שכל אחד מהם שמר מפני חברו, לאיש מהם אין קיום עצמאי. ליבו של הנגן האיץ את מהלכו כרכבת דוהרת, בעוד עיניו נעצמות בשל כאב שהסב האקדח, שהגביר את לחצו.

"הפסנתר!" הבליחה מחשבה בראשו. כעת היה זה הוא שרץ במהירות, רגליו נושאות אותו אל הדבר היקר לו מכל – פסנתר הכנף הגדול שקיבל במתנה מהדון של תל אביב החדשה. מי היה מאמין שנותר עדיין בתל אביב רבתי כלי נגינה שכזה, שחור ושלם ובלתי חוקי בעליל. מי שלא מצוי בסוד העניינים עשוי היה להתפלא על מה ראה הדון לחרוג ממנהגו ולהתיר לזוג המוזר להחזיק בכלי נגינה פעיל, אבל בעצם אין הדבר מוזר כל כך. אחרי הכל, למי יותר להחזיק בכלי נגינה שכזה אם לא למתנקש הראשי, שליבו יצא לנגינה? הנגן המוכשר, העדין, הגיע אל הפסנתר ברגע האחרון ממש. ביד בוטחת הניף את מכסה הקלידים והעביר חמש אצבעות להוטות על גבי המקשים הלבנים. המתנקש, שלא יכול היה לעמוד בפני הצלילים, שמט את אקדחו, עצם את עיניו והקשיב. בשעה שהצלילים רדפו זה את זה, לא נותר אלא להודות – המנגינה ניצחה את הרובה, לפחות בינתיים.

*

בדיוק באותו הלילה נדדה שנתו של הדון של תל אביב. לא היה זה בשל המיסים, שכן הללו זרמו אל כיסיו באין מפריע. גם לא בשל משפחות היריבים שכבר למדו לכבד את החזק מהם, האיש שכבש למען כולם את תל אביב. הייתה זו התלבטות בעניין זר לו למדי, התלבטות שניתן לסכם בשאלה – האם לחסל את המתנקש המוכשר ביותר שלו עצמו. חיבתו למתנקש, למתנקש-המנגן, עברה כבר מזמן את הטעם הטוב, והוא היה הראשון שהכיר בכך. לולא אותה חיבה, לעולם לא היה מתיר לו להחזיק ברשותו פסנתר כנף אמיתי ולנגן.

מהנדס האזרחים קבע במפורש שנגינתם של כלי נגינה עשויה לפגום בסדר הטוב. הנגינה תכרסם ביעילות התווים המתוזמרים שליוו את חדשות העיר מדי שעה בשעה (כשלא היו הפסקות חשמל, כמובן). אותן נעימות חדשותיות מילאו את ראשי האנשים הנורמטיביים באושר מתוזמר. אבל מצד שני, המתנקש של הדון לא היה בשום אופן מה שניתן לכנות "איש נורמטיבי". מצד שלישי, אדם כמוהו, שהוכיח את עצמו כנכס ממדרגה ראשונה, יכול בהחלט להפוך בלי התראה לאיום שאין כדוגמתו. האם לחסל אותו? להשאירו בחיים? לקחת ממנו את הפסנתר? ואם יגזול את פסנתרו, האם זה לא שקול למוות? האם זה לא יפר את האיזון? ואולי דווקא זה מה שיהפוך אותו למאוזן יותר? "אח…" נאנח הדון, שאלות, שאלות, שאלות…

כמעט במשך כל אותו הלילה התחבט הדון בשאלות הקשות, עד שעייפותו הכריעה אותו והוא נרדם וחלם חלום. ובחלומו הופיע המתנקש כפי שנראה עשרים שנה לפני כן, במקום בו נפגשו לראשונה, בקרקס הפריקים של ששון.

"גבירותיי ורבותי!" קולו של הכרוז נישא אל על. מיד יעלה ויבוא אל הבמה האמן הראשי, כוכב המופע, האיש היחיד בעולם שמסוגל לנגן בפסנתר ביד אחת ולהטיל סכין חדה בדיוק מופלא בידו השנייה!" מחיאות הכפיים עלו באוקטבה שלמה. הכרזות שפוזרו ברחבי העיר תל אביב (הישנה) הבטיחו הופעה שאין דומה לה. אמן חדש הצטרף למופע הפריקים של ששון, והפעם לא היה זה האיש החזק בעולם, גברת מזוקנת, או גמד בעל רגלי תיש. הפעם היה זה פריק שטרם נראה כמוהו בתל אביב – איש חי בעל שני ראשים! מעטים מבין אלה שרכשו כרטיס למופע האמינו שהפריק הדו ראשי אכן יתברר כנגן מוכשר בפסנתר. מעטים עוד יותר האמינו שהוא יהיה מסוגל להשליך סכין, תוך כדי נגינה, ולפגוע בתפוח שהונח על ראשה של עוזרת יפהפייה. אבל שלא כצפוי, הקהל קיבל בדיוק את מה שהובטח לו.

את התשואות שקצר המופע יקשה לתאר במילים. בסיום הנגינה הריע הקהל לאמן המוכשר, הפריק הדו ראשי, בציפייה להדרן. למעט איש אחד (הדון לעתיד), אף אחד ממוחאי הכפיים לא הבחין בהתגוששות הפנימית שבין הנגן המוכשר לבין מטיל הסכינים שחלקו גוף אחד ותחביבים שונים. איש, למעט אחד, לא הבחין באכזריות שנצצה בתוך עיניו של מטיל הסכינים, שהשתוקק (מסיבותיו שלו) לשלח את סכינו בליבה של רחל העוזרת היפה, במקום בתפוח שעל ראשה. רק הנגן בעצמו והדון לעתיד לבוא, ידעו שרק הנגינה יכולה לאלף איכשהו את מטיל הסכינים המסוכן והבלתי צפוי. השאלה הייתה עד מתי תוכל הנגינה לשלוט באינסטינקט של החיה. החיה שהסתתרה בתוך הראש השמאלי.

עם תום ההופעה ניגש פנחס להב, הדון לעתיד, למנהל הקרקס אדון ששון וביקש לשוחח עימו. איש לא ידע על מה ועל מי דיברו השניים, אך לאחר שעה קלה עזב להב ביחד עם מטיל הסכינים הדו ראשי. בחודשים הבאים ניהל להב את דרכו בזהירות וללא חיפזון. תחילה למד כיצד לאלף את בן חסותו החדש באמצעות תרגול מאוזן של נגינה והפעלה של כלי נשק לשימוש אישי. לאחר מכן החל לספק גם נשק טקטי, חומרי נפץ והכשרה מקיפה לשימוש ברעלים. בהמשך, החל הדון לספק לבן חסותו מטרות שסללו עבורו את הדרך אל השליטה המוחלטת בתל אביב. באותם הימים איש עוד לא שמע על תל אביב החדשה. באותם הימים עוד לא נאסרה הנגינה. באותם הימים, טרם נדדה שנתו של הדון של תל אביב.

*

לפנות בוקר, כפי שקרה לו בדרך כלל לאחר לילה של טרנס נגינה, חש יריב דו ראשי ערני ונינוח, כמו אחרי שנת לילה טובה. ראשו הימני, התמים והיצירתי, היה כמרחף לצלילי המנגינות שחיבר וניגן. הללו המשיכו לשייט להן נטולי דאגות אפילו כעת, כאשר רק שקט מילא את הדירה שקיבל מאת דון להב, הסנדק שלו. הוא החל לשרוק בשקט מנגינה חדשה, מאותן המנגינות שנתנו טעם לחייו, שהצילו את חייו, עד שלשמאלי נמאס.

"על רגליך, בחור, אני רעב!" ציווה הראש השמאלי. השריקה העליזה גוועה. "מתחשק לי סטייק נא, מדמם. תתקשר למסעדת הגריל ותבקש מהם – בקול הנעים שלך – שיואילו בטובם לשלוח לי אחד. לא, בעצם שניים. אחרי הכל, לא ישנו ולא אכלנו כל הלילה." הראש השמאלי של יריב טפח בחיבה על הבטן המשותפת והוסיף, "ואל תשכח את הבירה. אני צמא. אני מתאר לעצמי שגם אתה…"

יריב התפנה לבחון את הדירה בארבעת עיניו. מאורעות הלילה היו זכורים לו במעורפל. משהו הסעיר אותם, את שניהם, אבל מה? או מי? משהו גרם לו להתרוצץ כמטורף, ועכשיו חצי דירה הרוסה, ולא בפעם הראשונה…

"תפסיק לחלום! ציווה הראש השמאלי של יריב. גש להתקשר, ואחר כך נסדר את הדירה. אתה יודע שמיסיה להב אוהב לקפוץ לכאן בלי אזהרה ואי אפשר לקבל את פניו בבית הפוך, עם כיסאות מנופצים ותמונות שבורות. וחוץ מזה, גם לא נראה לי שהוא יתלהב מהזקן החלילן שהשארת אמש בחדר המדרגות. אתה יודע שלהב שונא כשאחד העובדים הבכירים מושך תשומת לב בלתי רצויה."

זקן בחדר מדרגות? על מה הוא מדבר? הראש הימני של יריב לא הצליח בשום פנים ואופן לזכור את האיש שלא נשמע כמו מטרה הגיונית למחסל של הדון. השמאלי גיחך. "אולי אני לא יכול לקרוא את המחשבות שלך, חביבי, אבל אני מרגיש שאתה לא ממש מאוזן הבוקר. אני דווקא מרגיש מצוין, תודה ששאלת. אם אתה שואל את עצמך מי זה הזקן שאני מדבר עליו, אין לך מה לשאול אותי. משהו בו נראה מוכר, אבל אני לא בטוח עדיין איפה נתקלתי בפנים שלו. אל תדאג, עוד אזכר." לאחר שתיקה של רגע, כשראה שהראש הימני לא מראה עדיין סימנים של התאוששות, המשיך השמאלי ואמר, "מה שבטוח, גם הזקן עם החליל, כמו כולם, רצה מאיתנו משהו. ממך, יותר נכון. חוץ מזה," חייך הראש השמאלי ושלף חליל קטן מכיס המקטורן הפנימי, "הוא השאיר לך מתנה."

הראש הימני הזדקף באחת. הזקן… הנגן המוכשר שהגיע בלילה… איך יכול היה לשכוח אותו? זה בוודאי באשמת הקרב האינסופי עם השמאלי, מלחמת השליטה הבלתי נגמרת. אילולא המוזיקה שהשפיעה איכשהו גם על הרשע מרושע הזה, כבר מזמן שלא היה סיכוי והפסיכופת היה יוצא מכלל שליטה.

"היי, היי! תתעורר! צא מכל המחשבות האלה שלך! אל תשכח שגם אם אני לא יודע בדיוק על מה אתה חושב, אני בהחלט מרגיש לאן נושבת הרוח. שנינו יודעים שכשיש לי מצב רוח טוב, אתה ממש לא רוצה לגרום לחיה לצאת החוצה. עכשיו אני לוקח את העניינים לידיים, כמו תמיד כשהמצב מצריך מישהו עם שכל, עם הגיון, עם אינסטינקט בריא של הישרדות." יריב מתח את גבו ושפשף את לחיו שכאבה, משום מה. "עכשיו אתה עושה בדיוק את מה שאני אומר, ברור?"

הראש הימני הנהן בעייפות. שארית השלווה של אחרי נגינה התפוגגה כעשן וכל מה שנותר היה אין אונים תשוש. הוא חצה את הדירה בכבדות בלתי אופיינית ופתח את דלת הכניסה. בחדר המדרגות היה שרוע המאסטרו ברפיון איברים. ראשו הימני של יריב נטה מעט הצידה, לעבר כתפו החסונה, ושפתו רטטה בעצב. מוזיקאי מוכשר שכזה, על אף גילו המופלג לא היה צריך לסיים כך את חייו, בביתו של מחסל מקצועי. הראש השמאלי נחר בבוז ותפס ברגליו של המאסטרו בכוונה למשוך אותו אל הדירה כשק תפוחי אדמה. ברגע האחרון השתלט ראשו הימני של יריב על עצמו, מתוך כוונה לתת למאסטרו כבוד אחרון. הוא קרב אל צידו של האיש, רכן לידו והרים אותו בעדינות בשתי ידיו החסונות, וכעת חזר לביתו כבעל הנושא את רעייתו הטרייה מעבר למפתן.

מראה פניו של הקשיש המת העיד על אכזבה עמוקה ועל צער. הצד הימני של יריב נכמר גם הוא אך לא היה לאל ידו לעשות יותר מאשר להניח אותו על הספה בעדינות ולכסותו בסדין. שעה ארוכה עמד למרגלות הספה, מהרהר בהבעה של המאסטרו הזקן, בקמטוטי פניו, בחליפתו המיושנת בעלת הכנפות. לו היה חי, נאנח יריב בליבו, היה מראה לי את הדרך החוצה מכאן, מהכרך הלוהט והלח. בנגינה משותפת היינו מנצחים אותו, את השמאלי…

"די, מספיק, בחייך!" קרא הראש השמאלי בחיוך משועשע. "תפסיק למלא את המוח שלך במחשבות מטופשות, זה מגעיל! אתה חושב שהאיש הזה," הפטיר בלגלוג, "שונה כל כך מהדון השנוא עליך?! שניהם רוצים לנצל אותנו! כן! מה אתה מסתכל עלי ככה, כמו איזה תינוק בן יומו? הדון צריך אותך כדי שתעשה את העבודה המלוכלכת שלו, והמחלל בחליל הזה מה? אתה אולי סבור שהוא סתם נגן מוכשר, אבל לא אני. אתה הרי יודע שיש לי זיכרון מצוין לפרצופים ובדיוק נזכרתי שהאיש הזה היה מנצח מוכשר. אבל זה היה פעם, מזמן. החלילן הזה שלך כבר מזמן הושלך לפח האשפה של ההיסטוריה. הוא בטח היה צריך אותך כדי למשוך מעט תשומת לב. אני בטוח שהוא דמיין לעצמו את כותרות העיתונים שמחוץ לתל אביב: 'המאסטרו מוצא לעצמו יורש! פריק בעל שני ראשים!' כן, ידידי, כל מה שהוא רצה זה להרגיש מפורסם ואולי גם לשמוע כמה תשואות, לפני שהוא מתפגר. אתה אולי לא רואה את כל מה שברור מאליו, אבל רואה שהוא היה חולה אנוש. אני יכול להריח את זה וזה מגעיל אותי. אפילו בר מינן רוצה לנצל אותך!"

ראשו הימני של יריב עצם את עיניו ואטם את אוזניו בכל כוחו. הוא טלטל את ראשו, בתקווה לסלק את הקול המכאיב של הראש השמאלי. אבל כצפוי, השמאלי יכול היה לדבר אליו מבפנים, ראש אל ראש, מחשבה אל מחשבה. יריב שנא את זה, זה גרם לו להרגיש מחולל. שניהם שנאו את זה. לפעמים הם גם שנאו זה את זה, אבל לא תמיד. הם גם כיבדו זה את זה והיו זקוקים זה לזה, אפילו שלא היו מוכנים להודות בכך בקול, בעד שום הון שבעולם. רפיון איברים פשט בגופו של יריב. הוא חש כמו אחרי משימה, אחרי שנאלץ להביט בעיניו בשמאלי המבצע את עבודתו המלוכלכת של דון להב. אפילו שהשמאלי נהג לעשות עבודה נקייה, ומעולם לא התאכזר לקורבנותיו שלא לצורך, יריב הימני לא הצליח להתרגל לחלק הזה של חייו. סחרחורת סחררה את החדר מול עיניו והיה עליו לאחוז בשולחן פן ייפול. "אל תתרגש כל כך," אמר הראש השמאלי ברוך מפתיע. "כל מה שאני עושה, אני עושה כדי לשרוד. כדי ששנינו נשרוד. ועכשיו אנחנו צריכים לאכול ולנוח. נסדר כבר בערב, ולעזאזל עם הדון. קדימה, בוא נלך לטלפן למסעדת הגריל."

אחרי שסיים למסור את הזמנתו, פנה יריב אל פסנתר הכנף בכוונה לנגן מעט. "די, תן לי מנוחה," ביקש השמאלי, כל הלילה ניגנת, אין לי כבר כח, ואתה יודע שאני מעריך אותך בתור אמן וכל זה." הימני התעלם ממנו. בראשו התנגנה ראשיתה של נעימה מלודית נפלאה והיה עליו לשחרר אותה לחופשי. מראות העבודה האחרונה שביצע השמאלי ניסו לצוף אל פני השטח מתוך מעמקי זיכרונו, מבעד לחומות ההגנה, וריח הדם שעלה באפו עורר בו בחילה.

"אתה יודע מה," שידר השמאלי מחשבה ללא מילים, "אם תבטיח לא לנגן, לפחות עד שנאכל ארוחת בוקר, אספר לך סיפור. סיפור אמיתי, עלי ועליך." משהו בקולו של השמאלי נשמע כאוב, פגיע ובכלל לא עליז. הטון הזה, שהיה שונה כל כך מהרגיל עבור המחסל, עורר את סקרנותו של יריב. "ספר לי," אמר יריב ברכות. "אבל לא מבפנים" ביקש, דבר אלי בקול. רק בקול."

"אני זוכר הכל," החל יריב השמאלי לספר. "כמעט שום דבר אני לא שוכח. אפילו את ההתחלה אני זוכר, את היום שבו יצאנו לאוויר העולם. כשנולדנו, אני ואתה, זה היה הלם מוחלט לאימא ולאבא. היינו מאוד קטנים, גוף קטן פחות מקילו משקלו, עם שני ראשים זעירים מתנופפים על שני גבעולי צוואר. כשאבא הורשה להיכנס לפגיה, הוא השתולל מזעם. הוא צרח מילים כמו 'תועבה', 'פסולת', ועוד דברים הרבה יותר גרועים. הוא קילל את הרופאים שהבטיחו לו תאומים והביאו לו אותנו. אחרי שהוא נרגע, הרגשתי שהוא זומם משהו, שיש לו תוכנית. אני, מלידה נועדתי לשמור עלינו, מלידה ידעתי שרק בזכותי נוכל לשרוד. כאשר האיש הזה, האבא שלנו, התכוון לנתק את החמצן שהוזרם לאינקובטור עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות באותו הזמן. נעצתי בו את המבט הכי קשה שיכולתי. במבט הזה אמרתי לו שאני יודע בדיוק מה הוא מתכנן, וגם הוספתי שאם הוא לא יחזור בו, הוא לעולם לא יזכה במחילה. והוא הבין, ראיתי לו בעיניים שהוא מבין. אבל הוא הסב את מבטו, ניסה להתחמק. אבל גם אני לא וויתרתי, וכבר אז הייתי חזק, חזק יותר ממנו. לבסוף הוא וויתר ונסוג." יריב השמאלי זרק מבט מלגלג בימני. "אני מרגיש טוב מאוד שאתה חושב שאני ממציא, אבל אני ממש לא. אתה יכול להגיד עלי הרבה דברים, אבל שקרן אני לא. גם אל תחשוב שזו הייתה הפעם היחידה שהוא ניסה לסלק אותנו. אני לא גאה בזה, אבל גם לא מתבייש. ברגע שיכולתי, אני הקדמתי אותו. מה, מה אתה מסתכל עלי ככה, ראש כרוב שכמוך? את זה אפילו אתה צריך לזכור, לא היינו עד כדי כך קטנים! טוב בסדר, אל תיראה כל כך אומלל, יכול להיות שאתה באמת לא זוכר. אל תדאג, אני אזכיר לך." יריב השמאלי נשם עמוקות ופנה לעבר ארונית קטנה שעמדה בפינת החדר. מתוך הארונית שלף בזריזות אלבום תמונות והחל לדפדף. יריב הימני הביט בעניין. בין התמונות היו שם בעיקר כאלה של אימא ואבא הצעירים, וגם גזיר עיתון ובו מודעה קטנה שסיפרה על אבא שלהם, השוטר שקפץ מהחלון. כשמצא את גזיר העיתון, הניח עליה יריב השמאלי דווקא את האצבע המורה של היד הימנית. לפי ההסכם הבלתי כתוב ביניהם, הייתה זו היד השייכת ליריב הימני. לשמאלי לא היה איכפת להסכים. מתנקש שהוא איטר יד ימין מצליח להפתיע טוב יותר את יריביו.

"הוא לא קפץ מהחלון, כמו שכולם חשבו." קולו של יריב השמאלי הצטרד מעט. "לך, לאימא, לחברים שלו – השוטרים – לכולכם היה נוח להאמין שהלחץ בעבודה היה מה ששבר אותו. רק אני הכרתי אותו באמת וידעתי שהוא לעולם לא יקבל אותנו. אני… אתה חייב להאמין לי… הייתי חייב להקדים אותו. על כל פנים, לילה אחד הוא השתכר. הוא פתח התריסים שבסלון, אתה זוכר אותם נכון? אז הם עדיין לא היו נתקעים כל הזמן. הוא פתח את התריסים והוציא את ראש החוצה, מעבר למעקה. לא היה צריך הרבה, רק דחיפה קטנה. אפשר לומר שרק עזרתי לו. קצת. ומה אתה עשית בכל אותו הזמן? שרקת. מנגינה יפה, אין מה לומר. בזכות המנגינה הזאת התחלתי להעריך אותך, אתה יודע? עד אז חשבתי שאין בך שום תועלת, שום תועלת בכלל. ועכשיו, מספיק עם הרגשנות." קולו של יריב השמאלי שב ונעשה תכליתי ותקיף. "בוא נלך לפתוח את הדלת, אני מריח את האוכל מטפס במדרגות. זה השליח ממסעדת הגריל. למענו, אני מקווה שהסטייק יהיה חם והבירה קרה. אם זה יהיה הפוך, תאמין לי, אני לא רוצה להיות במקומו."