"שחקי."
עם הישמע המילה אני לוקחת אוויר וצוללת אל תוך הנוזל הסמיך כזפת, יותר שחור מצבעוני, אם כי ניתן להבחין בזרמים של צבע. מבחוץ, לפחות. בפנים הראות היא אפסית, וגם התנועה מוגבלת – אני זורקת את ידי ורגלי אחורה בכל הכוח בניסיון להתקדם בתוך הסירופ הדביק היונק אותי למקומי, יודעת שאם לא אזוז הוא יתקשה סביבי כמלט ולא יישאר כל סיכוי. אילנה מלמעלה משדרת לי בדחיפות "ימינה! ימינה!" ואני מפתלת את גופי לזווית שלא ידעתי שהוא מסוגל לה ודוחפת, כמו קפיץ, חותכת דרך הסירופ באיטיות משוועת, ריאותי זועקות לאוויר ואז הוא מכה בי – עורק של נוזל כחול, צלול, בתוך החשיכה. אני גומעת מהר ככל שגופי מסוגל ומרגישה את הכחול מתפשט בתוכי. מלמעלה נראה שאני זורחת, או לפחות כך זה נשמע מתוך מחשבותיה של אילנה. הייתי רוצה להיות מסוגלת לראות את עצמי דרך עיניה, אבל זו תהיה רמאות כמובן. אני יכולה לחוש את ההקלה שלה פועמת בי בעוד הכחול רווי החמצן מתערבב בדמי. כחול על ההתחלה זה מזל גדול. או אולי בעצם מיומנות – אילנה משחקת ברמות הגבוהות ביותר, אני עדיין מתקשה להאמין שהסכימה לחבור אלי. על אף החמצן המציף את דמי ריאותי ממשיכות לכאוב, מסרבות להבין שפעילותן אינה נחוצה עתה, ואני מתאמצת להדחיק את הדחף לנשום. זה קשה יותר מכל דבר שאי-פעם עשיתי אבל אני לא יכולה לחשוב על זה עכשיו, אני חייבת להמשיך לנוע, הכחול לא יחזיק אותי עוד הרבה זמן. לנוע לאן? אני תוהה, ואילנה שבה להתרכז ושולחת את מחשבותיה בחזרה אלי, מלוות במדקרת אשמה קלה. בחוץ הכל מלא בהסחות דעת, שאלות, אנשים, רעשים, מצלמות. בפנים רק דבר אחד משנה. יש ירוק לא רחוק לפני, וסגול בזווית של 45 מעלות שתקרב אותי לסוף – אבל הדרך גם נראית סמיכה יותר. זו לא התייעצות. אילנה רק חושבת בקול רם, מחשבותיה מהדהדות במרחב המנטלי המשותף שלנו. אני מסננת את המידע כמיטב יכולתי, כפי שאומנתי לעשות – לנסות להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות רק יאט אותי. אני שומעת את החישובים הזריזים רצים במוחה – המצב והיכולות שלי, המרחקים ודרגות הקושי, בעודי ממשיכה לנוע כמיטב יכולתי כדי לא להילכד. כל התהליך לוקח פחות משניה, ובכל זאת אני קולטת מספיק לדעת שאילנה לא באמת רוצה לשלוח אותי לסגול, פוחדת מאיך שהוא עלול להשפיע עלי, אבל מצד שני לא בטוחה שנשאר לי מספיק כוח לפלס דרך בירוק. אני לא מסכימה, וגם לא לא-מסכימה, רק ממתינה להכרעה שתגיע, מנסה לרוקן את מוחי ממחשבות. "לסגול" קובעת אילנה לבסוף, מהמרת על חוסני הנפשי ולא הפיזי. אני מצייתת. אילנה היא האסטרטגית של הצוות. אני רק השרירים. והדחף.
אני מתפתלת שוב, מנסה לעצב את גופי לחץ, לפלח את הסירופ בצורה הידרודינמית, להגביר יעילות. מתחילה לדחוף באמצעות הרגליים, וכשזה לא מספיק מכווצת ומותחת את הגוף כולו, כמו תולעת, כמו תינוקת זוחלת, רק לזוז, לזוז. כשקצות אצבעותי נוגעים בסגול העולם כמו נעלם סביבי. אני יושבת בחדר מרווח, מביטה דרך חלון פתוח בנוף הנפרש תחתי. אני יכולה לחוש ברוח על עורי. להריח את האוויר, צלול ומתוק. אור השמש הוא האור העדין של לקראת דמדומים. אחר צהריים רגוע, שבו העולם כולו נדמה יפה וחסר בעיות. אני מכירה את הרגע הזה. עוד רגע תיפתח הדלת ובתי, יחידתי, תיכנס, החיוך על שפתיה ממלא את עיניה וכל כולה זוהרת באושר ובגאווה, לספר לי שהתקבלה למשלחת. לא הרגע הזה. לא הוא. אני מתקפלת לשניים, הכאב משתק אותי, מתכדרת לתנוחה עוברית בנוזל החם מבלי לדעת זאת, עוד רגע אהיה לכודה כזבוב בענבר, מבטי נעול על הדלת שמתחילה להיפתח ו"תתיישרי!" קורעת זעקתה של אילנה את הזיכרון ומאפשרת לנוזל לזרום בחזרה לתודעתנו המשותפת. "תמשיכי לזוז!" ואני זזה, אני זזה, לא יודעת לאן, לא בטוחה למה, בעוד החדר מוצף אט אט בנוזל העורק הסגול, המנצנץ, וכשבתי פותחת את הדלת אני כבר רואה אותה רק דרכו, רחוקה, בלתי-מושגת, אני פותחת את פי לקרוא לה והנוזל המר ממלא אותו, אני משתנקת, וזה נגמר – העולם משחיר שוב. הסגול מאחורי. אני עוד כאן. "היית טובה," מחמיאה לי אילנה. "עברת את זה. ידעתי שתצליחי. עכשיו קחי שמאלה, יש שם עוד כחול."
כוחי הולך ואוזל. התנועות שלי הופכות חלשות יותר. אני תוהה אם אי פעם אצא מכאן, מהביצה השחורה הזו, שנדמית אין-סופית. אם הם יוציאו אותי לפני או אחרי שייגמר לי החמצן. תלוי איזו מהאפשרויות תהיה דרמטית יותר לטעמם, כנראה. "מספיק עם הרחמים עצמיים." קובעת אילנה. "את כמעט בכחול. עוד דחיפה אחת ואת שם." אני מנסה לכבות את המחשבות ודוחפת בכל כוחי. אחרי נצח קצר הכחול שוב זורם סביבי, בתוכי, קריר, מחייה, צרי לכל מכאוב. שני כחולים, כל כך סמוכים זה לזה – האם אילנה מובילה אותי בסיבובים? או בוחרת עבורי מסלול קל שיאפשר לנו להפסיד בכבוד ועם נזק מינימלי? אולי גם היא לא באמת מאמינה שאצליח לנצח את המשחק? גם את המחשבות האלה אני מרחיקה ממני – אין טעם לפקפק באילנה עכשיו, רק לציית לכל הוראותיה, מוזרות ככל שיהיו. זו הדרך היחידה לשרוד כאן. אני מתמקדת בכחול שמקיף אותי, שותה עוד ועוד ממנו עד שהקיבה שלי קרובה להתפקע, ועדיין ממשיכה, מתפטמת, לא עוצרת עד שהוא נותר מאחורי ואני שוב בחשיכה. "תחזיקי חזק," אומרת אילנה, "יש עורק של אדום לפניך. את צריכה לחצות אותו כדי לצאת. זה לא עוד הרבה אחריו!" האדום הכי מפחיד אותי. היא יודעת את זה. היא לא היתה מכוונת אותי אליו לו היתה אפשרות אחרת. אני סומכת על אילנה באופן עיוור – לא שיש לי ברירה כאן, בתוך כל השחור הזה. אני רוצה לקחת נשימה עמוקה, מרגיעה, אבל אין שום דבר לנשום בסביבה אז אני פשוט ממשיכה לנוע על פי הוראותיה של אילנה. בקושי, לאט, אני מתקדמת. עוד סנטימטר, ועוד אחד, ואילנה חשה כנראה באימה שממלאת אותי כי היא מתחילה לשלוח לי תמונות מנטליות של בתי, תמונות ישנות שהראיתי לה, של הילדה הצוחקת שהיתה, שום דבר מהזמן האחרון, שום דבר שיזכיר, או יכאיב, או יחליש. עיניים על המטרה, היא כאילו אומרת לי. תזכרי שיש סיבה לכל זה. תזכרי למה צללת פנימה ולאן את שוחה. ואז האדום מקיף אותי וכל המחשבות נמחות ממני, רק הכאב נותר. עורי בוער, תוסס, מבעבע, אני טובעת בחומצה, יש לי שניות לצאת מכאן לפני שהנזק יהיה בלתי-הפיך אבל אני לא מסוגלת לזוז. הכל כואב. הכל שורף. ואז אני חשה בקצות אצבעותי את הנוזל השחור שבצד השני, נקודה בודדה של חוסר כאב בעולם שאין בו דבר מלבדו – זה עורק אדום דק. אני יכולה לעבור אותו. אני יכולה. אני מושכת ודוחפת ומשתוללת וזורקת את עצמי הלאה, הלאה מכאן ולבסוף אני כולי בחזרה בשחור והכאב דוהה. אני תוהה כמה ואיזה נזק נגרם לגופי ומיד מגרשת את המחשבה. זו מחשבת אחרי. אילנה הסבירה לי עליהן באימונים: מחשבות שאין להן מקום בנוזל. מחשבות מחלישות שגוזלות כוחות וסיכויים. מחשבות לשמור עמוק בפנים ולשחרר רק כשהכל יהיה מאחורי. "קדימה," אומרת אילנה בראשי ובזיכרונותי בעת ובעונה אחת. "כל הזמן להמשיך קדימה, בלי לעצור." ואני ממשיכה. זה נדמה כמו נצח. אין זמן או כיוון כאן בפנים. "זה לא רחוק" מבטיחה אילנה, אבל מרחק מאבד כאן את משמעותו. כל גופי כואב, מבחוץ ומבפנים. אין לי עוד כוחות, כוחותי אזלו לפני ימים, שבועות, דקות, מי יודע, מה שמניע אותי עכשיו הוא… מה? איך זה שאני זזה עדיין? שום גוף אנושי לא יכול לשרוד כאן. בטח לא אני. בגילי. במצבי. כמה רעש היה סביב זה כשהגעתי לאודישנים – הייתי הבדיחה על שפתי כולם לבערך חמש עשרה שניות. מה חשבתי לעצמי? "את כמעט שם!" מבטיחה אילנה. "את כבר בטווח! תתיישרי עכשיו, תמצאי את הידית, ממש כמו באימונים!"
אני מגששת, מותחת את זרועותי רחוק ככל שיגיעו, פורשת את אצבעותי, מרגישה במתכת הקרירה מחליקה כנגד קצותיהן ונאחזת בה בעווית, חיי תלויים בה. הידית מתחילה לנוע. אני לא משחררת. נמשכת מעלה, מעלה, החוצה, ולבסוף מונחת מתנשמת על האריחים הקרים שבצד השני.
"עשית את זה!" צועק עלי מישהו צבעוני באקסטזה כשרעש אימים של צעקות התלהבות ומחיאות כפיים מתפוצץ סביבנו. "צלחת את הביצה! זכית בהזדמנות לשנות את ההיסטוריה – לאן תשלחי את מכונת הזמן?"
לשנות את ההיסטוריה, אני חושבת. לשנות… והכרתי אובדת.
כשאני מתעוררת, היא שם. שם-ולא-שם. אני יכולה כמעט לטעום בנוכחותה את המרחק האדיר שעל פניו היא מותחת את עצמה. "יצאת למשלחת." אני אומרת, והיא מהנהנת במחשבותי.
"ברור."
אנחנו שותקות. מתבוננות זו בזו, מבפנים. מעריכות. "את נראית נורא." היא אומרת.
"תודה," אני עונה. "אני גם מרגישה נורא."
"זה יעבור." היא אומרת. "הזמן יתייצב וזה ייעלם."
אני עוצמת את עיני. זה ייעלם. כל מה שעשיתי, כל מה שעברתי. יופי. אני לא רוצה בזה. "יצאת למשלחת." אני אומרת שוב, קצת מאשימה הפעם.
"הם תיקנו את האטם. כולנו בסדר. בזכותך." ומוסיפה: "תודה."
"והאטם הבא? והסכנה הבאה? כבר איבדתי אותך פעם אחת."
"אני יודעת." היא אומרת, מחשבותיה מהדהדות בתוכי בעצב בתגובה לכאב ולאובדן שהשלכתי אליה. "אבל אני כאן עכשיו, ואני לא יכולה להפסיק לחיות רק כי מתתי פעם אחת. חלמתי על החלל מאז שאני זוכרת, אמא. ידעתי מה הסכנות, וגם את ידעת. הם תיקנו את האטם אחרי האזהרה שלך, ואז בדקו הכל שוב ושוב. אנחנו שומרים על עצמנו. אנחנו נחזור."
אחרי שהיא נעלמת, חוזרת להתרכז במשימותיה אי שם, מותירה מאחוריה את הריק הנורא, המוכר, נשמעת נקישה בדלת. אילנה מציצה פנימה.
"או, יופי, את ערה." היא מתיישבת לצדי.
"היא נסעה!" אני מחרחרת, גרוני עוד לא החלים מהנזק שנגרם לו בנוזל.
"עקשנית, הבת שלך. כמעט כמוך." היא מלטפת את ידי. "לא האמנו שתצליחי, בגילך. אבל את כאן, וגם היא."
אני עוצמת את עיני. אני כאן. וגם היא. וגם הפחד, אותו הפחד, מוגבר אלפי מונים. אני רוצה לומר משהו, אבל לא מוצאת את הקול, את המילים. שוכחת לרגע שגם איתה, עם אילנה, אני לא צריכה מילים. ואז מחשבותיה איתי, מלטפות, מרגיעות.
"נסי לישון," אומרות מחשבותיה של אילנה בתוכי, באופן שאני לא יכולה להתנגד לו אחרי כל חודשי האימונים. "הכל ייראה טוב יותר בבוקר. וכשתרגישי טוב מספיק – נחזור לאימונים. ליתר ביטחון."
אני מצייתת. אילנה היא האסטרטגית בצוות הזה, אני רק השרירים. השרירים והדחף.