שלושה כנגד אחד מאת עמית דוידוביץ

 

קובי פתח את המכתב הסגור באיטיות, עיניו העמומות מזקנה ערפלו את ריאותו ונשמתו הקשתה על העמידה ליחד הקבר, 30 שנים עברו מאז המלחמה, 30 שנות יסוריים עד שהקללה עברה והוא יכל לפתוח את היומן שהשאירה אחותו הקטנה לפני מותה, הוא הניח את זר הפרחים על קבר אחותו , הוא הרגיש מיואש ללא אחותו. כמו כל אח אחר בעולם גם הוא האשים את עצמו במות אחותו,המלחמה-היא לקחה לכל אדם את כל מה שהיה לו. הוא היה איש בודד. לאחר כמה שניות של פתיחת המעטפה, הוא התחיל לקורא שעיניו דומעות מהתרגשות, כמה הוא  חיכה לרגע הזה שבו יוכל לפתוח את היומן ששמר עמוק במגירה.

.

2 באוקטובר 1975

"החיפוש אחרי ארבעת אבני היסודות נמשך, ואני כתלמידת שנה ד' נשלחתי גם אני לספרייה כדי למצוא חומר שיוכל לעזור, אחראית הספרייה- גבריאלה לא הפסיקה להעיר לנו על הרעש שאנחנו עושות, פתחתי את הספר עבה הכרס בפרק 102- חפצים מיוחדים בהיסטוריה, והתחלתי לחפש אבנים מיוחדות או דברים בנושא היסודות, בפעם ה-100 שאלתי את עצמי למה אין לחש מיוחד שמוצא את מה שאתה זקוק לו בספרים, למה מי שהמציא את כל העולם הזה לא יכל לחשוב על זה?, רטנתי לעצמי… "תגידי את חושבת שאם נמצא משהו מעניין יעשו לנו פרוטקציות?" שאלה אותי קייטי, חברתי הטובה, "עם זה מה שיעזור אז כדי לנו למצוא משהו מעניין" עניתי בציניות הלא אופיינית לי, לפעמיים אני חושבת שקייטי משפיעה עלי לרעה. במיוחד מאז שגילו שיש סכנה לחיי הנערים בפנימייה, היא נראת כל כך אדישה, כל כך רגועה. כן טוב יש לי את הרגעים שאני מקנאה בה.

5 באוקטובר 1975

סוף סוף אחד התלמידים מצא משהו מעניין, ההרגשה להיות כלואה בספרייה עברה מיד להקלה שהמורים ינדנדו לנו פחות ממה שהם כבר, האחר הצהריים הלכתי עם קייטי לקפיטריה לאכול משהו טעים אבל החגיגה נקטעה בכך שביקשו מכולנו לחזור למגורים. אני ממש מצטערת אבל אחי קובי שאותו אתה כבר מכיר יומני, קורה לי מלמטה, לפעמיים הוא כל כך מעצבן שזה מתיש, אבל אתה יומני לך יש סבלנות, הנה עכשיו הוא צוחק עלי עם חברו דוידי שאני חולמנית מדי, האם זה נכון או שמה אני פשוט רוצה לחיות בעבר במקום שבוא עוד לא גילו את אבן היסודות. טוב אני אאלץ לקטוע את הכתיבה כי עשיו הוא כבר מתרגז.

8 באוקטובר- 1975

סוף סוף הגיע סוף שבוע, חיכיתי לו בקוצר רוח, אני מתכננת ללכת עם קייטי לבריכה שבפנימייה, שם נוכל להיות חופשיות וחסרות משקל כאוות נפשינו, אומנם אני רוצה שגם פיטר יגיע, הו אני חולמת עליו בלילות יומני, הוא כל כך נאה בעני אבל הבעיה היא שהורי לא יסכימו לכך, בענייהם אני עוד צעירה מדי בשביל חבר, אני ופיטר אומנם ידידים טובים, אך הוא לא יודע מה ליבי מרגיש, אני לא יודעת אם הוא מרגיש גם כך או שמה אין לי כל סיכוי אבל אמתין עד בו היום המתאים.

14 באוקטובר 1975-

סוף סוף מצאנו את אשר חיפשנו! בספר יסודות הטבע מצאנו הסבר מפורט על אבני היסודות והיכן אפשר למצוא אותן, מכיוון שפיטר מצא אותם בעזרתי אני והוא נצא למסע עם עוד מספר נערים, נצא בחמישיות כל חמישה נערים יחפשו אחר אבן יסוד אחרת, אני כל כך מתרגשת מכיוון שאצא עם פיטר למסע! זה יהיה נפלא! אנחנו נצא יחד עם אליז'בת, גבריאלה ודוידי. פרופסור קלארק אמר שנצא ב-20 באוקטובר ואנחנו נחפש אחר אבן האדמה, מכיוון שעליו לבחון אותנו בידיעותנו בנושא הלחשיים. אבל לי לא הייתה כל בעיה הייתי מעולה בלחשים, והיה לי זיכרון פלאים

20 באוקטובר- 1975-

הנה היום! בעוד כמה שעות אני וחברי למסע נצא, התרמיל שלי כבר ארוז ואני מרגישה מוכנה, אני ןקןבי כבר נפרדנו בחיבוקים, המסע יתחיל בשוויץ, כך כתוב בספר, את האמת יומני ושיש משהו ממנו אני חוששת, הכתוב אמר שבעץ הכי עתיק נמצא את הרמז, ולא הבנתי את כוונתו, גבריאלה שיערה שמדובר בעיר החיזיונות, שם נמצאים העצים העתיקים ביותר, ובאמצע היער נמצא עץ גדול ורחב, והוא יתן לנו את החידה, אליז'בת טענה שככה זה יהיה יותר מדי קל, אבל אני חושבת שמילא לא יהיה כל כך קל לעבור את יער החזיונות אומרים שרק 12 אנשים הצליחו לצאת משם בחיים ורק אחד מהם נשאר שפוי. להתראות יומני היקר, אני אנסה לכתוב בך כמה שאספיק במהלך המסע.

22 באוקטובר 1975-

נסענו לשוויץ בעזרת לחש מורכב של שינוי צורה שהפך אותנו לציפורים, פרופסור האדיסון הצליחה להעביר לנו חלק מיכולותיה בעזרת עוד לחש וכך ניכלנו ביכולות, עפנו באי ידיעה מה עומד לקראות ושהגענו לשוויץ עשינו עצירה והנה אנחנו פה בפונדק המכושף, אני ישנה בחדר עם אליז'בת וגבריאלה ובחדר הסמוך ישנים דוידי ופיטר. החדר גורם לי לתחושת מחנק, הוא אפרורי, וקטן, ישנן 3 מיטות ולידן שידות קטנות, משמאל יש מסדרון המוביל אל חדר הרחצה והשימוש, ומשאל מסדרון דומה המוביל אל היציאה מהחדר. מפה אפשר לראות את הרי האלפיים, גבריאלה אמרה שהיער ניצב ליד הרי האלפיים וישנה סכנה למפולת שלגים, אני חייבת ללכת יומני מחר בעת הזריחה ניצא ואני לא מבטיחה שאשוב.

25 באוקטובר 1975-

יומני היקר אתה לא מתאר לעצמך איזו חוויה מצמררת עברנו!,דוידי מת! ובכן, טוב כדי שאני אתחיל בסדר כרונולוגי, בתחילה כשהגענו ליער ראינו פתאום הבזקים מהעבר! עכשיו אני מבינה למה קראו לו יער החזיונות, פחדתי נורא אבל נכנסנו בכל זאת ניסנו ללכת מהר ככל האפשר, חבל היה קשור למותני, והוא עבר בין כל חברי למסע שלא נאבד אחד את השני, ניסנו ללכת מהר אבל החזיונות גברו על דוידי והוא התחיל לצעוק כל מיני מילים חסרות משמעות, ניסנו להמשיך אבל היה מאוד קשה, העצים הגבוהים ינקו את הפחד והאי שפיות לנו והתחילו להתנודד מכל עבר שלג התחיל לרדת, ואיבדתי את זוג הכפפות האהובות עלי, אבל אני יודעת שזו ההקרבה שלי, השלג הצליף בנו מכל עבר ודוידי המשיך לצעוק נכנסנו עוד לתוך היער וההבזקים ממשיכים להדהד הראשי, "עוד קצת" צעקה אליז'בת לא הסתכלתי לאחור כדי לא לראות את פניהם המבועתות של ידידי, ידעתי שהסיכויים שנשרוד את המסע הוא קלוש ביותר, הרמתי את ראשי ולפתע ראיתי שהעצים נעלמו לאט לאט ולפתע נגלתה אלינו קרחת היער, ובאמצע עץ גדול שאלפי ענפים ועלים נתלים עליו, ומתחת לעץ ממש למטה נכתב באותיות קטנות: "שהלבנה תאיר במלואה, ילדי הירח יצאו במלוא הדרתם, את המקור לכל תצטרכו להשמיד, בעזרת ההפך הגדול מכל הלהבה תתלקח ותיקח איתה". "מישהו יודע מה זה אומר?" שאל  פיטר "כדי שניגש קודם כל לפונדק" עניתי לו שלפתע דוידי קרס על ערימת השלג פיטר רץ לעברו ולאחר מדידת דופק הוא הביט בנו בפנים עצובות ואמר בלחישה "הוא מת" העולם כיאלו הסתובב סביב עצמו, רק עכשיו אני חושבת אני מבינה באיזה סכנה אנו נמצאים ואיזה מזל ששרדתי, אני מרגישה כל כך אנוכית על כך שתלוננתי שאיבדתי את זוג הכפפות האהובות עלי, מה אתה היית עושה במקומי?

אתה חושבת שהעצב יגבור עלי ואשקע בדיכאון? היה לו מוות כל כך עצוב, אני יודעת שעוד יומותו כל כך הרבה אנשים במלחמה הגורלית, אבל עדיין קשה לי להשלים עם העובדה שהוא פשוט מת.. עוד מעט תתקיים ההלוייה שלו אומנם את גופתו לא הצלחנו להביא אבל הכנו לו מצבה קטנה ליד היער, פיטר רוב הזמן היה שקט וגבריאלה ואליזבת פשוט בכו, גם אני בכיתי, אני יודעת שאני לא מגלה התחשבות כי אני לא כל כך עצובה אבל אני לא מרגישה כל כך עצובה ברמה של בכי מכיוון שלא הכרתי אותו אפילו קצת, מה אתה חושב? לדפים יש הרבה סבלנות.

אנחנו כל כך מתוסכלים שאפילו עוד לא דיברנו על החידה שהעץ השאיר לנו, לי כבר יש רעיון לאן זה יכול להוביל אבל זה לא הזמן הנכון, כנראה שנמשיך בחיפושים שבוע הבא.

2 בדצמבר 1975

היום בבוקר דיברנו לראשונה כולם על החידה מאז מותו של דוידי, "אני חושבת שאני יודעת למה העץ התכוונן" אמרתי בחשש,  "ובכן שתפי אותנו" ענתה לי אליזבת, "טוב, אני לא בטוחה אבל, קראתי באיזה ספר שיש מקום בנו-יורק ובו מוזיאון גדול ושם יש ספר ופירוש לכל דבר, אני חושבת שזה מתאים" עניתי להם, "את טועה" ענתה לי גבריאלה, "בלונדון ישנה הלהקה הגדולה ביותר של הזאבים-ילידי הלילה אנחנו צריכים ללכת לשם ולקחת משם את "המקור",  "ומה לגבי הלבה?" שאלה אליז'בת שסוף סוף הרגשנו שאנחנו מתקדמים לאנשיהו,"לא יודע" ענה פיטר,"יש לי הרגשה רעה שעוד מישהו ימות.." המחשבה המחלחלת עברה מגופי וגרמה לי לצמרמורת. ",אז אני מציעה שנצביע, מי בעד ללכת למוזיאון?" אמרתי,אני ואליזבת הצבענו, ואני ידעתי יומני, מה אומר הדבר- אנחנו מתפצלים, ואני לא אעמוד בכך.

עם הייתה יכול לייעץ לי ברגעי משבר..ברגעים אלה תוקף  אותי געגוע לכל אדם שאני מכירה, לקובי, להורי, לפרופסור קלארק וכולם, והייתה לי תחושה מרה בפה.

3 בדצמבר 1975-

החלטנו שאני ואליז'בת נצא למוזיאון בנויורק היום בצהריים, ופיטר וגבריאלה יצאו לכיוון לונדון, "ואיך נשמור על קשר?" שאלה גבראילה, "אני יכולה לנסות להפעיל לחש קישור אבל זה עלול לסכן את המקשר.." באותו רגע הייתה הפוגה קצרה ואז פיטר ענה באומץ, "אני אקח את הסיכון" אבל אני הייתי בטוחה שאני יכולה לראות על עיניו פחד.בעוד אני מנסה לשמור על קור רוח.

7 בדצמבר 1975-

ברגעים אלה ממש אני מתקשרים עם פיטר!, הם חייבים לדעת על כך לפני שיהיה מאוחר מדי!, ובכן-בוא ואספר לך מה קרה לנו- הגענו אל המוזיאון, ומשם מיהרנו אל הספר, אבל נתקלנו בבעיה- הספר היה תחת שמירה ולא יכולנו לגנוב אותו ולהשמידו, בסופו של דבר ביקשנו פירוש מהספר, והוא ענה רק דבר אחד: "אצל הלהקה הגדולה מכל, את המקור שאותו להשמידו הוא הפחד הכי גדול" אני חושבת שלספר אין ממש מילון לניסוח יפה אבל העיקר שמצאנו את הרמז, בסופו של דבר שני הקבוצות צדקו!, אבל הם צריכים לקחת את המקור- וכמובן שהם לא יודעים מהו המקור והם בסכנה גדולה, הפחד הכי גדול של האנשי זאב הוא אש! השאלה איך הם מחביאים אש, אולי בצורה כלשהית אבל טוב אני לא יודעת…. חוץ מזה אף פעם לא פרצה שריפה במחנה של האנשי זאב כך שאנחנו עוד לא בטוחים… בכל מקרה טוב שהתקדמנו.

8 בדצמבר 1975-

החלטנו שאני ואליזבת נצא ללונדון בזמן שהם יתחילו לחקור על אנשי הזאב באזור, ההשערה שלנו היא שכשאנחנו נחזור מנויורק נצא למחנה ונמצא את האש, טוב זה יהיה קשה.

12 בדצמבר 1975-

יומני היקר, אני כותבת לך בעודי בוכה, ובכן כן אומנם מצאנו את אשר חיפשנו אבל, המחיר הוא קשה מנשוא!, מצאנו את הדרך להשיג את אבן יסוד האדמה,  ובכן-בוא ואספר לך מה קרה לנו כאשר הגענו בלילה למחנה הזאבים.

הגענו אל המחנה, הלבנה לא האירה, ושמענו ינשופים.מאוד פחדנו כולנו אבל אזרנו אומץ, בסופו של דבר הגענו אל קרחת יער גדולה ובא עמדו עשרות זאבים-שידעו שנגיע!!! הם הסתערו עלינו בקבוצות, "תתפצלו" צרחה אלינו אליזבת, רצתי בכל כוחי לעבר היער בזבזתי שניות יקרות בכך שהסתובבתי לראות מה עם כולם, "לאאא" שמעתי צרחה, זאת גבריאלה, משהו קרה לה? מה יותר נורא ממוות? ואז האסימון ירד מראשי והבנתי, הרוח הצליפה בי אבל לא עצרתי לרגע, רגלי כאבו ונשימתי הקשתה עלי רציתי עוד עוד ועוד ועוד.. פתאום היה שקט, אבל השקט היה כל כך-שקט! "פיטר?" שאלתי בחשש, "הוא לא יגיע" יצא פתאום זאב גדול, "אבל.."  לא האמנתי שככה זה נגמר."מה אתם מחפשים?" "את… טוב את האש.." "האש…" הוא אמר ומחשבותיו נדדו. "איפה היא?" אמרתי בכל האומץ שהצלחתי לאזור,"ולמה שאגיד לך?" גיכך, "כי אם לא תביא לי אותה גם אתם תהרגו במלחמה" "אנחנו נטרלים" "אבל בסוף הוא יחפש עוד ועוד כוח ושטחים לכבוש ויגיע אליכם" הוא היסס לרגע ואז חשף את שיניו המחודדות וחייך, "ושזה יקרה תהיה לי בת ערובה" באותו רגע הדבר היחיד שחשבתי עליו הוא על פיטר, "הוא עוד חי?" שאלתי, "מי הבחור הטיפש הזה? כן" הוא לא טיפש! אבל חרקתי את שיני ולא עניתי.

הוא הכניס אותי לתא קטן ובקושי אפשר לשכב בו, לאחר שהשומר הלך, ונרגעתי מעט ארגנתי את מחשבותי, אני נמצאת בתוך תא איפשהו במחנה, "האש" לא רחוקה כל כך, אליזבת נאבדה, פיטר פה גם, וגבריאלה.. עליה אני לא מסוגלת אפילו לחשוב…

"פיטר?" שאלתי בחשש, שמעתי נשימה קלושה, "זאת את?" "פיטר!, אוי כמה אני שמחה שאתה פה, איפה אליזבת?" " היא…היא נהרגה…" "אבל…" "אני מצטער.." הדמעות פשוט זלגו החוצה מעצמן, בכיתי אל היותי מרוחקת מהבית, על זה שהייתי בשבי, על דוידי, על אליזבת, על גבריאלה אפילו על עצמי בכיתי… לא ידעתי כמה זמן עבר אבל אז שמעתי קול, "אני חושב שאני יודע איפה איפה האש" "איפה?" ניצוץ של תקווה התחיל להתגבש בליבי, "הזאבים כל כך מפחדים מה"אש" שהם לא ישימו אותו בביתם, חשבתי על זה קצת, אולי הם שמו אותו כמגן נגד האסירים שלהם…"  " אתה אומר שהאש נמצאת איפשהו פה?"  "זה בדיוק מה שאני אומר" התחלתי לסקור את החדר יותר טוב, חדר עכור מאבנים, "אולי הוא נמצא ליד מתחת לאבן?" "אבל הזאבים רוצים שהוא יהיה גם בהישג ידם" השפלתי את ראשי, תחשבי! קדימה! אלה רגעים, יומני שאני צריכה משהו לכתוב עליו.. הסכלתי על הרצפה אל הביוב "הביוב!" אמרתי כמובן!  "כמובן, זה נמנצא בביוב!, ככה גם הם יכולים לברוח" "אז יש מפה נתיב בריחה?" "כנראה שכן" ניסיתי להוריד את פתח הביוב, לאט ובשקט הצלחתי למצוא את הלחש המתאים, "איך אתה תגיע לכאן?" "לא בעיה" ולפני שהספקתי לחשוב על כוונתו הוא עמד לידי, "איך?" שאלתי אותו, "לפעמיים משתלם להיות חצי חיה" "אתה?.." "כן אימא שלי".

נכנסו לתוך הביוב הקר והשומם,חיפשנו בסופו של דבר כמעט התייאשו, המשכנו ללכת עוד ועוד, לאט לאט המקום התחיל להתחמם והייתה לי הרגשה שאולי- אפילו הכי קלוש שבאמת באמת נצא מזה, הסתכלתי לעבר פיטר, הוא רק חייך, "תגיד.. גם אתה" "כן גם אני מרגיש את זה, אנחנו כנראה קרובים" הוא קטע אותי.המשכנו ללכת בדממה, לפתע הוא אחז בידי משך אותי אליו ובום! הצמיד את שפתיו אל שלי, לא התנגדתי, התחושה הייתה חמימה, לאחר כמה שניות הוא הפסיק והסמיק כולו, אני חייכתי למרות שידעתי שגם אני מסמיקה,ואז ברגשתי חמימות על אצבע שמאל שלי הבטתי בה וראיתי טבעת דקה שעשויה מחוטים חוטים של אש, "עוד קצת" לחשתי בקול רועד, "עוד קצת" הוא ענה והביט בי.

המשכנו ללכת עוד שידינו אחוזות זו בזו, בסוף הגענו אל היער, הפעם היה אור יום וחזרנו אל הביתן שהשכרנו למשך היום, "אני יודע מה הצעד הבא" אמר לי פיטר, ומאז לא דיברנו.

וזה יומני עכשיו אני בביתן.

13 בדצמבר 1975-

פיטר סיפר לי את ההשערה שלו, ואני בטוחה שהוא צודק, אבל הבעיה היא יומני, שאחד מאיתנו יצטרך להקריב את עצמו, למה? בוא ואסביר לך: כל יסוד בנוי מתוך שלוש היסודות האחרים, והמבנה של  האבן הוא בדיוק כזה, יש לנו את "האש" ואנחנו צריכים להשמיד אותה בעזרת "ההפך הכי גדול"- מים, אוקיינוס, האוקיינוס השקט, וכדי להשלים את היסוד השלישי- אוויר צריך לזרוק את הטבעת מהאוויר- מזל שיש לנו את האפשרות להפוך לציפורים.. ואז קורה משהו. הבעיה היא, שמי שזורק את הטבעת- מת, זאת ההקרבה בשביל כוח.

אחרי התנגדויות רבות, החלטנו שפיטר יזרוק את הטבעת, מה שהוא לא יודע זה שאני מתכננת לזרוק לפניו, יומני היקר! זאת הפעם האחרונה שאני כותבת בך, ואני אתגעגע, למרות שאפילו לא אדע על כך….

14 בדצמבר 1975-

היום זה היום.

עיניו של קובי היו נפוחות מבכי, בדיוק לפני חד המולד חשב, מבחינתו, זאת הייתה סגירת מעגל.

הוא קישט את קבר אחותו באורות, הניח גרב, ובתוכה דובון קטן, "יהיה זכרך ברוך אחותי" והלך משם ששלג מצליף על גבו.