שקיעה

אני רצה לאורך המערה הארוכה והצרה, בתום המערה אני רואה את הפתח. השק הכבד קופץ על גבי ומכאיב. אני ממשיכה לרוץ, כמעט התקרבתי לפתח. אני מפנה את גבי אחורה, בקצה השני של המערה גם יש אור, אבל לא כמו אור השמש שבפתח של המערה, זהו אור מסוג אחר, זהו אור של אש. אור שמרצד בצבעים כתומים ואדומים. האש מבשרת לי שעליי להמשיך לרוץ. נשמותיי כבדות. אני מביטה שוב לאחור תוך כדי ריצה והפעם האש הרבה יותר קרובה, לפתע היא כובה ואני רואה את פניו המקומטות של הדרקון, הוא מביט בי בעיניו שצבען כצבע האש. עליי להמשיך לרוץ, אני מגבירה את קצב הריצה כמה שאני רק יכולה. השק מכביד עליי אבל אסור לי לעזוב אותו, אחרת מה יהיה הטעם במשימה? אני כבר מרגישה את חום האש. הפתח כל כך קרוב, אני רצה בכל הכוח שנותר לי עד לסוף המערה. כשאני יוצאת אני רצה לצד ימין ונצמדת אל קיר סלע, הדרקון פולט עוד גל אש ואז פורץ אל מחוץ למערה, הדרקון חג בשמיים במעגלים, בטנו לבנה וכנפיו אדומות עם פסיו זהב דקקים. הוא מסתכל למטה בניסיון למצוא אותי. אני הולכת סמוך לקיר הסלע בשקט, צעד אחר צעד על מנת לא למשוך את תשומת ליבו של הדרקון. אני ממשיכה כך עד שלפתע הדרקון מסתכל עליי ועף במהירות היישר אליי. אני שולפת את החרב שקשורה לצד גופי ומכוונת אותה אל לב הדרקון, הוא ממשיך לעוף כאשר אני אוחזת בחרבי מולי, אין לי סיכוי מולו. הוא מתקרב עוד קצת, אין לי סיכוי מולו. הוא במרחק של עשרה מטרים ממני ואני מתחילה לרוץ הצידה, לא היה לי סיכוי מולו, הוא ממשיך אחריי והוא מהיר ממני בהרבה. עליי לסיים זאת, או לפחות לנסות. אני ממשיכה לרוץ ואני מועדת ונופלת על ידיי. אני מתהפכת ונשענת על יד שמאל, הדרקון עומד מעליי ומנפנף בכנפיו. הוא נראה אדיר ואיום, גאה כל כך, אין לי סיכוי. אולי בכל זאת… אני משליכה את החרב לכיוונו, היא עושה כמה סיבובים באוויר וננעצת בצד גופו. הוא מקפל את כפניו ופולט קריאות כאב, למרות קריאות הכאב הוא לא צונח לקרקע, השריון שלו היה עבה מידי. אני מתרוממת כדי לברוח ומפנה את גבי לדרקון, לפתע אני מרגישה חום בגבי, לעזאזל. אני מסתובבת לכיוון הדרקון, להבות בכל מקום סביבי ומכסות את גופי, עורי צורב ושורף.

לעזאזל.

מסך שחור מופיע אל מול עיני, הסימן הקטן של חברת ההרפתקאות מופיע, הייתי צריכה להיות זהירה יותר. לאט-לאט המסך השחור מתבהר ואני מתעוררת בנקודת ההתחלה, המכשיר שבביתי. המכשיר נפתח ומנתק מגופי את כול החיישנים. הייתי יכולה לפעול אחרת אבל בחרתי בחירות שגויות ושילמתי על כך. אני קמה מהמכשיר אל תוך החדר שבו אנו שומרים את כל אבעת המכשירים, אבי ואחי הבכור עדיין מחוברים, שקועים בתוך ההרפתקאות של עצמם. אני יוצאת מהחדר אל המטבח. אימי עומדת שם ומבשלת משהו בתוך הסיר.

"רוז, למה יצאת?" אימי שואלת, היא מערבבת את התבשיל ואדים עולים ממנו. המטבח קטן וצפוף, יש בו שולחן קטן לארבע, כיריים כיור ומקרר קטן. זה מספיק לרוב המשפחות בעולם, אולי למשפחות העשירות יותר יש קצת יותר דברים אבל בעקרון לא צריך יותר מזה.

"נהרגתי," אני אומרת. "הדרקון שרף אותי." אמי מניחה על השולחן שתי צלחות לבנות, שתי סכינים ושני מזלגות. אנחנו מתיישבות ליד השולחן והיא מניחה את הסיר על השולחן. אני לוקחת את הכף שיש בסיר ומעמיסה על צלחתי את האטריות. בעזרת הסכין אני מעמיסה כמה על המזלג ומכניסה אל פי, האטריות חסרות טעם.

"חבל, זו הייתה אחת מהרפתקאות המוצלחות שלך." אני משיבה בחיוב ואנחנו מסיימות את הארוחה בדממה. אני מפנה את הכלים לכיור ומתארגנת לשינה, אני צונחת אל תוך המיטה, קירות החדר לבנים והמצעים אפורים. מלבד המיטות שלי ושל אחי והארון המשותף שלנו אין לנו דבר בחדר. עדיף לחיות חיים פשוטים ולהשקיע את הכסף בדברים חשובים, כמו המכשירים. מה הטעם בשאר הדברים? אחי נכנס לחדר וצונח כמוני אל המיטה עם פנים לכיוון הכרית.

"אימא אמרה שנשרפת." הוא אומר כשפניו קבורות בכרית כך שקולו נשמע אטום. "מגיע לך." הוא אומר. אני שונאת שהוא מדבר ככה, למרות שהוא הרבה יותר טוב ממני בהרפתקאות. הוא מתחבר לעיתים קרובות יותר ואני עוזרת לאימא בעבודות הבית במקום.

"לעזאזל איתך, לואיס." הוא מצחקק, אף פעם לא אבין למה הוא צוחק כשאני מקללת אותו. פעם כששאלתי אותו הוא אמר שזה מצחיק שאני מנסה לקלל למרות שאני נכשלת בזה, הוא טוען שאני חלשה. כשהגיע המכשיר המשופר הראשון רבנו מי יהיה ראשון בתור לנסות את המכשיר, לואיס הרביץ לי והוא אמר שאני חלשה כי אין לי אומץ להרביץ לו בחזרה. אימא אמרה לי שנהגתי נכון ובכל זאת חשבתי שלואיס צודק. אולי הוא צודק ואני באמת חלשה, הרי לא היה לי אומץ להרוג את הדרקון במערה כשעוד יכולתי, הוא היה קרוב כל כך, החרב הייתה בידי ובכל זאת לא עשיתי דבר, פחדתי.

השמש עולה ואיתה מגיע הבוקר, משפחתי קמה והיום מתחיל, אני ולואיס הולכים לבית הספר ואבי הולך לעבודה. לואיס משתדל להכחיש כל קשר אליי כמו בכל יום רגיל בבית הספר. אנחנו עולים להסעה, האוטובוס שלוקח אותנו נוסע בטח כבר במשך עשרות שנים ועושה את אותה העבודה. בדרך לבית הספר האוטובוס עובר בכל העיר, אני רואה את העיר המלוכלכת והמתפרקת שלנו. רוב העיר היא בתי דירות שבנויים סמוך זה לצד זה, מתחת לצבעם המתקלף ניתן לראות את הצבע האפור של שלד הבניין. האוטובוס מגיע אל בית הספר והתלמידים עוברים דרך שערי בית הספר. תמיד שנאתי את בית הספר, הוא מגודר חומת בטון גבוה וקירותיו צבועים בלבן, החדרים מוארים באור לבן והכיסאות לא נוחים בכלל. את רוב השיעורים בליתי בלקשקש במחברת ציורים שנראים כמו ההרפתקאות שאני עושה במכשיר, אני מעדיפה הרפתקאות מעולם הפנטזיה. אני אוהבת את המסעות אחר חיפוש האוצרות בעולם של קסמים, כמו ההרפתקה האחרונה שעשיתי. פגשתי קוסם שביקש בחזרה את אבני החן שלו שהדרקון גנב ממנו. נכנסתי למערת הדרקון והצלחתי להוציא משם את אבני החן הנוצצות, הן היו בכל הצבעים, אבל לא השבתי בהצלחה את האוצר לקוסם. אחי מעדיף הרפתקאות מסוג אחר, הוא מעדיף ללכת למלחמות העבר ולהילחם בהן מחדש. הוא תמיד מדבר על מלחמות והרג ברובה, הוא כבר נהיה מומחה ברובים ובכלי נשק מרוב שהיה בכל כך הרבה הרפתקאות מהסוג הזה.

אני נכנסת לכיתה ומתיישבת במקומי שנמצא קרוב ללוח, לידי יושב נער שמעולם לא ראיתי. שערו שחור ומבריק, הוא לובש מעיל בד חום בלוי, חולצה מכופרת כחולה ומכנסיים שחורות. עיניו שקועות בתוך מחברת משונה שהוא מסתיר מתחת לשולחן. זה לא בדיוק מחברת, זה קטן ועבה יותר ממחברת רגילה, הדפים מלאים במילים, מילים שחורות ולא כחולות כמו בעטים שאנו כותבים בהם בבית הספר בזמן השיעורים. הדפים האלה בלי שורות או משבצות, רק מילים מסודרות וצבועות בשחור, מודפסות. בפעם האחרונה שראיתי מחברת עם מילים מודפסות הייתה חוברת ההפעלה של המכשירים המשופרים שקנינו. אבל החוברת שהוא מחזיק עבה מכדי להיות חוברת הפעלה.

"מה אתה קורא?" אני שואלת אותו, הוא לא מגיב, הוא מרוכז בתוך החוברת. אני שואלת פעם נוספת למקרה שלא שמע, "מה אתה קורא?" הוא לא מגיב. אני מציצה אל תוך החוברת, הדפים עמוסים במילים מודפסות, השורות כל כך צפופות שממש קשה לקרוא. אני מעבירה יד בין עיניו לבין החוברת, הוא מרים את מבטו אליי, מבולבל מאט. אני שואלת אותו שוב, "מה אתה קורא?" הוא מסתכל עליי, עיניו ירוקות כמו אבני החן שגנבתי מהדרקון אתמול בערב. המבט שלו נראה שונה, הוא מלא חיים, הוא מסתכל עליי במלוא הריכוז.

"ספר." הוא אומר וממהר לסגור את החוברת חסרת התמונות, מעניין מה כתוב בתוך ה… ה… איך הוא קרא לחוברת הזאת? ספר? למה הוא קורא ספר? אפשר להשיג רק ספרי הוראות או בישול וגם הם די יקרים. בכלל ספרים יצאו מהחוק מזמן, כך המבוגרים מספרים. אני מביטה בנער, עכשיו אני קצת מתביישת לשאול אותו למה הוא מפר את החוק. אני פותחת את פי לשאול אותו למה התכוון.

"אתה יודע שספרים יצאו מהחוק, נכון?" אני שואלת אותו. הוא מרים את עיניו ומסתכל עליי, בוחן אותי במבטו בלבד. "ובגלל זה תשמרי על זה בסוד," הוא אומר בקלילות. "בסדר?" הוא מפנה את תשומת ליבו למורה שנכנסת, התלמידים מתיישבים בכיסאותיהם.

"בוקר טוב תלמידים," המורה נעמדת מול הכיתה. "כפי שבטח שמתם לב, יש לנו תלמיד חדש בכיתה, אדם." היא מסמנת בידה על אדם שמסתיר את הספר במעילו. "אז בהצלחה לאדם." המורה אומרת ומתחילה ללמד, אדם ממשיך לקרוא כשספרו מתחת לשולחן. איך הוא יכול להפר את החוק בצורה כל כך בוטה? מה כבר כל כך מעניין בקריאה? לדעת לקרוא זה דבר חשוב, אבל אני לא מבינה למה אדם קורא ספר, במיוחד כשהספר הוא דבר לא חוקי. מלבד זה, למה לקרוא בזמן הפנוי כשאפשר להיות במכשיר ולחוות דברים אמתיים? השיעורים חולפים, אדם קורא בסתר בכול השיעורים מלבד שיעור היסטוריה, אז הוא מחביא את הספר במעילו. בשיעור היסטוריה למדנו על ימי הביניים, הוא הקשיב לכל מילה שהמורה אמר וענה על שאלות שאף אחד לא ידע את התשובה, המורה להיסטוריה התרשם ממנו מאוד. לאחר שיעור היסטוריה הייתה הפסקת צהריים, כולנו שמחנו שסוף כול סוף יש הפסקה מהלימודים. מצאתי שולחן פנוי והתיישבתי בו עם חברתי ויולט, היא סיפרה לי בהתלהבות על ההרפתקה שעברה אתמול, אבל לא ממש הקשבתי. המחשבות על ספרו של אדם הסיחו את דעתי. לויולט ולי טעם שונה בהרפתקאות. היא אוהבת יותר לטייל במדבריות ובקברים עתיקים. עשיתי איתה כמה הרפתקאות במדבר, היה מאוד מעניין בפירמידות, ברחנו משלדים שתעוררו לחיים וממלכודות, אבל החום במדבר היה נורא ובלילות היה קור אימים.

"בכול אופן," ויולט מסיימת את סיפורה. "איך מתקדמת ההרפתקה שלך? עם הקוסם ואבני החן?" היא שואלת, פתאום לא ממש מתחשק לי לספר לה שנהרגתי, סיום ההרפתקה הייתה קרובה כל כך ויכולתי להרוג אותו עוד במערה אבל לא עשיתי זאת וסיימתי את ההרפתקה מוקדם מדי, כי פחדתי. אני אספר לה בכל זאת, אני תמיד יכולה להתחיל הרפתקה חדשה.

"הדרקון-" אני מתחילה לספר על סופה המר של ההרפתקה שלי. אבל אדם נעמד לידנו וקוטע את דבריי. "אני יכול לשבת אתכן?" הוא שואל ומחזיק בידו שקית נייר חומה. אני מסתכלת על ויולט על מנת לחפש אצלה אישור, היא מושכת בכתפיים, אני מבינה מכך שלא ממש אכפת לה. "בסדר." אני אומרת לו, הוא מניח על השולחן את השקית ומתיישב. אדם פותח את השקית החומה ומוציא משם כריך עם ירקות. גם ויולט לוטשת עיניים בכריך שלו אנחנו לא נוהגים להביא אוכל מהבית, למרות שהטעם של האוכל שבקפיטריה נורא. הוריי תמיד אומרים שאם הבית ספר משלם על האוכל כדי שנאכל אותו.

"רוז, בדיוק התחלת לספר על ההרפתקה שלך." ויולט מחזירה אותנו לשיחה. "נכון," אני ממשיכה לספר. "נכנסתי אל תוך המערה והדרקון ישן, הצלחתי להגיע אליו כל כך קרוב והוא לא התעורר, הכנסתי לשק את אבני החן ובכל זאת הדרקון לא התעורר. החרב הייתה במרחק נגיעה ושלפתי אותה. כמעט הרגתי את הדרקון ואז התחלתי לחשוב שבעצם יכול להיות שהשריון שלו ישבור את החרב והוא יתעורר." לפתע תוקפת אותי בושה על כך שפחדתי להרוג את הדרקון, אני ממשיכה למרות זאת. "אז פשוט לקחתי את אבני החן והתחלתי לרוץ, מכיוון שרצתי אז מטבעות הזהב שהיו על רצפת המערה הרעישו והדרקון התעורר. הוא רדף אחריי לאורך כול המערה וירק אש, הצלחתי לצאת מהמערה אבל אז הוא בא לתקוף אותי, זרקתי עליו את החרב והוא נדקר אבל לא מספיק עמוק ואז הוא שרף אותי." אני אומרת, ויולט אוכלת עוד קצת מהצלחת שלה ואדם פורץ בצחוק, הוא מנסה לשמור את האוכל בתוך פיו אך לבסוף פולט אותו לתוך המפית שאתה כיסה את הכריך.

"איזה באסה לך," ויולט אומרת ומשתדלת להתעלם מצחוק של אדם. מה כל כך מצחיק אותו? אני ממש נהרגתי במשימה, מלבד זה שהכאב היה בלתי נסבל לא גמרתי את ההרפתקה. אדם ממש נשפך מצחוק למרות שהוא מנסה לחנוק את הצחוק שלו. לבסוף הוא מרסן את עצמו ומפסיק לצחוק למרות שעל פניו עדיין מרוח חיוך מטופש. אנחנו ממשיכות בשיחה. "רוז, שמעתי שפיתחו מכשיר חדש, משופר. כבר אפשר ללכת להתחבר בסניף של חברת ההרפתקאות, הם נותנים ניסיון ראשון חינם. חשבתי שנלך מתישהו ביחד לנסות אותו." אני משיבה בחיוב, המבנה הכי מפואר בעיר הוא הסניף של חברת ההרפתקאות. בסניף יש מכשירים מכול הסוגים והרפתקאות מיוחדות שאפשר לעשות רק בסניפים. אני הולכת לשם לעיתים כשאני והמשפחה רוצים לצאת לבילוי, אנחנו הולכים לשם בכל יום הולדת.

"רוצות לשמוע על ההרפתקה שאני עשיתי אתמול?" אדם מציע ומסיים את הכריך שלו.

"לא," ויולט עונה לו בתקיפות, היא לוקחת את המגש שלה וקמה מהספסל. "רוז תתקשרי אליי." ויולט מתרחקת מהשולחן לכיוון פח הזבל וזורקת פנימה את תכולת המגש.

"אתמול בבוקר" אדם מתחיל את סיפורו. "לקחתי את המזוודה שלי והעמסתי אותה לרכב." הוא מסתכל היישר אל תוך עיניי. הצבע הירוק של עיניו מטביע אותי אל תוך מבטו, אני ממש שוקעת אל תוך עיניו, הוא ממשיך את הסיפור. "נסענו במשך כשעתיים בתוך יער, הציפורים צייצו והרוח ליטפה את פניי. לאחר שעוד כמה שעות נסיעה התחלנו להתקרב אל עבר העיר, ראיתי את הים. אני וסבתי ירדנו מהרכב כדי להסתכל. השמש התחילה לשקוע, גווניו של הים היו כחולים עמוקים כמו פסים ארוכים של משיכות מכחול. השמש כמעט נגעה בקו המים וקרני האור צבעו את העננים והשמיים בכתום רך ונעים. הים נצבע בזהב, השמש המשיכה לשקוע אל תוך המים עד שנעלמה לחלוטין והשאירה אחריה שובל של צבעים חמימים." הוא מפסיק את הסיפור, התמונה של השקיעה שעולה במחשבתי מדהימה ומעוררת בי סקרנות.

"זו ההרפתקה שלך?" אני שואלת אותו הוא מרצין מעט ומרים את התיק שלו שהיה מונח על הרצפה. "כן," הוא אומר. "אבל איפה הלחימה? החיפוש אחר אוצרות?" אני שואלת. "לצפות בשקיעה זו לא ממש הרפתקה, מה כבר מיוחד בה?" אני לא מבינה למה הוא מתכוון, ויולט ואני יצאנו להרפתקאות ארוכות, מסוכנות, בעלות ערך.

אדם מתסכל קצת מסביבו, "בואי." הוא אומר ומסמן לי בידו לבוא אחריו, "לאן אנחנו הולכים?" אני מבולבלת ולא מבינה לאן הוא רוצה לקחת אותי. "אל תדאגי, את תאהבי את זה."

"אני לא מבינה אותך," אני נשארת במקומי, התשובות שלו מעורפלות ומבלבלות אותי. "פשוט בואי ותסמכי עליי." הוא עומד וסורק את חדר האוכל ההומה במבטו.

"לא עד שאתה מסביר." קולי נשמע תוקפני, למה הוא כל כך נחוש שאבוא איתו? "אני רוצה להראות לך משהו ואני לא יכול לעשות את זה כאן." במשך כמה שיניות אנחנו מסתכלים זה על זו, כאילו מדברים, אבל ללא מילים. אני רואה בעיניים שלו משהו שמעביר בי תחושה חמימה, משהו שאין לאף אחד אחר בעיניים, משהו שקשה להסביר. משהו שגורם לבוא אחריו. אני זורקת את האוכל שנותר מהארוחה ולוקחת את התיק שלי.

"לאן אנחנו הולכים?" אני שואלת ותוך כדי הולכת אחריו מחוץ לחדר האוכל, אנחנו הולכים במהירות בין המסדרונות עד לחדר של השרת, אדם דוחף אותי אל תוך החדר הקטן והצפוף שמלא במטאטאים ובציוד ניקיון. "מה אתה עושה?" אני מגבירה את קולי ומנסה לשחרר מאחיזתו. הוא נכנס וסוגר את הדלת אחריו. הוא מוציא מתרמילו קופסא קטנה ומרשרשת. הוא פותח את המכסה, בתוך הקופסא אוסף צדפים מרשים. "מה אמרת על אוצרות?" הוא אומר באגביות ומוציא משם צדף עם פסים דקיקים במגוון צבעים חומים. פסי אור נכנסים דרך פתח קטן בדלת החדר ומאירים על הצדפים. אני לוקחת צדף אחד, צורתו מקומרת, בצד השקוע הוא חלק ובצד הבולט הוא מחוספס, בקצה יש בליטה קטנה. במשך דקה ארוכה אני ממששת אותו ובוחנת אותו בקפידה.

"מעולם לא ראית צדף, נכון?" אדם מחייך. ברור שראיתי, במכשיר היו מלא צדפים לבנים ומושלמים.

"ראיתי יפים יותר ב-"

"במכשיר?" הוא קוטע את דבריי. "הם לא אמתיים." הוא מביט שוב אל תוך עיני בחיוך, באותו מבט מלא כוונה. לפתע נשמע צלצול, אדם מחזיר את הקופסא לתיק ואנחנו יוצאים מהר מהחדר של השרת וחוזרים לסדר היום הרגיל.

השיחה עם אדם רדפה אותי למשך היום, למה הוא התכוון כשהוא אמר שהצדפים שראיתי במכשיר לא אמתיים? מלבד זה, לצפות בשקיעה זו לא הרפתקה, לא עושים דבר מלבד לשבת ולצפות. אפשר גם לצפות בשקיעה במכשיר, במכשיר אני יכולה לעשות כול דבר העולה ברוחי, זה רק אני והחלטות שלי. כול החלומות שלי מתגשמים במכשיר, פגשתי שם קוסמים ולמדתי איך לעוף, היו לי כנפיים כמו של דרקון, עפתי מעל ערים, יערות, אגמים ומדבריות, ראיתי עולם במכשיר. מה מעניין בשקיעה רגילה? היא חוזרת בכול יום מחדש עוד פעם ועוד פעם ללא הפסקה.

לאחר השיעור האחרון אני יוצאת כהרגלי מהכיתה לכיוון דלת הכניסה הראשית, המסדרון מתמלא תלמידים שממהרים לכניסת בית ספר על מנת לחזור אל ביתם כמה שיותר מהר. אני משחזרת בראשי שוב ושוב את המשפט האחרון שאדם אמר. הם לא אמתיים. המבט בעיניו, החיוך שלו והצדף מופיעים לצד המשפט במחשבותיי. הם לא אמתיים. לפתע מגע חמים בכתפי, אני מסתובבת ואדם עומד מולי. הוא לוקח את ידי, מניח עליה משהו וסוגר את אצבעותיי על החפץ. הוא מניח את אבצעו על שפתיו והולך מבלי להסתכל לאחור. מה כן אמתי?

כשעליתי להסעה הסכמתי לעצמי להסתכל על החפץ שנתן לי אדם. חתיכת נייר קטנה שעטפה את הצדף שהחזקתי בחדר השרת. בפתק היה כתוב בעט כחול: פגשי אותי היום בחמש ליד בית הספר, לא ראית הכל. כשאני מגיעה הביתה בשעה ארבע ביחד עם אחי, הוריי מחוברים למכשירים והבית דומם. אחי מתחבר גם הוא ללא מילים נוספות. אני יודעת שלא כדאי שאלך להיפגש עם אדם, אבל איזו ברירה יש לי? הוא יחכה שאגיע וזה יהיה ממש חוסר נימוס מצדי לא להגיע. מצד שני הוא לא ממש שאל אותי. אדם מחייך שוב במחשבתי, אני מעבירה את הצדף בין אצבעותיי. לא ראית הכל. הוא חייב להיות כל כך מסתורי? אני לוקחת תיק קטן ושמה בו קצת כסף, טלפון ואת הפתק, את הצדף אני משאירה בידי. אני לוקחת פתק ורושמת בו שהלכתי אל ויולט ותולה אותו על המקרר. אני יוצאת מהבית והולכת לכיוון בית הספר שרחוק יחסית מביתי. לבסוף אני מגיעה ואדם יושב שם ומחכה  עם אותו תרמיל שלקח לבית הספר.

"היי," הוא אומר. "מה קורה?" הוא נעמד ותולה את התיק על גבו.

"למה קראת לי לכאן? אתה יכול להסביר את עצמך מדי פעם?" אני משלבת את ידיי.

"קראתי לך כדי למנוע ממך להתחבר למכשיר," הוא צוחק עליי נכון? "בטח בכול יום אחר היית כבר מחוברת למכשיר בשעה הזאת." למען האמת הוא צודק.

"אז מה רצית להראות לי שהוא כל כך דחוף בשביל להוציא אותי מהבית?" אני שואלת.

ידו של אדם אוחזת בי בחמימות ולוקחת אותי אחריו. הפעם אני לא מביעה התנגדות, הסקרנות מובילה אותי, אני רוצה לראות על מה אדם מדבר. אני נותנת לו לקחת אותי, אנחנו רצים בין הרחובות, רחוק מבית הספר. אנחנו מגיעים לבסוף לבית שנראה חריג בצבעו החום ובגג והחלונות הכחולים, מעולם לא ראיתי בית יפה כל כך, שהשקיעו מחשבה בנראותו.

"מה אנחנו עושים כאן?" אני תוהה בקול רם, "זה בית שלך?"

"כן," הוא מאשר. אנחנו נכנסים פנימה, הקירות בבית צבועים בצבעים חמים ושטיחים צבעוניים פרוסים על הרצפה. אדם מוביל אותי למרתף, הוא מדליק את המנורה ומדפים עמוסים בחפצים ובקופסאות מסתירים את הקירות. אני פולטת קול תדהמה, אדם מחייך ונכנס עמוק יותר לחדר. הוא גורר ארגז קרטון מפינת החדר. הארגז עמוס ב… ספרים? תמונות שונות על כריכות הספרים עם כתובות שונות.

"הספרים האלה הועברו במשך דורות במשפחתי, עם מרוצת השנים הם נהיו בלויים ונוספו אליהם ספרים חדשים." אדם אומר ולוקח את אחד הספרים ומעיין בו.

"אתה צריך לשרוף אותם." אני אומרת, מסנה לא להישמע חצופה מדי.

"למה?"

"כי זה לא חוקי," אני מתקרבת לארגז. "יתפסו אותך."

"את לא מבינה," הוא נשען על רגל אחת. "הם משקרים לך, את חושבת שהחיים בתוך המכשיר הם הכל, למרות שהם כלום. זה מציאות מזויפת, את מתרחקת מהחיים האמתיים. הם מרחיקים אותך, המכשירים האלה." הוא אומר, רוגז מסוים נשמע בקולו.

"אני באמת לא מבינה," עכשיו גם אני מרוגזת. "המכשירים האלה מגשימים חלומות. המכשירים מאפשרים דברים בלתי אפשריים, למה אתה חושב שאני ארצה לוותר על דברים כאלה? על ההרפתקאות האלה?"

"כי זה שקר. את רוצה לחיות בשקר, רוז?" הוא שואל, אני לא מסוגלת לענות לו. אני לוקחת את התיק שלי ויוצאת מהבית, אדם הולך אחריי ומנסה לעצור אותי אבל אני מתעלמת ממנו. יום למחרת אני משתדלת לא ליצור איתו קשר עין, מזווית עיני אני רואה שהוא מסתכל עליי בזמן השיעורים. יומיים חולפים כך, אני נרתעת מלהתחבר למכשיר. הצדף בידי וקשה להרפות ממנו. קטעים של אדם חוזרים בראשי, עד כמה שאני מנסה הוא לא מרפה ממני. זו באמת פעם ראשונה שאני מחזיקה צדף שהוא לא במכשיר. מה כן אמתי? באמת גנבתי אבני חן? לצד הצדף פתאום אבני החן נראות לי חסרות משמעות, מעולם לא ראיתי אבני חן, אבל אני מחזיקה צדף אמתי בידי.

אני שוכבת על מיטתי בחוסר מעש, מהדקת את אחיזתי בצדף ומחשבותיי נודדות אל השקיעה שאדם תיאר, צבעים חמים, ים ושמש כתומה. פתאום החדר נראה לי אפור לעומת ביתו של אדם שהיה צבעוני. לפתע הטלפון בבית מצלצל, אני מרימה את הטלפון לקולה של ויולט. היא מזמינה אותי להיפגש איתה בסניף, אני לא מסרבת.

אני נפגשת עם ויולט ליד הסניף, היא מנופפת לי בידה ואנחנו נעמדות בכניסה. שער הסניף מואר בסגול ואנחנו נכנסות פנימה, מנורות סגולות מאירות על השביל שמוביל אל אולם המכשירים. השביל מתפצל אל האזורים עם סוגי המכשירים השונים, השביל שממשיך ישר מוביל אל האזור עם המכשירים החדשים. אנחנו הולכות ביחד אל האזור, הוא מואר באור צהוב, הרצפה והקירות צבועים בזהב, המכשירים מסודרים במעגל. ניגש אלינו איש לבוש בחליפה מוזהבת ולוחץ לנו ידיים, המעיל שלו והעניבה נוצצות בזהב.

"מה אפשר להציע לכן, גבירותיי?" הוא מחייך חיוך גדול ונחמד, ברקע יש מוזיקה רועשת והאורות הזהובים מסתובבים ומאירים את האזור. כול אזור בסניף מואר בצבע אחר, לכול מכשיר יש צבע ייחודי משלו.

"זה הניסיון הראשון שלנו במכשיר החדש." ויולט אומרת והאיש צוחק צחוק גדול. "נהדר!" הוא קורא ומוביל אותנו אל שני מכשירים שסמוכים זה לזה, המכשיר הוא כמו כורסה, הוא נראה הרבה יותר אסתטי מהמכשירים שיש בבית, הוא סגור הוא כמו קופסת מתכת מבריקה ונקייה. צורת גבו מעוקמת כך שיהיה נוח להישען, ורגליו מורמות מאט, אנחנו מתיישבות על הכיסא, הוא נוח במיוחד, הוא מרופד מכול מקום, האיש ניגש ללוח הבקרה של המכשיר. "אני נותן לכן הרפתקה לניסיון, תשתדלו להיות מרוכזות, גבירותיי." החיישנים מתחברים אליי ומכסה המכשיר נסגר.

המסך מחשיך, הסימן הקטן של חברת ההרפתקאות מופיע לשנייה ואז נעלם. המסך עדיין שחור. אני פותחת את עיני, החדות מדהימה. העננים בצבע קרם מכסים את כול השמיים, הם נראים רכים כל כך. אני שוכבת על הגב, ממששת את האדמה בידיי, דשא ארוך. אני מתרוממת לישיבה, שדה ירוק מתפרס לארוך מישור ארוך שלא נגמר. רוח נושבת ומעיפה את השיער שלי. אני נעמדת, סביונים לבנים מפוזרים על הדשא, צבעו הירוק של הדשא בולט יותר ומבריק יותר מהמכשיר הרגיל. על ידי כרוך צמיד עם כפתור אדום שעליו כתוב – יציאה. בעזרת הצמיד הזה אני יכולה לצאת מההרפתקה, אך במכשיר בבית אני יוצאת אם אני אומרת 'לצאת' או נהרגת. אני מסתכלת מסביבי, במרחק עשרה מטרים ממני ניצב גרם מדרגות לולייני, אני רצה אליו ונוגעת במעקה הקר שצבוע בזהב מבריק. אני מטפסת במדרגות, מדרגה אחר מדרגה. אני מגיעה עד לעננים, גרם המדרגות נבלע בתוך העננים, אני ממשיכה לעלות ואני לא רואה דבר מלבד שתי המדרגות הבאות, אני ממשיכה לטפס, האוויר הקר שאני שואפת מקרר את גופי, אני ממשיכה לעלות ולפתע העננים נגמרים, אני מגיעה לקצה המדרגות, או יותר נכון לקצה המגדל. מרפסת קטנה אשר משקיפה לדבר הכי יפה שראיתי בחיי. העננים מתפרסים עד לאינסוף והשמיים פתוחים מעליי, ללא סוף. אלפי כוכבים בסגול כחול ולבן מאירים את השמיים השחורים, קו האופק מאיר בסגול והכוכבים מאירים בגדלים שונים.

זה שקר.

קולו של אדם לוחש, הוא מהדהד ברחבי החלל. אני מסתכלת מסביבי, אדם לא נמצא כאן. הקול ממשיך להדהד. לפתע הרגליים שלי מתנתקות, אני מרגישה כאילו משהו מושך אותי למעלה. העננים מתרוממים וכך גם אני, הרגליים שלי לא נוגעות ברצפה. אני נמשכת למעלה ביחד עם העננים, הכוכבים עולים גם הם ומתרחקים ממני. אני נאחזת במעקה של המרפסת, מחזיקה בה חזק כדי לא להתרומם למעלה. ראשי מופנה כלפי מטה ורגליי נמשכות למעלה.

זה שקר.

המרפסת קורסת על תוך עצמה וידיי מתנתקות מהמעקה, אני נמשכת למעלה אל השמיים, הכוכבים מתרחקים והעננים מעופפים סביבי. אני לא מבינה מה קורה, זה מעולם לא קרה לי. אני לוחצת על הכפתור שבידי. המסך מחשיך והפעם הסימן הקטן של חברת ההרפתקאות מופיע בצורה מקוטעת, הוא מהבהב בצורה לא סדירה. המסך מתבהר ואני מתעוררת כשפניי נוטפות זיעה ונשמותיי קצרות. מעליי רוכנים ויולט והאיש בלבוש הזהב.

"את בסדר?" ויולט שואלת, אני מהנהנת כמה שאני יכולה.  "מה קרה כאן?" אני שואלת וקולי נשבר ברעד. "אני חושב שלא היית מרוכזת כל כך," האיש מזדקף ואני מתיישבת. "את מבינה? המכשיר המשופר דורש ריכוז מלא, משהו פשוט הסיח את דעתך מההרפתקה בצורה קצת חריגה, אפילו אם לא היית מודעת לזה. אל תדאגי, זה לא קורה בפעם השנייה, המוח שלך יתרגל להרגשה של המכשיר החדש." ויולט ואני יוצאות מהסניף, היא מנסה לעודד אותי, אך ללא הועיל.

בדרך הביתה אני מסתכלת סביבי. אנשים לבושים בבגדים אפורים בלויים וקרועים, חסרי הבעת פנים. הבניינים מתפוררים, הרחובות מלוכלכים ולאף אחד לא אכפת. העיר נראת עניה ומוזנחת. פתאום אני מתגעגעת למגע ידו החם של אדם, מגע שלא הרגשתי מאף אחד מעולם. הלב שלי נהפך לאבן ואני מרגישה כאילו הוא שוקל כמו לבנה, מבלי שאני שמה לב דמעות זולגות על לחיי, הן יורדות בלי הפסקה ולא משנה כמה אני מנגבת אותן בשרוולי הן לא מפסיקות.

כשהגעתי לביתי הוריי שאלו אותי איך המכשיר החדש, אמרתי שהוא מעולה ולא סיפרתי להם על מה שקרה, לא רציתי להדאיג אותם, אני מסתכלת אל העיניים שלהם, כמו שהסתכלתי לעיניים של אדם, אך אני לא רואה אותה הבעת פנים. המבט של אדם מופיע בראשי שוב והמשפט שהוא אמר מהדהד במחשבתי כמו תקליט שבור. למחרת בבוקר אנחנו הולכים לבית הספר, אדם עומד במסדרון ומוציא מחברות מהתא שלו. אני נעמדת לידו, עליי להבין למה התכוון.

"למה התכוונת שהחיים במכשיר הם שקר?" אני מנסה להישמע תקיפה, כדי שיענה לי בצורה ישירה ולא מעורפלת כמו שאר התשובות שלו. "את משוכנעת שאת עושה הכול כשבעצם את לא עושה כלום." הוא עונה לי ודוחף את המחברות אל תוך התרמיל שלו.

התקיפות בפניי הולכת לאיבוד ואני נראת בעיקר מבולבלת, כי למען האמת זה מה שאני, מבולבלת. "רוצה לראות משהו לא מלאכותי?" הוא תולה את התרמיל שלו על כתפו ומחזיק את הכתפייה בידו. "למה אתה מתכוון? יהרוג אותך להיות ברור?" אני מרימה את קולי מעט ומושכת את השיער אחורה בעצבנות. "את רוצה לבוא להרפתקה אמיתית?"

באותו רגע הרגשתי חוסר שליטה על מעשיי, היה בי את הקול החזק והרועם שהפציר בי לומר לא, לצדו היה את הקול החלש והצנום שלחש לענות בחיוב. לקול החזק קראו ההיגיון ולקול החלש קראו הסקרנות. למרות שהיגיון צעק בראשי לומר לא, הסקרנות שבתה אותי ואמרתי כן. כשחזרתי מבית הספר אמרתי להוריי שאני הולכת שוב לסניף כדי לנסות מכשירים אחרים, הרגשתי שזה היה השקר הכי גדול שאמרתי בכל חיי. אני הולכת לפגוש את אדם ליד ביתו. אני נוקשת על דלת הבית, אדם יוצא עם התרמיל שלו, כשהדלת נפתחת ריח נפלא מדיף מפתח הבית. הוא מוביל אותי בין הרחובות, הלב שלי דופק חזק ותחושה מוזרה עופפת אותי, תחושה שבדרך כלל אני מרגישה רק בתוך המכשיר. אנחנו נעצרים אל מול גדר מתכת גבוה, זהו הגבול של העיר, שלטי אזהרה אדומים תלויים על הגדר כשכתוב עליהם- המעבר אסור. אדם מסתכל ימינה ושמאלה ומלמל לעצמו דברים. לבסוף הוא תופס אותי בידי ומושך אותי לצד ימין, אנחנו רצים לאורך הגדר עד שאדם נעצר לפתע ליד פריצה בגדר. פתאום אני מרגישה את הגוף שלי עובד, אני מרגישה משהו לשם שינוי.

"נשים קודם." הוא מסמן לי לעבור בתוך החור. "אסור לנו לעשות זאת." אני לוקחת צעד אחורה, מעולם לא יצאתי מגבולות העיר, הייתי צריכה להקשיב להיגיון. אנחנו נענש על כך ובטח יש סיבה טובה שיש כאן גדר. הלב שלי דופק מהר ואני מתחילה להרגיש מסוחררת מעט. כל החיים שלי חייתי במכשיר, החיים היו נוחים, למה שאני אוותר על במיוחד שאני לא יודעת מה יש מעבר לגדר. "רוז," אדם מתקרב אליי ומניח את זרועותיו על כתפיי ושוב הוא מסתכל אל תוך העיניים, המבט שלו מעורר משהו בתוכי, כמו תמיד. "כל המשחקים האלה במכשירים הם כלום לעומת מה שאת עומדת לראות שם, מעבר לגדר. שם מחכה לך העולם האמיתי." משהו בקולו מחדיר בי אומץ, תמיד ידעתי שאני פחדנית, אין לי אומץ לעבור מתחת לגדר. שם מחכה לך העולם האמיתי, אני משחזרת את המשפט בראשי. הרפתקה אמיתית. אני משתדלת לעזור אומץ. מה ההורים שלי יחשבו? ככה התדרדרתי? אבל… מה יש לי כבר להפסיד? החיים במכשיר באמת שקריים, הם תמיד היו מזויפים ומעולם לא ראיתי את זה. אני לא פחדנית, והחיים האלה שווים את ההקרבה, מה שלא יהיה אני לא רוצה לחזור לחיות בשקר. אני מתכופפת וזוחלת מתחת לגדר. תחושת הקלה עוטפת אותי ואני מתחילה לצחוק, לצחוק כאילו לא צחקתי מעולם, למרות שבאמת שלא צחקתי ככה מעולם. אנחנו מטפסים על גבעה, היא מכוסה בעשבים ובסביונים צהובים שמפוזרים ומוסיפים צבע לגבעה. הרוח נושבת ומקפיאה אותי, הרגליים שלי כואבות ואני רצה, אני מרגישה שאני מתאמצת. אני ואדם רצים במרץ כמעט עד לפסגת הגבעה.

"תעצמי עיניים." ואני עוצמת אותן, הוא מושך אותי קדימה, מדי פעם אני נתקלת בסלעים. הוא ממשיך למשוך אותי עד שאנחנו נעצרים, כול הגוף שלי קפוא מלבד המגע החם של אדם בידי. "את יכולה לפתוח אותן." אני פותחת את העיניים, בהתחלה השמש מסנוורת את העיניים שלי אז אני לא פותחת אותן עד הסוף, אבל אז אני מתרגלת קצת. מולי מופיעה תמונה חלומית של חוף ים, הוא לא נראה כמו חוף הים במכשיר, הוא אחר. הים באמת נראה כמו משיכות מכחול והמים נוצצים, הגלים רגועים ונשברים על החוף. אדם צדק, ההרגשה הזאת שונה בהרבה מהמכשירים. אני באמת מסתכלת על השקיעה ואני זאת שעומדת על הגבעה. זו הרגשה הרבה יותר חופשית, זה העולם האמתי. כך נראה ים טבעי ולא מלאכותי. אנחנו יורדים לחוף במורד הגבעה ומתיישבים שם, אדם מוציא מהתרמיל שני כריכים עם ירקות. אנחנו אוכלים אותם בדממה. במשך שעות אנחנו יושבים על החוף, מדי פעם אני שואלת אותו שאלות על הספר שהוא קורא, אך רוב הזמן אנחנו שותקים. השמש יורדת לאט ומתקרבת לקו המים, השקיעה נראית בדיוק כמו שאדם תיאר לי בבית הספר, צבעים חזקים שצובעים את השמיים והים בחמימות עוטפת. פתאום אני שמחה שהיא חוזרת שוב ושוב בכל יום מחדש.