שקרי האלים מאת נטע קנת

"ברוכים האלים שמעניקים ונוטלים חיים בחסד ושומרים על האיזון הטבעי בתבונה" מתוך מחזור התפילה

היא הופתעה למצוא את עצמה בחדר ולא בשדה ירוק, אבל בהחלט שררה שם אווירה שמימית. ככל שהכרתה התבהרה היא שמה לב לפרטים נוספים סביבה- לכדור האלוהי שהאיר את החדר כמו עשרות נרות, לקירות הצחורים- הלבנים ביותר שראתה מימיה, לרכות הפלאית של המזרון תחת גופה הלאה.

לבסוף היא שמה לב לאישה המבוגרת שישבה על כיסא עץ לצד מיטתה, ללא ניע. הקמטים שכיסו את פניה כלל לא גרעו מיופייה הנהדר והשתקפות האור בצמתה הכסופה שיוותה לה מראה אלוהי. ודאי הייתה זו צדיקה שנלקחה לשירות האלים לאחר מותה.

לנה ניסתה לקום, לברך את המלאכית שבאה לקבל את פניה. כל שריריה קמו במחאה והיא גילתה שנדרש ממנה מאמץ אימתני לזוז. האישה, ששמה לב למאמציה, ליטפה את פניה בעדינות.

"כדאי לנוח כשמגיעים לכאן," קולה היה זקן- קול של אישה שחיה חיים מלאים ומספקים לפני שנפטרה. לנה תהתה מה עשתה האישה בחייה הקודמים כדי לזכות בכבוד שקיבלה. האישה הרימה כוס זכוכית גבוהה, מלאה בנוזל כתום, מכוננית עץ קטנה.

"זה משקה שעוזר להרגיש יותר טוב." חיוכה של האישה העמיק את הקמטים בפניה הבהירות. היא סייעה ללנה להתרומם מעט והגישה את הכוס לשפתיה. לנה הופתעה מחוזקן של ידי הקשישה הצנומות. הנקטר המתקתק, שהיא לגמה בשקיקה, מילא את גופה בתחושה חמימה. זמן קצר לאחר שבירכה על המשקה, שקעה שוב בשינה עמוקה.

היא התעוררה לקול צלצול פעמונים, שלא ידעה את מקורו. כשפקחה את עיניה ראתה את המלאכית הזקנה רוכנת מעליה.

"מתכנסים בשמונה בחדר האוכל," הודיעה המלאכית והסבירה ללנה כיצד מגיעים לפני שיצאה מהחדר.

"רגע," קראה אליה לנה. "לא אמרת לי את שמך."

"אין, " היא השיבה. ההבעה המרוחקת שננסכה על פניה הניאה את לנה משאול שאלות נוספות. האם אין למלאכים שמות?

לנה קמה באיטיות והציעה את מיטתה בקפידה, כפי שהורגלה בביתה. עתה, היא יכלה לבחון את החדר יותר מקרוב.

מימין לכוננית הקטנה עמד ארון עץ כהה, שהגיע עד פינת החדר. בפינה הנגדית ניצב שולחן כתיבה תואם ומעליו שלושה מדפים ריקים. כיסא מרופד בצבע שמנת עמד לצד השולחן, ממתין לשימוש.

כשפתחה את הארון, מצאה אוסף של שמלות חומות פשוטות, זהות זו לזו ולשמלה של המלאכית חסרת השם. היא תיארה לעצמה כי אין כאן צורך בבגדים המקושטים של בני הכפר, כיוון שבגדים אינם מותירים על האלים רושם.

זה חבל שבני האדם החיים יודעים כל כך מעט על העולם הבא ושהם מגיעים לחלוטין לא מוכנים. היא לא ידעה איך לזהות את המלאכים ואת תושבי המקום האנושיים. למעשה, היא לא הייתה בטוחה שתזהה את האלים עצמם אם תפגוש אותם. היא גם לא ידעה היכן בשמיים היא נמצאת. פרט להבטחת האלים לספק עושר ואושר לכל תושביו, לנה כמעט ולא ידעה דבר על ארצות האלים. היא הצטערה על כך שהאלים לא נתנו להם תיאור או מפה של השמיים מבעוד מועד.

ליבה נמלא סקרנות ועליזות על ההזדמנות שניתנה לה לחקור את ביתה החדש. היא החליטה ללמוד כמה שיותר במהלך היום שעמדה בפתחו. היא מיהרה לפשוט את כתונת הלילה הלבנה. בעודה לובשת אחת משמלותיה החדשות, היא זמזמה לעצמה לחן עממי שמח שהנגנים נהגו לנגן בחגים ובשמחות. משסיימה להתלבש, היא הביטה בסיפוק במראה שעל צידו הפנימי של הארון. למרות פשטותה, השמלה התאימה לגופה בדיוק ואף החמיאה לו.

היא נזכרה שהמלאכית לא אמרה לה איפה נמצאים השירותים. המחשבה שאלו הן הבעיות שמעסיקות אותה ביומה הראשון בארצות המתים גרמה לה לגחך והיא יצאה מחדרה כשחיוך גדול מרוח על פניה. המסדרון הרחב היה לבן וצחור, כמו חדר השינה ששהתה בו. לנה ראתה אישה צועדת כשגבה מופנה אליה, לבושה אף היא בשמלה חומה, תלתליה הכהים והארוכים מקפצים על ערפה עם כל תנועה. לנה מיהרה אחריה.

"סלחי לי, גברתי הנכבדת," לנה קיוותה שהאישה לא תיעלב מכך שהיא לא ידעה את תואר הכבוד הראוי לה, או לאיזו משפחה השתייכה. האישה נראתה כבת ארבעים. תווי פניה היו קטנים ועדינים, אך מעיניה נשקף מבט מעט רדוף. היא הייתה צנומה, צנומה מדי, חיוכה נראה מאולץ.

לנה ניחשה שנפטרה בטרם עת, כנראה מאחת המחלות הנדירות שהכוהנים לא ידעו לרפא. ודאי סבלה רבות מלראות את ילדיה מתאבלים על מותה מבלי שתוכל לנחמם. בכפר נהגו לספר אגדות רבות על אנשים שכל הפאר וההדר של ארצות האלים לא יכלו לפצות על המראה של ילדיהם גדלים כשהם לא שם לצידם. הנחמה היחידה שלהם הייתה שבבוא הימים תצטרף משפחתם אליהם ותתאחד מחדש.

"אני מתנצלת על כך שאיני יודעת את שמך ואת משפחתך. האם תועילי בטובך לסלוח לי ולהראות לי את הדרך לשירותים?" לנה בחרה לפנות לאישה בכבוד המירבי, עד שתדע בוודאות את מעמדה. היא השתדלה לא להיעלב מההבעה המשועשעת שעלתה על פני האישה למשמע דבריה.

"בכיוון ההוא," האישה החלה ללכת בצעדים נמהרים, בבירור מצפה שלנה תבוא בעקבותיה. היא התעלמה מבקשתה המרומזת של לנה לדעת את שמה. אולי גם לה לא היה שם, כמו למלאכית הזקנה.

הן חלפו על פני מספר דלתות לפני שהגיעו לשירותים. האישה נכנסה לחדרון והדגימה לה כיצד פועלות המשאבות הקסומות שמובילות מים הישר אל תוך השירותים, מבלי שיצטרכו לסחוב אותם בדליים. לנה הודתה לאישה בנימוס, למרות הלגלוג שהפגינה כלפי גינוניה. האישה הלכה מבלי להשיב.

לנה חזרה לחדרה מספר דקות אחרי שמונה ומיהרה ללכת לחדר האוכל. היא הגיעה לאולם גדול, צבוע בגוון הלבן שאפיין את החדר והמסדרון. הוא הכיל ארבעה שולחנות עץ מוארכים עם ספסלים משני צידם, כמו גם שולחן גדול לאורך הקיר הימני עליו היו פרוסות קערות מלאות באוכל. חלק מתושבי השמיים ישבו כבר על הספסלים וחלק עמדו בתור מופתי מאחורי שולחן ההגשה. לאט לאט התור התקצר והשולחנות התמלאו.

שררה דממה משונה בחדר. על אף שהיו בו כחמישים אנשים, כמעט לא התנהלו בו שיחות. רב הסועדים היו מרוכזים אך ורק בעצמם ובצלחת שמולם. משפטים מהוסים הוחלפו פה ושם בין אנשים, מתמוססים בחזרה אל השקט בתומם.

האוכל היה פשוט, אבל טעים. כיכרות לחם טריות הוגשו לצד גבינה רכה, ריבת תפוחים ורצועות של ירקות. לנה הייתה מאוד רעבה וניחוח הלחם הגביר את תאבונה עוד יותר.

היא זיהתה את המלאכית הזקנה יושבת בשולחן הקיצוני והתיישבה לצידה, במקום בו יכלה להשקיף על החדר. הזקנה חייכה אליה וחזרה להביט בצלחת שהייתה מונחת מולה. לנה בחנה את הסועדים והופתעה לראות מגוון גדול של גילאים. היו שם אנשים כמעט בכל גיל, מגילה שלה ועד קשישים מופלגים. היה ניתן לצפות שבעולם הבא יהיו בעיקר זקנים, כיוון שהאלים נטלו אנשים צעירים מהעולם לעיתים רחוקות מאוד. הכוהנים ידעו לרפא כמעט כל מחלה שאנשים לקו בה ודאגו להשכין שלום בין בני הכפר.

היא זיהתה בין הסועדים את צין, שהוקרב שנתיים לפני כן. בצעירותה קיוותה שכשיהיו גדולים יסכימו הכוהנים לשדך אותם זה לזו. הם היו מיודדים, אך היא מעולם לא גילתה אם הוא חלק את תקוותיה. היא לא התפלאה כלל כשהאלים בחרו בצין כקרבן. הוא היה נער מבריק, שהצטיין כמעט בכל דבר שהניח עליו את ידיו. לו הייתה אלה, ודאי הייתה גם היא בוחרת בו.

טקס ההקרבה של צין נחקק בזיכרונה באותה הבהירות כמו זה שלה. היא זכרה כיצד התאמצה לעצור את דמעותיה כיוון שאין זה נאה לבכות ביום חג. היא חזרה בראשה על הדברים שאמה אמרה לה כשהתייפחה בשבוע לפני כן- 'אל תהיי אנוכית. עלייך לשמוח כשאדם אהוב זוכה למעמד המכובד ביותר לצד האלים.' היא השתתפה בתפילה בהיסח דעת, בקושי מודעת למילים המוכרות העוזבות את שפתיה. צין עלה לבמת המזבח עוטה גלימת חג לבנה, מעוטרת ברקמת פרחים עדינה וססגונית. נדמה היה שהילה זוהרת סביב ראשו כשהכהן הגיש לו את גביע הזהב, מזמר זמרות הלל לאלים כל אותה העת.

כשהעשן החל למלא את החדר לנה בקושי הצליחה למנוע מעצמה לזנק ממקומה ולרוץ אל המזבח כדי להתחנן שהאלים ישאירו את צין בארצות החיים. לאחר שהתפזר העשן, היא הכריחה את עצמה להמשיך להתפלל, קולה צרוד וסדוק. היא אכלה מעט מאוד בסעודת החג ופרשה מהריקוד המסורתי מוקדם. לא היה טעם לרקוד כשהנער היחיד שהייתה מעוניינת להרשים עזב את ארצות החיים.

עתה, כשראתה אותו שוב אחרי זמן כה רב, ליבה החסיר פעימה. שהותו בשמיים רק הוסיפה ליופיו. נדמה היה לה שגבה מאז שראתה אותו לאחרונה, שכתפיו התרחבו, שהוא התבגר. היא דיכאה את נטייתה הטבעית לנתר ממקומה ולרוץ אליו. היא חששה לעשות מעצמה צחוק בבורותה.

היא נזכרה בסקרנות שמילאה את ליבה בבוקר והתחזקה בהחלטה ללמוד כמה שיותר על ארצות האלים. כשתכיר את הגינונים והנוהגים כאן, תוכל לפנות אל צין בביטחון ולהרשים אותו בהליכותיה.

"תוכלי ללמד אותי עוד קצת על העולם הזה?," היא פנתה אל המלאכית לצידה. הזקנה הרימה את ראשה, מופתעת, אך כעבור רגע חייכה והנהנה. לנה שקעה בחלומות על העתיד שלה בארצות המתים. היא דמיינה חתונה שמימית, עם האלים כאורחי כבוד ומלאך מנצנץ שמביא אותה ואת צין בברית הנישואין הקדושה.

טיפין טיפין, הסועדים סיימו לאכול ועזבו את החדר. הם המשיכו לנהוג כאילמים, אפילו לא מברכים על האוכל שהאלים העניקו להם. לנה בירכה בכל זאת בתום הארוחה, ליתר ביטחון. היא מלמלה את התפילה חרישית, משתדלת לא לקטוע את דממת החדר. הזקנה פנתה אליה מיד כשסיימה לברך.

"הולכים," היא אמרה. לנה תהתה אם מעמדה של המלאכית כה גבוה עד שהיא יכולה לפקוד בצורה זו על אנשים מבלי שתחשב לגסת רוח. היא קמה ממקומה, אוספת את הכלים איתם אכלה והלכה בעקבותיה לחדר סמוך. הן הניחו את הכלים שלהן בתוך קופסאות מתכת שנועדו לכך.

"זו מכונה שמנקה את הכלים," הסבירה הזקנה בקיצור לפני שהמשיכה ללכת. לנה עקבה אחריה, מוותרת לעת עתה על ההזדמנות לחקור את המכונה הפלאית. לאחר מספר פניות במסדרונות הלבנים, הזקנה נעצרה מול דלת עץ כהה עליה נחרטה המילה 'היסטוריה' באותיות עגלגלות.

החדר אליו הן נכנסו נראה כמו ספרייה. מימין לדלת ניצבו שני כיסאות ושולחן כתיבה עליו היה מונח מעין מלבן דק ושחור, מוגבה באמצעות מוט תומך בבסיסו. בקושי ניתן היה לראות את שלושת הקירות האחרים מבעד למדפי הספרים הצפופים התלויים עליהם. המלאכית סימנה ללנה להתיישב בכיסא אחד והתיישבה בשני.

"אנשים תמיד האמינו באלים," היא פתחה ללא הקדמה. "אבל לא הייתה להם דרך לדעת מה האלים באמת רוצים, כי לא הייתה להם תקשורת איתם. אנשים שונים חיו בצורות שונות כי הם האמינו שזה מה שהאלים רוצים."

מפאת נימוס, לנה לא שאלה את המלאכית מדוע היא מספרת לה את כל זה וניסתה לדמיין את המציאות שהיא תיארה. היא התקשתה להאמין שאנשים היו טיפשים מספיק כדי לטעות בהבנת האלים.

"הרבה מהמלחמות והמצוקות שאפיינו את העידן הישן נבעו מהמאבקים בין קבוצות שונות שהאמינו ברעיונות שונים. הכוהנים שלהם שכנעו אותם שמותר להם לפגוע במי שמאמין ברעיונות אחרים מהם.
היו אנשים שחשבו שאם הם לא יאמינו באלים בכלל, הם יפתרו את כל הבעיות. אבל גם הם לא ידעו מה באמת טוב. לכן, הם המשיכו להאבק והמצוקות של העידן הישן המשיכו."

לנה החלה לאבד סבלנות. היא ביקשה לשמוע על ארצות המתים ולא על ארצות החיים, אליהן היא כבר לא תשוב. חוץ מזה, הסיפור של המלאכית החל להישמע כמו אגדה גרועה.

"אחרי האסון הגדול האנושות הבינה שהיא חייבת למצוא דרך אחרת לחיות. הם חיפשו דרך לדעת בוודאות מה האלים רוצים, אך לא מצאו אחת. אז הם בחרו בפיתרון הקרוב ביותר שהם הצליחו לחשוב עליו.

הם בחרו את האוכלוסיה המוכשרת ביותר מביניהם לתפקד כאלים. לנו, לנבחרים, נבנה מתחם תת קרקעי עם טכנולוגיה ששימושה נאסר מעל פני האדמה. אנחנו אחראים על ניהול הכפר ומניעת טרגדיות מהסוג שאפיינו את העידן הישן. בכל שנה, אנחנו בוחרים נער או נערה מוכשרים ומבטיחים במיוחד ומבקשים אותם כקרבן, כדי לצרף אותם לשורותינו. כך ניתן להמשיך לנהל חברה שלווה ומשגשגת כמעט לנצח."

ללנה הייתה בחילה כה חזקה עד שהיא התקשתה לנשום. היא הרגישה את תודעתה נמתחת כמו מסטיק, מנסה להכיל את דברי הזקנה. היא נאבקה ליצור תמונה אחידה מסיפורה, שתוכל להבין ולבחון. גם כשנדמה היה לה לרגע שהצליחה, הרעיון שהתגבש בראשה חזר אל ים התוהו ברגע הבא אחריו. האם זה ייתכן? זה עשוי להסביר מדוע העולם הבא כל כך מוזר, כל כך שונה מכל מה שתיארה לעצמה.

הזקנה שלפה מימיה ושתי כוסות ממגירה בשולחן הכתיבה. היא מזגה בהן מים והושיטה אחת מהן ללנה, שקיבלה אותה בברכה. לקח זמן עד שלנה מצאה שוב את קולה, אך נראה כי לזקנה המביטה בה ברוגע יש סבלנות רבה. אפילו אם תאמין לדברי הזקנה, היו כל כך הרבה בעיות עם המצב שהיא תיארה.

"אבל איך אנחנו יודעים מה האלים רוצים?" היא זעקה.

הזקנה נאנחה, עיניה נוגות.

"אנחנו לא. אנחנו יודעים שאנחנו חיים בכפר הזה יותר משש מאות שנים בלי עוני, בלי מחסור ובלי מלחמות. זה מספיק."

"אז, אני לא מתה?" לנה שאלה לאחר שתיקה מהורהרת.

"לא ברור מתי אנחנו חיים ומתי אנחנו מתים. במובן הפיזי הפשוט האלים אינם מתים, אך לא ברור מה זה באמת אומר לגביהם." ראשה של לנה היה כה סוער, עד כי לא נותר לה מקום לחשוב על דבריה האחרונים של הזקנה. היא תהתה אם הזקנה ניסתה לעודד או להפחיד אותה.

"אז מה אתם עושים פה?" לנה פנתה לשאלות פשוטות יותר, מקווה כי הן יעזרו לה לעשות סדר בראשה.

"לכל אל יש מומחיות אחרת ותפקיד מעט שונה. האלים החדשים לומדים את תפקידם מהאלים הותיקים ובסופו של דבר מחליפים אותם. האלים שאחראים על היסטוריה אחראים על תיעוד ועל השוואת הבעיות שעומדות על הפרק לתקדימים דומים מהעבר. אבל הזמן הקרוב יהיה מוקדש ללימוד."

"אז את האלה של ההיסטוריה ואני האלה החדשה?" היא חששה שההתייחסות לאנשים כאלים היוותה חילול קודש בוטא, אך השתדלה לדבר בשפתה של הזקנה.

"אז אולי אקרא לך 'אלת ההיסטוריה', כיוון שאין לך שם."

הזקנה נאנחה פעם נוספת.

"אין כאן שמות. אף אחד הוא לא אינדיבידואל. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו שכל אל יחשוב בצורה שונה ויפעל על פי חשיבה זו. המצוקות של העידן הישן נבעו מחוסר הסכמה בנוגע למה טוב. לכן, כולנו פועלים כיחידה אורגאנית אחת."

הבחילה שלנה חשה קודם שוב גאתה בקרבה. היא מזגה לעצמה כוס מים נוספת ושתתה אותה בלגימה אחת. כיצד היא אמורה לעכל את הרעיון שהיא חלק מקבוצה שגורל הכפר מונח על כתפיה, שלא מכירה בקיום של האנשים שמרכיבים אותה?

"האלים החדשים זקוקים להרבה מנוחה, לכן מותר להם ללכת באמצע היום לישון בחדרם. תמיד אפשר להמשיך מחר." הזקנה דיברה בקול רך, דואג. לנה, שהבינה את הרמז, קמה ממקומה ופנתה אל הדלת.

"ארוחת הצהריים בשתיים וארוחת הערב בשמונה." הזקנה הוסיפה בקול ענייני, רגע לפני שלנה יצאה מן החדר.

לנה פסעה פסיעות קטנות. היא הרגישה לא יציבה, מעורערת, כפי שהרגישה לפעמים כשקמה ממשכבה בפתאומיות לאחר מנוחה ממשוכת. כשהגיעה לחדרה היא השתרעה על המיטה ונרדמה כמעט מיד.

היא התעוררה אפופה בתחושת חוסר נוחות. שביב של חלום שלא הצליחה לזכור עדיין הציק לה, כמו כתם מטושטש בזווית של העין. נדרשו לה מספר דקות להתאפס, להיזכר היכן היא נמצאת ולעשות סדר בדברים שנאמרו לה.

היא הלכה לשירותים ושטפה את פניה במשאבה הפלאית.אז חזרה לחדר השינה והתיישבה על מיטתה. היא חשה צורך עז לעשות משוה- לא חשוב מה, רק לא לשבת בחוסר מעש ולהרגיש את משקל מחשבותיה מכביד על כתפיה, מאיים למחוץ אותה תחתיו. אולם, לא היה לה שום דבר להעסיק בו את עצמה. החדר היה מרוהט בצורה בסיסית למדי, ללא חפצים אישיים. אפילו המדפים מעל שולחן הכתיבה היו עירומים לחלוטין.

היא נשכבה על המיטה ובהתה בתקרה הלבנה החלקה. לראשונה, היא הרגישה שיש משהו מדכא בלובן המוחלט של כל המתחם, באחידות שלו. כמו באנשים. האם ייתכן שהם באמת מצליחים לאבד את עצמם בתוך קבוצת האלים? היא נזכרה בדממה הכבדה בחדר האוכל. לאנשים שחולקים את זהותם אין צורך לדבר זה עם זה. מצד שני, הזקנה צדקה כשאמרה שהמבנה הזה עובד. הם באמת חיים כבר יותר משש מאות שנים בשלווה ובשגשוג.

לפני טקס ההקרבה שלה, לנה נשבעה שכשתגיע לשמיים היא תהיה מוכנה לעשות כל דבר שהאלים יבקשו ממנה בשביל לשפר את גורל הכפר. האם זה לא בדיוק הדבר שהזקנה ביקשה ממנה עכשיו? אולי עליה להתאמץ לבצע את התפקיד שהוטל עליה. הרי היא נשבעה שתעשה זאת. אך בכל פעם שחשבה על חייה כאלה עלומת שם שאחראית לכל אנשי הכפר, רעד חלף גופה.

הזמן עבר כה לאט עד כי נדמה היה שויתר על צעידתו העיקשת קדימה ועמד מלכת. השעון לעג לה, המטוטלת נעה בשאננות מופגנת. נדמה היה לה כי כל תנועה קלה של המחוגים נמשכה שעות, אם לא ימים. היא הייתה אסירת תודה כשהשעה שמונה בערב הגיעה לבסוף. היא לא ידעה בדיוק למי היא מודה.

לנה תמיד דמיינה את האלים מנהלים חיי פאר קסומים בין פרחי השמיים הססגוניים והריחניים. לראשונה עלה בדעתה שהאלים מסכנים- שעליהם לשאת באחריות לכל מה שקורה, ועל מצפונם מעיקות כל הטעויות שנעשו אי פעם.

היא הלכה לחדר האוכל. הפעם שתיקת האנשים גרמה הקלה עליה. לא התחשק לה לדבר. למרות ניחוח התבשילים שמילא את ריאותיה, לא היה לה תיאבון רב. היא לעסה כל פיסת מזון ארוכות לפני שהכריחה את עצמה לבלוע. מספר פעמים הגיחה לפתע מחלום בהקיץ ששקעה בו מבלי משים. היא הייתה רק חצי מודעת לסועדים שהתיישבו לצידה, אכלו ופינו את מקומם.

כשסיימה לאכול, חדר האוכל היה כבר שומם לחלוטין. לאחר שבירכה על המזון והניחה את כליה במכונות, הלכה אל המקלחות. זו הייתה המקלחת הראשונה שלה מאז הגעתה לשם. היא הסתבכה עם הפעלת המערכת המשונה ובכל פעם שטעתה, שטף מים רותחים או קפואים הכה בה בעוצמה. היא נתנה לדמעות שנקוו בעיניה לזלוג במורד גופה החשוף, עד שנשטפו עם זרם המים שהוטח בה.

כשהשתלטה על המשאבה, היא התקלחה בחופזה ומיהרה לחזור לחדרה. היא נשכבה במיטתה עירומה, מבלי ללבוש את כתונת הלילה שניתנה לה. על אף שישנה כמעט כל אותו היום, לנה נרדמה במהרה.

בחלומה רדף אותה אל חסר צורה, שריחף בעקבותיה בנהמות פראיות ברחבי הכפר. היא הלמה בכל כוחה על דלתות הבתים, אך אף אחד לא ענה והכניס אותה לביתו הבטוח. האל צמצם את המרחק ביניהם, נהמותיו מתגברות. רגע לפני שהתקרב מספיק בכדי לתפוס אותה, היא התעוררה בבהלה.

למרות ההלם הראשוני, לא נדרש לה זמן רב מאוד להתרגל לשגרה החדשה. היא למדה במשך רב היום בספריית ההיסטוריה. היא הצליחה אט אט לרכוש את מיומנות השימוש במחשב, שמאוד הועיל לה בלימודיה. יצא לה לשוטט במתחם התת-קרקעי הגדול וללמוד כיצד להתמצא בו. מדי פעם הייתה הולכת לחדר הניטור ומבקשת מהאלים האחראים שיראו לה את משפחתה על מסך המחשב שלהם, ליבה מוצף תערובת של נחת וגעגוע.

ביום החמישי מאז בואה הייתה אסיפה כללית של האלים. במקום ללכת לספריית ההיסטוריה בתום ארוחת הבוקר, הובילה אותה הזקנה לאולם האסיפות הגדול, שהיה מלא בשולחנות ארוכים ולבנים מחומר שהיא לא הכירה וכיסאות תואמים. כל הכיסאות הופנו לבד קשיח וצחור שתלה על הקיר.

לנה והזקנה התיישבו זו לצד זו במקום בו הייתה חרוטה על השולחן המילה 'היסטוריה'. היא הבחינה בצין שישב בשולחן לפניה כשגבו אליה. נדמה היה כי לא שם לב אליה כלל מאז הגעתה לשם והיא טרם אזרה מספיק אומץ כדי לפנות אליו. בפעמים המועטות בהן קמה ממקומה בחדר האוכל, נחושה לדבר איתו, נזל הביטחון מגופה כשהתקרבה אליו והיא חזרה למקומה, ליבה הולם ושריריה מכווצים.

לאחר שכל האלים תפסו את מקומם קם אל אחד והכריז על תחילת האסיפה. עין מכאנית נסתרת צילמה והקרינה את תמונתו על המסך כשדיבר וגם עוצמת הקול שלו הוגברה בדרך מסתורית. על השולחן מולו היו חרוטות המילים 'משק בית'.

אחד אחרי השני תפסו את מקומו על המסך אלים שונים שמסרו עדכון על ההתרחשויות בכפר- כל אחד בתחומו שלו. לאחר מכן החלו האלים להעלות נושאים לדיון. תהליך קבלת ההחלטות היה ארוך ומייגע. המועצה דנה בכל נושא עד שהתקבלה הסכמה כללית של כל האלים על דרך פעולה נכונה. לנה יצאה מהאסיפה מותשת והזדרזה להתקלח וללכת לישון.

למחרת, לפני שהמשיכה ללמד אותה על תולדותיה של ממלכה בשם יוון בעת העתיקה, פתחה הזקנה בנושא אחר.

"לעיתים יש צורך להתערב בחיים בכפר בצורה יותר אישית. תורנות מסודרת קובעת מי מהאלים הולך לכפר בכל פעם. היום הולכים לכפר," אמרה הזקנה ולנה כבר ידעה שהכוונה לשתיהן.

הזקנה הסבירה שהן הולכות לביתו של מירק. הן יתנו לו חומר שגורם לטשטוש והזיות קלות, כך שהוא יקום בבוקר ויסיק שהמפגש איתן היה חלום על התגלות אלוהית. הזקנה תנזוף בו על האלימות שהפעיל כלפי אשתו ותייעץ לו לפנות בבוקר לכוהנים.

"במקדש," היא סיכמה, "יוכלו הכוהנים המומחים לכך לתת לו תמיכה וטיפול מתאימים."

מירק היה איש מופנם, שעבד בשדות החיטה. היה לו גוף מוצק, שזוף משעות רצופות של עבודה בשמש ופרצוף דמוי ציפור. לנה לא הייתה איתו בקשר קרוב כשהייתה בכפר, אך הכירה את אחותו הצעירה שלמדה מספר שנתונים מעליה בבית הספר. היא הופתעה לשמוע כי מירק הכה את אשתו. הוא נראה כל כך שקט, עד כי נדמה היה שלעולם לא ירים את ידו על אף אחד.

כשחזה לחדרה בערב, לנה כיוונה את השעון שיצלצל בשעה אחת וחצי. בשעה שתיים בדיוק התייצבה הזקנה בכניסה לחדרה, עששית בידה האחת וסימנה לה בידה השנייה שתבוא אחריה. ידיה היו מכוסות בכפפות לבנות חלקות. היא הובילה את לנה דרך אחד המסדרונות הפחות משומשים במתחם אל גרם מדרגות שעלה לקומה שנייה, שלנה לא הכירה לפני כן.

הן הגיעו למסדרון שסולמות ניצבו בו במרחקים שווים זה מזה והובילו לדלתות המותקנות בתקרה. בהמשכו היו הסתעפויות רבות נוספות וכשהן חלפו על פניהן לנה ראתה שגם אלה מלאים בסולמות דומים. הזקנה ניווטה בין המסדרונות בביטחון ובקלילות. לבסוף נעצרה ליד אחד הסולמות במבוך העצום.

"כאן גר מירק," היא לחשה, מצביעה על הדלת מעליהן. "צריך להיות בשקט."

הן טיפסו אל חדר השינה של מירק, שהיה מרוצף עץ שחוק. אור הירח החיוור קרץ ללנה לאחר שלא ראתה אותו כלל בשבוע שחלף. גל שוצף של געגועים עזים הכה בה. הבית שלה היה כה קרוב, בקצה הרחוב המקביל. היא יכלה לקום ולרוץ אליו, לראות את משפחתה ולספר להם על העולם התת-קרקעי המוזר אליו נלקחה… אבל היא נותרה דוממת במקומה, מביטה בזקנה.

האלה שלפה מתיק קטן שהיה תלוי על כתפה שני ריבועים לבנים קטנים. אלו, כפי שהסבירה ללנה טרם יציאתן, מכונות 'מדבקות' וכשמצמידים אותן אל העור, הן מפרישות אל הגוף חומרים שמשפיעים על פעילות המוח. היא קילפה מאחד הריבועים קרום דק ושקוף והצמידה אותו אל גרונו, במקום בו עובר העורק הראשי שמזרים דם למוח.

אשתו של מירק התנערה לפתע והרימה את ראשה. שריריה של לנה התכווצו, אבל הזקנה לא נראתה לחוצה כלל. היא קילפה את המדבקה השנייה, זו שגורמת לשינה עמוקה והניחה אותה על צווארה של האישה הישנונית. היא ליטפה את פניה של טילה בעדינות ורכנה אל אוזנה. לנה שמעה שהזקנה לוחשת חרישית, אך היא לא הצליחה לפענח את המילים שאמרה. טילה הביטה בזקנה עוד מספר שניות לפני שחיוך התפשט על פניה וראשה צנח בחזרה אל הכרית.

באורו הקלוש של הירח הזקנה באמת נראתה כמו אלה, עורה החיוור בוהק ופניה מביעות נחישות, אך גם רוך ודאגה. היא ניערה את מירק עד שהתעורר ובהה בה באישונים רחבים. היא דיברה באוזנו בקול קלוש במשך מספר דקות. כשסיימה, היא קמה ממקומה, הסיטה את הדלת ברצפה וטיפסה בחזרה למטה. לנה באה בעקבותיה.

הזקנה הרימה את העששית מרצפת המסדרון והן הלכו בדממה אל איזור המגורים.

"אפשר לישון עד מאוחר לאחר שמבצעים משימה בלילה," אמרה הזקנה כשהגיעו לדלת חדרה של לנה.

היא לא ישנה עד מאוחר. ב7:00, כשהמתחם הואר, כבר הייתה ערה. לאחר ארוחת הבוקר, היא הלכה לחדר ההיסטוריה ומצאה אותו ריק. היא העסיקה את עצמה בקריאת ספר על דתות בעידן הישן, עד שהזקנה הגיעה מספר שעות מאוחר יותר.

נהר הזמן זרם לו והימים חלפו. ההחלטה לדבר עם צין הבשילה במוחה של לנה אט אט, כפי שפירות מבשילים על עץ- אי אפשר להבחין בשינוי מיום ליום, אבל בוקר אחד מגלים כי הפרי בשל לאכילה.

השעה הייתה שעת ארוחת הבוקר. שערה הלח הרטיב את צווארון שמלתה. היא העמיסה את צלחתה בכל טוב ופנתה לכיוונו של צין. הוא לא הרים את עיניו מהצלחת כשהתיישבה לצידו. לשונה קפאה בפיה והיא לא הצליחה להגות מילה. היא הרגישה את הדם מציף את לחייה ולרגע הודתה על כך שצין אינו מביט בה. היא אכלה לאט, לועסת כל פיסת אוכל עד שכמעט נעלמה כליל. צין ודאי יצחק על להיטותה הילדותית לדבר עימו, רק מפני שהיו מיודדים פעם, בעולם אחר.

צין סיים לאכול והתכונן לקום וללכת לעיסוקיו. היא ידעה כי אם לא תדבר עכשיו, תחלוף ההזדמנות. מבלי לחשוב על כך, היא שלחה את ידה וטפחה בעדינות על כתפו. הוא הסתובב אליה, מופתע.

השתררה ביניהם שתיקה נוראית. לנה ניסתה להאיץ במילים שיצאו מגרונה, ללא הועיל. צין רק הביט בה, מבולבל- לבטח משוכנע כי יצאה מדעתה.

"האלים בודדים לפעמים," היא פילחה את השתיקה הנצחית שריחפה ביניהם.

עיני הדבש העמוקות שלו נחו עליה רגע נוסף לפני שהוא הנהן, קם והלך. היא נשארה נטועה במקומה, כל גופה בוער מבושה. מה צין יבין מדבריה? מה יחשוב עליה עתה? הפרי, שדרש זמן כה רב להבשיל הרקיב מבלי שהבחינה בכך.

כשהגיעה לחדר ההיסטוריה, הזקנה כבר הייתה שם, מקלידה בקדחתנות על המחשב. היא פנתה ללנה והגישה לה את הספר שהיה מונח על השולחן. הזקנה החלה לדבר, ממשיכה בדיוק מהנקודה בה הפסיקה ביום הקודם.

התרחשויות הבוקר רדפו את לנה, מערפלות את חושיה. הבעתו של צין, בוהה בה מבולבל, שתיקה שמתארכת לאין קץ, המשפט המטופש שאמרה. בדמיונה ריחפו הזיכרונות שלה עימו מהחיים האחרים שחיו בכפר- טיפוס על עץ התותים, צין מושיט לה את ידו לעזרה, שעות של ישיבה על הדשא בחצר, ערבים משותפים בסלון ביתה, ריקוד משותף בחגיגות האביב…

"צריך להתרכז בשביל ללמוד." נזיפתה החדה של הזקנה ניערה את לנה מהרהוריה. היא תהתה לרגע אם לספר לזקנה את שמכביד על ליבה, אך ידעה כבר מה תהיה התשובה- תשובה שהיא לא תרצה לשמוע. זו הייתה הפעם הראשונה בחייה בה הריכוז הפך לאתגר כה אימתני. בסוף היום, ראשה הלם מהמאמץ. היא הלכה לישון מותשת, מקווה כי המרירות שמילאה אותה תתפוגג עד הבוקר.

היא הניחה את ראשה על הכרית הרכה וניסתה להרפות את שריריה. כשפעמון הדלת בחדרה צלצל, היא קמה מהמיטה עצבנית. היא פתחה את הדלת בתנועה חלקה ומהירה, מפעילה הרבה יותר כוח משנדרש.

צין עמד מולה, שפתיו מתוחות בחיוך זעיר. יחד עם ההלם הראשוני, נשר מגופה נטל מחשבותיה ורגשותיה. היא התיישבה על שפת המיטה והזמינה את צין להצטרף אליה. הוא התיישב לצידה, קרוב משהיה מקובל. היא נזכרה שהיא לבושה רק בכתונת הלילה הדקה והרגישה את לחייה מתלהטות.

לנה הביטה בצין בריכוז והפעם הוא החזיר לה מבט. לאחר מספר רגעים רכן לנשק את שפתיה, כורך את ידיו סביב מותניה. היא הופתעה מהישירות שלו, אך שקעה במהרה אל תוך הנשיקה, אל תוך ההתרגשות שהציפה אותה וחיבקה אותו אליה.

היא חלמה על הרגע הזה זמן כה רב. היא ידעה שהם לעולם לא יוכלו להיות שני אלים חסרי שם ואופי. עבורה, הם תמיד יהיו שני חברי ילדות שחזרו והתאחדו אחרי זמן רב של ריחוק. רעד עבר בגופה והם התנתקו זה מזו, צין מביט בה במבט תמה.

"תגיד, איך אתה מסתדר פה?" היא שאלה, מבלי שהתכוונה לכך מראש.

"האלים עושים את עבודתם," הוא השיב בשוויון נפש.

"אני לא שואלת על האלים. אני שואלת עליך."

"האלים הם אחד. לא כדאי לשאול שאלות טיפשיות." עיניו נותרו קפואות.

"אז למה באת?" היא כבר לא הצליחה לשמור את קולה רגוע.

"לאלים יש צרכים פיזיים."

"ומה עם צרכים אחרים? להתחבר? לאהוב?" התסכול הציף את קולה. היא הרגישה ניצנים של דמעות בצידי עיניה. היא הדחיקה דחף לסטור לצין על פניו, לנער אותו מאדישותו.

"לא כדאי לאלים לאהוב."

"אבל אני אוהבת אותך. אני אוהבת את צין למשפחת רשבל!" עווית קלה חצתה את פניו למשמע שמו. "אני התגעגעתי אליך אחרי שהוקרבת- לסקרנות האדירה שלך, לבדיחות שהיית מספר, לדמיון הפרוע שלך, לצורה בה סחפת את כל הילדים אחריך-"

הכעס על פניו של צין כיווץ אותה.

"די," הוא דיבר כמעט בלחישה. הוא קם ממקומו ויצא מן החדר אל המסדרון החשוך. לנה לא רצה בעקבותיו. היא קמה, כיבתה את מנגנון הצלצול של השעון ונשכבה במיטה, גופה כבד ונוקשה. עבר זמן רב מאוד עד שנרדמה על הכרית הלחה מדמעות. כשהיא התעוררה, המנורה כבר הפיצה אור חזק ובוהק. היא נשארה שוכבת, בוהה בתקרה. מדי פעם דמעה ערפלה את ראייתה לפני שזלגה במורד פניה.

היא הרגישה ריקנות עמוקה, כאילו בא מישהו במהלך הלילה וקרע את איבריה הפנימיים ממקומם, כפי שעושים לעוף טרם אפייתו. אף אחרי שקמה, היא הסתובבה כסהרורית. היא הרגישה את העולם עובר לצידה, אך לא נוגע בה.

כואב יותר לאבד חבר בפעם השנייה מבראשונה. אחרי הצער שבאובדן האיחוד המחודש שולח את האדם לגבהים עצומים, שהיכרות ראשונית לעולם לא תוכל להביאו אליהם. הנפילה מגובה זה מותירה אחריה הרבה יותר חבלות.

הצער התערבל בליבה עם פחד כבד וסמיך- פחד שגם היא תהיה כמוהו בבוא היום. כשהתפלאה ממכונת המחשב לראשונה, היא המטירה על הזקנה עשרות שאלות רוויות התלהבות ותמיהה. לנה אמרה לזקנה שהיצירה של מכונה מסוג זה וודאי דומה לבריאה של יצור חי וחושב. הזקנה חייכה בתגובה והשיבה שהמחשב אינו חי- הוא חושב רק על מה שאומרים לו לחשוב עליו ואינו מסוגל להמציא רעיונות חדשים או להרגיש רגשות משלו. נדמה היה לה שהאנשים פה מנסים להפוך את עצמם למחשבים- לחשוב רק על טובת הכפר ולאבד את היכולת להרגיש. צין יותר דומה למחשב הדומם בספריית ההיסטוריה מאשר לבני הכפר החיים.

כשלנה התבקשה להקריב את עצמה למען האלים היא חשבה כי ביקשו ממנה את חייה הפיזיים. עתה הסתבר כי היא נדרשה להרבה יותר מכך. היא לא ידעה אם היא מוכנה להקריב את שהם ביקשו ממנה. היא גם לא הצליחה לחשוב על שום ברירה אחרת.

אם הזקנה שמה לב שמשהו היה שונה אצל לנה, היא לא אמרה על כך דבר והמשיכה ללמד אותה כרגיל.

כשהימים חלפו, לנה החלה להתאושש. הצער והפחד בליבה דעכו מיום ליום והיא הצליחה להסיח את דעתה ממחשבותיה המדכאות. היא העמיקה את ידיעותיה בהיסטוריה, גומעת סיפורים מופלאים בקצב מסחרר. היא למדה למצוא רגעי הנאה בחייה החדשים- בקריאה על הרפתקאות עתיקות, בהערכה אליה שנשקפה מפני הזקנה גם אם לא קיבלה ביטוי מילולי, בתשישות של סוף יום ארוך, כשהיא יודעת שמעשיה באותו היום יועילו לחיים בכפר שהיא כה אהבה. היא לא זכרה בדיוק מתי, אך בשלב כלשהו היא חדלה להתפלל ולברך כפי שלמדה בילדותה.

יום שיא החורף חלף. לנה למדה כי האורות המופלאים שהיו ממלאים את השמיים בתום התענית נוצרו על ידי זיקוקים- מטעני נפץ קטנים ששוגרו לאוויר והפיצו את אלפי הנצנוצים הזעירים. גם חגיגות האביב הגיעו בתורן וחלפו להן. בכפר התחילו כבר את ההכנות לקטיף ולקציר והכבשים הכבדות נועדו ללדת תוך מספר שבועות. החיים מתחת לקרקע נמשכו כסדרם.

בוקר אחד, הודיעה הזקנה ללנה כי הן קיבל משימה לילית נוספת. הפעם לנה תבצע את המשימה בעצמה, תחת השגחה של הזקנה. הזקנה הסבירה ללנה את משימתה בקול שלו. היא לא הראתה סימן שהבחינה בזעזוע שלנה חשה.

"אבל, אין ברירה אחרת?" לנה הרגישה את כל גופה מתמרד נגד התפקיד שהוטל עליה.

"כבר ניסינו הכל- את כל הכלים הפיזיים והפסיכולוגיים שיש בידנו והם כשלו. השגשוג שיצרנו תלוי באמונה המוחלטת בטוב של האלים. בלעדיה, הכל יתפורר ויתדרדר חזרה אל התוהו של העידן הישן. אנחנו לא יכולים להרשות לו להמשיך להסית את אנשי הכפר כנגד האלים. זו האחריות שלנו להגן על הכפר ואנו נבצע אותו כפי שנדרש." לנה התאמצה להשתכנע בדברי הזקנה, אך הספק המשיך לרדוף אותה.

היא הלכה בלב כבד אל מעבדת הכימיה. צין, לבוש בחלוק הלבן שאלי המדע לבשו במעבדותיהם ועוטה כפפות גומי לבנות, רכן מעל מבחנה וניער את תכנה בתנועות אחידות ועדינות. אלת הכימיה המבוגרת לא הייתה בחדר. אולי יצאה לרגע להביא דבר מה מהמחסן, או להתייעץ עם אחד האלים האחרים.

"משימה 3712," לנה אמרה, משתדלת להישמע אדישה. הבעתו של צין לא השתנתה למראה הנערה שנכנסה למעבדתו. הוא הכין עבור לנה את שתי המדבקות שנזקקה להן והכניס אותן לתיק צד קטן, יחד עם זוג כפפות. התנועות שלו היו איטיות ומכאניות, מחשבותיו היו נתונות במקום אחר. ואולי לא חשב כלל. הוא הושיט ללנה את התיק בארשת פנים קפואה והיא מיהרה ללכת.

לא היה צורך אמיתי בשעון המעורר שכיוונה לאחת וחצי. בין כה וכה היא לא יכלה להירדם. כשהגיע הזמן, היא גררה עצמה מן המיטה והתלבשה בגמלוניות. היא שטפה את פניה מספר פעמים במים קרים. הזקנה הגיעה בשתיים בדיוק והן יצאו לדרכן.

זיטו נראה לה שקן יותר מכשראתה אותו לאחרונה. גם בשנתו, קמט עמוק חרש את מצחו. לנה עטתה את הכפפות וקילפה את מדבקת השינה בדממה, מצמידה אותה לצווארה של רונה, שישנה לצידו של זיטו שלווה כתינוקת. לאחר מכן, היא שלפה את המדבקה השנייה והצמידה אותה לגרונו. היא חיכתה בדממה עד שהפסיק חזו לנוע עם נשימותיו. היא קילפה את שתי המדבקות. פניו נראו מעט שלוות יותר עכשיו מלפני כן- שריריו נרפו כשהחיים עזבו אותם.

לנה והזקנה חזרו לחדריהן בדממה. לנה שכבה על מיטתה ללא ניע, מביטה בעלטה סביבה. במובן הפיזי הפשוט האלים אינם מתים, אך לא ברור מה זה באמת אומר לגביהם.