שרלוק הולמס וסיפור המראה

היה זה יום רביעי עצל וערפילי כששליח חמור סבר נעמד על סף דלתי ומברק בידו. אשתי הגישה לי את הדף בלוויית הערה לקונית, "הולמס קורא לך שוב".
פתחתי את המברק, מוכן לתוכנו. "ידידי היקר, פגוש אותי מחר בבוקר, בשעה 9, בתחנת פנצ'רץ'. הבא איתך את תיק המכשירים שלך. אסביר לך כשנפגש."
הודעות חסרות פשר והתרעות קצרות מאד מתאימות היטב לאופיו התמציתי של ידידי, ובנוסף בחר הוא ביום בשבוע שבו אינני פוקד את מרפאתי בבקרים, כך שלא נמנע ממני למלא את בקשתו. פגשתיו למחרת בבוקר כשירדתי מכרכרתי.
"ווטסון יקירי, סבורני שתמצא את היום העומד בפנינו משביע רצון עד מאד. שמעת על מר ג'יימס ג'קסון, שודד העתיקות הידוע?"
"אני לא חושב שקיים איש מצדה זו של התעלה שלא שמע את שמו. אבל אף אחד לא הצליח להניח עליו את ידו, או אפילו לראות את תמונתו. לסטרייד…"
"לסטרייד לא יזהה סרקופג מצרי גם אם הספינקס בעצמו יצביע עליו. אני, לעומת זאת, הצלחתי להסיק את מקום הגניבה הבאה שלו."
שיחתנו הובילה אותנו לפתח בניין גבוה. "אוסף האמנות הויקינגי במעון ראסל, כמובן. שודד בינלאומי שכמוהו לא יוכל לוותר על ההזדמנות להניח יד על פטישו של תור."
"כישורי ההיסק שלך משתפרים כל הזמן, גם אם הם באים לידי ביטוי אחרי שהוצגו בפניך כל העובדות. הבאת אתך את כליך? העבר אלי את המסכת."
הולמס לקח את הפומית והצמידה אל הדלת. "אני שומע את החלון נפתח. מאמץ מיותר מצידו, בהתחשב בכך שכבר פתחתי את מנעול הדלת בליל אמש."
הולמס פתח את דלת הכניסה בכוח ושלף ממעילו את מנורת המגנזיום שמצא בעזבונו של פרופסור מוריארטי. המחסן הואר באור יקרות, ומר ג'קסון שנתלה מהחלון נתפס ממצמץ כחולד באור השמש. "מר ג'יימס ג'קסון, בשם הוד מלכותו אני פוקד עליך לעצור!"
מר ג'קסון הופתע לרגע, אך התאושש תוך שבריר שנייה. ללא מבט נוסף על ידידי, זינק אל המדרגות לקומה השנייה, בביטחון שגרם לי לחשוב כי גם עבורו אין זו הפעם הראשונה במעון ראסל. הולמס זינק אחריו, מגיע לקצה גרם המדרגות ברגע בו רגליו של מר ג'קסון נעלמו מעיני. אני נמצאתי מספר צעדים אחרי הולמס, והספקתי להגיע לקומה השנייה בדיוק כאשר מר ג'קסון נעלם. ראיתיו קפץ לתוך מראה גדולה שהייתה שעונה על הקיר, בין קסדה מקורננת לחרב שאבני חן משובצות בנדנה. שולי המראה זהרו לרגע אור יקרות, וכששכך האור נעלם גם הגנב. "מהר, ווטסון, לפני שנאבד אותו!" צעק הולמס, וקפץ לתוך המראה. לו הייתי עוצר לחשוב לפני שעקבתי אחר ידידי, ייתכן והייתי יכול לספק שפע נימוקים מדוע אין זה רעיון טוב כלל לקפוץ לתוך מראה; אך בלהט הרגע רצתי מאחורי הולמס, תיקי בידי, ובניגוד לכל אינסטינקט טבעי רצתי בראשי קדימה לתוך המראה.
תחושת עקצוץ מוזרה ולא בלתי נעימה עטפה אותי לרגע, והתחלפה בחדות בנפילה של כחצי מטר ועל הרצפה. ממקומי החדש יכולתי לראות את הולמס עומד בעניין ומביט אל הדלת.
"הולמס, הגנב בורח מאיתנו!" צעקתי, אך הולמס היסני. "כשהגעתי לכאן כבר לא היה סימן למר ג'קסון. בתחילה נראה לי הדבר מוזר, אולם מכשהמתנתי לבואך הבנתי כי למרות שכניסתנו למראה הייתה כאיש אחד, כעשר דקות עוברות בין יציאתנו." הולמס הושיט את ידו ועזר לי להתרומם על רגליי. "מקומו של שודד העתיקות במקומו מונח, ידידי," הוא אמר, "אולם אני רואה סביבי תעלומה גדולה אף יותר. הבט מסביב, ווטסון יקירי. היכן נראה לך שאנו נמצאים?"
הבטתי סביבי, בהתחלה מרוגז על כי חמק מאיתנו הפושע, אך בתדהמה הולכת וגוברת כאשר פריטים מוכרים החלו למלא את שדה ראייתי. "מה, הולמס, הרי זה חדרך! איך הגענו לכאן? ולמה, בשם כל קדושות הבית," אמרתי בעודי מעביר את אצבעי על שולחנו, "הוא כל כך מאובק?"
הולמס הביט מסביב לחדרו, בהבעה שלאחרים נראתה שלווה ושקולה אך אני למדתי לזהותה כבהלה. "האפשרי, בלתי סביר ככל שיהיה" שמעתי אותו ממלמל שוב ושוב, ואז התעשת וירד במדרגות אל קומת הכניסה.
ירדתי אחרי הולמס אל מה שמצד אחד היה אולם הכניסה לביתו של הולמס, אך מצד שני נראה כמו מקדש לידידי. דמותו הופיעה על פריטים אין ספור, מספלי חרסינה מבהיקים ועד קופסאות טבק. ליד קופסאות הטבק עמדו עותקים מדויקים של מקטרתו, ואפילו הכובע שהבאתי לו כמתנה באחד מחגי המולד היה תלוי, מוכפל לאין מספר, על ווים מקובעים על הקירות. עודי מביט על אוסף האביזרים המוזר, צדה את עיניו של הולמס לוחית פליז הקבועה על הקיר. הוא קרא אותה בקול.
"בבית זה, ברחוב בייקר מספר 221ב, גר הבלש הבדיוני המהולל שרלוק הולמס, עד להיעלמותו מעל פני האדמה באפריל 1910".
"הבלש הבדיוני המהולל?" אמר הולמס, "ווטסון יקירי, אמרתי לך כבר בעבר שסיפוריך מציגים אותי כגיבור לא מציאותי. מסתבר שהפכתי להיות יציר דמיון עבור אנשים אלו."
עמדתי לענות להולמס בחזרה, כאשר נפתחה דלת ואור יום שטף את קומת הקרקע. אדם שחום אור נכנס לחדר, מחזיק בידיו מספר מעטפות וסורק את תוכנן. הוא הרים את ראשו, קלט את הולמס ואותי העומדים בחדר ופנה אלינו בנימת הפתעה.
"מה? מי אתם? או, רגע. אתם בטח הולמס… וווטסון. יכולתם להיות קצת יותר מקוריים."
יכולתי לראות על פניו של הולמס את הערכתו לכישורי הסקת המסקנות של הזר, אך הוא המשיך בדבריו מבלי שייתן להולמס הזדמנות להגיב. "אבל איחרתם. התחרות הייתה אתמול."
הזר התקרב וחיטט בבגדיו של הולמס. "תחפושת של ווטסון היא לא דבר קשה לביצוע, למרות שתיק הרופאים מסוף המאה ה19 אינו אביזר של מה בכך. אבל ההולמס שלך, חבר, הוא יצירת אומנות. כאילו ההולמס המקורי עומד כאן לפני. חיוורון הקוקאין, כתמי הכימיקלים על הביגוד, אפילו-" הוא שלף את מקטרתו של הולמס מכיסו- "מקטרת ויקטוריאנית אמיתית שהוכתמה על ידי כתמי טבק! איזו השקעה!"
הזר עבר לצידו השני של החדר ופתח מגירה בשולחן כתיבה שעמד שם. "לצערי את הפרס הראשון כבר חילקנו. אבל נשאר לי פרס חביב הקהל, האנציקלופדיה של הולמס." הוא שלף טבלה עשויה מחומר מוזר והעביר אותה להולמס. "אתה רק מפעיל את המחשב כאן…" הוא לחץ על נקודה מסומנת והטבלה התעוררה לחיים. תמונות החלו לזוז על פניה, כאילו היו פנסי קסם. הזר הזיז את אצבעותיו על גבי שטח הטבלה, וסימנים מוזרים שעל פניה זזו אחריהן. הוא לחץ על סימן שהיה מעוטר בכתב "האנציקלופדיה של הולמס", והעביר את הטבלה אל נשוא הכתובת. "יש כאן קישור מלא למאגרי המידע השיתופיים, מלבד כל מה שידוע על הולמס, ואפילו כל הטקסטים. מאות שעות של הנאה. בנוסף יש כאן חיבור אינטרנט מלא, מטען אלחוטי, כל מה שתצטרך בשביל לא להניח אותו מהיד למשך שבוע."
מהבעת פניו של ידידי היה ברור שהוא מתכוון לבחון את ההיפותזה של הזר במלוא היקפה. הוא הודה לזר, הושיט לו את מקטרתו לאות תודה (אותה הזר לקח בהתרגשות מובחנת) וניגש אלי.
"ווטסון יקירי, סבורני שיש לי כאן חומר למחקר רב. אולם אין בידינו השהות, בכל רגע מתרחק מאיתנו מר ג'קסון עוד. בוא וננסה לתפוס כרכרה, לנסוע למפגש הרכבים הקרוב ולברר האם מי מהם הסיע אדם הדומה לתיאורו."
באומרו זאת, פתח הולמס את דלתות דירתו ויצאנו החוצה. "יהיה לנו מעט קשה לתפוס כרכרה," הולמס היה הראשון שפצה את פיו לאחר מספר רגעים. המראה מפתח דירתו לא דמה כלל לרחוב בייקר המוכר. ריצוף אמצע הרחוב היה שחור משחור, וכרכרות ללא סוסים שעטו בו במהירויות חסרות הבנה. "אני חושב שאני מזהה את תכנונו של מר דיימלר לכרכרות ממונעות ביצורים מוזרים אלו" אמר לי הולמס, "אולם עדיין מדובר בתעלומה. הבה ונחזור פנימה."
הזר קידמנו בברכה כאשר נכנסנו. "אתם מוזמנים להישאר, בינתיים, התלבושות שלכם בוודאי שלא יזיקו לעסקים. אולם עלי לבקשכם שתעזבו עם שעת הסגירה."
"מרגיש אני כדג מחוץ למים, ווטסון יקירי. לכאורה אנו נמצאים בדירתי, אולם דירתי הפכה לחנות מזכרות ונראה כי לא נמצאת ברחוב כרכרה אחת לרפואה." הולמס הרים את הטבלה שהביא לנו הזר. "כמדומני שבמתנה זו אוכל למצוא תשובות למרבית התעלומות האלו, אולם אני צריך זמן. עלינו למצוא אכסנייה. האם נושא אתה כסף?"
"מעט מאד, הולמס, אם ניקח את המחיר הנקוב על החיקויים המוצגים כאן למכירה כאמת מידה."
"נכון גם אצלי הדבר. כנראה שתצטרך לפנות אל חשבון הבנק הסודי שלך."
"אבל, הולמס, איך בדיוק-"
"בטוחני כי מכיר אתה את המחקר האומר שכל גבר מסתיר סוד מאשתו. התנהגותך מול אשתך מאוששת קביעה זו, במחוות זעירות אותן אתה מבצע. אין זו אישה אחרת, מכיוון שאת סוד זה הייתי מזהה על פניך ועל דש חולצתך עוד לפני זמן רב; נשאר רק החשבון אליו אתה מפקיד חלק מהשכר שנותנים לך חולייך, וברצונך לשמור עליו מאשתך."
"אכן צודק אתה, אכן יש לי מספר לירות שחסכתי למרוצי הסוסים, והמופקדות בבנק לוידס. אלך לפדות את הכסף המגיע לי ואפגוש אותך כאן כשאסיים."
יצאתי מן הדלת ואל הרחוב העמוס. יהיה מה שהיה לרחובות לונדון, סניף רחוב בייקר של הבנק נשאר על עומדו. לאחר שכמעט ונדרסתי על ידי אחת מהכרכרות חסרות הסוסים של מר דיימלר, עקבתי אחרי נעל מצחצח נעליים לאורך הרחוב, מחקה את התנהגותו, עד שהגעתי אל פתח הכניסה לבנק. את פניי קיבל שוער, לבוש באפודה זוהרת, אשר הפנה אותי אל עמדת הכספר.
"צהריים טובים, אדוני. כיצד אוכל לעזור לך?"
"אני מעוניין למשוך כסף מחשבוני. השם הוא דוקטור ג'ון ווטסון."
"דוקטור ווטסון, אנא המתן שנייה…" הכספר הקיש במהירות על מכונת כתיבה נטולת נייר שהייתה מונחת לפניו, ואז המתין מספר שניות. הוא הרים חפץ מוארך אשר היה מונח ליד מכונת הכתיבה ודיבר לתוכו. לאחר מכן הוריד את החפץ ופנה אלי. "אדוני, דוקטור, אה, ווטסון, המנהל רוצה לראות אותך בבקשה. תעלה בבקשה במדרגות."
הכספר הצביע בידו על גרם מדרגות בירכתי הבנק. פניתי לכיוון המדרגות, ומאחורי שמעתי את הכספר ממלמל לעצמו "אלף תשע מאות וכמה?".
בקצה גרם המדרגות עמד אדם כבד משקל בגיל העמידה, ענוד חליפה ועניבת משי מפוספסת. הוא הביט עלי כשנייה, ואז פנה לכיווני. "דוקטור ווטסון, אני מניח?"
"זהו אכן אני."
"אפשר לראות תעודה מזהה?"
הוצאתי מכיסי את תעודת הרופא שלי, אשר שימשה אותי גם לפתיחת חשבון הבנק. האדם הלבוש בהידור הביט בה, ובדף נייר שבידו, ואז הכניס אותי למשרד וסגר את הדלת.
"תסלח לי בבקשה על אמצעי הביקורת, אדוני, אבל המצב מעט לא רגיל."
"אין בעיה," השבתי לו, "אני שמח לראות כיצד מתייחסים ברצינות לכספם של אנשים כאן."
"הרשה לי להציג את עצמי. אני מר צ'אנדרה, מנהל סניף הבנק. ביקשתי שתעלה אלי משום שהייתי חייב לוודא את זהותך. אתה מבין, לא בכל יום מגיע בעלים של חשבון שסגור יותר ממאה שנה." הוא חייך ולחץ את ידי. "אני מניח שמצאת את פרטי החשבון של סבך בעליית הגג, שאבד במשך שנים לאחר המלחמה, ובאת לראות האם ישנה ירושה שמשפחתך לא ידעה עליה?"
"משהו בסגנון זה," אמרתי.
"סבך היה איש חכם. לפני שהפסיק לטפל בחשבון, הוא שמר חלק מהכסף בחסכון נושא ריבית. כמה כסף אתה מעוניין למשוך?"
לפני שעברתי במראה עם הולמס, היו בחשבוני כעשרים לירות. אם המנהל אומר שהסכום נשא ריבית, אוכל לבקש מעט יותר. "חמישים, בבקשה."
"חמישים אלף לירות. אין בעיה. תענוג לעשות איתך עסקים."
חזרתי אל רחוב בייקר 221ב, כיסי מעילי עמוסים בשטרות. שם מצאתי את הולמס כשאפו צמוד לאותו "מחשב" שקיבל במתנה וקריאות "לא ייאמן" קצובות יוצאות מפיו. "אישי הטוב," פניתי למנהל חנות שרלוק הולמס הרשמית (כפי שנכתב על השלט מעל דלת ביתו של הולמס), "חברי ואני מעוניינים לשכור את החדרים בקומה העליונה."
"אני מצטער, ווטסון, אבל חדרים אלו אינם להשכרה. אני משתמש בהם כמחסן של מוזיאון הולמס, ואני לא יכול שצמד מעריצים יישב וילכלך אותם…"
"כמדומני שאלפיים לירות יהיו שכר דירה הולם לחודש, אישי הטוב."
"לציוד אפשר למצוא מקום אחסון אחר. תענוג לעשות איתך עסקים, אעביר לכם את המפתח אחרי הסגירה."

הימים הבאים עברו על הולמס ועלי במשמרות של קריאה במחשב שהעביר לנו המוכר. מכיוון שמשמרת קריאה של הולמס כללה 14 שעות ברצף, זמן רב נשאר בידי על מנת לחקור את נופה של לונדון של המאה ה21. אחד משיטוטיי כלל ביקור במרפאתו של רופא משפחה, באמתלה של צינון, שלאחריו שקעתי במרה שחורה על הפער שנפער ביני לבין משלח ידי הקודם.
הולמס חילק את זמנו בין מחקר עמוק על העולם החדש שאלינו הגענו ובין ניצול יכולות ההמצאה ששמה האינטרנט לחיפוש עקבותיו של מר ג'קסון. מהיכרותי עם ידידי תיארתי לעצמי שבכך מסתכם זמנו, ולא היה מופתע ממני כאשר חזרתי יום אחד מטיול ומצאתי את הולמס יושב על כורסתו ומולו פועלת "טלוויזיה".
"הולמס, אישי הטוב, מה אתה עושה?" התפרצתי. "לא שמעת על שמה השני של המצאה משוקצת זו, קופסת השוטים? מה אדם מבריק כמוך עושה מולה?"
"ווטסון, יקירי, הסר דאגה מליבך. לא התייאשתי מעבודתי והחלטתי לנוון את מוחי. משהו מעניין עלה במחקריי ורציתי לצפות בו באופן מסודר."
על מסך הטלוויזיה עלתה דמות בבגדים שלמדתי לזהות כבגדי רופא ומסכת על צווארו. הרופא עמד במסדרון בית חולים כשלידו דמות שעונה על מקל. "אני חושב שגם אתה תהנה, ווטסון. האיש הנכה הוא הרופא הטוב בעולם."
התנהלות הרופא נראתה לי מוכרת, אולם לא הצלחתי להניח את אצבעי למה. רק לאחר כחצי שעה, לאחר שהצלחתי להפסיק לנסות לאבחן את החולים בהתאם לידע הרפואי המיושן שלי, הבנתי מה זה היה.
"הולמס, הרופא הזה הוא גם בלש! ולא רק בלש, הוא מיישם את שיטות ההיקש שלך לפתרון תעלומות רפואיות."
"מדהים, נכון?" חייך אליי הולמס. "מסתבר שבתקופה זו היקשים הגיוניים מהווים אופן בידור. זו התוכנית המפורסמת ביותר, אולם קיימות גם סדרות משטרה הנקראות בלשיות, וגם בהן יש תהליכי היקש ברמתי."
"נראה שהעולם הזה אימץ את שיטותיך ולא רק את דמותך, ידידי היקר."
"אכן. עכשיו, ווטסון יקירי, אשמח אם תאפשר לי לחזור למחקריי. יש לי כיוון חדש."

כחודש לאחר הגעתנו נכנסתי לשגרה יומית. הכסף שלקחתי מהבנק אפשר לי להעביר את ימיי בבטלה, מבלי צורך, יכולת או רצון לעבוד, ואילו הולמס נשאר שקוע במחקריו על המחשב. יום אחד חזרתי מטיול בטל בפארק כשהולמס קיבל את פניי כשמפת לונדון מרוחה על מסך המחשב, ועליה מסומנות נקודות אדומות. "ווטסון יקירי," קיבל את פניי בחיוך, "אתה בטח זוכר את מר ג'קסון מיודענו?"
"אותו גנב שפל שבגללו אנו נמצאים בתקופה מתסכלת זו."
"להפך, ווטסון. אותו גנב גאוני שבגללו אנו נמצאים בתקופה מדהימה זו. הייתי בטוח שהמאה החדשה תבלבל אותו, הוא לא יכול להסתגל לשינויים במשלח ידו, וייכנס לדיכאון."
"אני מודה לך על הבעת האמון, ידידי."
"אבל מסתבר שמר ג'קסון שלנו הוא בעל תושייה כמעט כמוני. הבט על מפת לונדון, ווטסון."
"מה אלו הסימונים האדומים מסביב לביתך?"
"על המפה הזאת סימנתי את כל מעשי הפשע שנעשו בלונדון בחודש מאז שהגענו לכאן. שמת כבר לב לפיזור האחיד שלהם סביב מיקום המראה? מר ג'קסון שלנו ביצע שורה של עברות קלות, אבל אף פעם לא התרחק ממש מביתי. אתה יכול לראות-" מפת לונדון התחלפה בטבלה מסודרת לפי תאריכים- "הוא התחיל ממעשי הרס קלים, גנבות כמעט לא מורגשות, על מנת להכיר את שיטות העבודה של המשטרה, ואז ביצע מספר פריצות ניסיון. ואני יודע מה המטרה הסופית שלו."
"המראה שנמצאת בחדר ההסבה שלנו?" אמרתי.
"ווטסון, יקירי, אני מתרשם. איך הגעת למסקנה זו?"
"הפריצה לספרייה ההיסטורית לפני שבוע."
"וכיצד הפריצה הזאת הובילה אותך להקיש על מטרתו הסופית של הגנב?"
"פשוט מאד, הולמס ידידי. יכולת ההיקש המפורסמת שלך באה על חשבון מספר מרכיבים נפשיים אחרים. בפרט, יכולת ההזדהות שלך איננה בין המשובחות. היכן שאתה רואה איש מקצוע שלומד להסתדר עם השינויים שנכפו עליו, אני מרגיש בכאבו של דג שהוצא מחוץ למי ההווה שלו ונזרק למקום בו כל הידע והמיומנות המקצועית שלו מיושנים לאין קץ. השמירה של מר ג'קסון על סביבת ביתך נובעת מכך שאיננו יכול להתרחק מהחוט המקשר היחיד אל עברו. אתה בטח תאמר שהסיבה שהוא איננו מתרחק מרחוב בייקר היא בחינה של יעילות המשטרה ודרכי המילוט בסביבה, אבל אני מרגיש שהוא לא מוכן לקחת את הסיכון שהמראה הנחוצה לו כל כך תוזז מבלי שישים לב."
"אתה צודק מאד, מר ווטסון," נשמע קול מכיוון המדרגות. קול צעדים ליווה את קלסתר פניו של מר ג'קסון שנכנס דרך דלת חדרו של הולמס. "המאה ה21 איננה מקום לגנב עתיקות, היכן שאפילו עיתון יום אתמול שלו מהווה אוצר עתיק."
"אני מניח שאתה מעוניין לחזור לימי הפשע המוצלחים שלך?" אמר הולמס מאחורי כתפי. הסתובבתי להביט עליו, ולהפתעתי ראיתי את שולי המראה מתחילים לזהור.
"בהחלט, מר הולמס. אבל אני מוכן להסתפק בתא כלא, כל עוד השמש הזורחת בחלונו זורחת גם על לונדון שאותה אני מכיר. ואני רואה שאף המראה מסכימה עם רצוני."
"הפתרון לכך הוא פשוט, אם כך," ציין הולמס, מביט במראה ובמר ג'קסון לחילופין. "ווטסון יקירי, אנא עבור דרך המראה על מנת שתוכל לתפוס את מר ג'קסון בצד השני. אני אעבור אחריו ואחר כך אזמן את לסטרייד."
פניתי לכיוון המראה והחלתי לצעוד, מוכן לחזור בכל רגע ללונדון בא עדיין ישנה לי חשיבות. הגעתי לטווח של שני צעדים כאשר שמעתי את הולמס צועק "הוא בורח! מהר, ווטסון-". לפתע הרגשתי מכה חזקה בכתפי, ומר ג'קסון דחף אותי ונכנס ראשון למראה. תוך שנייה החזרתי את שיווי משקלי ורצתי אחריו, קופת לתוך המראה בעוד הולמס צועק מאחורה "הזדרז!".

חדרו של הולמס מצדה השני של המראה היה החדר המוכר לי, אולם הוא היה ריק. מלמטה שמעתי את דלת הכניסה נטרקת, ורצתי מהר אחרי מר ג'קסון, אולם עד שיצאתי אל הרחוב והחלתי לחפש את הגנב לא נשארו שום סימנים שיאמרו לי להיכן נעלם. מיואש, עליתי למעלה על מנת לבשר את הבשורה להולמס.
הולמס ידיד לא היה ליד המראה הכבויה. במקומו, מצאתי פתק על הרצפה. הרמתיו וקראתי את כתב ידו החפוז אך מסודר של ידידי.
"ווטסון היקר.
לאחר שראיתי את מר ג'קסון חומק על פניך, ובהתחשב באופן הפעילות הגופנית שעברתם שניכם במאה ה21, הקשתי כי לא תצליח לתפוס אותו לאחר צאתך. הידיעה כי כל עבודתנו בחודש האחרון תרד לטמיון, עזרה לי לאשר את ההחלטה שגמלה בי עוד קודם.
ווטסון ידידי, אינני מתכוון לחזור איתך ללונדון של תחילת המאה ה20. הדרישות לשירותיי אינן מתאימות עוד לכישרוני בזמן זה, וצפויות לי שנות זקנה מלאות תסכול, ללא היכולת של מייקרופט אחי לשבת אף חודשים רבים ולחכות לתעלומה. בניגוד לעבר, בעתיד נמרץ זה ישנו ביקוש רב לכישוריי הבלשות שלי. התחלתי כבר לתכנן בראשי את המשך הקריירה בעולם מופלא זה, ואני בטוח שהעתיד צופה לי הצלחה.
ווטסון, אני מקווה שתסלח לי על כך שזנחתיך בעבר. בטוחני כי תמצא אושר רב בתקופה אותה אתה מכיר, ואף תוכל להשתמש בכמה מעקרונות הרפואה העתידיים להקל על חולייך. עתה, אם תואיל לחבר ותיק, יש לי מספר בקשות.
1. עשה בחפציי ככל שתרצה, אך שמור נא על המראה מכל משמר. אשמח מאד אם לא אצטרך להשתמש בה, אך תמיד טוב לשמור על אפשרויות פתוחות.
2. אנא הקפד לטפל בחשבון הבנק הסודי שלך כאילו לא קרה דבר. בעוד כמאה שנה אמור לבוא רופא נאה ומשכיל למשוך ממנו כספים, וכדאי שהוא יהיה קיים.
3. מסור נא דרישת שלום לאשתך ואמור לה שהולמס לא יטריד עוד את שלוותה.
בכבוד רב,
ידידך לתמיד,
שרלוק הולמס."
סיימתי לקרוא את הפתק ואנחה פרצה מבין שפתיי. כשהולמס מחליט על דבר מה, אין כוח בעולם אשר ימנע ממנו לקיים את שהחליט, ובכך ידעתי שתקופת היכרותנו הסתיימה. לקחתי עימי את המראה, כבקשת ידידי, והעמדתי אותה בחדר ההסבה בביתי, ומלבד כמה גיחות לאיסוף פרטי ערך, לא שבתי יותר אל רחוב בייקר מספר 221ב.

בנקודה זו היה אמור להסתיים סיפורו של שרלוק הולמס, וסיום הרפתקאתו האחרונה. העליתי את המילים על הכתב, כהרגלי, אולם ידעתי שלא אוכל לפרסמן לעולם, ובמקום זאת עלי להמציא לבלש הדגול סיום ראוי יותר.
השנים חלפו, המלחמה הגדולה שתיקרא מלחמת העולם הראשונה חלפה לה, ומרפאתי שגשגה. בעיני אשתי הולמס הפך לזיכרון רחוק, ואף אני הפסקתי לדפדף בקורותיו. כבר חשבתי ששלווה זו תימשך עד שאנוח בשלום על משכבי, כאשר תזכורת קלה מהעבר צצה מול עיניי.
חזרתי יום אחד ממרפאתי וישבתי בחדר ההסבה, כשלפתע זרחה המראה באור יקרות. רצתי לקרוא לאשתי, וכששבנו המראה כבר הייתה מראה רגילה. החדר לא השתנה, ומלבד חבילה קטנה עטופה היטב שנחה על השטיח אפילו לא זז אניץ אחד. פתחתי את החבילה וממנה נשר מחשב ופתק.
אשתי פתחה את הפתק וקראה את תוכנו: "ווטסון, נא הפעל את המחשב בדרך המוכרת לך."
הפעלתי את המחשב, ומולי עלתה דמותו של הולמס. עין הרופא שלי זיהתה מספר קמטים חדשים בפניו של הולמס, שהיו שזופות באופן שאינו הולם את דמותו כפי שזכרתי. אולם לא ניתן היה להתעלם מהזיק בעיניו עוד לפני שפתח את פיו, ומהשמחה שליוותה את מילותיו כאשר דיבר.
"ווטסון יקירי, אני מקווה ששלומך טוב עליך.
המאה ה21 אכן היטיבה עימי, כפי שצפיתי מראש, אף כי אני מתגעגע לזריקות הקוקאין שאסורות בתקופה זו. הקריירה החדשה שאותה תכננתי יצאה אל הפועל, ואיני מתכוון לחזור עוד אל לונדון ואליך. היית לי ידיד טוב ואני מצטער שלא אוכל להיפרד ממך באופן אישי, אך אני מקווה שמכתב מצולם זה יספיק. אולי תשמח לדעת שאני מחזיק את כל רכושך הקיים כאן עדיין, לאחר שזכיתי בו במכירה פומבית מידי המוזיאון, וכך אני יודע כי קיבלת את המחשב ושמרת אליו מוחבא היטב.
שלום לך, גברת ווטסון, אני מקווה ששלומך טוב.
ווטסון ידידי, במחשב זה צירפתי אליך דוגמאות מעיסוקיי הנוכחיים. אני מקווה שתוכל ליהנות מצפייתם כפי שנהניתי בעשייתם. כמו כן צירפתי לך מעט פרטי היסטוריה שיוכלו לעזור לך בשנים הקרובות, מבלי לחשוף את העולם לידע שאיננו מוכן לקבל. אנא הקפד להטעין את המחשב בשמש מדי פעם.
ווטסון, שוב אני מודה לך על שנים רבות של ידידות. קראתי שוב את סיפוריך כפי שפורסמו פעמים רבות במהלך השנים, ולא הייתי יכול לבקש לי חבר וביוגרף טוב יותר.
שלך בעבר ובעתיד, הולמס".
דמותו של הולמס נמוגה והתחלפה במוזיקה צורמת. "אז זהו, שלום למר הולמס?" שאלה אשתי וחיבקה את מותניי. "אני חושב שכן, יקירתי."
המנגינה הצורמת הסתיימה ואת המסך מילאה דמותו של שוטר על רקע סמטת לונדונית. השוטר רכן מעל גופה של אישה צעירה, והביט היטב סביבותיה. לאחר מספר שניות הוא נעמד, ופנה אל שוטר צעיר יותר שעמד לידו.
"סבורני שנמצא את רוצחה של הגברת בכנסייה בגולדרס גרין, עומד לסיים את טקס הבוקר שלו. מוטב שנזדרז, לסטרייד."
"אבל," פנה אליו השוטר הצעיר שכל דמיון בינו לבין המפקח המרושל שהכרתי היה מקרי, "איך אתה יכול להסיק את זה?"
"החומר הלבן שדבוק לשמלתה הוא בצק לא אפוי שהתקשה, מהסוג המשמש להכנת פכסמים, והכתם על כתפה מקורו ביין. השפשוף הקל בברכיה מלמד כי הנרצחת נהגה לכרוע רבות, ומתחת לציפורניה ישנן שאריות בד המאפיינות צווארון כמורה. הנרצחת גרה ברובע היהודי, ויש שם רק כנסייה פעילה אחת. סבורני שניתן להקיש מכל אלו, שייתכן והיום נצליח לשים את ידינו על רוצח המתפללים."
"אבל, איך הצלחת להסיק את כל זה רק ממבט על הגופה?"
השוטר הסיט את מבטו והישיר את עיניו אל מול המצלמה. "אלמנטרי, לסטרייד יקירי."
דמותו של השוטר נמוגה ומוזיקה קצבית החלה מתנגנת. על רקע המוזיקה החלה דמותו של השוטר לרוץ, להביט בזירות פשע, לעשן מקטרת ולחייך עם שותפו הצעיר. לפתע קפאה התמונה ואותיות גדולות מילאו את המסך: "הרפתקאות המפקח דוקטור ווטסון".
הבטתי באשתי בחיוך, ואז שבתי להביט על המסך. המוזיקה נגמרה, ודמותו של השוטר נמוגה לשחור, ואת מקומה תפסה כותרת על רקע שחור. עצרתי את ההקרנה על מנת לוודא שעיני רואות נכון את הכתוב שם, לפני שהמשכתי בצפייה.
"נוצר על ידי: שרלוק הולמס".