תלמה ברכבת מאת ליאורה רוזנמן

לחדר האוכל האפרורי בדירה הקטנה שבפאתי לוד ,מסתנן אור הבוקר.תלמה נכנסת עם מגש קטן ומגישה לגבי הרכון על עיתונו את הקפה והכריך בתנועות מהירות. מעט מהקפה נשפך על השולחן. היא נאנחת אנחה שמבריחה את החתול לחדר השינה, מנקה את השלולית העכורה ומתיישבת לצידו. עיניה סורקות את ערימות העיתונים והמסמכים שהתגבבו על השולחן הקטן בערימות של אי-סדר.

 גבי לא שם לב לכל התרחשויות הבוקר… משקפי הראייה מונחות על קצה אפו ועיניו בוחנות בשיטתיות את כל העיתונים בחיפוש אחר חדשה מרעישה שעדיין לא קרא באינטרנט.

"בוקר טוב"  פאוזה. אין תגובה. "גבי".

למשמע שמו מרים גבי את עיניו וסוקר את אשת חיקו. "בוקר טוב- אה, יופי הבאת קפה. תודה"- הוא לופת את הכוס הכבדה ושב לקרוא את הידיעה אודות התרסקותו של איל נדל"ן נוסף.

"והשמלה הזאת, הירוקה? מה זה? את נוסעת לתל אביב?" הוא מביט בה לרגע והתמקד במחשוף.

"לא. אני נוסעת לחיפה ".

אהה.. הוא הנהן ושב לנעוץ מבטים בעיתון.

לא שאל אם באוטו או ברכבת. חושבת. לא שאל מה פתאום חיפה ולמה היום. אז דווקא לא אגיד לו שסוף סוף מראיינים אותי למשרה שכל כך רציתי. אולי אתאים לתפקיד סגנית מנהלת משאבי האנוש לסניף התל אביבי שלהם. אולי היום יהיה היום!

כל כך הרבה תשובות שליליות, כל כך הרבה התרוצצויות וכל כך הרבה אכזבות.

לא נורא גבי. כשאחזור מאוחר בלילה בטח תתעניין.

תלמה מביטה שוב בעיתון וראתה שמבטו נתקע בעמוד האחרון. היא מציצה מעבר לכתפו: הדוגמנית הצעירה אסתי גינסבורג בשמלת כלה עומדת בחיוך רחב ליד בחיר ליבה המיליארדר המאושר לא פחות עדי קייזמן.

טוב אני לא פרגית זה נכון אבל גם לי יש עוד מה להציע לא?- היא סוקרת במהירות את מבטה במראה. מכניסה את הבטן. לא טוב, משמין. היא מחליפה לשמלה הכתומה, הרחבה מעט יותר.

החתול מקמר את גבו ומילל. היא מתעלמת מהביקורת שלו ומיטיבה את השפתון.

הם אף פעם לא אומרים את זה אבל זה תמיד הגיל. תמיד. גברים מקריחים או אפרפרי שיער, כרס בירה וקמטי זימה סביב העיניים- מראיינים אותה ואז מחליטים שעדיפה עליה נערה פעוטת ימים ומעוטת ניסיון אבל בעלת חזון מפותח. שיירקבו כולם.

אולי היום בחיפה דווקא יראיין אותה גבר כסוף צדעיים ושזוף שגם יבין שהניסיון עדיף על הגזרה הנאה?

למרות כל זאת מפזרת את השיער. פחות מבגר.

אם רק הייתה דרך שבה אנשים יוכלו לראות את הפנימיות שלי. שהשכבות של הגיל יתמוססו ושאנשים יתייחסו אל האני האמיתי שלי, ולא אל מה שעיניהם רואות, זה היה משנה את הכול!

עוד עשרים דקות יוצאת הרכבת. תלמה מפטירה לעבר גבי "להתראות" ובתמורה זוכה להמהום קצר ולא מחייב

 

ה-ת-ח-נ-ה

תלמה נכנסה לתחנת הרכבת בלוד והתיישבה. זו הפעם הראשונה שהיא נוסעת ברכבת. פשוט לנסוע לחיפה ברכב המקרטע שלה קצת מפחיד.היום יש תחושה של הרפתקה באוויר.

ספסלי העץ חרוצים בשריטות של שנים וצבועים בלאקה כמו פעם.

רציף אחד הלוך ושני חזור. מבנה מיושן עם שלטים חדישים, מאחוריו קיוסק קטן וחיילים אוכלים 'פסק זמן'. פעם היו אוכלים 'מצופים' ושותים 'טמפו'. והיה רק מסטיק אחד: 'עלמה' שבגללו כולם סירסו לה את השם וקראו לה "עלמה" במקום תלמה.

למרות הכרוז המכריז תכופות על יציאתה או כניסתה של רכבת זו או אחרת, זוהי תחנה מאוד קטנה ובשעה זו של 10 בבוקר אין בה יותר מכמה פנסיונרים, איש עסקים להוט וסמוק בבלייזר ופלאפון צמוד, וכמה חיילים.

ותלמה…

בדלפק הכרטיסים פקידה בגופיה לבנה שאינה משאירה כלל מקום לדמיון לועסת מסטיק ואומרת: "כן בבקשה.".

 הנערה אינה מרימה עיניים כאשר תלמה אומרת "הלוך חזור לחיפה". אם רק הייתה מתכסה בג'קט או צעיף ומפסיקה ללעוס מסטיק הייתה יכולה אפילו להיחשב נאה. והלק המתקלף על האצבעות?

הצעירה מביטה בה זעופת גבות ופיה הפך לחריץ דק. היא מביטה בהרף עיין על ציפורניה ומושיטה לה את הכרטיס יחד עם העודף.

"כן אדוני"- היא מחייכת אל הגבר שמאחורי תלמה ובעצם גורמת לה לזוז במהירות מהדלפק.

היא ניסתה לנחש מיהם האנשים האמיתיים מאחורי הדמויות שראתה. זה משחק שתמיד חביב היה עליה בהמתנות ארוכות. הנה למשל,זו המטופפת שם בצד.

באה והולכת.  שמלתה, זו עם ההדפסים הגיאומטריים, קצת שקופה ומתנופפת ברוח. היא לא ממש מודעת לכך שכבר לא מסובבת אחריה ראשים, היא עדיין צועדת במרץ על הפלטפורמות ומעבירה יד באגביות בשיערה המחוזק בגוונים לוהטים. בטח בעלה עזב לפני שנתיים והיא החליטה לחפש בן זוג בחיפה. בעיר הזאת בוודאי כבר אין גברים לרמתה.

איש העסקים הלבוש היום בבלייזר בהיר התיישב על הספסל הקרוב אליה בעודו משוחח בסלולארי הדבוק לאוזנו. היא שמעה קטעי שיחה: "לא עכשיו. תמיד עדיף לחכות עד שתקבל מחיר גבוה. כן.. אבל אני… רק רגע" גון קולו השתנה וגם פניו התרככו קמעא "כן… הוא הנמיך קולו והביט סביב. רואה לא רואה את מבטה של תלמה המלוכסן אליו."אני יודע.. גם אני… מצטער.. הערב… בערך….מבטיח"

זהו כעת התמונה ברורה. זהו מתווך ההולך לסגור עסקה גדולה באזור המשרדים של חיפה.  אהובתו התקשרה והוא קבע איתה מפגש אוהבים סודי. ברור כשמש שזו לא אשתו. אחרת מה יש כאן להסתיר ולדבר בלחש? לאשתו הוא היה אומר: "לא יכול לפני שמונה בערב. את לא מבינה שאני עסוק? תחליטי לבד!" בכל זאת נראה כבן ארבעים והבחורה שדיבר איתה בודאי פרגית בת עשרים ושמונה, פקידה יפהפייה שהכיר באחד המשרדים של המתווכים והוא הבטיח לסדר לה משהו גדול והיא כרוכה אחריו. מגעילים הגברים האלה , רק דבר אחד יש להם בראש. גועל נפש.

היא קמה מן הספסל והתרחקה לצד השני של הרציף. חבורת חיילים נעמדה ועישנה בעודם מצחקקים. החייל השחרחר הגבוה נראה לה רוסי. ברגע שפתח את הפה ראתה שצדקה. מבטא רוסי קלוש.המנסה להסתוות לישראלי בעזרת ריש צברית.. השרירים האדירים שבצבצו מהחאקי המקופל, המכה ה"ידידותית" שנתן לחברו שעמד לימינו וכמעט קיפלה אותו לחצי, ובמיוחד שרשרת הזהב שנצצה סביב צווארו העבה מעל הדסקית, הבהירה סופית שהוא גרוזיני. בטוח גרוזיני מאור-יהודה. אולי בעצם בוכרי? עם שם משפחה שנגמר ב"שווילי" במקרה הראשון או ב"יאבוב" במקרה השני. אבא שלו בטח מוכר את הלחמים הגרוזינים האלה בכיכר העירייה. את אחותו הכריחו להתחתן בגיל חמש עשרה עם גבר בן שלושים בעל שיני זהב, ואותו שומרים בצמר גפן כדי לחתנו עם בחורה בת 15 כשיגיע גם הוא לגיל שלושים. ואם הוא בוכרי?  גם אצלם מחתנים בחורות בגיל כל כך צעיר?

ה-ר-כ-ב-ת

הרכבת הגיעה בקול נשיפה עצבני ורועש ונעמדה בחריקה ברציף. חבורת החיילים נדחקה לקרון המרכזי וזרקה את התרמילים הכבדים בפינת הקרון. תלמה עלתה לקרון השני, בו עדיין נותר מקום, ואחריה עלה החייל האתיופי. היא חשבה שהוא הגיע יחד איתם אבל התברר שלא. הוא התיישב ראשון והיא נדדה בין המושבים, מנסה לחשב את זווית השמש בקומבינציה אידיאלית עם כיוון הנסיעה.. כשחזרה לאורך הקרון כבר כול המושבים היו תפוסים. החייל האתיופי זינק ממקום מושבו ואמר "בבקשה גברתי, תשבי" ופינה לה את המושב. היא הודתה בחצי חיוך והתיישבה. לך תדע. שמכול העליות דווקא השחורים ייצאו הכי מנומסים. נפלאות דרכי האל.

אך כאן לא תמו הצרות. התברר שהמקום שפינה לה החייל האתיופי היה ממש בצמוד לגבר חרדי עב בשר וקפוטה שמשום מה נסע גם הוא לחיפה.

זה כמובן לא מצא חן בעיניו והוא לכסן אליה מבטים חד משמעים. קפוץ לי. היא אמרה בליבה. אני לא מוותרת.

לבסוף אמר הגבר החרדי "סליחה" והיא פינתה לו את המעבר כדי שיקום וילך למקום הראוי לו- לפינה.בוודאי יש לו תשעה ילדים ועוד שני נכדים ואשתו גם מבשלת וגם מנהלת בית ספר וגם כל שנה מביאה ילד והוא רק מתפטם בקיגל וצ'ולנט ולומד בישיבה כל היום וחי על חשבוננו משלמי המסים ולא עושה צבא העלוקה.

החייל האתיופי נכנס במקומו ומתיישב לצד החלון. היא מסתכלת עליו. בעצם לא כל כך מכוער. דווקא נאה. ואפילו לא חייל – קצין. מדהים איך הם התקדמו מאז ה'חושות' באתיופיה. שיגידו תודה שיש להם מדינה ועוד כזו מודרנית, שמקבלת אותם כשווים לכל דבר.בישראל יש כבר מהנדסים אתיופים, כתבים אתיופים, קצינים,מדהים! תסתכלו קצת על הפליטים האריתראים! לפעמים אתה צריך להביט מאין הגעת כדי להעריך את מה שיש לך. היא מביטה שוב בזווית עינה בחייל שכעת התברר שהוא קצין אתיופי.

הכרוז הכריז שעוד שתי דקות עוצרת הרכבת בתחנה הראשונה בחיפה. בתחנה שלאחר מכן גם היא תרד. כמה קל ופשוט.

הקצין האתיופי מיתמר מעליה. תלמה הסבה את רגליה כדי לאפשר לו לעבור . אך הוא נעמד מולה ואומר בשקט: "גברתי אני מצטער". המבטא הצברי מושלם. היא הרימה מבט תמה על צערו שאינו נהיר לה ולא אמרה דבר.

הוא פנה ללכת ואז חזר :" אני ממהר להתייצב בבסיס להגיש את הפרויקט הזה".- הוא השפיל מבטו לקלסר הירוק שאחז בידיו, "שאם לא כן- בשמחה הייתי מזמין אותך לשיחה קצרה בנושא העלייה לארץ של הוריי, נראה שיש לך הרבה דעות קדומות. אבל כאמור אין לי זמן. העיקר שיהיה לך רק טוב גברתי". הוא חייך בנעימות והחליק בין האנשים עד שנעלם.

הרכבת עצרה ותלמה המהורהרת טמנה את ראשה בעיתון ששלפה מתיקה הכרסתני והגדוש וניסתה לשווא להבין מה היא קוראת ובעצם מה קרה פה.

לפתע שמעה קול כחכוח בגרון והיא הרימה עיניה והביטה היישר אל משקפיו של הגבר החרדי שעמד כל העת בסמוך אליה . היא רצתה לקום כדי לפנות לו מקום אך הוא סימן לשלילה בתנועה נמרצת. בתוך כך נפל הארנק שהוחזק בידו כל אותה העת . כאשר נפל, נפתח. תלמה הציצה בו בגניבה : תעודת נכה צה"ל ותמונת אשה נאה לצידו.

היא שמעה אותו ממלמל: "לאשתי ולי אין לצערנו ילדים. התברכי במה שהבורא הביא לחייך!"

תלמה הרימה עיניים בבהלה לראות אם הדברים כוונו אליה אך הגבר נעלם כאד המתפוגג באפלה.

גוש קרח התעבה בגרונה של תלמה והיא התקשתה לנשום.

האם דיברתי בהיסח הדעת? איך הוא שמע מה שחשבתי לעזאזל ..

הכרוז הכריז על התחנה הבאה: חיפה מרכז. חבורת החיילים התקדמה לעבר פתח הקרון והביטה בה. היא קיוותה שזה מקרה שהם כולם כאיש אחד מביטים היישר לכיוונה.

החייל הרעשן, הג'ינג'י, התקרב אליה ראשון ונעמד מולה ברגליים מפושקות וביד בוטחת על המותן התכופף להביט בעיניה ואמר לחברים. "אז חברים אני מתחיל? – "סבבה" הם ענו.

"תקשיבי טוב גברת אני אגיד לך את זה רק פעם אחת:

החבר שלי אנטולי הוא לא גרוזיני. אני דווקא כן! ואצלנו אף אחת לא מתחתנת לפני גיל 27. ואבא שלי לא מוכר לחם גרוזיני אלא דווקא הוא טחון לאללה וראש המאפיה באור יהודה והוא יכול לעשות ממך קציצות בחמש דקות . כאלה חתיכות קטנטנות": הוא הדגים לה בין שתי אצבעות ידו ואז הסתובב אל חבריו החיילים וכולם צחקו בקולי קולות. אנטולי בוא תגיד לה  מה זה ומי זה כאן הגרוזיני.

אנטולי נדחק ביניהם והביט בה בשתיקה ואז אמר בקול נמוך, במבטא הרוסי –ישראלי הזה שלו שפתאום נראה לה כל כך מתנגן ושובה לב : "גברת עליתי לבד לארץ מקייב. אמא שלי לא יכולה לעלות היא מאוד חולה ואבא שלי נפטר כשהייתי בן שש. אני בצבא חייל בודד ובאמת לא ראיתי אנשים כל כך רעים בישראל עד עכשיו." את המשפט האחרון הוא אמר כל כך בשקט שנראה היה שרק תלמה שמעה אותו.

הוא המשיך ללכת בעוד המילה "סליחה" נתקעה בגרונה ורק שפתיה מלמלו אותה ואין שומע.

החיילים ירדו ותלמה, בתוך הכאוס והמהומה נזכרה לפתע בחרדה שגם היא חייבת לרדת.. החיילים למטה! עדיף אשאר עוד תחנה ברכבת ואז אקח אוטובוס חזרה.

 היא התיישבה והביטה לחלון הנגדי כדי שלא להיתקל במבטיהם.ליבה הלם ואלפי שאלות ננעצו במוחה ללא תשובה הגיונית אחת. מה? למה? ואמא'לה ומה אעשה ואולי מישהו שומע עכשיו את מה שקורה לי בראש.

כשהרכבת ניעורה לחיים, שקשקה ויצאה לדרכה, היא התרווחה על כל המושב ועצמה עיניה בעודה נושמת נשימה עמוקה. ואם כך למה הכאב הנורא הזה שעוטף ושהתמקם בין צלעותיה, ומדוע המבטים הנעוצים בגבה? היא כיסתה את ראשה בשתי ידיה ורכנה קדימה והתפללה שהרכבת כבר תגיע לתחנה.

אני בסדר. אני בסדר אני לא משתגעת זה רק הרכבת הזאת שיש בה אוסף של אנשים מוזרים.. אני בסדר.

הרכבת האטה ואז נעצרה כליל. תלמה אספה לאט את תיקה מהמושב והתקרבה אחרונה אל דלת היציאה לאחר שמרבית האנשים כבר ירדו. היא אחזה רועדת בידית ומעדה ולפתע חשה ביד גברית אוחזת בזרועה והקול אומר. "אני אעזור לך לרדת גברתי. בזהירות.לאט לאט." היא ירדה לרציף אחזה בתיקה ופנתה לאחור להביט במי שסייע לה.  היה זה איש העסקים בן הארבעים. המתווך מלוד.

היא חייכה בהכרת תודה. אל הגבר התקרב מירכתי התחנה בחיפה גבר נוסף, הזכיר לה אוצר אמנות או מעצב צמרת שראתה פעם בטלוויזיה. הוא חיבק את המתווך ונשק לו נשיקה ארוכה ולוהטת על שפתיו. הגבר מהרכבת חייך אליה שוב והושיט לה כרטיס הזמנה לתערוכה בחיפה. "תבואי, תלמה." –הוא נפנף בידו ונעלם חבוק בזרועות בן זוגו. ה"המתווך" התברר כאוצר אמנות…. וגיי.

תלמה הביטה בהם  בעיניים קרועות ופניה הפכו חיוורות מרגע לרגע.

הומו?! השם ישמור!! ואת שמי? איך?..

אסור! אסור לי לחשוב ככה הוא שומע!!

אני משתגעת! איך כולם שומעים את המחשבות שלי?!

הזקן בספסל לידה הרים את ראשו והביט בה בעניין. לא היה צל של ספק שהוא האזין למחשבותיה כרגע והיא ברחה מהתחנה במהירות ככל שאיפשרו לה עקביה החדשים.

ח-י-פ-ה

"חוצות המפרץ" התחנה  בה היא ירדה מהרכבת הייתה תחנה מרוחקת מאוד מהיעד המקורי במרכז חיפה ולכן הלכה כברת דרך עד שהגיעה לבית קפה,שהופיע בדרכה. היא וידאה שהמקום מבודד בשעת הצהריים המוקדמת הזו ובחרה לה מקום ישיבה ליד השירותים.

היא נשמה במלוא הריאות  והזמינה קפה הפוך.

כנראה שכולם שומעים את מחשבותיי. אני לא מכירה דרך לרוקן את הראש ממחשבות.

אני שקופה. פיה התייבש. לכולם!!.התוכניות, הקוד הסודי של הכספומט, מה שאני באמת חושבת על השכנה מלמעלה, את הכול כולם יידעו.

מה הדרך? מה הדרך??

.

כשהמלצרית הצעירה הגישה לה את הקפה היא חייכה ואמרה "תודה". איזו מלצרית נחמדה ויפהפייה. מזמן לא נתקלתי בכזו אדיבות. המלצרית הסתובבה וחייכה אליה חיוך רחב.

זה עובד אם כך. היא השתרעה על הכסא. עליה לחשוב חיובי. כל אחד שמח שחושבים עליו דברים טובים. אין ברירה! להחליף מחשבות!!!

המלצר הראשי עבר לידה ובידו חשבון לשולחן האחורי. חבל שאין לי מפית על השולחן.  "גברתי רוצה מפית? תיכף אגיש לך". הוא הגיע כעבור רגע וצרור מפיות בידו.

מעניין אם זה עובר דרך הטלפון. היא הרימה טלפון לגבי, בעלה. "הי גבי מה שלומך?" יצאתי מוקדם ולא בדקתי אתמול הוא השתעל נורא בלילה. היא חשבה. "תלמי'לה אני בסדר מה את דואגת, מ-קצת מזגן במשרד לא מצטננים!" "איך הלכה הנסיעה לחיפה?" "בסדר קצת מעייפת וירדתי תחנה אחת מאוחר מדי". הכול בגלל החיילים המעצבנים.אופס אני חייבת לחשוב חיובי.

"תלמי איזה חיילים? מי אמר לך לחשוב חיובי?"

"לא גבי. סתם הכול בסדר. אגיע בערב. להתראות"

"להתראות".

הפגישה בחיפה התקיימה בנעימות. מנהל משאבי האנוש התרשם מקורות חייה ומהחיוכים שהרעיפה עליו, וכפי הנראה גם ממה שחשבה על המשרדים המעוצבים והמצוחצחים והסדר בה התנהלו העניינים במטה החברה. היא חשבה על הדרך בה ניתן ליעל פי כמה את עבודת האנשים במקומות השונים בהם נתקלה, אם רק הייתה מציגה בפניהם את החיובי שבתפקודם ומאירה להם פינות שלא חשבו על הדרך בה הם מסייעים לאחרים.

המנהל קם מכיסאו והושיט לה את ידו בחיוך. "איחולי תלמה, התקבלת! האם תוכלי להתחיל בסניף התל אביבי ביום ראשון?"

ב-י-ת

עוד בהיכנסה לסלון גבי פסע לקראתה וחייך: בשעה טובה! כל הכבוד!

תלמה עדיין לא אמרה מילה ורק התיישבה בסלון והושיטה את ידה לגבי בעוד עיניה לוחשות לו. אני אוהבת אותך. אתה האיש הטוב בעולם בשבילי ואתך תמיד אהיה מאושרת ומקווה שתמיד תהייה לצידי.

גבי חיבק אותה חיבוק ארוך ולא ניסה בכלל לשאול מה הולך כאן ומה קרה. הוא הניח שלמחרת הדברים יתבהרו כשיקומו משנתם.

בבוקר האור הסתנן בעוצמה מבעד לתריסים ותלמה פתחה את התריס. היא הסתובבה וחייכה למראה גבי הפוקח את עיניו ומתמקד בגבה המתקשת מול התריס הסורר. עכשיו אתה מבין אותי ואת מה שקרה לי. אלך לשים מים לקפה אולי תרצה גם?- היא חשבה ותוך כדי זה גם הסתננה המחשבה בעצם אין צורך כלל לדבר.רק לחשוב. כמה נחמד.

גבי הביט בה ובסוף אמר: " למה את לא אומרת כלום תלמי'לה?"

תלמה הביטה בו מבולבלת וחשבה: איך זה יכול להיות? אתה לא שומע מה שאני חושבת? אני אוהבת אותך. תגיב.

גבי נאנח ואמר." אני רואה שבלעת את הלשון. אלך להכין לנו קפה אולי אז תספרי לי מה קרה".