קו התפר מאת אלון פרנקל

אסף בן השתיים עשרה צעד בנחת לעבר שדה הכלניות המרהיב הסמוך לחממות. צהרי היום כבר חלפו וליבו הלם בהתרגשות מהולה בחשש. ברגע שראה את הפרחים האדומים הראשונים פרש את זרועותיו כמטוס, כפיטר פן, וזינק בקלילות, מתרומם אל על ואחר כך מנמיך לעבר הקרקע. הוא חש את עלי הכותרת הקטיפתיים מדגדגים את לחייו ואז התרומם והתהפך על גבו, ממשיך לרחף קדימה, צובר מהירות.

הוא ניסה לחייך אבל משהו לא היה כשורה. אפילו הרוח שפרעה את שערותיו החומות לא רוממה את רוחו כשצל של חשש הופיע. "מדוע היא מאחרת," תהה בליבו. הרי הם הסכימו על כך שהיום היא תגיע לכאן ראשונה ותמתין לו בקו הגבול הבלתי נראה, שבין החממות של הקיבוץ לבין הכלניות.

אסף בן יהודה המכונה אסי, שאהב כל כך לעוף בשניים, איבד את החשק ונחת באמצע השדה. הוא החל לחזור ברגל לעבר בתי הקיבוץ והתנחם בריח הפריחה. בעודו מהלך התגנב לאוזניו קול פסיעות. ניחוח עדין נישא עם הרוח, ריח השמפו שבו נועה נהגה לחפוף את שיערה. ריח של אפרסקים. ליבו התרונן כאשר שמע שריקתה העליזה. כמה טוב שהיא באה!

החליט לחמוד מעט לצון – התכופף מאחורי גזעו של אקליפטוס זקן והשיב בשריקה משלו. דמיין אותה בין החממות כשהיא מנסה לאתר את מיקומו. אבל לא קל לעבוד על נועה. אחרי הכל היא לימדה אותו להגיע לכאן, בדיוק בשעה הנכונה, והיא לימדה אותו איך תופסים את משב הרוח הנכון ואיך אפשר לרחף במהירות, בלי מאמץ בכלל.

עוד לפני שהבין כבר הייתה מאחוריו, באוויר כמובן, טופחת על ראשו, צוחקת, מפנה לו את הגב ודוהרת קדימה באוויר, מותירה אחריה את ניחוחה המתוק. בלא להסס מיהר בעקבותיה, תחילה בריצה ואז קפיצה, ידיים לצדדים, רגליים עוזבות את האדמה. מרבד הכלניות האדום חלף במהירות תחתיו בעודו ממהר בעקבות נועה, ידידת האמת שלו, אהבתו הסודית.

היא הניחה לו להשיג אותה סמוך לגבעה המשתפלת. "מתחרים?" שאלה בעיניים שובביות. "מתחרים!" ענה, "עד הרפת הישנה!" נועה הנהנה בראשה והשניים השאירו את הגבעות מאחור ועפו יחד זה לצד זה, כשתי ציפורים חסרות דאגות. הוא לא זכר מתי בדיוק הפכו לידידים. לפעמים נדמה היה שמאז ומתמיד הם יחד, בכיתה, בהפסקות, מטיילים, צוחקים. נועה היא שהביאה אותו לכאן בפעם הראשונה לפני זמן לא רב, מגלה לו את הסוד שלה, משתפת אותו ביכולתה יוצאת הדופן. ומאז הם חזרו לכאן שוב ושוב והתאמנו בלהיות מאושרים ולעוף.

עד היום תמיד הגיעו לכאן יחד בריצה או בטיסה, נושמים את אוויר הפריחה, מביטים באקליפטוסים הפזורים פה ושם, בברושים המרוחקים שראשיהם נעים בחן ברוח הקלה. כשהתנער ממחשבותיו הבחין שטיסתו איטית מדי, נועה מהירה ממנו. זרועותיה מתוחות וידיה מאוגרפות כמו הייתה אחת מגיבורי העל בקומיקס האהוב עליו. עיניה שהצטמצמו ולסתותיה שהתהדקו בריכוז העידו על נחישותה להוביל ולנצח. למרות הפער אסף סירב לוותר. הוא הגביר את הקצב והפרחים מלמטה הפכו לכתם אחד, אדום ומטושטש. מבנה הרפת הישנה בעלת הגג השבור הלך והתקרב. מרחוק כבר נראו החממות ובתיו הראשונים של הקיבוץ והלאה משם גדרות רצועת עזה, עטורות תיל מאיים.

בפעם הקודמת היה קרוב יותר לנצח. באותו רגע החליט שברגע שינצח זה יהיה הסימן עבורו. סימן שאם יציע לה היא תסכים. אם יזמין אותה לסרט, רק שניהם, היא תאמר כן. על אף שההפסד היה קרוב, כעת הרגיש דווקא אמיץ ומוכן. הוא יגיע לקו הגמר, יביט עמוק בעיניה וישאל אותה…

לפתע חש אסף שמישהו מביט בו, ממש מקרוב. זה היה מוזר מפני שנועה רחוקה למדי ואיש מלבדם לא אמור להימצא בשדה הזה, בשעה הזו. הוא עצר, מרחף במקומו, רגליו נוגעות לא נוגעות בעלי הכותרת האדומים. "יש כאן מישהו?" שאל והביט סביב. איש לא ענה. רק זבוב אחד שהסתתר בין הפרחים יצא והתעופף לעברו, התרומם מעליו ואז נחת על קצה אפו ופלט זמזום מגחך. הקול שהיה אנושי כמעט נעשה חזק וצורם. אסף נתקף בהלה. מבין הפרחים עלו זבובים בהמוניהם, נחיל ענקי שהקיף אותו, נצמד לבשרו והחריש את אוזניו.

נועה, מרוחקת למדי, כמעט והגיעה להגיע לקו הגמר. "נועה!" אסף ניסה לזעוק אבל הזבובים שמילאו את פיו החניקו את הקול. באותו הרגע הגיעה נועה אל מעל לרפת הריקה, שניחוח חציר וגללים עדיין עמד בה. היא נחתה באלגנטיות ליד ערמה של צינורות השקיה ישנים וכמה ארגזים ריקים והחוותה קידה לעבר קהל של איש אחד, שכבר לא היה שם. חזה עלה וירד, מצחה שטוף זיעה ועיניה מבריקות. "יש!" קראה והניפה זרועותיה בתנועת ניצחון. "ניצחתי, תודה שניצחתי בגדול!" קראה ומיד השתתקה. אסף לא נראה בשום מקום. מעל השדה הריק הופיעו רק כמה אדוות מטושטשות, כשל רוח קדים במדבר לוהט. הופיעו – ונעלמו.

"אסף?…" למרות שרוח קלה נשבה, נדמה היה לנועה שהאוויר עומד. ההרגשה הטובה וחדוות הניצחון נמוגו כאילו נחתכו בסכין. היא חשה פתאום שמשהו נורא קרה וניסתה לומר לעצמה שזו סתם תחושה ילדותית. "אל תהיה תינוק! צא החוצה, תפסיק להתחבא!" קראה, מנסה לשכנע את עצמה שזה סתם מן משחק שכזה, של בנים שלא יודעים להפסיד בכבוד.

קול זמזום נשמע באוזניה וזבוב שחור וגדול למדי צלל לעברה מלמעלה, כמו מטוס תקיפה או עוף דורס. מתוך הבהלה זכרה נועה את שיעורם של הפרפרים. הם שלימדו אותה כיצד להגיע הנה, כיצד למצוא את קורי המשי הדקים שלהם שמובילים לכאן. הם גם הסבירו לה בדרך הידועה להם, בלא מילים, להיזהר מהזבובים השחורים. "הם לא כמונו," הסבירו, "והם גם לא כמו הזבובים שאת מכירה, מהצד השני של קו התפר". היא ניסתה להבין מהם בדיוק, אבל הפרפרים רק אמרו שיש לשמור מהם מרחק ושהם מופיעים כשעומדות להתרחש צרות. במידה מסוימת, הם גם יוצרים אותם. בתנועה מהירה של מחיאת כף חסרת עליצות מעכה את הזבוב שביקש לנחות על קצה אפה. הזבוב המעוך נדבק לאצבעותיה, עדיין רוטט. נועה השליכה אותו לארץ ודרכה עליו, מנגבת בגועל את ידה במכנסיה.

כעת חזרה בריצה לעבר השדה. "זה לא מצחיק, אסי! תפסיק להתחבא! אני רוצה לחזור הביתה!" אבל שום תשובה לא נשמעה והשדה נראה ריק מתמיד, נטוש. "הלוואי שהייתי יודעת לזמן לכאן כמה פרפרים, אפילו פרפר אחד," חשבה לעצמה. "זה הבית שלהם, הם בוודאי היו מוצאים את אסף, תיכף ומיד." אבל מאז ומתמיד היו אלה הפרפרים שמצאו אותה. הם שלימדו אותה כיצד למצוא את שבילי הקורים הדקים המובילים אל הפתחים בעלי מסך המשי דמוי הווילון. דרך אחד הפתחים הללו הגיעה היא לכאן ודרכם, כך שיערה, עוברים הפרפרים מפעם לפעם גם לצד השני, לצד "שלה".

שעה ארוכה חיפשה את אסף, נחפזת לכל מקום שבו יכול היה להסתתר. חיפשה בין הפרחים, בתוך חממות התותים והעגבניות, במבנה הרפת הישנה, במחסן הכלים, במוסך הטרקטורים. אפילו בארגז המשאית עמוסת הפרי חיפשה. לבסוף ישבה מותשת ליד פתח בעל ווילון המשי, שדרכו הגיעה הנה מוקדם יותר. לקיבוץ שמעבר לקיבוץ. הקורים העדינים שחסמו את השער נעו עבורה לצדדים, מניחים לה לעבור. רומזים שעליה לחזור הביתה.

רגלה כבר עברה אל הצד השני. ברגע שתיגע בקרקע – תתעורר. "אבל איך אוכל לחזור הביתה בלעדיו?" שאלה את עצמה ומשכה את רגלה בחזרה, כמו לא קורי משי פרפריים היו אלה אלא קורים של אש לוהטת. היא רצה בחזרה אל השדה וזינקה מעלה, גבוה מעל לחממות, מעל לצמרתו של האקליפטוס הגדול. היא שלחה מבטים מהירים סביב ואחר כך למטה ואפילו למעלה. היא טסה במהירות ימינה ושמאלה אבל אסי עדיין לא נראה בשום מקום.

דבר כזה לא קרה לה מעולם. זו הייתה הפעם הראשונה שמשהו בלתי רצוי אירע לה בעולמם של הפרפרים, באמצע החלום. ודווקא היום, בפעם הראשונה שהרגישה שאסי מתחיל לקבל את המקום ולהבין אותו כמוה. דווקא היום, כאשר ביקשה לספר לו עוד על תושבי המקום, ולא רק על הפרפרים. אודות הפרפרים סיפרה לו קודם לכן, אבל רק את העיקר. סיפרה שהם שומרי הסף, טווי קו הגבול ומעצבי השערים. שיש להם תפקיד חשוב גם בצד הזה וגם מן הצד השני.

בשניים, קיוותה, היא ואסף יחד, יצליחו לגלות דיירים נוספים של המקום הזה, שיודעים להסתיר עצמם בכישרון רב. אמנם הפרפרים רמזו לה שחבריהם מפחדים, הם שמעו את היריות ואת האזעקות, והטילים והפצצות. והם ראו את העשן והם חוששים מאוד. אבל זה כבר נגמר. בצד השני הגיעו הממשלה ונציגי החמאס לכמה הבנות, אפילו הוסכם באופן בלתי רשמי על הפסקת אש.  גם כאן בוודאי יודעים זאת. הפחד של בני המקום מפני הלחימה שמעבר לגבול, החשש מהיריות והאזעקות היה מובן לה. גם היא חששה, כמובן, אבל עכשיו בטוח. בזכות הפסקת האש היו אמורים היא ואסף לצפות עכשיו ביצורים קסומים, מופלאים… אבל במקום שהם יופיעו, אסף נעלם.

בייאושה החלה לחשוב שאולי בכלל לא קראה נכון את אסף. האם יתכן שהפסד טיפשי, בתחרות טיפשית, גרם לו להסתתר ואולי לברוח? המחשבה הייתה קשה, אבל רעיון גרוע בהרבה חלף במוחה. יתכן שעברה על חוק כלשהו?! תהתה בחרדה. אחרי הכל, דבר אחד זה ללכת בעקבות הקורים, בהזמנת טווי קו הגבול, ודבר אחר לגמרי הוא ללמד מישהו אחר את סוד השערים ומסכי המשי. דבר אחד זה להניח לפרפרים להוביל אותה לכאן, לעולמם, כתיירת בשעת החלום, ודבר אחר לגמרי הוא להוביל לכאן מישהו אחר, ילד שלא קיבל הזמנה מעולם.

אולי זה לא היה בסדר מצידה? אולי זו הייתה חוצפה? עזות מצח? אבל מצד שני, האם אותם קורים לא נפתחו גם בפניו? נועה טלטלה את ראשה באלימות. היא הרגישה שהיא כבר לא יודעת מה נכון ומה לא. היא לא יודעת שום דבר. אבל המחשבות לא רצו להיעלם והמשיכו כרכבת דוהרת – ומה אם יסתבר שהוא נעלם גם כשתתעורר? מה אם יתגלה לה שהוא לא מגיע לבית הספר כי קרה לו משהו איום?! "אני חייבת להתעורר!" קראה ונחפזה לעבר הפתח הקרוב עם ווילון המשי.

הווילון לא נפתח לקראתה.

"אני חייבת לקום!" צרחה והווילון רעד קלות והוסט והיא עברה. וכשנגעו רגליה בקרקע שמן הצד השני התעוררה נועה. באותו רגע אזעקה נשמעה, וטילים עפו ופצמ"רים, ופרחי הכלנית התפוררו והפכו לאבק.

***

"אל תדאגי נועה, אני בסדר," לחש אסף מתוך האפלה וניסה לפקוח את עיניו. כל גופו כאב עליו ועיניו סירבו להיפקח. גם רגליו וזרועותיו לא נשמעו לו. מוחו היה מעורפל והוא ניסה להיזכר היכן הוא. הוא זכר את נועה ואת התחרות, ואז נזכר גם בזבובים שכיסו את גופו, נוגסים בו בכל פה. בדיוק כשנדמה היה לו שהזבובים פולחים את עורו, מפשיטים את בשרו מעליו וטורפים אותו חיים, באו הפרפרים והניסו אותם. היצורים הצבעוניים, טווי הקורים, החלו לטוות סביבו קורי תחבושות לבנות, תרופה כנגד פצעי הזבובים.

אבל לא הקורים ולא טווי הקורים יכלו למנוע את ירי הפצמ"ר שפגע פגיעה ישירה בחדרו של אסף. הקורים לא יכלו למנוע את ריטוש הבשר, את זליגת הדם. הנער גנח בכאב והפרפרים שנסוגו בשל הפיצוץ קרבו אליו וארגו קורים חדשים סביבו. ללא מגע היד המתאים לא היה די בתחבושות הללו בכדי לרפא ממש. אבל בינתיים, עד שתגיע עזרה, הקורים יחזיקו את רוחו בחיים. הוא חשוב, הנער, ידעו טווי הקורים. לא ייחודי כמו שותפתו נועה, יורשת אפשרית לשושלת מתַקְנים שואפי שלמות, אבל חשוב מספיק כדי שיניחו לו להיכנס עימה מפעם לפעם. ועתה הוא באחריותם.

תקיפת הזבובים ופציעתו של הנער היו אות וסימן. סימן לכך שקורי המשי נחלשים והולכים. בקרוב לא יוכלו הקורים לשמור על המרקם השברירי של קו התפר. המצב עומד להחמיר ונועה עדיין איננה מוכנה. טווי הקורים זקוקים למתַקו וותיק ומנוסה. עליהם לקרוא מיד לדוד סירקין בעל ידי הזהב, שקבע את משכנו על אדמת הקיבוץ זמן רב בטרם עלתה ההתיישבות על הקרקע. הוא הגיע לכאן מזמן, נמשך אל טווי הקורים, מדלג מעולמו לעולמם ובחזרה. תמיד ערני, תמיד דרוך, תמיד מוכן להדק, לחזק, לתקן ולרפא את קו התפר וכל דבר אחר.

דוד, "ידי זהב", סירקין, שמע את קריאת טווי הקורים ואת האזעקה. הוא התעורר משנתו ופקח את עיניו. גילו המופלג לא ניכר בו וגופו, אף שלא היה גדול, היה בדיוק כפי שגופו של קיבוצניק מסוקס אמור להיות. חזק, גמיש, נמרץ. כעת, לאחר שחבריו משכו את תשומת ליבו, התעלם מהצפירה שפילחה את האוויר, התעלם מהדי הפיצוצים המרוחקים, מהבהובי התלקחויות רחוקות שקרעו את החשכה שהשתקפה בחלון.

כעת שמע לא רק את הקריאה אלא גם דבר מה נוסף. צליל שאיש מלבדו ומלבד בני הצד השני לא יכול היה לשמוע. צליל פרימת התפרים של אריג קו הגבול. הצליל המחליא כיווץ את ביטנו, עורר בו בחילה. זמן רב שלא נשמע כדבר הזה, בוודאי שלא בעוצמה כזאת.

הנזק חייב להיות גדול. ביחד עם הפיצוצים והדי המלחמה המתחדשת צפוי להופיע קושי נוסף. קושי שעשוי להפוך את מלאכת התיקון למסובכת במיוחד. פרימה שכזאת חייבת להיות תוצאה של משהו נורא. פלישה מתקרבת. פולשים הרסניים עומדים לחבור לכוחות התוהו, לאויבים מבית של טווי הקורים. הזבובים מעורבים בכך, ללא ספק. הזבובים מחפשים דם.

***

כמה שעות קודם לכן יצא נורי עייש בן השש מעזה, להרפתקה מיוחדת במינה. הכל התחיל כשנורי, מהצד השני של הגדר, התקשה להירדם. דווקא בגלל השקט של הפסקת האש הזמנית, השברירית. דווקא בגלל שהקירות לא רעדו, שהחלונות לא איימו להישבר. הוא שכב במיטתו, ער, ושמע את מוסא שנכנס חרש וטלטל את כתפו של אחיו הבכור, נאסר. מוסא לחש שהגיע הזמן לצאת לדרך, שהתקבלה הוראה לצאת הלילה, מיד. בעולם מושלם נורי לא היה אמור להבחין באחיו הבכור נאסר יוצא צפונה לדרך אפלה ומסוכנת, דרך של דם עם כרטיס לכיוון אחד.

נאסר מעולם לא היה טיפוס של מנהיג. למעשה הוא היה פחות או יותר טיפוס שקל לכופף, שקל לשכנע. כשהראיסים קראו לצעירים לבוא, הוא בא. כשהראיסים אמרו שהמוות הוא לא סוף, כי אם התחלה, הוא האמין. כשאמרו לו שהציונים הם המקור לכל הצרות ושאללה הכביר ציווה לשחוט אותם כמו חזירים, הוא ראה בכך דברי אלוהים חיים.

באימונים, כשהמפקד אבו מחמוד הורה לנאסר לשאת על גופו פצצה מרסקת, מוכנה להפעלה במידה שפעולת החטיפה בקיבוץ תסוכל, חלפו בו הרהורי כפירה עמומים ובלתי מגובשים. אבל הוא לא הרגיש שהוא מסוגל לשנות את המציאות. הוא לא הרגיש שהוא יכול לסגת מהתוכנית, להתחרט. ולכן הוא יצא באותו ערב בעקבות מוסא השליח, בלי שהספיק לומר מילות פרידה.

יתכן שאם היה יודע שנורי מביט בו, בנאסר, ורק מעמיד פנים ישנות, היה מסוגל לפעול אחרת. בשעה שהתלבש הוא הביט לרגע באחיו שנראה קטן כל כך במיטה הגדולה. אולי אם היה יודע שנורי הקטן מתכונן לרוץ אחריו, להצטרף להרפתקה הלילית הבלתי צפויה והמרגשת, היה מוצא בכך תירוץ. תירוץ להתנער ממוסא, מאבו מחמוד, ממשימת החטיפה שאולי תצליח ואולי לא. שאולי תשנה משהו ואולי לא. אבל נאסר לא הבחין באחיו פוקח את עיניו בשעה שיצא. הוא לא הבחין באחיו הקטן ממהר אחריו יחף, כצל, ברחוב החשוך, בין הבתים, בין ההריסות, אל המסגד.

שם, במסגד, נוכח נאסר לדעת שהגיע אחרון (מלבד נורי, כמובן, שהיטב להתגנב ולהסתתר מעין רואים). מוסא סיים להשחיר את פניו בפיח. עאבד, ששימן את המקלע, הרים עיניו אל הנכנס, הנהן וחזר אל המטלית המשומנת. היתר עישנו, לגמו ברעש קפה רותח או הרהרו בעניינים שבלב. אבו מחמוד מפקד הכח יצא באותו רגע מלוע המנהרה וסקר את כולם בעודו מצית סיגריה. לאחר מכן קרב אל נאסר, טפח על שכמו והורה לו להתכונן. "במהירות," אמר ופלט עננת עשן. "תתארגן, ויוצאים. אללה יהיה בעזרנו."

כעבור מחצית השעה מצא את עצמו נאסר אחרון בטור, כמתוכנן, צועד ומתקדם בבטן האדמה. הקירות המבוטנים נראו לו עצובים לאור הנורות הצהבהב והקלוש. להפתעתו, הוא לא פחד כל כך. היה משהו לא מציאותי בלילה הזה, בצעידה הזאת. אפילו הד הצעדים שהוחזר ממעמקי המערה נשמע תלוש. לפתע הבחין בקול חדש שלא התאים לכאן. ברגע אחד זה נשמע כמו מנוע מרוחק או גנרטור ובמשנהו, כזבוב טורדני ובעצם הרבה יותר מאחד. נאסר הביט בגבו של עאבד שהלך לפניו, ותהה אם גם הוא שומע את הזמזום המטריד. אבל עבד בפנים אטומות והמקלע בידו ולא שמע דבר. ואיש מהם לא הבחין בקורי המשי הנעלמים שהשתלשלו מן התקרה ותלו על הכתלים. חוטי כסף דקים שתלשו הזבובים וכיוונו במדויק, בכדי למשוך את ההולכים למציאות מעט אחרת. לקיבוץ שמעבר לקיבוץ.

גם נורי שמע את הזבובים. הרעש הכאיב לו והוא עצר במקומו, כיסה את אוזניו בידיו ועצם את עיניו. כשהרעש נמוג קמעה פקח נורי את עיניו ולפניו הופיע פרפר קטן, צהוב וזוהר כגחלילית. הפרפר רפרף בכנפיו, ריחף כה וכה ולבסוף פנה לעבר פתח המנהרה שבמסגד. נורי רותק אל התנועות החינניות ושכח שהגיע לכאן בעקבות אחיו הגדול. הוא החל ללכת בעקבות הפרפר המבהיק שביקש למשכו לעבר היציאה הנכונה והבטוחה. אבל לא חלפו אלא רגעים מספר לפני שהדברים שוב השתבשו. הזבובים לא התכוונו להניח לטרפם לחמוק בקלות כזאת. הם נאספו מכל עבר, הקיפו את הילד והניסו את הפרפר. משכותר נורי הניסו אותו הזבובים בקלות לכיוון הרצוי להם – בעקבות החמושים, בעקבות האח עם הפצצה שלגופו. אל הקיבוץ שמעבר לקיבוץ.

***

דוד סירקין המתקן בעל ידי הזהב זינק מהמיטה במהירות הבזק. לרגע חשב לפרוץ החוצה, לרוץ לעבר החממות כמו שהוא, בתחתוני בוקסר וללא חולצה לעורו. ברגע האחרון החליט להתלבש וגם לקחת פנס בידו. "רק זה חסר לי," חשב, "חייל משלנו שיורה בי, בלי לדעת מה אני אמור לעשות, מה אני חייב לתקן."

כמתקן וותיק למד מזמן כיצד להגיע אל הצד השני אפילו במצב של ערות, בלי להזדקק לחלום. למעשה, רק כך ניתן לאחות את קו התפר הפרום, להעמיד את הדברים על תיקונם. הוא עטה על גופו זוג מכנסי עבודה ומיהר ללבוש חולצת טריקו בהירה, כדי שהחיילים המסיירים בקיבוץ יבחינו בו בקלות ולא יחשדו או ימהרו לירות. כשפרץ החוצה מבעד לדלת הרהר בנזיר הזקן, המורה שלימד אותו את חוכמת הידיים ואת הסודות של הצד השני. שניהם ביחד, התלמיד ורבו, היו יכולים לתקן את המעוות ללא קושי. אבל החכם הזקן שמוצאו מקומראן עזב כבר מזמן.

בחוץ, באפלת הלילה שהוארה פה ושם בפצצות תאורה ובפגזים חולפים, עשה דוד את דרכו במהירות אולימפית, כמעט על אנושית. בחלפו בין בתי הקיבוץ תהה איך ינהג בחיילים שבעמדה הסמוכה לחממות, הסמוכה למנהרה. לרגע קצר תהה אם יוכלו לסייע בידו. לא לתקן את הפרצות ההולכות וגדלות, כמובן, אבל אולי למנוע מהחמושים לפרוץ את קו התפר שנעשה פגיע. אם יורה לחיילים לרוץ אחריו, לתוך קצה המנהרה שנחשפה בידי צה"ל פחות מיממה קודם לכן, יעשו זאת ללא ספק. לשכנע אותם, ידע, לא תהיה בעיה עבורו. השאלה היא מה יקרה אחר כך.

המענה לתהייה עלה בדמות קולו של המורה הזקן מקומראן, שדיבר ממעמקי הזיכרון ונשמע כמי שנמצא במקום בגופו ממש. "רק בודדים רשאים להיכנס. רק בלב טהור, בכוונות טובות." דוד ניסה לשכנע את הקול הדובר אליו, לומר שהזמן דוחק והסכנה גדולה. אבל הקול החכם עמד על דעתו. "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה." רק כשהפסוק יתממש תוכל האנושות כולה להכיר בגבול הסמוי, להפיל את כל המחיצות ללא חשש.

לא נותר כל ספק. אפילו לאור הנסיבות המיוחדות אסור להוביל חיילים אוחזי נשק לתוך המנהרה שבתוכה קו התפר הולך ומתפורר. החמושים שמהצד השני, אלה שבדרך לשם – זה גרוע מספיק. דוד ידע שעליו לעשות את הדברים לבדו ובפעם הראשונה בחייו הרגיש זקן, זקן מאוד. אם הכל יעבור בשלום יצטרך למצוא מחליף ראוי. חניך מתאים. רק אז יוכל לעבור הלאה, ללכת בעקבות המורה מקומראן.

דוד האט ממרוצתו. הוא חלף על פני בתי הקיבוץ הקיצוניים, שמעבר להם מצויות חממות התותים. בעוד רגעים ספורים יגיע לעמדת השמירה, למוצב הארעי שבתוך המיגונית הצבאית. הוא הרגיש את קרעי המשי ההולכים ונערמים בתוך המנהרה וקיווה שהעיכוב לא יהיה ארוך.

"עצור, מי שם!" קראה לעברו דמות במדים שעמדה בפתח קוביית הבטון המזוין. "עצור, מיד!"

"אני מהקיבוץ," הפטיר דוד ונעמד בתסכול. "עלי לגשת לחממות בדחיפות!" הוא ניסה ללכוד במבטו את עיניו של החייל, עמי שמו, אבל הלה הפנה ראשו אל מבנה הבטון הרבוע וקרא: "יאיר! מקרה לטיפולך!" מפקד הכוח, הסגן השמנמן (במילואים) יאיר בן טובים, קם ממקומו שמול הצג דמוי הטלוויזיה ויצא מהמיגונית. הפקרת העמדה לא הייתה לרוחו. הצג לא קלט חדשות או ריאליטי מזויף כי אם תוכנית של מציאות אמיתית – מבט חי אל אזור המנהרות שטרם טופלו.

"מה העניינים?" יאיר הפנה מבט לעבר עמי וממנו לדוד.

"הוא אומר שיש לו משהו דחוף לסדר בחממות," אמר עמי בנחת.

יאיר בן טובים זיהה את הקיבוצניק. "היי, זה לא אתה זה ש…"

"כן, זה אני," קטע אותו דוד בחיפזון. "אני תיקנתי את ג'יפ הסיור שלכם לפני שבועיים."

יאיר זכר היטב את הקיבוצניק דק הגו שסייע לו בתחילת ימי הלחימה בתיקון המנוע המיושן, שנראה אבוד. צ'יק צק הוא השמיש את הגרוטאה ומיהר להצטרף לפועלים הבודדים שעדיין עסקו בעבודות הקטיף.

"בוא תיכנס," יאיר החווה בידו לעבר מבנה הבטון. "יש קפה טרי ובפלות. בפעם שעברה לא נתת לי להודות לך כמו שצריך."

"תודה, באמת, אולי בפעם אחרת. אני חייב לבצע כמה תיקונים במשאבת המים, אולי גם להספיק לקטוף קצת, להשלים פערים."

יאיר גירד במצחו במבוכה, מתקשה להחליט מה עליו לעשות. באופן רשמי הפסקת האש עדיין תקפה. בפועל, כבר נפלו הלילה כמה פצמ"רים בסביבה. בית אחד אפילו ספג פגיעה ישירה וטרם ידוע אם יש נפגעים. באותו רגע החליט דוד שהזמן ההולך וקצר מחייב פעולה נחרצת ומהירה. בלי אומר ודברים הוא עקף את המיגונית והמשיך בצעידה מהירה.

לרגע אחד עמד יאיר בפה פעור ובמשנהו הורה לעמי: "תודיע בקשר לדורון שיגיע עם ג'יפ הסיור לכאן וישים עין על המצלמות. אני קופץ לראות מה העניינים עם הבחור. ליתר ביטחון, מיד כשדורון מגיע, אתה יוצא אחרי. ברור?"

עמי הנהן ויאיר השמנמן מיהר בעקבות הקיבוצניק המוזר. הוא עקף את המיגונית ואימץ את כל כוחותיו כדי להדביק את דוד. כשהשיג אותו פלט בקושי, בין שאיפה לנשיפה, "לקטיף? בלילה? כשהפסקת האש קורסת? לא נראה לי רעיון טוב."

למרות שדוד לא נראה כמתאמץ מצחו של יאיר כבר היה שטוף זיעה ונשימתו המתקצרת אילצה אותו לעצור. הוא חש כאבים בצידי גופו. מצב כושרו הגופני בהחלט טעון שיפור, אבל הוא האחראי כאן ולא אף אחד אחר. הוא לא התכוון להניח לאזרח הזה, אמיץ או טיפש ככל שיהיה, לסכן את עצמו בגלל עניינים של קיבוצים. הוא שמע פעם שבקיבוץ חולבים פרות בכל מיני שעות מוזרות, אבל כאן לא היו פרות ככל הידוע לו, ומי בכלל שמע על קטיף דווקא בלילה?

באותו רגע הוא קלט שהקיבוצניק המשיך בדיוק לאזור שבו נחשפה המנהרה האחרונה. היא בקושי עברה סריקה ראשונית, של המטר הראשון ולא יותר. עם הידיעה שרק מחר תגיע יחידת ס"פ עם מומחי החבלה להשלים את הסריקה פתח יאיר בריצה כפי שלא רץ מימיו. למרות הכאבים שתחת הצלעות ולמרות הזיעה הניגרת. "מזל שיש הלילה ירח מלא," חשב כשחלף בינות לחממות, "אחרת בטח הייתי משתפד על איזה בזנט." באותו רגע ראה לפניו את התסריט הגרוע מכל מתממש. דוד, אזרח, עמד ממש מעל הפיר.

"היי! אין כניסה לאזרחים!" יאיר הרגיש שהריאות שלו עומדות להתפוצץ. "תתרחק, זה מסוכן!"

"גם בקיבוץ מסוכן," מלמל דוד ובמקום להתרחק כרע על עקביו והאיר בפנס לתוך הפתח האפל. "המצב הרבה יותר מסוכן ממה שאתה חושב," המשיך. "יש לי עבודה לעשות. מוטב שתחזור לעמדה ותביט לצד השני."

יאיר זינק קדימה והניח את ידו על כתפו של דוד. הקיבוצניק התרומם כנשוך נחש ונעץ מבט חודר בעיניו של הקצין השמנמן. "אוקי," אמר הקיבוצניק, "עכשיו תקשיב…"  כמעט מיד צנחו ידיו של יאיר ברפיון לצידי גופו. כעת, במקום לחשוב על מנהרה ומטענים וחומרי נפץ, הבין פתאום יאיר מה באמת חשוב. כל מה שהוא צריך זה לחזור לכושר, מיד לכשיסתיים ה"מצב" הזה. אולי ספינינג, כן, זה יכול להיות מתאים. הוא שמע במעומעם את דבריו של דוד, שהורה לו לחזור לעמדה ולערוך בדיקת תקינות לכל המערכת וחתם באומרו: "אחרי עשר דקות תוכל לאתחל את המערכת, המצלמות יעבדו והכל יחזור לשגרה."

"שגרה זה טוב," מלמל יאיר ופנה לשוב לעמדה. בדרכו הוא אסף את עמי שחיפש אותו ונראה מבוהל למדי וגם מתנשף ומזיע. "קבל חזל"ש, הכל בסדר," הרגיע יאיר וחשב לעצמו, "גם הוא צריך מכון כושר. אפילו הרבה יותר ממני."

כשהמצלמה שכוונה לעבר המנהרה כובתה דוד לא ביטל אף רגע. הוא מיהר פנימה ורכן לאור הפנס לעבר כמה חוטים חבויים ומלכודות. הוא ניסה להתרכז במלאכתו ולסלק לעת עתה את כל המחשבות אודות קו התפר הקורס והולך, אודות תפרי המשי המייצבים שקורעים הזבובים בהנאה. אף שדוד עבד מהר הוא הרגיש שאפסה התקווה להשיג את החמושים לפני שהעניינים יהפכו למכוערים. הם כבר עברו לצד השני והם מסוכנים. הרבה יותר משהם מעלים על דעתם.

באותו הרגע עבר גם נורי הקטן את קו התפר ויצא מהמנהרה, מגיח אל האור בין סככת טיפולים לבין משאית גדולה ולה ארגז עמוס בעגבניות. הוא החל להתקדם בחשש במקום המוזר דמוי הקיבוץ. כשהבחין במשאית הוא שכח את הזבובים שרדפוהו וכעת נעלמו. המשאית נראתה גדולה כמו בית ומרתקת יותר מכל ארמון. הוא פנה לעברה ובחן את הגלגל הענקי, גדול ממנו עצמו. הוא העביר את אצבעו על פני הגומי הדחוס ובחן את האבק שדבק בה ולפתע נדרך.

קולות בערבית נשמעו, חלושים ומהוסים אמנם, אך ברורים מספיק. נורי נזכר באחיו, הביט סביבו, הציץ מתחת למשאית ואז ראה את הטור האנושי. אולי מאה מטר משם צעד הטור ואחיו נאסר במאסף.

נאסר עייש היה מפוחד, למרות אור השמש ואולי דווקא בגללו. המתח והמטען שעל גופו שהיה כבד ומעיק, גרמו לו להזיע. כשהוא התקדם באור הבהיר בין החממות הנטושות, הסככות הריקות, המשאית העמוסה ומוכנה לתזוזה הכל נראה שגוי. כל קיבוץ הישראלי, הציוני, לא נראה נכון. האוויר צלול ומתוק בלי ריח של עשן, בלי ניחוח של אבק שריפה. במקום ירח וכוכבים – שמש מאירה. ומילא שמש, איך זה שאין צללים בשום מקום? וגם לא תושבים או חיילים וגם לא עובדים מתאילנד או טנקים וגם לא נגמ"שים.

כנראה שגם המפקד, אבו מחמוד, הרגיש במשהו מוזר. הוא הניף את ידו והורה בכך לאנשי הכח לעצור במקום. אבו מחמוד הרגיש באויב בשטח למרות שלא ראה איש. מישהו צופה בהם, יש כאן מלכודת. יאמרו מה שיאמרו על הישראלים, הם מתוחכמים, מסוכנים. ברגע האמת, אסור להיתפס בלתי מוכנים.

"כולם – להיות מוכנים. נאסר, אם צריך – פעל כמו באימונים," הורה אבו מחמוד וירד לכריעה. לאחר מכן סימן לאנשיו להתפרס ולשכב על הארץ, לאבטח את האגפים בעודו מנסה להבין מה הלאה. עיניו בלשו הישר לפנים, מנסות לאתר את האויב, מנסות לאתר קורבן.

איש לא נתן דעתו על נורי הקטן שפנה הלאה מהמשאית ותהה האם עליו לרוץ אל אחיו הגדול ששכב על הארץ שקוע במשחק כלשהו, אולי במחבואים. הוא לא רצה להפריע באמצע ולגרום לנאסר להפסיד. לפתע משהו משך את תשומת ליבו – רחש קל שהגיע מהמשאית. הוא הסב את מבטו לאחור והבחין בדמות שטיפסה מתוך הארגז וקפצה למטה. למרות שידה האחת אחזה בעגבנייה בשלה תנועותיה היו קלילות ומדויקות.

הדמות לא הייתה גבוהה בהרבה מהילד וקשה היה לאמוד את גילה, אולי בשל פרוותה הסמיכה והלבנה. היצור היה זכר צעיר, שגופו הארנבי עטוי מן אוברול גמיש עם כיס גדול תפור במרכז החזה. הוא עמד על שתי רגליו האחוריות באופן אנושי למדי והביט בילד בעיניים סקרניות. הוא היה צעיר מכדי לשלוט היטב במנגנון ההסוואה האופייני לתושבי המקום ודווקא בשעה שהיה צריך להיות נסתר – הוא התממש.

למרות שנורי לא ראה ארנב מעודו הוא זיהה מיד את טבעו הידידותי. גם הארנב האנושי הבין שבן האנוש איננו מסוכן ודילג לעברו בחינניות. אפו רטט בהתרגשות. נורי חייך אל הייצור והחליט שמדובר בוודאי בסנאי. סנאי מאפריקה. הארנב האנושי סבר שהוא קרב לעבר בת אנושית, ילדה ולא ילד. הוא היה צעיר מדי להבחנות דקות שכאלה אבל מבוגר מספיק בכדי להעלות בדמיונו את הילדה מהסיפורים. הילדה שבאה לבקר מתוך המחילה ופגשה באחד מהורי הוריו או סבי סביו. על פי הסיפורים שעברו מדור לדור היו לה ידיים טובות והיא עזרה לטווי הקורים כשהיו נדרשים תיקונים. איך קראו לילדה הזאת? הוא לא הצליח לזכור. חברו החתול בוודאי היה יודע אבל דווקא עכשיו הוא נעלם, כמו כולם בעצם.

באותו רגע נדמה היה שהזמן נעשה סמיך, כמו ג'לי. מחוגי השעון האטו את מהלכם ודמוי הארנב שהרגיש בכך היטב גם ראה זאת במו עיניו, כשהביט בשעון העגול ששלף מכיס החזה של מלבושו.

"ס…נ…א…י…!" קרא נורי באושר והושיט את ידיו קדימה.

אבו מחמוד נבהל. שריריו נדרכו בעווית ואצבעו לחצה על ההדק. נשמעה ירייה.

החמושים פתחו באש וירו לכל הכיוונים בלא הבחנה.

נאסר לחץ על הכפתור ונדמה שהעולם כולו עצר לרגע, ואחר כך עלה בלהבות.

***

דוד עבד סמוך לקו התפר, קרוב באופן מתסכל. לולא היה עליו לנתק מרעום בלתי יציב של מטען הבנוי מלבני חבלה ופצצות כבר היה מגיע לשם, לקרעיו האחרונים של קו הגבול. ברגע שניתק את המגעים הרגיש שהדבר התרחש. אלימות הגיעה אל הצד השני, ויש נפגעים. הוא גם חש בטווי הקורים. גם הם סבלו פגיעות וכך גם תושבים נוספים והיו גם הרוגים. אבל אפילו באותו הזמן המשיכו טווי הקורים במלאכת טווית פקעות המשי הטובות לתיקון ולריפוי.

ידיו של דוד רעדו בפעם הראשונה בחייו. זהו דבר נורא עבור אדם כמוהו אבל גרועה מכך הייתה ההרגשה שהזמן כמעט אזל, אולי כבר מאוחר מדי. איך יוכל להתמודד עם התיקונים המרובים, שנוספו להם גם פצועים במספרים מבהילים? אמנם כשהוא במיטבו טיפול ותיקון הם היינו הך עבורו, עם שניהם התמודד בעבר ובהצלחה לא מועטה. אבל כעת? עם כל הנזק? אולי אם הזקן מקומראן היה כאן לא היה מרגיש את חוסר האונים הזה… אולי גם עבורו הגיע הזמן ללכת?

לו לפחות היה משכיל מבעוד מועד למצוא לעצמו חניך, יורש… הרי יכלו לעבוד בשניים… אבל כעת כבר מאוחר מדי. בעוד זמן קצר, כשקו התפר יקרוס באופן מוחלט, הדברים ישתנו לנצח. אולי עליו לנצל את הרגעים האחרונים ולהצטרף למורהו מקומראן? אולי זה הזמן לחפש קו תפר במקום אחר, עמוק יותר, ושם לשקוע ולהיעלם?

טווי הקורים זקפו את מחושיהם ושלחו למתקן שלהם קריאות של תחינה ועידוד גם יחד. גם כעת סירבו לומר נואש. חלקם נאבק בזבובים שחגגו את ניצחונם באלימות, אחרים המשיכו לטוות את משי התיקונים יקר המציאות ופרפר נבון אחד עזב הכל, ויצא לשליחות נואשת של הרגע האחרון.

דוד שמע את הקריאה וקיבל החלטה מכריעה. הוא סירב להתעלם והפסיק להסס. גם אם לא יצליח לתקן ולאסוף את הקרעים הרי לכל הפחות יוכל לסייע לנפגעים באמצעות חוטי המשי וסגולותיהם הטובות. אפילו לא יהיה בכך ריפוי מוחלט והצלה, גם ההקלה חשובה. כעת חש שבין הפצועים מצויים גם שנים בלתי צפויים – נער צעיר שנפגע בקיבוץ וילד קטן שנקלע לקו האש. גם להם יוכל לסייע, גם אותם יוכל לחבוש במשי הטוב לפני שהבלתי נמנע יתרחש…

דוד פתח בריצה וכשהגיע נדהם למראה ההרס, למשמע הגניחות ומחנק תימרות העשן. למרות החלטתו להקל ולסייע ברכיו פקו והוא כמעט וכשל. ואז, ברגע האחרון ממש, הופיע מתוך החורבן צל של סיכוי. פרפר אחד קטן, טווה קורים יחיד, נכנס לזירה כשהוא מוביל עימו נערה צעירה. היא לא היססה וניגשה מיד אל ערימות המשי, כמלאך מרפא. היא נטלה מן החוטים העדינים מלוא החופן והחלה בעבודה. כבקיאה ומנוסה היא ניגשה אל הפצועים, פועלת במהירות מפתיעה. עברה מפצוע לפצוע, מעודדת חובשת בחוטי המשי יצורים אנושיים וגם אחרים. אנושיים פחות. את כולם חבשה בלא עזרה או הכוונה. היא הייתה כישרון טבעי.

כעת הדברים נראו באור חדש. דוד חש שכוחותיו חוזרים אליו ומיהר אל פקעות חוטי המשי שהוכנו עבורו. כעת יוכל להתפנות לתיקון קו התפר עצמו, שאולי יש לו תקנה. אם יצליח, יצטרך לתהות מאוחר יותר על קנקנה של הנערה. אבל גם בלי שהצטרך להחליף איתה מילה, הוא כבר בטוח. היא תהיה החניכה המושלמת. כבר עכשיו היא מתקנת טובה, מעולה. בעלת ידי זהב.

***

יואב בן השתיים עשרה צעד בנחת לעבר שדה הכלניות המרהיב הסמוך לחממות. צהרי היום כבר חלפו וליבו הלם בהתרגשות מהולה בחשש. ברגע שראה את הפרחים האדומים הראשונים פרש את זרועותיו כמטוס, כפיטר פן, וזינק בקלילות, מתרומם אל על ואחר כך מנמיך לעבר הקרקע. הוא חש את עלי הכותרת הקטיפתיים מדגדגים את לחייו ואז התרומם והתהפך על גבו, ממשיך לרחף קדימה, צובר מהירות.

היום זה היום, הבטיח לו אבא אסף, שבו לא יהיו יותר סודות. היום זה היום שבו יקבל מענה לשאלות ששאל את הוריו משחר ילדותו. היום יספרו לו הוריו את הסודות שהפכו את משפחתם לשונה כל כך. היום יספרו לו איך זה שהם יכולים להיפגש יחד בחלומות, בקיבוץ שאיננו בדיוק קיבוץ, לרחף באוויר ולזכור את הכל כאשר הם מתעוררים. היום יספרו לו הוריו כיצד נראה שלשנים החולפות אין כל השפעה עליהם. כיצד איש מתושבי הקיבוץ לא מבחין בכך שהם נראים היום בדיוק כפי שנראו בתמונות מלפני החתונה.

האיחור של אבא לא היה הפתעה גדולה. יואב ידע שלפעמים אבא נשאר ער עד מאוחר בלילה, בכדי לבצע כל מיני תיקונים חשובים במנוע של טרקטור או באחת ממשאבות המים. יש לו ידיים טובות, לאבא, ידי זהב כמעט כמו של אימא. גם היא מתקנת כל מיני דברים, סודיים. לאחרונה יותר מבדרך כלל. עוד מעט יבין על מה בדיוק היא עובדת עכשיו, מה כל כך חשוב.

עד שאבא יגיע, החליט יואב, הוא יסתתר מאחורי האקליפטוס הגדול וינסה להפתיע אותו. אחר כך הם יתחרו עד לגבעות המשתפלות. אולי הפעם אבא יהיה המפסיד. וגם אם לא, יואב כבר לא ירגיש כמו ילד יותר. הוא ירגיש גדול.