10 – תהילה – חלק א

הג'קוזי הקציף עצמו לדעת, הררי בועות שקופים נקבצו ונאספו סביבך במחול קצוף ונצמדו בתשוקה לשערות ראשך שהיו פרושות סביבך כמניפה בוערת. יין בורגונדי האדים בכוס זכוכית ולידו הצהיב וויסקי בכוסית של בדולח, אלפי אורות זעירים השתקפו בהם בשלל צבעים ושיחקו תופסת על פני המים. הבטת סביבך, הוא אמר רק שתי דקות, השעון שעל הקיר זחל בעצלתיים.
דמות שקופה-לבנה הלכה וקרבה בין הצללים כמו רוח-רפאים, אולי זה הוא? חשבת לרגע.
הדמות הלכה וקרבה, צעד אחר צעד, עלתה במדרגות האבן, הקיפה את שולחן הפלסטיק הלבן, אט אט טיפסה והתקדמה בשביל האבנים העובר בגינה בין ברכת הצבים לבין שיחי הנוי. הגיעה לסוכת הג'קוזי הסירה את חלוקה הלבן, ותלתה אותו בזהירות על גבי המעקה.

אדם קשיש, עתיק מכל אשר ראית מעודך, עורו השקוף היה מתוח כמו תוף על צלעותיו שהזדקרו בלובנן הבוהק על רקע חשכת הלילה. וורידים כחולים רישתו את זרועותיו ועל גלי זרועו הימנית התנוסס קעקוע בצבעי כחול וארגמן.
הוא קרב את כוסית הוויסקי לפיו, רצית למחות, לצעוק, זה לא שלך! זו הכוס של אהובי! אך לשונך כמו קפאה, הצלחת רק להביט כמהופנטת, ניסית להסב את מבטך, אך הוא, כמו נמשך בידיי שדה-מגנטי רב-עצמה, נשאב לתוך הדמות הערפילית, טייל לאורכה, החליק על הגוף השדוף, טיפס ועלה במעלה הצוואר המוקרם, לעבר הסנטר שעודפי עור בלוי נאחזו בשוליו הרבועים, עלה ונאחז בשפתיים הצחיחות ומהן עבר לאף העבה, ששיחים סבוכים של שיער לבן עיטרו את ארובותיו, אז טבעת, חסרת אונים, במצולות עיניו האפורות.
הזקן רחרח ולגם מעט, הניד ראשו מצד לצד ואז שם את הכוס בצד, החליק לתוך המים השוצפים, והניח לגופו להתמכר לחום המשכר, שנשך את גבו בלשונות לוהטות של מים וקיטור. עצם עיניו בעונג כאשר לפתע חש צריבה עזה בחזהו, צריבה שלא חש מזה עידן ועידנים. פקח את עיניו לרווחה, ולבו נילפת באותם כבלים, שמעולם לא השתחרר מהם כליל. הוא נעץ את עיניו בתליון שעל צווארך ועינייך הירוקות הכול כך מוכרות, ננעלו על עיניו כאילו ידעת, אבל לא יתכן, הן עדיין לא נולדת אז, אפילו לא היית הזיה, לא קצף, לא בועה שקופה.
רעם אדיר ריסק את הרגע למטר גצים זוהר של טיפות שקופות, וגוש ענק ושחור הופיע על פני המים. זה היה צב-מים שתעה בדרכו אל הברכה. הצב חבט בסנפיריו, מתח את צווארו המעוטר פסים זוהרים בצבעי אדום, כחול וצהוב, פרפר בניסיון נואש לצוף על פני המים שלהטו בגעש וקיטור.
הקשיש הושיט אליו ידיים רועדות, אחז בו בחזקה ואימץ אותו אל חזהו.
“אל תדאג ילדי הטוב אני אשמור עליך מכל רע. בוא תשמע סיפור,” ליטף את ראשו המקושקש, הביט לתוך עיניו השחורות שבהקו בשלל אורות, והתחיל לספר.

***

לפני שנים רבות, כאשר הייתי הרבה יותר צעיר והרבה פחות עשיר, נסעתי להנאתי רכוב על אופניים חלודים שהרכבתי מגרוטאות, אני מניח שעבור צב המבלה את כל ימיו בביצה, העולם לא השתנה יותר מידיי, מלבד אולי המים שהתמעטו עם השנים, והוחלפו במי ברכה מלאכותית, אולם עבורנו, בני-האדם, חלו מהפיכות של ממש, מדינות קמו, ערים נבנו, מלחמות פרצו, ערים נהרסו מדינות נמחקו ועולמות הושמדו.
אותו יום רכבתי על אופני במורד דרך מרוצפת אבנים מסותתות שהתפתלה ונבלעה לתוך סמטה צרה, החמה כבר
שקעה מעבר להרים, שהתנשאו מאחורי גבי, והצללים נעלמו בין בתי האבן האפורים. האופניים הלכו וצברו תאוצה בירידה. התענגתי על הקיפוצים והחבטות ודיוושתי מהר יותר ויותר. עץ גדול צמח מצד שמאל והצר את המעבר, קרבתי אליו במהירות, כאשר לפתע נגלתה לפני ערימת צואת-סוסים טרייה, נישאת מולי כחומה-חומה וחוסמת את דרכי, לחצתי על הדוושות בכל כוחי לאחור, אולם המעצורים רק נאנקו באנחה חלודה, הטיתי את הכידון חזק שמאלה והתרסקתי לתוך העץ.
ברכי נחבטה בשפת האבן ונפיחות סגולה אדמדמה צמחה במקום בו נמצאה בדרך-כלל ברכי הימנית. הכאב ערפל את ראשי וכאשר ניסיתי לקום, שכחתי מהערימה הדשנה וטבלתי בה את ידי עד המרפק. הבל החום המנוגד כל כך לקרירות האבן, היה כמעט נעים, אלמלא לווה בניחוח ארומטי רב עצמה ובלתי מתפשר. קללה עסיסית נפלטה מפי.
“פשוטו כמשמעו,” קול פעמונים צלצל באוזני.
הסבתי את פני והספקתי לראות רעמת שיער אדמונית נבלעת בפתח האפל.
בצעדים כושלים קמתי על רגליי ודידיתי לעבר הפתח, התכופפתי כדי שלא אחבוט את ראשי במשקוף האבן הקשתי, ונכנסתי לחדר אפל. ריח אלכוהול, סיגריות, וזיעה קידם את פני, ונמהל בריח צואת הסוסים שדבק בי, יחד נארגו הריחות לשמיכה עבה וצמרירית של חנק. המקום רחש בליל של קולות ורעשים, מפעם לפעם נשמע צליל צחוק פעמונים טהור צף על פני הביצה.
לאחר כמה רגעים הסתגלו עיניי לאפלולית והבחנתי כי המקום הוא למעשה מועדון קטן שבמרכזו עמד שולחן ביליארד מיותם. התקרבתי לדלפק בצעד מהוסס.
“יש כיור מאחור מעבר לדלפק, הנה תעבור פה מצד שמאל ותפנה שם בסוף ימינה,” רעמת הנחושת הופיעה לצידי, מלווה בניחוח פרחי בר, וכוונה אותי בידה הקטנה, בצחקוק עליז.
שטפתי את ידי במים הקרירים, ושפשפתי היטב בסבון תעשייתי מחוספס כנייר זכוכית, שהיה תלוי על חבל מאולתר לצד הכיור. קיללתי את עצמי על היותי לא-יוצלח, לבי פעם בהתרגשות הולכת וגוברת וסחרחורת קלילה אפפה את ראשי.
ניערתי את ידיי וניגבתי אותן בטפיחות קלות על אחוריי, סידרתי את חולצתי בתוך מכנסיי הבד המהוהים, והעברתי את ידיי דרך בלוריתי הבהירה שנצמדה בעקשנות למצחי הלח, בניסיון נואש להפיח בה חיים מחודשים.
חזרתי על עקבותיי וניסיתי לאתר את הבחורה, אולם ניראה היה כי היא נעלמה. כבר חשבתי לצאת מהמקום הדחוס, ופניתי לעבר הדלת הכבדה, הנחתי את ידי על ידית הברזל הקרירה ובאותו הרגע יד קטנה ובהירה הונחה על גבי ידי.
“כבר אתה הולך? עוד לא הספקנו להכיר, בוא שב רגע, תשתה או תאכל משהו?" קולה צלצל באוזניי כמים זכים והרגשתי את לבי מפרפר כדג ברשת.
“קוראים לי ג'וני, ג'וני ווקר,” הושטתי את ידי והבטתי לתוך עיניה הבהירות. מעל שפתה התנוססה נקודת חן כמו של סידני קרופורד.
"סינדי מה?” שאלת ונשכת את שפתך העליונה.
“אה? לא חשוב, זה היה לפני זמנך,” אמר הזקן והמשיך לספר.
הבחורה ענתה, “טקילה, טקילה סאן רייז, נעים מאד,“ גיחכה, סומק קל עלה בלחייה והיא השפילה את מבטה לעבר זרועי המושטת. מבטה נח על הקעקוע, “מה זה? אתה יורד ים?” שאלה בהיסוס ונגעה בעורי בקצות אצבעה, המגע היה חמים ומזמין.
"אני משרת בצי," עניתי והבלטתי את שריריי, "יש לך מבטא מעניין, מאיפה האנגלית שלך?” שאלתי.
“אני מאירלנד במקור, אבל יותר מעניין לדבר עליך מאשר עלי, בוא שב וספר לי הכל,” קטעה את דברי, הובילה אותי כאשר ידה אוחזת בזרועי, אצבעותיה העדינות ליטפו את שריריי זרועי שהקשיחו, עורי רטט בצמרמורות של עונג ועטה חידודין כעור-ברווז.
פסעתי בעקבותיה לפינת החדר, והתיישבנו על ספסלי אבן שכוסו בכריות רקומות בגווני כחול ואדום, לידם היה ארגז עץ ועליו מפה ששימש בתור שולחן. היא פתחה אשנב קטן ומשב רוח שובב הסתנן פנימה והשתעשע בשערה האדמוני, “הנה, ככה הרבה יותר טוב, עכשיו ספר!”
כחכחתי קלות בגרוני והתחלתי לדבר, "שרתתי בצי, כרוקח על סיפון הצוללת 'פיים אנד גלורי'.”
“רוקח על צוללת? זה עוד לא שמעתי! אולי אתה מתכוון לערימת-הגרוטאות שהתגלגלת עליה לכאן?” אמרה ופינות שפתיה התחייכו כלפי מעלה.
“אני יודע שזה נשמע מוזר, “ משכתי בכתפי, “אבל לאחר שסיימתי את לימודי הגנטיקה באוניברסיטת ברקלי, התקשיתי למצוא עבודה והעברתי את זמני בין בתי-הקפה לבין הפאבים בסן-פרנסיסקו.
יום אחד פגשתי במקרה בחבר-ילדות בשם סקוטי, שישב בפאב ולגם וויסקי מבקבוקון שנהב מגולף, הוא מזג לי לכוסית בדולח, והזמין אותי להצטרף אליו. שאלתי אותו אם זכה בלוטו או שהוא מגדל פיל בחצר, שהוא יכול להרשות לעצמו ללגום וויסקי משובח מבקבוקי שנהב. סקוטי נתן לי את הכוסית במתנה ומאז היא מלווה אותי לכל מקום,” הוצאתי את כוסית הבדולח מכיסי והנחתי אותה על השולחן לפני.
החיוך נמוג משפתיה, היא סימנה למלצר שימלא את כוסי בוויסקי ולעצמה הזמינה כוס יין אדום.
לגמתי מעט ואז המשכתי, "הוא סיפר לי שהוא קצין זוטר על צוללת ובמקרה הם מחפשים עכשיו רוקח באופן דחוף ביותר. הוא אמר שהעבודה היא כמו שייט על ספינת תענוגות במקומות אקזוטיים ועוד משלמים לך משכורת בכלל לא רעה. הסברתי לו שאני בכלל גנטיקאי, אבל הוא אמר שהעיקר שאני יודע לקרוא ולמלא מרשמים. עם דוקטורט בגנטיקה מברקלי יקבלו אותך בעיניים עצומות, מילה של סקוטי. כך אמר וכך היה.”
עיניה הגדולות נפערו לרווחה וננעצו בתוך עיניי, השפלתי את מבטי אל כוסי, לגמתי והמשכתי לדבר.
"לאחר הכשרה של כמה חודשים, צוותי לצוללת של סקוטי. בתחילה השרות התנהל על מי מנוחות, בתור רוקח לא נדרשתי לעשות תורנויות, או לקחת חלק בתפעול השוטף של הצוללת והשרות דמה יותר לנופש ממושך מאשר לשירות צבאי.
במקביל המשכתי לעסוק בגנטיקה מהצד. בכל הזדמנות אספתי דגימות דם ודי-אן-איי של צמחים, חיות ואפילו בני-אדם, את הדגימות סימנתי בדקדקנות וארזתי במארזי-עופרת אמידים ביותר, אפילו שואה גרעינית לא תוכל לחסל את האוסף שלי. “ אמרתי בחיוך.
היא עודדה אותי בחיוך משלה והמשכתי לדבר, ”ככה שטנו ללא תקלות מיוחדות, זכיתי להגיע להרבה ארצות רחוקות ולפגוש עמים שונים ותרבויות משונות. אומנם פה ושם היו סערות, אבל תמיד היו לי תרופות זמינות, והצוללת פחות מושפעת מתנודות של פני הים, בעת הצורך צוללים למעמקים עד שוך הסערה.
הצרות החלו כאשר הגענו לאיי בתולת השפל, קבוצת איים קסומים עם נופים מדהימים, יערות סבוכים, וחולות נהדרים כמו זהב טהור. האוכל היה נפלא והבחורות, מממ סליחה,” הרגשתי את פני מתלהטים עד שורשי שערותי.
“לא צריך להתנצל, זה בסדר תמשיך,” אדוות חיוך נפרשה על פניה.
לבי החסיר פעימה, ניגבתי את מצחי בידי, לקחתי נשימה עמוקה והמשכתי לספר, "בקיצור, התערבנו באוכלוסיה המקומית, וכנראה שנדבקנו שם בנגיף בלתי מוכר. יומיים לאחר שהרמנו עוגן כאשר כבר היינו בלב-ים, כמה אנשים החלו לחוש ברע, וכתמים כהים הופיעו בחלקים שונים של גופם, חומם עלה והפרשות שונות יצאו מכל חלקי גופם. הכנסנו אותם לבידוד, אולם למרות זאת המגיפה התפשטה במהירות והשביתה כמחצית מהאנשים. הפרדנו את החולים לסיפון התחתון בירכתי הצוללת ואני הופקדתי על הטיפול בהם,” נאנחתי והבטתי בבחורה שנראתה כל כך שברירית, תהיתי אם תוכל לעמוד במלוא גודל הזוועה, הצטערתי שהתחלתי לספר, אבל משהו שחרר את לשוני.
“ומה קרה לך? גם אתה נדבקת? מישהו מת? מה קרה לסקוטי?” הדאגה שבקולה הרעידה מיתר חבוי בנשמתי, היא מתחה את גווה החטוב, אספה את רעמת שיערה לקוקו מעל ראשה, חשפה אוזניים עדינות, רכנה לעברי כדי להיטיב לשמוע, ועל צווארה הענוג נגלה לעיניי תליון משכית כסוף, קופסית קישוט קטנה בצורת לב.
הבל נשימתה הפתיע אותי ברעננותו, וניחוח מרווה ערפל את חושיי, בלעתי את רוקי והמשכתי, "סקוטי היה בסדר, הוא נישאר בתאו עם בקבוק השנהב שלו, ולא התקרב לחולים. בנס גם אני לא נדבקתי, למרות שבאתי במגע יומיומי עם החולים. כעבור שבוע היו כמה חולים שהראו סימני התאוששות, אולם מלאי התרופות כמעט שאזל ונאלצנו לעגון כדי להצטייד מחדש. רק אני הורשיתי לרדת מהסיפון, מחשש להדבקת האוכלוסייה המקומית, הלכתי לאיבוד בארץ מוזרה זו בה הכל מתנהל הפוך, כאשר מצאתי לבסוף את דרכי חזרה, הסתבר כי הצוללת כבר יצאה לדרכה ותשוב רק בעוד כמה חודשים.”
“איך אתה יודע שהם בכלל יחזרו?” התנגן קולה באוזניי.
“תסמכי על סקוטי, אם לא תהיה לו ברירה הוא יזרוק את כולם לכרישים ויחזור לקחת אותי, אנחנו כמו אחים אני סומך עליו בעיניים עצומות,” משכתי בכתפי.
עננה כיסתה את פני החמה והצלה על פניה הצחים, אולם מיד ניערה את ראשה, זינקה על רגליה, ופנתה בדילוג קליל לפינת החדר, כעבור רגע או שניים חזרה ובידה שני מקלות ביליארד מגולפים מעץ אלון. היא בחנה אותם בעיין מקצועית והושיטה את הארוך יותר לעברי, “רוצה לשחק?”
“אני שפוך, אולי נישתה עוד כוסית?” ניסיתי להתחמק מהתפנית הבלתי צפויה.
“אפשר לשתות תוך כדי משחק, יאללה בוא כבר, או שאתה מפחד להפסיד?” השליכה חיוך מתגרה לעברי.
“אני לא מפחד ואני לא אפסיד!” קמתי על רגלי.
“רוצה להתערב שאני מנצחת?”
“שמרי על כספך, עלי להזהירך שאני שחקן מקצועי,” לקחתי את המקל בידי ופניתי לעבר שולחן הביליארד שעמד במרכז החדר.
“אם אני מנצחת, ניתחתן ותיקח אותי אתך אל מעבר לים,” דממה הושלכה סביב והעולם כמו קפא על צירו.
בחנתי את פניה, היא נראתה רצינית להחריד, בלעתי את רוקי ושאלתי, “ומה אם אני אנצח?”
“אז אני שלך הלילה עשה בי כרצונך!"

***

שקט הושלך, רעש הג'אקוזי המקציף נפסק, הבועות חדלו והמים החליקו את דמותם וישרו את קפליהם הרוגשים, עננות קלות של אדים ליחכו קלות את פניהם, נסקו אל על והתפוגגו לתוך העלטה.
“נו? ומה קרה אחר כך?” שאלת בקוצר רוח.
הזקן הביט אל הצב הירוק שהחל לפרפר בין זרועותיו הרועדות וחיוך ממזרי קימט את פניו, “אשמאי זקן שכמותך! אני ראיתי באיי הגלפגוס, מה אתם הצבים עושים, אצלנו בני האדם זה קצת יותר מסובך, אם תקשיב בסבלנות עוד תבוא על סיפוקך. מעניין לאן נעלמו כל הבועות?”
לחצת על הכפתור, הג'אקוזי חזר להקציף ולבעבע, הצב חדל מפרפוריו והזקן המשיך לספר.

***

ניגשנו לעבר שולחן הביליארד כשהמקלות בידינו.
“אתה רוצה לפתוח?” טקילה שאלה.
“זה בסדר, תפתחי את," החוותי בידי לעברה בתנועה אבירית.
היא ניגשה לשולחן, סידרה את משולש הכדורים בצידו האחד, מיקמה את הכדור הלבן בצידו השני ובעודה אוחזת את המקל בימינה, רכנה לפנים והכתה בעצמה בכדור הלבן. משולש הכדורים נפוץ לכל עבר בחדווה ושלושה כדורים אדומים נכנסו לכיסם. המום הבטתי כיצד היא ממשיכה ומכניסה את יתר כדוריה בזה אחר זה למקומם.
“כדור שמיני לפינה,” החוותה במקלה.
זיעה קרה כיסתה את גופי.
טקילה כיוונה, עצרתי את נשימתי, היא הזדקפה מרחה מעט גיר על קצה המקל בתנועה סיבובית, רכנה שנית ואז החליקה את המקל דרך ידה וחבטה בכדור הלבן, שכמו ניתז מקצה המקל לעבר הכדור השחור, ופגע בו בסחרור פראי. הכדור השחור נורה לעבר הפינה המיועדת, הסתובב על שפתה מספר פעמים, אז נמלך בדעתו והמשיך בדרכו עד שלבסוף נחת לו אחר כבוד בגומה האמצעית.
ניצחתי, בלי לשחק ולו גם חבטה אחת.
“הזהרתי אותך שאני שחקן מקצועי,” אמרתי בחיוך.
ניצוץ מוזר חלף בעיניה הירוקות.
הלכתי בעקבותיה לחדר קטן שנמצא מעל המועדון, מדרגות אבן מסותתות הוליכו אל דלת עץ כהה שטבעת ברזל כבדה הייתה קבועה במרכזה. הדלת נפתחה ללא קול אל תוך חדר אפלולי, קרירות נעימה קיבלה את פנינו, טקילה העלתה אור בעששית קטנה, מזגה יין אדום לכוס זכוכית.
“בשבילי וויסקי,” הושטתי את הכוסית שלי לעברה.
היא מלאה את הכוסית בווסקי והגישה לעברי, ואת כוס היין רחרחה וקרבה לשפתיה.
"אני הולכת להחליף למשהו יותר נוח,” אמרה, הניחה את היין על השולחן ונעלמה מאחורי פרגוד שעמד בפינה.
לגמתי את היין והרגשתי כיצד ראשי הולך ונעשה סחרר, תחושה של כהות נמסכה בפי וזרמה לשאר חלקי גופי שהלך והתרפה.
“תתפשט ותישכב על הבטן!”
עשיתי כדבריה, חשתי את לבי הולם בחזי בקצב הולך וגובר, ואברי מתקשחים בשנית.
צלילי מוזיקה עדינה נשמעו, ריח קטורת משכר עלה באפי, האור כבה, אט אט הצלילים התגברו, התרגשות אחזה בי וחזיונות תעתועים הופיעו לנגד עיני, חשתי את נשימתה מלטפת את ערפי ויורדת במורדות גבי. המוזיקה הלכה והתגברה, צלילים של כלי מיתר הרעידו את נשמתי, ידיה ליטפו בעדינות את כולי, וגופה נצמד לשלי בריקוד הרמוני מטורף. החזיונות הלכו והתעצמו עד שממש הרגשתי כמו צופה בסרט תלת-ממדי. ראיתי עיירות וכפרים הולכים בשורה ונבלעים לתוך מפלצת מטרופולין אינסופית, באמצעות מקל ארוך כיוונתי אנשים זקנים, וכעורים לתוך למתקן שנראה כמו שולחן ביליארד ענק, דרך פתחים עגולים מלמעלה, והם יצאו צעירים מושלמים ויפים דרך מנהרה מלמטה. רעם אדיר החריש את אזני, אור אדום-בוהק סימא את עיניי, ואז חושך, דממה.
“בואי איתי אל מעבר לים, אני רוצה לשאת אותך לאישה,” שמעתי את קולי לוחש לה.
“אתה רציני?” טקילה כמו התעוררה לחיים וזינקה ממקומה, להבות שיערה גלשו על כתפיה החשופות לעבר חמוקיה הנהדרים.
אספתי אותה בזרועותיי וליטפתי את שיערה, "אני אתחתן אתך, נישבע, אבל לא אוכל לקחתך בצוללת הצי, אחזור באניית נוסעים מפוארת ואז ניתחתן.”
דמעה שקופה החלה להיקוות בשולי עיינה ומשם זרמה בזרזיף דקיק במורד לחיה.
“מה קרה? אמרתי שאני נישבע לא?”
“אתה תשכח! לא משנה, אני כבר אסתדר,” היא שכבה על צידה והפנתה אלי את גבה החשוף, קימורי גופה נראו כגל גועש על רקע אפלולית החדר.
נצמדתי אליה ולחשתי באוזנה, “מה אני יכול לעשות כדי שתאמיני לי?”
לאחר כמה רגעים בהם רק חשתי את קצב נשימתה העולה ויורד ואת ליבה הפועם בחזקה, היא נפנתה אלי ואמרה, “אני יכולה להוסיף את שמי לכתובת הקעקע שלך, כדי שתזכור לחזור! שתזכור למי אתה שייך!”
“בסדר, אבל רק בתנאי שתתני לי טיפה מדמך,” קולי רטט.
היא נחלצה מחיבוקי, זינקה על רגליה, עטפה את גופה בחלוק משי עדין שניצמד לגופה באופן מושלם, הדליקה את האור, והושיטה לעברי את ידה. האור החזק סימא את עיניי שהורגלו לאפלולית.
“מה עכשיו?”
“עכשיו!”
הוצאתי חסם וורידים וכרכתי אותו סביב זרועה העדינה, וורידיה התנפחו ורטטו לעברי, ביד רועדת קרבתי את המחט לעבר הווריד הכחול, היא לא הנידה עפעף, אך ראיתי כיצד הדם אוזל מפניה, בלעתי את רוקי ובאחת ניקבתי את העור וחדרתי לווריד. שחררתי את החסם והנוזל האדום מילא את המבחנה הקטנה במהירות. חתמתי את המבחנה, סימנתי בתווית והוספתי לאוסף הדגימות שהלך איתי לכל מקום.
“עכשיו תורי!”
היא הוציאה קופסת עץ שחורה מתוך מגירה בשידה שעמדה לצד מראה סגלגלה שמנורות עדינות בצורת זרי-חבצלות שקופות-לבנות עיטרו את שוליה.
נשכבתי על המיטה בידיים פרושות לצדדים וטמנתי את ראשי בתוך הכר, טקילה התיישבה על גבי והתחילה במלאכת הקעקוע.
הכאב צרב את עורי, נשכתי את שפתי וטעם מריר מתקתק שטף את גרוני, לבסוף התשישות השתלטה ותרדמה עזה נפלה עלי.
קרן אור ירח הפציעה את האפלה וטיילה על פני, נעורתי בבהלה ופקחתי את עיניי ושפשפתי אותן בניסיון למצוא את דרכי מאוקיינוס החלום לעבר חוף המציאות. חשתי צריבה בזרועי והבטתי על קעקוע העוגן הישן והטוב. הוא היה מעוטר כעת באותיות משונות בשפה זרה, נזכרתי באחת היכן אני נמצא. התיישבתי על שפת המיטה, שהייתה מכוסה בבד ארגמן רקום פרחים. עיניי התרגלו אט אט לאפלולית, קרן האור האירה אותה באור כחלחל, היא שכבה על גבה וחלקו העליון של פלג גופה היה חשוף, התליון שעל צווארה, נח על הכר ליד ראשה ושרשרת עדינה חיברה אותו לצווארה הצח. בזהירות התקרבתי ופתחתי את התליון, תמונה של זוג מאוהב נתגלתה לעניי, חשתי צריבה בלבי ומיד סגרתי את התליון.
אספתי את בגדי בזריזות, התלבשתי ועמדתי לחמוק החוצה בשקט אל הלילה האפל.
“מה כבר אתה בורח בלי להגיד שלום לאשתך,” היא גרגרה לעברי בקול מתפנק.
“מי הבחור שמחבקך בתמונה?” נשכתי את שפתי.
“איזה תמונה?” טקילה הרימה את ראשה והביטה לעברי.
החוותי לעבר התליון שנח לו באחו בין זוג עופריה השובבים. טקילה הביטה לעבר חזה ואז התבהרו פניה, היא לקחה את התליון בידה ופתחה אותו. “זה ההורים שלי בירח הדבש,” התגלגל צחוקה, “אולי כבר הייתי בבטן אז אפשר להגיד שאבא מחבק אותי,” פרצה בצחוק עליז.
הסמקתי ואז נדבקתי בצחוקה וכך ישבנו על שפת המיטה וצחקנו צחוק משחרר.
“איפה ההורים שלך עכשיו?”
עננה כיסתה את פניה, היא סגרה את התליון, משכה אליה את השמיכה הפרחונית וכיסתה את גופה.
“אימי מתה, לאחר שילדה אותי, מדימום פנימי, אבי נמצא מת כמה ימים אחר-כך, לבו נשבר, לפחות זה מה שננסי, מנהלת בית היתומים סיפרה, לפי דוח המשטרה הוא השתכר ונחנק מהקיא. עברתי כמה משפחות אומנות אבל אף פעם לא הצלחתי להרגיש שייכת, ננסי הייתה הדבר הקרוב ביותר לאימא שהכרתי. היא הייתה אישה קטנה עם לב ענק. לפני עשר שנים היא החליטה לעלות לארץ וביקשתי להתלוות אליה, היא אימצה אותי לבת ועלינו יחד, כעבור שלוש שנים היא נפטרה מסרטן ונשארתי יתומה בפעם השלישית, גלמודה בעולם, חלומי הוא להתחתן, לאהוב, להביא ילדים לעולם ולנסוע אל מעבר לים. להיות שייכת.” דמעה התגלגלה מעיניה.
“אני אחזור לקחתך, מבטיח!” אמרתי וניגבתי את דמעתה. “גם ההורים שלי כבר לא חיים, אבא שלי היה רופא בעל שם עולמי, והוריש לי כסף רב. אני אדאג לך, יהיה לנו טוב.”
"אתה תישכח אותי ברגע שתראה בחורה יפה, אני יודעת כל הגברים אותו הדבר,” אמרה ופרצה בגל של בכי מחודש.
מחודש.
"כל ההכללות הן מוטעות,” הפניתי את מבטי ממנה.
"גם זו הכללה!” התריסה לעברי.
"כלומר?”
"כלומר מוטעית לפי טענתך!”
"התכוונתי לומר שלכל כלל יש יוצא מהכלל," אספתי אותה בזרועותיי, לבי נמס, סכרי דמעותיי נפרצו והתערבבו בדמעותיה. יחדיו זרמו במורדות גופינו שסערו כמפלים גועשים.
לבסוף שכחה הסערה, ליטפתי את שיער ראשה ונשקתי לשפתיה ברוך.
“אני אוהבת אותך," מלמלה בעיניים עצומות.
“גם אני אוהב אותך," לחשתי.
נפרדתי ממנה בלב כבד, היא ליוותה אותי לרציף ונופפה בידה כאשר הצוללת הפליגה לדרכה, שיערה בער בשמש הערביים שליטפה את דמותה השברירית וכמו צרבה אותה על רשתית עיני, מאז ועד היום חלפו כבר יותר ממאה שנים ועדיין כל אימת שאעצום את עיניי אני רואה אותה שם עומדת ומנופפת לעברי בחיוך נוגה טבול בנהרות של דמע.

למעבר לחלק ב של הסיפור לחצו כאן