12 – עיר וחומה בלבה

ראשון בספטמבר. כמו בכל בוקר, בשעה שמ"מ פותח את חנותו, שפיתחה משקיף לעבר מגדליו הכבירים של הרובע המערבי, הוא אינו רואה את החומה המפרידה בין 2 הרבעים, אבל הוא יודע היטב שהיא נמצאת שם, כתמיד. במבטו הרושף לעברה אפשר להבחין בתערובת של שנאה, בוז וכאב. בעיקר כאב.
כעבור רגעים אחדים עובר אבא בצליעה מול חנותו. הוא מכוון באצבע קלה את עגלת הבשר שלו – ארגז מלבני המרחף בגובה סנטימטרים אחדים מעל אבני המרצפת השבורות. את הארגז מצאתי לפני כמה שנים באחת המזבלות העצומות הסמוכות לחומה. מנוע הריחוף שלה היה שבור, כמובן. אבל אני – שלא לחינם אומרים עלי שאני בקי כמעט בכל מכשיר מתוחכם שתעלו על הדעת – תיקנתי את המנוע עבורו, כדי שלא יאמץ את גופו המרוסק בסחיבת בשר לאיטליזים בשדרת הקצבים.
וזאת עליכם לדעת כי ברובע כולו יצא שמי כמי שבקי בנפלאותיו הטכנולוגיות של הרובע המערבי ולומד את אורחותיו משיטוט במחשבים ישנים, שאני מסתיר ברשותי, ובחוברות ישנות שמצאתי בערמות הזבל הענקיות המונחות בצמוד לפס הקרקע השחור המסמן את מרגלות החומה. כשאני נשאל על ידי חברי איני נוהג להכחיש או להתגאות בכישורי הטכנונולגיים, וממשיך לעמול עליהם ולהשביחם, כדי לסחוט חיוך אקראי מפניו של אבא ולהקל ככל שאפשר על חייו השבורים.
"ברוך הבא, "גימל", מה מביא את מלך הקצבים לרחובנו?" – למראה פקודו מימי המחתרת מתרחב חיוכו של מ"מ על פניו עד שהוא פוער את פיו החבול ומגלה את שארית שיניו העקומות והשבורות.
אבא, שכינויו "גימל" מימי המחתרת הפך לשמו השני, עוצר וסוקר כמו בכל יום במבטו החשדן את הסביבה, שמא בדיוק מקרי חולפים לידו חיישני הפיקוח של הרובע המערבי. אחר כך הוא מעלה את עיניו אל מצלמות נסתרות בשמיים, אף שעברו שנים רבות מאז נחשב ליעדם המסוכן, והוא עונה למ"מ כאילו לא לגופו של העניין לשמו נקרא לבוא אליו: "שמעתי שעומד להגיע משלוח בשר כבש טרי מעיר הנמלים".
מ"מ מתחיל להתעסק בתנור שלפניו. כשהאש בתנור מכחילה כהלכה הוא מניח בתוכו שורה של כיכרות הלחם, וכשהוא מסיים הוא פונה שוב אל "גימל" שהמתין בדממה סבלנית: "תשתה קפה אצלי?"
אבא אינו מורגל להזמנות כאלה, אבל הוא אינו יכול להתעלם מרמז הציווי בקולו של מפקדו הוותיק. הוא משאיר את העגלה ליד קיר החנות ונכנס. דלת פלדה נטרקת מאחוריהם, והוא שולח מבט מבוהל לאחור. מ"מ חש בכך ומניח זרוע מרגיעה על כתפו.
בחדר שתיקרתו המקושתת עדיין מעוטרת בגילופים ישנים הוא מוצא את "למד", בנו הבכור של מ"מ, ושני צעירים נוספים, כורעים על הרצפה ומתעסקים בחוטי חשמל, מכשירי טלפון ניידים ישנים למראה, ששום חברת טלפונים אינה משתמשת בהם עוד, ובצינורות מתכת נוצצים. אבא מציץ בהיחבא כיצד הצעירים משייפים וממרקים אותם, נושפים בהם וממרקים שוב, ועיניו מתרחבות. אחד משלושת הצעירים יושב כשגבו מופנה אל הדלת, ונותן לאחרים הנחיות הרכבה. אבא מזהה אותו מיד. אותי ליתר דיוק.
מ"מ דוחף את אבא קלות.
"שב."
אני מפנה אליו כעת את מבטי.
"י-אבא, אנחנו צריכים את הזיכרון שלך." אני מחווה בידי על שקף גדול ומסמן חיצים מתחת לשרטוט מדויק למדי של קו החומה העובר מצפון לדרום מולנו. "אולי אתה זוכר היכן פתח המנהרה שחפרתם בליל ההתבדלות מן הרובע המערבי. הסיירים והגששים שלנו אינם מצליחים לאתר את מיקומה."
אבא מבין. פניו מתמלאים בכעס והוא מטיח בי, "אתה רוצה לגמור כמו אחיך הגדול?" אחר כך הוא פונה אל מ"מ: "האם תקף אתכם השד? מה בדיוק אתם רוצים להשיג?"
מאז שאחי נהרג בהתקלות עם "הידידים", והוא בסך הכל בן שמונה עשרה, עברו עשר שנים. אבל אמא מזכירה אותו כל יום, ואף שהייתי אז רק בן תשע, מותו נשאר טרי ומדמם בזיכרוני, כאילו שהיה זה רק אתמול. דברי אבא צורבים בי כמו אש, אבל מ"מ מניח את ידו על ראשי ומשקר במקומי, "אל תדאג. אני לא מתכוון לשלוח את בנך לתוך הרובע המערבי. אנחנו צריכים אותו רק כדי לתכנן ולהכין את החדירה. הוא היחיד שמבין איך אפשר לאתר את המלכודות ולפרק את המכשולים".
לרגע קצר נראה שאבא נרגע. הוא משתתק, נבוך מעצם העזתו להטיח כך בפני מ"מ. אחר כך הוא אומר: "אין יותר פתח ואין שום מנהרה. ה"ידידים" אטמו אותם מזמן. וחוץ מזה, מה אתה חושבים, שמנהרה פרימיטיבית בחומה פרימיטיבית שפעלה פעם אחת, לפני יותר מעשרים שנה, תשאר שם עד היום, שחומה חכמה כזו תרשה לה להתקיים?" ומ"מ מרים את ראשו כלפי מעלה ומצהיר: "אם את חומת ברלין הפילו – אנחנו נפיל גם את החומה הזו".
עכשיו, אתם לבטח תוהים מדוע הוחלפה חומת האבן בחומה בלתי נראית. אז דעו שלאף אחד אין הסבר מניח את הדעת. ביום בו נעלמה כהרף עין חומת האבן, ואנחנו גילינו – ממש על בשרנו – את החומה החדשה, טען אבא שהמערביים ביקשו לעשות לנו טיפול בהלם: מעתה נוכל לראות איך הם חיים ומפתחים במהירות את הרובע המערבי עד שתהיה לעיר החשובה ביותר בעולם, ובאותו הזמן אנחנו ניסוג לאחור לעבר ימי הביניים. מעכשיו נחוש היטב, מידי יום ביומו, מה עצום הפער ביניהם לבינינו, וכמה הפער הזה אינו ניתן עוד לגישור. והכי חשוב – אז נבין שהמחתרות שלנו שוב לא יהיו מסוגלות לפגוע בהם לעולם.
אבל מ"מ השיב שלמערביים כלל לא אכפת מה אנחנו מרגישים וחושבים. "אנחנו מזמן לא פקטור ולא איום. הם פשוט מתעלמים מקיומנו. אם פעם היינו טובים בשביל לשרת אותם, כעת אנחנו לא יותר טובים מאשפה, כמו זו שהם מעבירים לצד שלנו כל שבוע… מעכשיו נהיה בשבילם שקופים".
כעבור כמה שנים, וליתר דיוק לפני כשנה, כשראה מ"מ שאני ובנו מסתודדים ולומדים כיצד להרכיב תת מקלע מאולתר ולהכין חומרי נפץ, אמר לנו: "לא הגיע הזמן שנוכיח להם שהם טועים?" והוא הציע לנו לנסות לחדור לרובע המערבי, ולפוצץ את מרכז השליטה, הוא המוח המפעיל את החומה.
"אני חושב שזיהינו אותו", אמר, "זהו הבניין הגדול ביותר ברובע. ככל שהצלחנו לראות, אין עליו שמירה ואין בו כלל תנועה של אנשים. המערביים הללו מאוד בטוחים בעצמם".
ואחר כך הוסיף: "בכל מקרה, מרגע שתתגלו לא יהיה לכם הרבה סיכויים לחזור. לכן זו גם משימת התאבדות. אז תשתדלו לקחת אתכם לעולם הבא כמה שיותר אנשים".

***

הרובע המערבי מואר עשרים וארבע שעות ביממה. מגדליו המפוארים מזדקרים עד לב השמיים. מידי כמה דקות נראה מסוק נוסעים ענק מתרומם מאחד המנחתים על גגותיו הרחבים, משגר סילוני גז כלפי מטה, ואחר כך לאחור, נושא בתוכו מאות נוסעים לעבר העולם הגדול והפתוח.
זמן קצר לאחר הקמת החומה הצליח מ"מ להבריח לרובע המזרחי טיל נ"מ שעשה את דרכו הארוכה, מפורק למאה חתיכות, בארגזיהם של המבריחים הגרים מעבר לנהר. לילה אחד הוא ירה את הטיל לעבר מסוק נוסעים. הטיל יצא לדרכו במהירות מסחררת. לקול מצהלות חבריו של מ"מ וקריאת השבר של אבא, עלה הטיל לגובה רב בטרם החל לצלול לעבר מטרתו. אבל כשירד לגובה של 1000 מטר התפוצץ כאילו פגע בגג בלתי נראה ובלתי עביר. כך גילה מ"מ שהחומה מכסה ככיפה את העיר. ומאז כל מה שנותר לו לעשות זה לחלום על נצחון ונקמה.
ובינתיים גדלתי.
גדלתי כשאני נושא בגנים שלי ובחינוך שקבלתי בבית את כישרונותיו של אבא, שהיה תולעת ספרים וחפרפרת מחשבים, אוטודידקט בעולם של בורים ואיסורים, בתי ספר סגורים ובתי תפילה פתוחים ומפוקחים, אטומים למדעים החדשים.
פתוחים גם בתי הכלא שמנהלים ה"ידידים". בלילה שבו ירה מ"מ את הטיל שלו, הגיעו "הידידים" לשכונה, שלפו את כל תושביה מבתיהם והעמידו אותם ברחוב, בבגדיהם התחתונים, לרעוד בקור במשך כל הלילה, ודרשו מהם בצעקות ובמכות שיגלו מי ירה את הטיל. משום מה אף אחד לא ידע דבר, ואף פה לא נפתח, גם כאשר הוכו נשים וזקנים, עד שמ"מ יצא מן השורה והודה. שנתיים ישב בכלא, ויצא ממנו חבול ורצוץ. אבל כולנו ידענו שמ"מ קורץ מחומר נדיר, והוא חזר לאיתנו בתוך זמן קצר, חוץ מפניו המצולקות ושיניו השבורות.
חמישי בספטמבר. אני מוביל את חברי לעבר החומה, מציץ מידי פעם במפה. אנו יוצאים לדרך בשעת בוקר מוקדמת ונמנעים בכוונה מלנוע בשעת לילה, כדי לא לעורר את חשדם של "הידידים" ואת תשומת ליבם של מכשירי העיקוב והתצפית הנסתרים. במשך היום אנשים רבים מסתובבים ברובע המזרחי ללא מעשה וללא פרנסה. הם מגיעים עד לחומה הבלתי נראית, שמקומה סומן בידי "הידידים" בקו עבה ושחור כמו חריכה, מחטטים בערמות האשפה שפלט הרובע המערבי, תרים אחר מציאות, מכשירים ובגדים שניתן לתקנם ולמוכרם.
ילדים, המושיטים ידיהם לעבר החומה בפעם הראשונה בחייהם, משיבים אותם כנשוכי נחש, כשהם חשים בזרם חשמלי לא חזק וכנראה גם לא מזיק. כעבור זמן קצר הם מתרגלים, ונוהגים לגעת בחומה בהתרסה, תוך כדי משחק. אבל נראה שלחומה לא אכפת. עובדה, "הידידים" ושליטי הרובע המערבי לא פרסמו כל אזהרה בעניין, וממילא אין באפשרותנו לעשות יותר מאשר לגעת בה. מי שמתנגש בחומה בכל כוחו, רץ לעברה או משעין עליה את כל כובד משקלו, נזרק חזרה, והפעם הזרם מכאיב לו מאוד.
אנחנו מגיעים אל החומה, אני נוגע בה ביד קלה וחש בזרם.
"יש לך רעיון איך לעבור את החומה?" שואל אותי "אלף". "אלף" הוא בחור פשוט וחסר עניין בהשכלה טכנית, המרבה להתפלל. הוא התנדב לצאת עמנו למשימה כשכל מה שיש לו להציע זה כוח פיסי יוצא דופן וצייתנות עיוורת לנבונים ממנו. אבל איני יודע לענות לו דבר. אבא ניאות בקושי לתת למ"מ הסבר כללי היכן הייתה המנהרה שחפר לפני יותר מעשרים שנה.
אז אני מגלה ל"אלף", שכל השנים מאז חדר לרובע המערבי, נמנע אבא מלהתפאר בדבר הצלחתו להגיע לצד השני, אבל הירבה להזהירנו מפני ניסיונות להסתנן לשם. "כשיצאתי מהמנהרה, תפסו אותי שומרי הרובע. הם שלחו לעברי חרקים מעופפים גדולים שזמזמו סביבי, עקצו אותי מכל צד, ושגעו אותי עד שנפלתי". כך נהג לומר בכל פעם שבלבלתי לו את המוח בשאלות.
כעבור כשנה חזר הביתה והוא בן אדם אחר, סחוט פיסית וצולע. הוא לא סיפר לאיש, גם לא לאשתו הצעירה ולילדיו שחיכו לו, ולא לילדיו שנולדו בשנים שלאחר שובו, מה קרה באותה שנה, ובכל פעם ששאלתי אותו היה נתקף בטיק עצבני וצועק עלי.
מאז אף אחד ברובע המזרחי אינו מעז לנסות לחפור מנהרה נוספת וככל הידוע לי איש לא הצליח לחדור לרובע המערבי.
אבל "אלף" אינו מאמין. הוא טוען שבבית התפילה שלו מספרים כי מי שדבק באמת באמונתו מצליח לעבור דרך החומה, גם בלי לחפור מתחתיה. "למד" מתערב בשיחה. הוא שמע שהחומה נפתחת בכל פעם שהיא מאתרת כאלה שיכולים להועיל לה. אולי היא הופכת אותם לסוכניה, מטילה עליהם משימות ואז מחזירה אותם אלינו.
"נכון, הרי גם אביך חזר", אומר "אלף", מרמז על השמועות שנפוצו עליו בהתחלה. אני רוצה לענות לו אבל "למד" מקדים אותי, ומורה ל"אלף" לשתוק.
"לא התכוונתי שהוא גויס", מגמגם "אלף". "הרי זה קרה לפני שבנו את החומה הזו…"
"עד היום אף אחד לא הודה שגויס להיות סוכן של החומה", אני מציין בפניו, "אמנם כמה מחברי נעלמו באופן מסתורי, כשעוד היו ילדים, בעת ששיחקו ליד החומה … אבל אף אחד מהם לא חזר משם כדי לספר. לעומת זאת מדי פעם מתגלות ברובע שלנו גופות אנשים שנעלמו, כשעליהן סימני אלימות קשים, אבל איש אינו יכול לומר בוודאות שהם שהו בצד השני. חוץ מזה, חסרים מנוולים ורוצחים בינינו?.. במיוחד בקרב הידידים?" ואני משתתק, חושב על מ"מ שעוּנה, ולמזלנו נשאר בחיים.
אנחנו צועדים לאורך החומה, מצפון לדרום, מחפשים ומגששים, פעם מזיזים ערמת אשפה הצמודה מידי לקו החומה, ופעם נוגעים בחומה, אולי היא תחליט להיפתח ולקבל אותנו. "למד" בוחן את המפה.
"אני חושב שהגענו לאזור שבו הייתה פעם המנהרה של אביך."
אנחנו בוחנים כל מטר ומטר מתחת לרגלינו, אבל לא מוצאים דבר ועוברים לתוכנית חלופית – ניסיון לאתר נקודת תורפה בחומה.
השמש שוקעת מצידה השני של העיר, היא מאדימה ומתארכת וצורתה מתעוותת, כשאורה חולף דרך החומה, ולאט לאט מחשיך. אני אוחז בידי באוסצילוסקופ, שהרכבתי בשבועות האחרונים, מחפש אחר שינויים באות החשמלי, ובידי השניה מד טמפרטורה ולחות המשולב עם מד מהירות רוח ועוצמת תאורה, מקווה לזהות א-נומליה בחומה, ומהר מאוד אני מתחיל להרגיש טיפש גמור. "וכי מה חשבתי לעצמי"? אבל איני משתף את שני חברי בספקותי הגוברים.
השעות נוקפות, אנחנו עוצרים לנוח לרבע שעה וחוזרים לנוע תחת אור הירח העולה מאחורינו. בעייפותי הרבה נדמה לי לרגע שהקפנו את כל העיר, אבל אני יודע שזו שטות. הרובע המערבי עצום והחומה נמשכת ונמשכת מצפון לדרום לאורך קילומטרים רבים בקו מתפתל מעט. אנחנו עוצרים שוב ולבסוף מתחילים לשוב על עקבותינו צפונה.
כמעט בוקר, קו ורוד נמתח באופק המזרחי. לפתע אני מרגיש זרם אויר אדיר יונק אותנו ומעיף אותנו באויר לעבר החומה. תיכף נתנגש בה וניהרג. אני נופל על הקרקע, חוטף מכה בראשי ומתעלף.
כעבור כמה רגעים אני פוקח את עיני. שני חברי גוחנים מעלי.
"הבט."
הם מצביעים לכיוון הקרקע. קו החומה השחור נמתח במרחק מטרים אחדים מצדנו המזרח. אנחנו בפנים. אני מרים את מבטי לעבר הרובע המזרחי. החשיכה עדיין כמעט גמורה, ורק במרחק רב מסתמן קו ורוד. מה עכשיו?
"למד" תופס פיקוד. מרגע זה הוא מפקד המשימה.
"צריך להסתתר בין הבתים, ואחר כך להגיע למרכז השליטה. אם ניאלץ, נתחיל לירות ולפוצץ את כל מי שנמצא, עד שנמות. הוא אומר. אנחנו קמים, תרמילים על הגב ורובים מאולתרים ביד. ואז…"
"הבט" – אני מצביע לכיוון מזרח. האור עולה על נוף ירוק ויפה, ששזורים בו נחלים, דשאים ועצי דקל, המתחילים מקו החומה ונמשכים קילומטרים רבים מזרחה, צפונה ודרומה, ככל שהעין מצליחה להבחין.
הרובע המזרחי, בתינו החרבים ורחובותינו המוזנחים אינם, כאילו פערה האדמה פיה ובלעה אותם. אני מביט ב"למד", "למד" מביט ב"אלף" ו"אלף" מביט בי. פחד קר מזדחל לליבי. אני רואה את פניו של "אלף" והם חיוורים כסיד. הוא כורע להתפלל.
רק כעת אני מתפנה להביט מערבה, לכיוון מגדלי העיר ורחבותיה המפוארים. זאת אומרת לכיוון שבו ציפיתי לראותם, אך אינני רואה דבר. כל מה שאנחנו רואים הוא ערפל לבן ועבה. "אולי אנחנו בגיהינום, בכור המצרף", לוחש "אלף", בהתקף פניקה.
אני מנסה להרגיע אותו.
"יש לזה הסבר מדעי, אני בטוח". אני לוחש לו, וכבר איני מאמין בדברי. ו"למד" מהנהן בראשו בהסכמה, אבל ניכר שגם הוא אינו מבין מה קורה. ואני ממשיךף "אני חושב שאנחנו נמצאים במעין אזור חיץ. בסך הכל צריך לנסות לחצות אותו".
"אבל למה הרובע המזרחי נעלם?" הוא מקשה.
"זו מוכרחה להיות אשליה אופטית. יכול להיות שהמערביים פשוט לא רוצים לראות אותנו."
אני נזכר בדבריו של מ"מ, שאמר כי אנחנו שקופים בעיניהם. "אני חושב שהחומה מציגה בפניהם סרט של נוף, כדי שלא יצרכו להתעמת עם המציאות שבה חיים אנחנו, העלובים. איך שהם לא יסתכלו על זה, בסופו של דבר זו גם המציאות שאופפת אותם מסביבם. אז הם מסרבים לראותה".
אני קם על רגלי. "ועכשיו בוא נלך. אולי עוד מעט נגלה שגם הרובע המערבי אינו בדיוק העיר האדירה והמתוחכמת שהחומה הזו מציגה בפנינו".
"אלף" מתעודד, מרים את נשקו ואת תרמילו הכבד. גם "למד" מתעשת והוא שב ותופס פיקוד, בדיוק כפי שחינך אותו אביו לעשות מאז שהיה ילד קטן.
ברגעים אלה ממש אנחנו מגששים את דרכנו מערבה. עוד מעט נגלה. עוד מעט ונדע האם הרובע המערבי קיים באמת, או שגם הוא אינו אלא אשליה אחת גדולה.