אליס בארץ השיגעון מאת עמית במברגר

1. זו שרואה בחושך

ילדים זה עם רע, היא חושבת, הלוואי שאני אהיה גדולה כבר. היא מחזיקה ידיים חזק-חזק ומתכווצת. אולי הפעם, היא מקווה, אולי הפעם הכוכבים יקשיבו לה. היא מתרכזת חזק-חזק, מתכווצת כמה שהיא יכולה, ומביעה משאלה. שוב ושוב ושוב. אבל הקולות שמתקרבים אליה מרמזים שכמו תמיד, אף כוכב לא מקשיב.

הם פותחים את הארון. היא מתכווצת מתחת למעילים, מאחורי הארגזים שמרפדים את תחתית הארון, מקווה שלא יגלו אותה. היא לא נושמת. הקולות מתקרבים אליה. היא שומעת את החריקה כשהם מזיזים את הארגזים ומישהו מחטט במעילים שמעליה. היא עוצמת עיניים חזק, מכווצת, לא זזה, לא נושמת, לא חושבת. שלא ישמעו אותה, שלא ישימו לב. ואז היא שומעת את דלת הארון נסגרת, והצעדים סוף-סוף מתחילים להתרחק.

"הארנבת לא כאן", היא שומעת אחד מהם צועק, "בטח היא שוב ברחה לחדר שלה!".

היא שומעת את הצעדים רצים הלאה, כנראה לכיוון החדר שלה, ומרשה לעצמה לנשום קצת. רק אחרי שהיא בטוחה שאף אחד כבר לא בחוץ היא מעזה לפקוח עיניים. היא לא מופתעת לגלות אותן לחות,שוב. אבל היא רגילה לזה, זו לא פעם ראשונה. היא מנגבת אותן בגב ידה ומרגישה משהו דביק. שוב היא חתכה את עצמה בטעות. היא יודעת שהציפורניים שלה חדות, וזו לא פעם ראשונה שהיא נפצעת, אבל היא לא מתכוונת לגזוז אותן. אחרי הכל-מה שיכול לפצוע אותה יכול גם להגן עליה.

היא מקשיבה בזהירות, אבל אף אחד לא בחוץ. היא יוצאת לאט לאט מהארון ומסתכלת לצדדים,  הכי שקטה שהיא יכולה להיות, וסוגרת את הדלת מאחוריה. היא הייתה יכולה להישאר שם לעד, אבל בסופו של דבר הגדולים היו חוזרים ומחפשים אותה, וכשהם היו מוצאים אותה המחבוא שהיא מצאה מאחוריו היה מפסיק להיות סודי.

היא מתגנבת לשירותים ושוטפת את הידיים עד שהן נקיות והדם מפסיק לזרום מהחתכים הסהרוניים. היא יורדת בשקט לקומה הראשונה ומסתכלת על השעון שהגברת תלתה במטבח. למה נשאר כל  כך הרבה זמן? היא תוהה. כמה זמן אני עוד צריכה להסתתר? אבל עדיף לשחק מחבואים על פני תופסת. ככה לפחות היא יכולה להישאר קצת לבד.

היא יודעת שהם יישארו למעלה עכשיו. הם תמיד נשארים מקובעים לחוק הזה שהם המציאו. בינתיים היא יכולה לנשום קצת. היא הולכת למטבח ומכינה שתי כוסות תה. אחת היא לוקחת איתה, ואחת היא משאירה. הוא גם ירצה אחת, היא יודעת. הוא תמיד רוצה מה שהיא רוצה. ואולי אחר כך הוא יספר לה על הכוכבים.

היא שותה את התה על הדרגות ואז מסתכלת על השעון. המחוג הקטן זז קצת. זה אומר שהיא צריכה לחזור למעלה. היא לוקחת את הכוסות שלהם ושוטפת אותן. היא רואה ששוב הוא לא שתה את התה שלו, אבל לא נורא. הוא אף פעם לא שותה. הגיע הזמן.

היא עולה למעלה ומתיישבת ליד הכניסה לעליית הגג, איפה שאפשר להזיז קצת את הוילונות ככה שיכסו דברים. אבל כולם יודעים עליו, לכן היא יודעת שהם יחפשו אותה כאן. זה בדיוק המקום שהם יחשבו שטיפשה כמוה תתחבא בו.

הם מוצאים אותה, כמובן. ואז הם קוראים לה טיפשה ולועגים לה על זה שהיא בחרה מחבוא ממש דפוק. אבל לא אכפת לה. זה רק מילים, זה כל מה שזה. וכמה שהמילים יכולות לחדור עמוק ולחתוך אותה בפנים, היא מתרכזת בתחושה שלו לידה ולא רואה אותם. הם לא ירביצו לה, לא עכשיו, כשהמבוגרים קרובים. ולא אחרי שהם מרגישים כל כך גדולים על זה ששוב הם תפסו אותה. ואז אולי הלילה היא תוכל לצאת החוצה ולראות את הכוכבים.

אחרי הארוחה היא מחכה שכל הבנות בחדר שלה ייכנסו למקלחת ואז היא לוקחת את השמיכה ואת טדי והולכת למעלה, לעלייה. היא היחידה שמוכנה להיכנס למקום החשוך והמפחיד הזה, אבל גם זה רק בגלל שהיא גילתה שאם יוצאים מהחלון העליון אפשר לטפס על המרזב ולהגיע למעלה.

היא נשענת על הארובה ועוטפת את טדי ואותה בשמיכה. הם למעלה, הכי למעלה שאפשר, והיא מרגישה כמעט בשמיים. אם הם היו רק קצת יותר גבוהים הם היו יכולים להגיע למעלה ולקטוף כוכבים, ואז היא הייתה יכולה לשמור אותם בצנצנת והם היו מקשיבים למה שהיא אומרת. אבל זה מספיק גם כשהיא יודעת שהם משגיחים עליה מרחוק.

תודה לכם, היא אומרת. תודה שאתם מקשיבים לי כשאף אחד לא שומע אותי. תודה ששמרתם עלי היום ונתתם לי זמן להיות לבד לפני שהם מצאו אותי, ככה שלא היה לאף אחד זמן ממש להרביץ לי לפני שהיא חזרה. ואז היא פשוט יושבת ונהנית מהדממה, מהזמן שיש לה להקשיב לכל מה שהקולות הקטנים בראש שלה אומרים. רק כשיש ממש שקט כמו עכשיו הם מרשים לה לראות גם את הדברים היפים.

היא מרגישה קצת מנומנמת, וזה עצוב, כי זה אומר שעכשיו היא צריכה לחזור. היא נפרדת לשלום מכל החברים הרחוקים שלה ומשאירה להם פרח שהיא קטפה קודם, בתור מתנה. היא יודעת שהם לא יכולים לקחת אותו, אבל כולם אוהבים פרחים. פרחים זה דבר יפה. והיא די בטוחה שהרבה יותר קל לראות מלמעלה את הפרחים כשהם נמצאים על הגג מאשר בחצר. אז כשהיא רוצה להגיד תודה היא משאירה להם פרחים.

היא לוקחת את טדי וקושרת אותו לגב שלה בעזרת השמיכה. אז היא מטפסת הפוך חזרה לעלייה, חזרה החוצה, חזרה לחדר שלה. הן כבר נרדמו, היא שומעת אותן נושמות בשקט. היא משאירה את טדי והשמיכה על המיטה והולכת להתקלח לבד.

אם היה לי עולם משלי, היא חושבת, להכל יהיה היגיון אחר. שום דבר לא יהיה כמו שהוא,כי הכל יהיה כמו שהוא לא. והכל יהיה ברור ומובן, כי זה יהיה גם להפך: מה שזה-זה לא יהיה, ומה שזה לא-זה יהיה. והכל יהיה ברור ומובן.

יש לה מיטה לבד עכשיו, תודה לכוכבים. מיטה אמיתית, וגם כרית ושמיכה. ואוכל כשצריך, למרות שלפעמים היא שוכחת. וכשהיא שוכבת בה ומסתכלת בחלון לפעמים היא יכולה לשמוע סיפורים של כוכבים.

אבל היא מעדיפה את איך שזה היה פעם. פעם הם שיחקו אותה, פעם היא יכלה לראות אותם. אבל הם לא יכולים להיות כאן, קשה להם להיכנס לבית הזה. הכדורים שמכריחים אותה לקחת הורגים אותם, מרחיקים אותם ממנה. רק הוא נשאר איתה. הוא היחיד שעדיין מספר לה על הכוכבים, על מי שהם היו לפני שהם עלו למעלה. היחיד שעדיין שם כשהיא מתעוררת בלילה מהחלומות שלא עוזבים אותה.

היא מתעוררת מוקדם, לפעמים אפילו לפני שהשמש זורחת. ואז טדי והיא יושבים בחלון ומברכים את הכוכבים עד שהם נעלמים. היא אוהבת את השעות האלו, של הלילה ותחילת היום. כולם ישנים וכשהיא עוצמת את העיניים ונצמדת לסורגים לפעמים היא יכולה לראות גם דברים יפים. אלו השעות שבהן המחשבות שלה צלולות וברורות, כשהיא יכולה לראות איך היום שלה יהיה.

כל בוקר היא שמחה מחדש להתעורר. וכל בוקר היא עצובה מחדש לגלות שעוד לא הגיע הזמן לעזוב. ואז היא שומעת את ההמולה שמתחילה בחוץ, כשהגדולים מגיעים ומתחילים להעיר את כולם. היא תמיד חוזרת למיטה, וכשמנערים אותה היא תמיד מעמידה פנים שהיא בדיוק התעוררה.

ואז יש ארוחת בוקר ונותנים לכל אחד את הכוס שלו. כל בוקר היא סופרת את הכדורים, מקווה שאולי הם שכחו אחד, שאולי הם לא משגיחים עליה והיא תוכל לזרוק אותם. אבל תמיד היא מגיעה לחמש-עשרה, ותמיד אי אפשר לזרוק אף אחד. אז היא מסדרת אותם לפי הגודל ובולעת-קטן, בינוני, גדול. ורוד, לבן, ירוק. לפי הגודל, שיהיה יפה. כל פעם אחד מכל צבע. שלושה-שלושה, היא לא יכולה יותר. עד שכל הכוס ריקה והיא צריכה ללכת להמשך היום, לא משנה מה יש. היא יודעת שהתרופות מתחילות להשפיע כשהראש שלה מתחיל להתערפל, וכשהיא כבר לא מצליחה לשמוע אותם, רק את הקולות הצורמים של האנשים.

כל יום היא מקווה מחדש שיגיע הזמן לעזוב. כל יום היא עושה מה שאומרים לה, מה שצריך. כל יום היא אוכלת כשאומרים לה. כל יום היא מקשיבה למי שמדבר. כל יום היא זזה כשצריך. כל יום היא רוצה לברוח. כל יום היא צועקת בתוכה. כל יום היא מבקשת מהכוכבים. כל יום היא מחכה לזמן הנכון.

והיא לא אומרת אפילו מילה אחת. בדיוק כמו שצריך להיות.

2. זו שמדברת בלי מילים

היא מסתכלת עליו והוא ממצמץ. אחרי כמה זמן הוא עושה את זה שוב. הוא ממשיך לדבר אליה, למרות שהיא לא מגיבה. היא רואה את הפה שלו זז, והאוזניים שלה שומעות משהו אבל זה כואב לה להקשיב לו אז היא פשוט מתעלמת ומחכה שהוא יסיים עם זה. שיעזוב אותה בשקט. היא מתרכזת רק בעיניים שלו.

הוא ממצמץ יותר מדי, היא חושבת, זה נראה כאילו משהו נתקע לו בעין. היא לא ממצמצת. היא רק בוהה, לוטשת בו עיניים. מחכה שיסיים איתה ויעבור לבאה אחריה. עכשיו הוא שותק. היא רואה את השפתיים שלו עוצרות. לא זזות. הוא מנסה לעשות לה פסיכולוגיה הפוכה, אבל לא אכפת לה. היא נהנית מזה שסוף סוף יש קצת שקט.

"אליס", הוא מדבר אליה בשקט, "אליס, תדברי איתי בבקשה. השתיקה הזו לא עובדת עלי. אנחנו יודעים שאת יודעת לדבר". אבל היא לא עונה לו. הוא מוציא מהתיק חבילה עם דפים ועפרונות. בסופו של דבר זה תמיד מגיע לדפים ועפרונות. יש להם שעה, פעמיים בשבוע, ובסופו של דבר הוא מתייאש ונותן לה לצייר.

כל פעם היא מציירת סיפור אחר. לפעמים היא מציירת את המדורות בשמיים, לפעמים את האנשים הכפופים שחיו  לפני שהילדים העלו את השמיים למעלה. היא לא מציירת בשבילו, היא מציירת בשבילה ובשביל דיוס שלימד אותה וסיפר לה הכל, למרות שהוא כבר לא שם. כשהיא מציירת את המדורות היא תמיד חושבת עליו, והאם הוא שם עכשיו. אבל זה לא מתאים לו. הוא בחר להישאר, לא לעזוב. והוא הבטיח שהוא יחכה לה עד שהיא תגדל.

לא קוראים לה אליס, אבל זה לא משנה. שיקראו לה אך שהם רוצים. זו רק הדרך שלהם להגדיר אותה. כמו שדיוס  אומר-מה זה כבר שם? שם זה הדרך של אנשים להגדיר אותך. להדביק עליך תווית. אבל זה בסדר כל עוד היא זוכרת שזו רק תווית. שאלה המילים שלהם, לא שלה. המילים שלהם, שנשמעים בקולות שלהם, שמשגעים אותה מרוב שזה כואב כשהאחרים מדברים. היא ניסתה  לצרוח, להגיד להם להפסיק, אבל כל מה שזה גרם היה עוד דיבורים, עוד שאלות. עוד בקשות. והיא לא הצליחה לגרום להם להפסיק. אז היא פשוט מתרחקת, מנסה להתרחק מאיך שהם מדברים כמה שאפשר, למרות שהכדורים הצבעוניים מרחיקים אותה מהתדר של הנשארים. מהתדר שהיא רגילה לדבר. אבל היא הבטיחה שהם לא ידעו. והיא יודעת מה יקרה אם כן. אז היא שותקת.

**********

השותקת בוהה בו וזה מוציא אותו מדעתו. "אליס", אנריקה מנסה לשמור על טון רגוע, "אליס, תדברי איתי בבקשה. השתיקה הזו לא עובדת עלי. אנחנו יודעים שאת יודעת לדבר". היא מעולם לא ענתה לו, אבל זה לא מונע ממנו לנסות. הוא מחכה בערך רבע שעה, מנסה לתקשר איתה בצורה נורמאלית, אבל בסופן הוא תמיד מוציא את העפרונות והנייר מהתיק שהביא היום כמו בכל יום מאז ששמע על ההתלהבות שבה היא מציירת. אחרי הכל, הוא נמצא כאן כדי לשמוע אותה. ואם זו הדרך שבה היא בוחרת להתבטא, הוא יקשיב לה ככה.

סיפרו לו שכשהיא הגיעה היא הייתה מדברת. בערך. בגיבוב של ג'יבריש ואוצר מילים של ילדה בת ארבע. שהיא הייתה מאוד פראית, צרחה והשתוללה, ודחפה לאנשים אצבעות לפה, אבל מעולם לא ניסתה לברוח. הוא מסתכל עליה כשהיא מציירת ותוהה האם היא מבינה בכלל מה הוא אומר. הפסיכולוגית שהייתה כאן לפניו טענה שלא, אבל הוא חושב שכן. לפחות לפעמים. היא הזכירה לו קצת ילד שבו טיפל פעם. ההורים לא ידעו למה הילד לא מגיב, עד שהתברר שהוא סובל מלקות שמיעה. אבל הבדיקות שלה יצאו מושלמות.

הוא אוהב להסתכל עליה מציירת. היא נראית שלווה ומרוכזת. ההבעה הרדופה שהוא רואה עליה מדי פעם נעלמת. פעם הוא אפילו תפס אותה מחייכת. חיוך קטן, אבל הוא בטוח שהוא היה שם. הוא משתדל לא לעשות הבחנות בין מטופלים, אבל מסיבה כלשהי הוא מרגיש כאילו היא נכנסה לו ללב. זה אולי נשמע מוזר, אבל היא המטופלת הכי נורמאלית שלו. לפחות כאן, בבית המרגוע לילדים ע"ש סמית'.

הוא אוהב את הציורים שלה. הם מראים עולם פנימי עמוק. הוא משתוקק למצוא דרך פנימה, לתקשר עם המקום הזה שמתוכו נוצרים הרעיונות הנהדרים הללו. חיות מדהימות ונופים שמימיים. לפעמים הוא חושב על הסיפורים של האב קרלוס על גן עדן, ועל כך ש"הנבואה ניתנה לשוטים", אבל הוא מעולם לא מעז לעלות את זה על דל שפתייו.

ובכל זאת, הוא מוצא את עצמו מביא אותה לכנסייה ביום ראשון. ואלא אם כן הוא ממש שוגה באשליות, הוא רואה שמץ של הבעה בעיניים האדישות שלה. במפתיע, לא לקח לו הרבה זמן לשכנע את גברת וודמן שתיתן לו לקחת אותה לכנסייה. בעצם, לא כל כך מפתיע. היא מעולם לא חיבבה את אליס. אם היו שואלים אותו, הוא היה אומר שגב' וודמן, שטיפלה בכ"כ הרבה מקרים, חששה מהאדישות השקטה של אליס. היא העדיפה בהרבה להתעסק עם ה"מופרעים", האגרסיביים, המוחצנים. הם היו שטח מוכר בשבילה. אבל אליס? היא כבר מזן אחר.

היא לא נותנת לו לגעת בה, גם לא להחזיק לה את היד, אבל היא לא מתרחקת ממנו. זו כנסייה קטנה עם מעט מתפללים, אבל הוא חושב שאולי ההמון ושינוי האווירה יצליחו לעורר בה משהו. הם נכנסים פנימה ביחד עם המתפללים האחרים ומתיישבים על אחד הספסלים באמצע. הוא היה רוצה לשבת מקדימה, לתת לה לראות את כל הטקס מקרוב, אבל הם הגיעו מאוחר מדי והספסלים הראשונים היו תפוסים. לא נורא, גם השורה הרביעית קרובה מספיק.

המיסה לא משפיעה עליה כמו שציפה. היא מסתכלת על התקרה והפסלים אבל לא על הטקס. לא נראה שהיא מתעניינת במשהו. הוא מנחם את עצמו בעובדה שגם כך הוא לא ציפה לשום דבר. אפילו ניע הראש הזעיר שהביעה אל מול תמונות הקדושים שעל הקירות היה יותר ממה שהיא הביעה בדרך כלל. אבל הוא בכל זאת מאוכזב. הוא לא מצליח להגדיר לעצמו מה ציפה שיקרה, אבל בדמיונו עולה משהו גדול. נס כמו בסיפורים הישנים על אנשים שנרפאו ועצמות שהוקמו לתחייה.

הם קמים לקבל את לחם ויין הקודש בין האחרונים, כאשר רוב המתפללים כבר חזרו לשבת, היא ראשונה והוא אחריה. הוא מעדיף שיהיו מסביבם כמה שפחות אנשים, כי הוא יודע כמה מגע מפריע לה, אבל הוא רואה איך העיניים שלה משתנות. כאילו נעשות יותר חלולות, יותר אדישות מבדרך כלל. אבל היא ממשיכה ללכת קדימה.

היא מגיעה לכומר לפניו, אבל הוא קצת מאחוריה. הוא רואה איך האב קרלוס מתכופף אליה ומברך אותה. הוא שמח שהוא דיבר איתו על כך שהוא מתכוון להביא אותה איתו. האב קרלוס טוב עם ילדים, הוא כאילו מצליח להגיע לנשמה שלהם. אבל כשהאב קרלוס מתכופף אל אליס, אליס מרימה אליו עיניים. והיא כבר לא אדישה. הוא כבר ראה ילדים מפוחדים בעבר-ילדים שהוצאו בצו חירום מבתיהם, ילדים שהיו צריכים לדבר עם מי שפגע בהם, אבל הוא מעולם לא ראה פחד שכזה. המילה היחידה שיכלה לתאר את הפנים שלה הייתה "אימה".

היא נסוגה לאחור ופתחה את הפה, אבל שום קול לא יצא ממנו. היא נראתה כאילו היא נחנקת.  היא הלכה צעד אחורה ונפלה. הוא ניסה לתפוס אותה, אבל היא חמקה מאחיזתו ופשוט רצה החוצה מהכנסייה, הודפת ודוחפת בדרכה את אחרוני המתפללים. הוא רץ אחריה, אבל עד שהוא הגיע לדלת הכניסה היא כבר נעלמה.

**************

זה הוא זההואזהוא.

היא לא מצליחה לנשום וכואב לה בצד וכשהיא נתקלת בדברים. היא רק רוצה לצאת, להתרחק, אבל היא נזכרת.

האיש לקח אותה למקום שחשב שיעזור לה. היא יכלה להרגיש את זה ממנו. הוא רק רצה לעזור לה. הוא לא אדם רע. היא יודעת את זה. וגם הנשארים חושבים כמוה. הוא לקח אותה למקום של האמונה שלו. למקום שהוא חשב שהיא שייכת אליו.

הם ישבו בזמן שהאחרים עם הקולות הכואבים דיברו ודיברו והכאיבו לה. אבל היא נשארה כי היא ידעה שזה היה חשוב לו. למרות שבעצם זה לא היה בסדר שהוא לקח אותה בלי לשאול אותה, אבל בסדר ולא בסדר נעשו מושגים משונים מאוד בעולם שלנו, היא יודעת.

ואז הם הלכו לקחת אוכל מהאיש שדיבר כל הזמן. זה נראה לה כמו סיום מוזר לטקס, אבל כל אחד ומה שהוא עושה. ובאמצע שהם הלכו היא הרגישה שיש שם נשארים. כמו אנדי, כמו דיוס.היא ניסתה לתקשר איתם,אולי הנשארים ידעו איפה הם? אבל עד שהיא לא התקרבה קצת הם לא הכירו אותה. היו שם שלושה נשארים.

את הילדה מהמערה, חשב נשאר שהרגיש מבוגר, את הילדה שנשארה מאחור. שהם לא מצאו. שהם היו צריכים לקחת. הילדה הקטנה שנפלה לבור.

היא קפאה. איך הם ידעו? זה היה מזמן. לא, זו לא השאלה הנכונה. איך הם הגיעו לכאן? זה היה רחוק, רחוק כל כך, ונשארים אף פעם לא מתרחקים מהמקום שבו הם הפסיקו לחיות. אלא אם כן הם קשורים למישהו. זה אומר שמישהו כאן היה שם, היא מבינה. היא לא יכלה שלא לקוות שזה ג'ייק, אבל זה לא יכול להיות. היא ראתה את העשן עולה מהבית. לא היה שם אף אחד אחר כך.

את האחות הקטנה שלהם, אמרה נשארת זקנה, וחשבה על התאומים. הייתה לה תחושה של צער, של סוף אבוד מראש. ושל המון המון חמלה. אני כל כך-כל כך מצטערת בשבילך. הלוואי שיכולנו לגרום לו להבין קודם. הלוואי שיכולתי לשנות את זה.

תברחי, אמרה נשארת צעירה, תברחי כל עוד את יכולה. תברחי כל עוד הוא לא תפס אותך. כל עוד לא לקחו אותך. תברחי כל עוד את לא כמונו.

היא הרימה את הראש והוא היה בדיוק מעליה. והיא זיהתה אותו. היא ידעה מי הוא. זה היה האיש מהמערה. האיש שלחש "מיו דיוס" כשדיוס גרם לו ללכת. האיש שלקח את כל המשפחה שלה.

תברחי, היא שומעת שלושה קולות לוחשים, תברחי כל עוד את יכולה. כל עוד הם לא לקחו אותך. כל עוד את חיה.

זה הוא זה הוא זההואזהואזהואזהואזהואזהואזהוזהוא. זה כל מה שמהדהד לה בראש. והיא רוצה לצרוח, אבל האזהרה של דיוס עומדת לה בראש אז היא לא יכולה. היא מנסה להתרחק ממנו והיא נופלת.

תברחי תברחי תברחי תברחי

היא מצייתת להם ורצה אל עבר הדלתות הגדולות. יש יותר מדי אנשים בדרך. יותר מדי נשארים. אבל היא הודפת את כולם, דוחפת כל מה ומי שנקרים בדרכה. ורק הציווי שלהם עומד בראשה. שלושה קולות אבודים. שלושה קולות נואשים. שלושה קולות מלחשים.

תברחי!


3. זו ששומעת כוכבים

הם אמרו לברוח אז היא הקשיבה להם ורצה. היא דחפה יותר מדי נשארים, אנשים ודלתות בדרכה. היא מנסה לסתום את האוזניים, לעצום את העיניים, להשאיר את כל מה שנכנס אליה בחוץ. העולם נופל עליה ומגלגל אותה מכל המדרגות והיא לא יודעת מה לעשות. היא מועדת לתוך איזה סמטה ופשוט מתכווצת על הרצפה ועוצמת את העיניים וחוסמת את האוזניים בידיים, נדחקת לפינה של פח אשפה ולא אכפת למה כמה שזה מלוכלך ומסריח ומגעיל כי יש יותר מדי דברים שמפוצצים לה את המוח והיא פשוט צריכה-

 די!

היא מתנועעת קדימה ואחורה ורוצה לצעוק אבל היא כבר לא מצליחה להוציא אף קול אחרי כל כך הרבה זמן שהיא הייתה צריכה להיות בשקט. הדמעות כן נשארו, והן יורדות בשקט בשקט כשהיא מנסה להבין מה קרה, להבין מה לעשות. היא נזכרת שיש לה תיק על הגב תודה תודהתודה. והיא מורידה את הידיים מהאוזניים אבל בלי לפתוח עיניים היא פותחת את התיק ומחטטת בו. היא מרגישה קצת רגועה יותר כשהיא מחבקת את טדי למרות שהעיניים שלה עדיין עצומות והיא מרגישה איך הדמעות נוזלות וכואבות לה האוזניים והיא מרגישה אומללה למדי. והיא צריכה אותו, כל כך צריכה אותו עכשיו.

איפה אתה, דיוס?, היא שואלת את הכלום שמסביבה, איפה אתה? למה עזבת אותי? אבל הוא לא עונה. גם לא כשהיא בוכה אליו, בבקשה בבקשה תחזור, הוא כאן. תעשה שהוא ילך, דיוס, בבקשה. תעשה שהוא יילך כמו שעשית במערה. היא נשארת מחובקת עם טדי ליד פח הזבל עד שהאור הופך לחושך, אבל דיוס עדיין לא מגיע. היא  לא מפחדת מהחושך. החושך תמיד הגן עליה. היא מעדיפה להסתובב כשלא רואים אותה, כשלא שמים לב אליה. היא נשארת מכווצת עם טדי בפינה ונרגעת עד שהפנסים נדלקים. כשהשמיים משנים צבע והופכים שחורים, כבר יש לה תוכנית. והכל הרבה יותר טוב כשיש לה תוכנית.

היא קמה מהרצפה ומנקה את המכנסיים שלה קצת מהלכלוך שנדבק אליה. היא לא יכולה להישאר בעיר הזאת יותר. היא לא יכולה. לא משנה שהיא צריכה ללמוד דברים של ילדים רגילים. היא תלמד אותם לבד. כי הם הבטיחו לה שהם יישארו איתה והם לא קיימו ועכשיו היא פגשה אותו והיא הייתה לבד והיא לא יכולה להישאר כאן, לא כשהוא בסביבה.

*********

האב קרלוס כמעט סיים עם הווידויים להיום. בימי שלישי הוא נמצא גם בלילה, עד חצות. זו רבע השעה האחרונה והוא מחכה בשלווה בתאו למתוודים האחרונים של היום, מהרהר ומעלעל בספר שבידו. הוא סוגר אותו כאשר הדלת נפתחת ומישהו נכנס פנימה. ילד, לפי הצעדים. הוא כבר למד להכיר אותם.

*********

היא מחבקת את טדי כשהיא הולכת. היא צריכה את הנחמה של משהו קבוע. לפחות הוא אף פעם לא יעזוב אותה. היא לא בטוחה לאן בדיוק היא הולכת אז היא מתקדמת לכיוון לא ברור, בתקווה להגיע לאנשהו שממנו היא תוכל להגיע לאיפה שנשארו כל הדברים שלה.

היא שקועה במחשבות שלה, ובניסיון לאתר לחישות או תחושות של נשארים. היא מסתכלת על קירות הרחובות כדי למצוא דרך להגיע למקום מוכר יותר. היא מרגישה משהו מאחוריה. אבל זו עיר זרה, ואנשים זרים, ואפילו הנשארים כאן לא משתפים פעולה, למרות שכבר המון המון זמן היא לא לקחה אף כדור. היא לא רגילה לזה. במדבר שממנו היא הגיעה כל מי שהיא פגשה היה מוכן לעזור לה. ככה היא פגשה את דיוס. ואת אנדי. אבל עכשיו אין פה אף אחד בשבילה. דמעה אחת זולגת על לחייה כשהיא מרגישה מישהו מאחוריה. מישהו רע. וכשהיא מסתובבת, נשארת מעונה לוחשת, אבל למה אתה עושה את זה? תפסיק. בבקשה תפסיק. לא ככה גידלתי אותך. תעזוב את הילדה המסכנה הזו במנוחה.

********

"יש פה מישהו?", קרלוס שואל אחרי כמה דקות של שתיקה. הוא יודע שלפעמים צריך לפתוח עם המגיעים בדיבור, וכבר חצות. הוא תכנן להגיע הביתה לפני אחת.

"א..אני פה", אומר קול ילדותי מעבר למחיצה.

"מה אתה עושה כאן, ילד? כבר חצות. ההורים שלך ידאגו לך", קרלוס תמיד היה טוב עם ילדים. אבל זו הפעם הראשונה שילד מגיעה אליו בשעה כזו מאוחרת. מוזר, הוא לא מזהה את הקול. הוא חשב שהוא מכיר את כל החברים בקהילה שלו. אולי זה ילד מקהילה אחרת?

"אני צריכה לספר משהו. למישהו. אבל אתה היחיד שיכול להבין אותי", זו ילדה, הוא מבין. היא נשמעת כאילו משהו באמת חמור קרה. יש לו הרגשה רעה. בדרך כלל ילדים לא הולכים סתם לווידוי באמצע הלילה.

"ספרי, בתי. אבל זה לא אני ששומע אותך. אני רק צינור לאל", הוא מעדיף להשתמש במילה הספרדית, דיוס, אבל לא נראה לו שזה שם שהילדה תכיר. אם היא לא מהקהילה, סביר להניח שהיא לבנה.

"משהו… משהו רע קרה. רע מאוד. ואני לא רציתי לדבר איתך, אבל הם הכריחו אותי. הם הכריחו אותי לספר לך מה שקרה שם", היא נשמעת מפוחדת קצת והוא מבין שהחוש השישי שלו צדק. כנראה שהוא יצטרך לשכנע אותה, או את ההורים שלה, לפנות למשטרה. הוא מרגיש מרוגז על מי שאמרו לילדה שלהם לפנות לכומר במקום למשטרה. אלא אם כן זה נעשה על ידי ההורים שלה, ומישהו אחר שכנע אותה לפנות אליו?

******

היא מסתובבת אליו. היא יודעת מה הוא עושה. מה הוא עשה. הוא כמו אותם אנשים שרוצים לפגוע בילדים האבודים. אבל הוא רק מתחיל, אז אולי יש לו כפרה. היא לא מרגישה אף אחד סביבו. אף אחד חוץ מהנשארת הזקנה והמעונה, שלא יכולה לעזוב. שלא יכולה להפסיק לקוות שהוא ישתנה. לנסות לשנות אותו. אבל זה לא יעבוד. הוא לא שומע אותה. לא כמוה. עדיין לא, לכל הפחות.

היא ממשיכה ללכת, מחכה שהוא יעשה את התנועה הראשונה, ובינתיים נותנת לטדי חיבוק אחרון ומכניסה אותו לתיק. הוא לא צריך להתלכלך. זו לא הבעיה שלו. האיש מאחוריה פונה אליה, מבקש ממנה לעצור. היא נעמדת ומסתובבת אליו. אם לא היא, זה יקרה למישהי אחרת, לילדה אחרת. אין שום סיבה לתת לו להמשיך.

כמה?, היא שואלת את הזקנה, בכמה הוא פגע?

הזקנה מרגישה נדהמת, אבל עונה לה. והייאוש והתקווה שהוא יפסיק והצער העמוק אולי גורמים לה להוסיף, וזה הרבה יותר מדי. תעצרי אותו, בבקשה. תגידי לו שאני רואה מה שהוא עושה, ושזה קורע את ליבי. אולי ככה הוא יפסיק.

היא חושבת שהזקנה צודקת. מאוד צודקת. יותר מדי צודקת. אבל יודעת שהבקשה שלה לא תגרום לו לעשות או להפסיק שום דבר. היא מחכה עד שהוא ממש מנסה לפני שהיא עוצרת אותו. זה לא לוקח יותר מדי. היא פשוט אומרת לו: עצור! והוא נעצר. לזה היא התכוננה במשך השנה האחרונה. ובשנים שלפני.

היא מתכופפת אליו, ומדברת. החוצה. באמצעות השפתיים וכל השאר. היא מרגישה מוזר אחרי כל כך הרבה זמן, אבל הוא חייב לשמוע את הקול החיצוני שלה כדי להגיע לקול הפנימי שלו, ל"מיתר" שלו, שבו הוא יכול לשמוע את הלחישות של הנשארים שקשורים אליו.

היא אומרת לו מה הוא עשה. היא שואלת אם זה נכון. היא יודעת שכן, אבל אם הוא היה מודה היא הייתה משחררת אותו רק קצת שומע. הוא לא מודה, אז היא ממשיכה לדבר אליו. היא מספרת לו מה יקרה מעכשיו. שאם הוא יפגע במישהו הוא ירגיש את הכל בחזרה. שהלחישות של הנשארים לא יעזבו אותו לעולם. שהוא צריך לכפר על מה שהוא עשה.

ורק כדי לתת לו להרגיש בר-מזל, היא מספרת לו מה היה קורה אם הוא היה הורג ילד.  וכמה חבל שהאקדח שלה לא איתה.

****

"ספרי, בתי. האל תמיד מקשיב".

"זה התחיל… זה התחיל לפני הרבה זמן. אבל אני לא אספר לך מהתחלה. אני לא יכולה, אתה מבין?", היא מדברת בשקט, "אני אספר לך מה שאני יכולה, אבל לא יותר. אתה תדע להשלים לעצמך את השאר. ואני לא יודעת את הכל במילים. אבל אני אנסה. אני לא רוצה לדבר איתך, אבל אתה צריך לשמוע ".

הוא מקשיב בדממה.

" כשהם הגיעו זה כבר היה האמצע. אמא ידעה כשהם התקרבו, אבל זה כבר היה מאוחר מדי לכולנו לברוח. היא חילקה את האחים שלי לזוגות ושלחה אותנו בשלבים: ג'ייקוב ואני היינו אחרונים, חוץ מדניאל שנשארה עם אמא עד שהתינוקת תצא".

*****

היא צועדת עד הזריחה, ואף אחד אחר לא מטריד אותה. באיזשהו שלב היא התחילה לזהות איפה היא. עד שהשמש מתעוררת ממש, היא כבר מגיעה למקום שבו היא קברה את התרמיל לפני שנה. לפני שנכנסה לעיר כדי להצטייד ומכונית פגעה בה. לפני שאנדי ודיוס החליטו שיהיה יותר בטוח בשבילה להישאר במקום שבו ידאגו לה, שבו היא תוכל להיות ילדה באמת, לראשונה מזה חמש שנים. שבו היא תוכל ללמוד דברים שהם לא יכלו ללמד אותה. זה מה שהיא עשתה בסוף, כמובן, אפילו שהיא אמרה להם שהיא מעדיפה להיות איתם. כי מבוגרים תמיד קובעים הכל. גם אם את חיה בערך-לבד כבר מגיל ארבע. גם אם הם אינדיאני שהשפה שלו נשכחה מזמן ובוקרת צעירה. אפילו כשאת כבר יודעת לקרא, ולספור, ולעשות הרבה דברים שהם לא יכולים.

היא חופרת עד שהיא מגיעה למקום שבו קברה את תיבת המתכת עם התרמיל. אחרי שהוא בחוץ, היא בודקת אם הכל עוד שם, ומשאירה בחוץ את בקבוק המים וקצת האוכל שנשארו שם. השרשרת עם המשולשים שאמא קנתה לכל האחים עוד שם. היא מחזיקה אותה חזק, אבל היא לא מרגישה אף אחד סביבה. היא מכניסה אותה פנימה באנחה ותוהה האם זה אומר שהם חיים, שהם עזבו, או שהתיאוריה של אמא שגויה והשרשרות הזהות לא יכולות לשמש כעוגן למי שהחליט להישאר.

חוץ מזה יש גם את הפתק של אנדי, עם קצת כסף, סבון, מברשת שיניים, מגבת, ספר עם אותיות גדולות ובגדים. והאקדח שלה, כמובן. עם הציוד שלו. טוב, במקור הוא היה של אנדי אבל נשארים לא יכולים להחזיק כלום. אנדי הראתה לה איפה הגוף שלה נמצא, והיא לקחה אותו משם וניקתה אותו יפה לפי כל ההוראות. עכשיו זה האקדח שלה. היא מפרקת את החלקים על הבד המלוכלך (שנמצא שם בדיוק למטרה זו בדיוק) ומנקה אותם אחד-אחד.

היא מסיימת להרכיב אותו כשהשמש עומדת במרכז השמיים ואז אוכלת את החטיף שנשאר לה בתיק מאתמול. היא נשכבת בעייפות על הרצפה המכוסה עלים ומרגישה איך החום של השמש מחזיר לאט לאט את השלווה שהייתה בה. ואז היא מחייכת, כי פתאום היא פשוט מרגישה שמחה, למרות שהם עזבו אותה. כי היא בחוץ, והיא לא צריכה לפחד שיקחו אותה, וטדי איתה, ואף אחד לא כלוא על השרשרת שלה. היא מרגישה שהחיים חזרו למסלולם, כי היא יודעת: היא לא חוזרת יותר לשם.

ולמרות שהיא רק בת עשר, ולכאורה אלו לא חיים נורמליים לילדה, היא שמחה בהם. כי אלו החיים שלה, והיא אוהבת אותם כמו שהם, תודה רבה. אפילו שהיא באמת למדה המון במעון.

*****

"אני רצתי , אבל הם היו קרובים מדי. ג'ייק אמר לי לרוץ לאן שאמרנו, שבינתיים הוא יזיז אותם כדי שאני אוכל לברוח. והוא הבטיח לי שהוא יחזור אלי, אז אני רצתי וברחתי לאן שאמרנו. הגעתי למערה ונכנסתי פנימה. היו הרבה אנשים בחוץ אז התחבאתי טוב כמו שהוא לימד אותי.

וזה באמת היה טוב, כי קצת אחרי זה נכנסו אחרי שני אנשים למערה. והם עשו בומים מפחידים עם המקלות שהיו בידיים שלהם. ומלא דברים זזו ועפו וכאב לי ונפלתי. ושמעתי קולות נופלים לבור שהיה ליד איפה שהייתי. אחרי שהם יצאו קמתי ורציתי לצאת, אבל לא יכולתי לקום וכאב לי ובכיתי ואז נרדמתי."

הסיפור שלה מעלה בו זיכרונות מימים עברו, לפני שהוא היה קרלוס הכומר. בלי מראה, הוא יודע שהוא מחוויר. הוא יכול להרגיש את שערותיו סומרות, את הקור מתפשט בעצמותיו.

זה לא יכול להיות, הוא חושב,  או מיו דיוס, זו לא יכולה להיות היא. היא מתה.

אבל הוא יודע היטב שזה לא נכון. הוא אדם מאמין.

"מי את?", הוא שואל בשפתיים חיוורות.

אבל היא לא עונה. רק ממשיכה לספר. והוא מבין.

****

אנדי הייתה זו שהעלתה את הרעיון, כשהיא הרגישה שהיא מתחילה לאבד שליטה. אבל היא אף פעם לא הסכימה. היא לא רצתה לעזוב את המרחבים. לא רצתה לוותר על מה שהם עשו. והיא פחדה מהאנשים. ה"אחרים" היחידים שהיא ראתה היו אלו שלקחו את המשפחה שלה.

אבל אנדי התעקשה שאלו לא חיים לילדה בת תשע, ואני לא יכולה ללמד אותך הכל. מה יהיה כשתגדלי? ולמרות שדיוס לא הסכים איתה הוא כן חשב שיש לה מה ללמוד. הוא לימד אותה מה שיכל, עכשיו תור העולם. אז ככה קרה שהיא החליטה לתת לזה זמן לניסיון. היא קברה את התרמיל בתוך קופסת ברזל ונכנסה לעיר עם קצת כסף. זה היה אמור להיות סיור קצר, אבל היא מעולם לא למדה להיזהר ממכוניות.

ככה היא הגיעה לבית החולים עם רגל שבורה. כל הקולות הצורמים סביבה גרמו לה לבכות כל הזמן. היא לא ידעה איך לדבר איתם כי היא כבר לא ידעה את השפה של הדיבורים של אנשים רגילים. הם לקחו אותה למעון, והיו שם אוכל ומיטות, והם לימדו אותה לצייר וכל מיני דברים שאנדי לא יכלה כי היא לא יכולה להחזיק דברים. והיה שם בסדר, פחות או יותר. חוץ מהילדים.

***

היא לא עונה, אבל היא משתתקת לרגע. וכשהיא חוזרת לדבר הקול שלה משתנה. נעשה בוגר יותר בדרך כלשהי. למרות שזה עדיין קול של ילדה קטנה.

"ואז פגשתי אותו, והוא עזר לי לקום. והלכתי אחריו לאן שהוא לקח אותי, כי לא הייתה לי ברירה. והלכתי אחריו בתוך החושך בלי הכוכבים. והקשבתי לו כשהוא לימד אותי כל מה שצריך לדעת על העולם שבתוכו אנחנו חיים ועל החיים עצמם. למדתי איתו להכיר את כל מה שחי ומת  סביבי. ושמעתי אותו כשהוא סיפר לי על כל מה שקרה, כל מה שעבר כשהוא היה כאן.

ובסוף, כשלא ידעתי הכל, אבל ידעתי הרבה, הוא הבטיח לי שלעולם לא אהיה לבד. והוא לקח אותי החוצה אל האור הנפלא והאיום של היום. והוא נדד איתי בכל מה שעשיתי. וכשראיתי אותך ידעתי שאתה צריך לדעת. שאני צריכה לספר לך."

"איך את יודעת את זה? מי שלח אותך?", הוא לוחש.

"דיוס". בערך, היא חושבת, הוא אמר שהלוואי  שהאנשים האלה ידעו מה הם עושים.

עכשיו הוא בוכה, ממש בוכה. כמו שלא בכה כבר שנים, מאז ילדותו. הוא שומע את הקולות שמספרים על כל מה שהוא עשה, וכל מה שהוא יכול לעשות זה לבקש סליחה, כי זה כל מה שהוא יכול להציע. אבל היא לא עונה לו. היא נעלמה. וככה הוא יודע שזו באמת היא.

כי הרשע לעולם לא יוכל לחזות בפני מלאך.

********

הוא יסתכל במצלמות האבטחה, היא יודעת, אבל הוא לא יראה כלום. היא דאגה לזה. היא ביקשה מהם שיסתירו אותה. במצלמות זה יראה כמו תקלת מחשב.

היא יודעת שהקולות שמזכירים את כל מה שעשה יתחילו בקרוב, ולא יפסיקו לעולם. זה מה שקרה לכולם.

ומתחת לחושך חסר הכוכבים, בין פחי אשפה ופנסים, היא שמה את התרמיל על הכתפיים וחוזרת לצעוד לאן שהרגליים ייקחו אותה.

הגיע הזמן להרפתקה חדשה.