14 – התחלה

התחלה. הוא חושב. היום אני מתחיל משהו. סוף סוף אחרי כל השנים האלה אני סוף סוף מתחיל באמת. שנים הוא חי רק כמשהו מתמשך, משהו שהתחיל באיזו נקודת זמן רחוקה לפני 25 שנה בסטירה על הלחי ובכי. הבכי היחיד בחייו. אמא שלו תמיד סיפרה שהם דאגו שאולי משהו איתו לא בסדר ורצו מרופא לרופא. וככה הוא המשיך, מפה לשם. גן, בית ספר ואז עוד אחד, טיול. חיים, רצף אירועים לא נגמר שהתחיל פעם והוא פשוט ממשיך לו משם בכוח האינרציה. אנשים מסביבו תמיד התרגשו, לפעמים אפילו בכו שהם הרגישו שמשהו נגמר, או מתחיל. הוא אף פעם לא הצליח להבין את זה. אז אתה כבר לא במקום אחד אלא במקום אחר. אז בסדר, חלק מהאנשים יהיו אנשים אחרים. מה הסיפור הגדול? ואז הוא נכנס לכלא. לא שהכניסה שינתה לו משהו, המיטה הייתה קצת פחות נוחה אבל הוא התרגל אליה דיי מהר. אבל עכשיו הוא יוצא, כמה שנים טובות לפני התאריך המקורי. כל השוטרים הלכו, לאף אחד כבר לא היה אכפת אם הוא שם או לא, לאנשים היו דברים יותר חשובים לדאוג להם. האוויר היה שונה. הוא תמיד צחק על אלו שאומרים יש ריח של התחדשות באוויר. הוא לא האמין בהתחדשות, ובכלל, לא אהב מטפורות טיפשיות, אבל עכשיו הוא הבין אותם. הריח לא היה של האוויר הצח, מזה היה לו בכלא, נתנו להם לצאת לחצר פעם ביום. זה היה משהו אחר. ואולי זה סתם היה הריח של הרחוב, ריח של.. לקחו לו כמה דקות לזהות,ריח של מטהר אויר, מהריחות האלה שאמורים להיות טובים אבל משהו מתפספס שם, אולי מהידיעה שזה רק בא לכסות על איזו צחנה גדולה. הוא התפלא. לפני שנכנס פנימה מעולם לא הריח את הריח הזה במקומות פתוחים, ובכלא מי שהשתמש בזה היה נחשד ישר כהומו, דבר שאתה מאד לא רוצה להיות שאתה בכלא. הם פשוט או ניקו או סבלו. או גם וגם. אבל עכשיו הריח הזה היה בכל מקום.
ועכשיו הוא יכול להיות מי שהוא רוצה, מהתחלה. לבנות לו היסטוריה אישית חלופית על איפה הוא למד ואיפה הוא טייל ומה הוא עשה ומתי הוא בכה ומתי הוא כך כך התרגש אבל הצליח לשמור הכל בפנים. הכל כבר היה לו בראש. בשביל זה הוא היה צריך למצוא לעצמו שם אז הוא הלך לחפש לו אחד. גם ככה לא היו דברים יותר טובים לעשות. היו לו משפחה וחברים שאפילו באו לבקר אותו בשלוש השנים האלה, אבל לא ממש היה אכפת לו מהם. קודם הוא היה צריך למצוא שם אחר כך אולי יהיה לו זמן גם לדאוג לסביבה.
יש ערפל היום, או שאולי זה עשן? הוא עובר דרכו מרחוב לרחוב. הוא חשש שייקח לו הרבה זמן להבין מה שיחרר אותו, מה גרם לכל השוטרים לברוח, אבל לשמחתו הוא מבין מייד. המלחמה מתרחשת בכל רחוב. היא הגיעה לפני שבוע לעיר שלו וגייסה את מי שיכלה לאחד מהצדדים ואת השאר הבריחה. הם קראו לזה המהפכה הירוקה אבל המורדים קראו לזה מלחמת העולם שש. לא כי היא הייתה השישית, היא הייתה השלישית, אלא כי היא הראשונה שהקיפה באמת שש יבשות. אחד המקומות שעליו היו קרבות רציניים היה אנטרקטיקה. נראה היה שזו הפעם הראשונה שהמלחמה הגיעה לשם.
הרחובות מסריחים ממטהרי אויר. הוא מנסה לאסוף שברי מידע. הרבה מפחדים לדבר איתו, לא יודעים מאיזה צד הוא, אבל הוא מצליח בכל זאת להבין קצת יותר. זה כנראה התחיל די מזמן במדינה רחוקה. הירוקים, כך הם קראו לעצמם, תפסו שם את השלטון בכוח. הם אמרו שהממשלה שלהם מחריבה את כדור הארץ ולא מוכנה לעשות שום דבר כדי לתקן את המצב. "זה החיים שלנו ושל הילדים שלנו, אנחנו חייבים לעשות משהו בעניין". הוא זכר את הארגונים הירוקים האלו, את ההפגנות שהם ארגנו. הוא עוד היה בחוץ אז. בהתחלה היו רק הפגנות קטנות של כמה משוגעים לדבר. ההפגנות האלה הלכו וגדלו וזה הפך להיות סמל סטטוס, כבוד, להיות חלק מהם. ההפגנות שלהם הפכו לאירועים אלטרנטיביים ענקיים, כמות האנשים שהצטרפה לארגונים השונים הלכה וגדלה. הוא זכר את כנסי הענק, את ההתלהבות בעיניים של האנשים, את ההתרגשות. את העבודה העצומה שהם השקיעו בעניין. הוא זוכר חברים שלו שנכנסו לזה חזק. הרבה מהם עזבו את העבודה שלהם והלכו לעבוד בהתנדבות בארגונים הירוקים השונים. הם מיינו זבל באינטנסיביות, לא הסכימו לשים באותו פח מחזור נייר עיתון ונייר הדפסה. בכל דבר מצאו הזדמנות לדבר על הצלת כדור הארץ ואיך האנשים צריכים לחיות כדי שיוכלו להמשיך להתקיים: שעמדו בתור בסופר, שהלכו ברגל לחתונה, שהיו אצל חברים שדלק אצלם האור הקטן בחדר של הילדה הקטנה שלהם למרות שהיא כבר נרדמה מזמן. תמיד הם ניסו להלהיב גם אחרים בעניין, לנסות לרתום אותם למאבק, לצרף גם אותם לארגון הירוק שהם חברים בו. הם לא הבינו איך האחרים לא רואים את החשיבות של כל הפרטים הקטנים האלה שהורסים את המקום בו כולנו חיים. הם אכלו רק ביצי חופש, מי מהם שאכל בכלל ביצים, ושתו רק חלב של עיזים שהם גידלו בעצמם בחצר הבניין דירות שבו הם גרו. ופעם אחר פעם למרות שהוחרמה להם העז הם היו מביאים חדשה, עד שהשכנים כבר התייאשו. לכן שהם באו אליו לביקור הוא לא יכול הציע להם דבר. הוא לא אהב לבשל ורוב האוכל שלו בבית היה חטיפים ואוכל קפוא, למקרים שיהיה רעב בלילה וכל המקומות מהם מזמינים אוכל יהיו סגורים. הם לא הצליחו לשכנע אותו ולא לאט הם הלכו והתרחקו.
הוא הולך ומתרחק מהכלא. הוא אדם חדש עכשיו, אדם שכן יש לו זיכרונות וטראומות וסודות, אחרת אי אפשר להגיע לשום מקום. הפעם הוא יהיה אדם נורמלי, הפעם הוא יגיע למשהו. אז הוא מתרחק מהמקום ממנו אמורים להיות לו זכרונות רעים ואותו הוא צריך להסתיר בסודות של ההיסטוריה החלופית שלו. הוא לא פוחד שזה יתגלה אי פעם כי אחרי המלחמה או אפילו במהלכה לאף אחד לא יהיה מספיק אכפת כדי ללכת לבדוק ולחפש. שיצא מהכלא היה דיי חמים אבל עכשיו פתאום נהיה כל כך קר בחוץ. תוך כדי ניסיון להתכרבל בעצמו, הוא שומע מטוסים וחושב אולי להיות טייס, שזה אומר שהוא צריך לחפש לו שם של טייס, אבל יודע שאין לו סיכוי, כדי להטיס מטוס באמת צריך לדעת איך עושים את זה. פתאום מישהו מושך אותו הצידה ולמטה הוא נופל על רצפה קשה שמועכת לו את האף, מתחת לגג בטון קטן שמגן עליו מהפצצה שנופלת חצי מטר מהמקום בו הוא עמד לפני דקה. כמה קלישאתי, הוא חושב, העולם כל כך נדוש. הוא מסתכל לראות מי הציל אותו. הוא נראה בערך בגילו רק הרבה יותר גבוה ועם שרירים הרבה יותר גדולים וגם יפה יותר. הוא התלבט אם לקנא או לא אבל הוא לא הספיק כי הבחור הזה נעלם מייד, משאיר אותו לנחש איך ולאן. הוא הניח שהוא נכנס לאיזו חילה תת קרקעית שהכניסה אליה הייתה מוסתרת. לא הייתה לו שום כוונה לנסות למצוא אותה, הוא רצה לצאת החוצה, לאוויר. אבל הפצצה שהכניסה אותו למיני בונקר המאולתר הזה, הייתה רק הראשונה. הוא יושב בפנים ושומע את הפצצות נופלות ללא הפוגה אחת אחרי השנייה. הוא שומע צעקות קרובות יותר ורחוקות פחות ולא מעז לצאת מהבונקר. הוא תוהה אם הפחד שהוא מרגיש זה חלק מזה שהוא נהיה אדם חדש או פשוט עד אותו רגע לא היה שום דבר בחייו שבאמת היה מפחיד. נראה כאילו ההפצצה לא נגמרת. גם אחרי שהכל נהיה שקט הוא מפחד לצאת. יושב בפנים, קשה לו לאמוד את הזמן. הבטן שלו מקרקרת בסוף הרעב מכניע אותו והצורך לאכול גורם לו לצאת החוצה. טעות, טעות איומה. כל ריח המטהרי אויר נעלם מגלה את החנה שהוא דמיין שמוחבאת מאחוריו. לפחות הוא כבר לא רצה לאכול, אולי להקיא אבל הוא השתלט על עצמו. זה לא זמן להקיא הוא ידע האנשים המעטים שעוד היו ברחוב לפני ההפצצה נעלמו לגמרי נשארה רק גופה אחת בקצה הרחוב. הוא חזר פנימה והתחיל לחפש בחושך את הדלת הסודית. מגשש בכל פינה עובר שוב ושוב על אותו מקום, לוודא שלא פספס שום דבר. הוא כבר החליט שהוא לא מקנא שהוא רק רוצה לברוח מהריח הנורא, מהלכלוך, מהצורך להקיא. שהוא כבר מתייאש מופיע הבחור משום מקום. הוא מעולם לא היה אידיאליסט אבל היה מוכן עכשיו להאמין בכל דבר שיציל אותו. הוא עדיין לא ממש הבין מי נגד מי במחמה הזאת לכן פחד להגיד משהו. הוא רק רצה להגיד שהוא בצד של הבחור הזה שהופיע שוב אולי כדי להציל אותו בפעם השנייה היום, אולי אפילו בפעם השנייה השעה. רק שהבחור הזה לא יחשוב שהוא שייך לצד השני.
"אני בצד שלך," הוא אמר בלי לחשוב יותר מדי.
הבחור צחק. "ואיזה צד זה יהיה?"
הוא היה מבולבל. הרעב הפחד הסירחון כבר הכריעו אותו בשלב הזה. והוא חשב שהוא קשוח. הוא רק רצה לנוח.
כשהתעורר הוא נמצא במקום שהרגיש בטוח. הרגיש, מילה מוזרה. הוא החליט שעומס הרגשות בבת אחת הכריעה אותו והחליט לקחת צעד אחד אחורה בלהרגיש, קיווה שהתוכנית הזאת תצליח לו. אבל היה שם נעים, לא קר כמו בחוץ. יש לו מיטה, מעט יותר טובה מהמיטה שהייתה בכלא אבל זה לא משנה לו. מולו יושבים מסביב לשולחן כמה אנשים ביניהם הבחור שהציל אותו ומדברים בלחש. הם רוכנים מעל משהו הוא לא מתעניין. כרגע רק הבטן שלו מעניינת אותו היא עושה קולות והם מסתובבים אליו. קמים מהר ומסתירים את הדבר עליו הסתכלו. הם מתקרבים. "רעב, אה?" שואל אחד מהם שאלה רטורית. אין לו כוח ענות והוא רק מהנהן. "תראה, אין לנו הרבה אוכל. נראה מה נוכל לארגן לך."
הם מביאים לו קצת לחם שאצלם לפני הבלגן קראו לו לחם מלא אז הוא היה יקר. מצחיק, הוא חושב, איך ברגע אני מחלק את החיים שלי ללפני ואחרי. הוא לא האמין אף פעם ברגעים המכוננים האלה שאנשים מסוימים טוענים שהיו להם בחייהם. רגעים שאנשים אומרים עליהם לפני ואחרי. והנה קרה לו אחד כזה. כנראה שהוא באמת אדם חדש אולי הוא מתחיל להיות אדם רגיל.
הם אומרים לו לנוח, הוא רואה שהם לא בוטחים בו והוא יכול להבין אותם. אבל הוא מפחד לצאת החוצה לבד. הוא צריך להפוך להיות אחד מהם ולא יודע איך. "אני אתנדב למשימה הבאה" הוא אומר עם פה מלא לחם. הם צוחקים. "כאן אין מתנדבים, כולם עושים מה שצריך לעשות". עובר שבוע. הם נותנים לו מיטה ואוכל אבל לא מדברים איתו ולא מרשים לו לצאת מהחדר. את אף אחד זה לא מטריד שעדיין אין לו שם. הם מפחדים, הוא מבין, וכדי לזכות באמונם הוא מחליט לצאת החוצה, להביא להם ידיעות מהאויב. הוא עדיין לא היה בטוח לגמרי מי הוא האויב אבל אחרי שנח שבעה ימים יש לו מספיק כוח כדי לצאת ולגלות את זה לבד. הוא ידע שהם לא יספרו לו. הוא מתגנב בבוקר מהמיטה. הלילות זה שעת הפעילות שלהם ואז הם נועלים אותו בלדר. ביום כולם ישנים. הוא יוצא החוצה. שום יש את הריח הנורא של המטהרי אויר. מצד שני הוא נזכר באלטרנטיבה ומברך עליהם. ברחובות יש חיים. כנראה כוחות המהפכה סיימו את ההשתלטות ואנשים חזרו לסוג של חיים. הוא הולך ברחוב, הערפל חזר. הוא הולך לשוק, ובשוק- סדר מופתי. אין לכלוך, אין רעש, אין שום פרי או ירק על הרצפה. בכביש חולפת מכונית בודדת עליה מוטבע בגדול פרח עם עלה כותרת נושר. הן לא פולטות גז, כנראה הן חשמליות. אין לו כסף, הוא אפילו לא יודע אם עדיין משתמשים במטבעות הישנים, והוא סתם עובר בין הדוכנים. בכל דוכן אורזים רק בשקיות נייר או בארגזי קרטון. כל האנשים מסתובבים עם עגלות בד שבנויות מעץ דק. רוב העגלות דיי ריקות. אנשים קונים מעט מאד, מלחמות זה לא עסק רווחי. ואז הוא מתחיל לשים לב לזה שבכל פינה עומדים אנשים בבגדים ירוקים בהירים הדומים למדים ועליהם סמל של פרח עם עלה כותרת אחד נושר. מההרגשה הכללית שהייתה במחילה ומאמירות פה ושם שהצליח לשמוע הוא יודע שמדים ופרח זה לא דבר טוב ומבין שזה האויב, הוא מקשר את זה למכונית שראה קודם, ומתחיל קצת לפחד. הוא מרגיש שהם סוגרים עליו ומתלבט מה לעשות, מצד אחד זה מסוכן מצד שני הוא רוצה להראות לאנשי המחילה שהוא יכול להביא תועלת ומצד שלישי, המדים בכלל לא האויב שלו אז אולי זה בכלל לא מסוכן. אישה אחת נעצרת על ידי חייל ועורך חיפוש בעגלה שלה. הוא מוצא שקית ניילון עם מים ושני דגי זהב בתוכה. החייל משחרר את הדגים במזרקה שבאמצע השוק ואת האישה מכניס למכונית ירוקה עם פרח גדול עליה. כל האנשים מסתכלים ומתלחששים. שתי עבירות כאלו חמורות על החוק בטח יכניסו אותה הרבה שנים בכלא. בדיוק שהאינסטינקטים שלו אומרים לו לברוח, ניגש אליו אחד מלובשי המדים. "יום יפה היום, לא?" הוא מנסה שיחת חולין. זה לא מצליח. החייל דורש ממנו את התעודות שלו שהוא מסביר שאין לו, שהכל נהרס בהפצצה לפני שבוע, החייל לוקח אותו לתחנת משטרה הקרובה. הוא רק מקווה שיצליח לצאת משם כדי שיוכל לחזור לספר איך זה נראה.
בתחנת המשטרה הכל מסודר. אין דפים, רק מחשבים עם מסכים קטנים כאלה שצורכים מעט מאד חשמל. הוא שומע שני אנשים בחדר השני מתווכחים אם צריך להקים תחנת כוח גרעינית לחשמל גם יותר קרוב לעיר החדשה שנכבשה או מה שיש בצד השני של המדינה מספיק. כנראה הם עדיין לא הספיקו ממש להתארגן, הוא חושב, והם מנהלים את כל העניינים שלהם במקום אחד. הוא מנסה לזכור כל פרט, כניסות יציאות, חדרי מדרגות, מנסה לשמוע שברי משפטים כדי שאם הוא יצליח איכשהו לצאת משם, יהיה לו מה לספר לאנשים המחילה והם יסכימו לשתף אותו בסוד שלהם. הם רוצים למלא טפסים. הוא לא מוכן לומר את שמו והם כועסים. בטוחים שהוא מהמחתרת והוא תוהה אם הם צודקים. הוא חושב שזה כבר הסוף שלו שנשמע פיצוץ ענקי וכל התחנת משטרה נהרסת. שני החיילים ששמרו עליו, אלה שהיה בטוח שהולכים להרוג אותו נקברים מתחת להריסות. הוא מתחת לחור בתקרה שכנראה נותר באיזו הפצה אז הוא ניצל. חבל הוא חושב, כל מה שזכרתי שווה עכשיו לכלום. אבל אז מגיע הבחור הגבוה. הוא מופתע לראות אותו שם. יש לו מזל שהוא אם אזיקים אז הם לא חושבים שהוא חלק מהירוקים. הם בורחים חזרה למחילה. הוא מנסה לספר להם מה שמע אבל כולם עסוקים מידי בחגיגות, אומנם פיצוץ המטה היה רק משהו קטן שלא יוציא את הירוקים מכאן אבל סוף סוף הייתה להם פעולה מוצלחת. בלילה הוא מספר להם מה שמע הם אומרים שכל שבוע מקימים תחנת כוח גרעינית איפשהו אז הם לא מתרגשים. הוא מקווה שהם יספרו לו מה קורה אבל הם עדיין לא בוטחים בו. הוא מנסה לשכנע אותם שהוא לא מהאנשים עם הפרח. הם מאמינים לו שהוא לא שייך להם אבל גם לא בטוחים שהוא איתם. הוא רק מבקש שיספרו לו על מה המלחמה, מה קרה. הם לא מאמינים לו שהוא אומר שעד לפני שבוע אפילו לא שמע על הירוקים והוא מוכרח לספר להם שהוא היה בכלא. עכשיו הוא צריך לחפש סוד חדש כדי לחזור להיות נורמלי. הוא מקווה שהוא יימצא בקרוב.
"המקום הראשון שבו הם השתלטו היה בפינלנד. מדינה קטנה, בלי הרבה זיהום אויר גם ככה. שם היה להם כוח רב. היו המוני אנשים שהיו חברים בכל הארגונים הירוקים. אז הם כולם התאחדו ובמהפכה צבאית מלאה תפסו את השלטון. העיפו את ראש הממשלה את כל הפרלמנט וקבעו חוקים חדשים נגד זיהום אויר, זיהום מים, זריקת פסולת. כל בטרייה נהייתה אויב העולם, כל בן אדם שלא היה חבר בארגוני ירוקים נחשב כשונא אדם ושונא חיים כאחד שלא אכפת לו מהילדים שלו מהמשפחה והחברים שלו. היית חייב להיות חבר אגודה ירוקה כלשהי כדי שתחשב אדם ראוי וכיוון שכולם התאחדו ובעצם הפכו לאיזו חברה גדולה, זה לא באמת היה משנה מה תבחר" הבחור הגבוה נעצר, רואים שקשה לו. "אני משם, אתה מבין? אני אז ברחתי משם, החיים שם הפכו להיות סיוט, אבל אחותי נשארה שם, היא הפכה להיות ירוקה שרופה, אני אל ידוע מה קורה איתה עכשיו" הגבוה עוצר בנקודה הזאת ולא מוכן להוציא עוד מילה אחת בנושא כל אותו ערב.
אחרי זה הוא מבין שהוא חייב להיות חלק מהם. הוא מעולם לא האמין בהצהרות פומפוזיות על מה נכון לעושת. ושחשב איזה אדם חדש יהיה הוא רצה לברוח מפוליטיקה מאידיאלים. כאלה אנשים יש דיי והותר במלחמה. הוא רצה היות משהו אחר, משהו גדול, חשוב, שאנשים בכל מקום יכירו אותו הוא ידע שאם רק יחשוב על זה מסיק הוא ימצא דרך להרוויח מהמלחמה. אבל איזה רצף אירועים מוזר הוביל אותו לנקודה הזו והוא כבר לא יכול לחזור אחורה. הוא חייב עכשיו להיות חלק מהמלחמה בירוקים.
הם בכל זאת לא נותנים לו לצאת החוצה לבד. זה מסוכן, הם טוענים. והם צודקים. הוא לא מכיר מספיק את חוקי המשחק, הוא לא יודע איך להתנהג, ומה אסור לעשות ואין לו שום תעודות. הוא מבקש אז לצאת עם מישהו כדי לראות קצת את העיר, לראות מה השתנה. אבל חלק גדול מאנשי המחילה מוכרים לאנשי המדים וזה מסוכן לצאת ביום, ובלילה הם אף פעם לא מוכנים שהוא ייצא, הם אומרים שזה אפילו יותר מסוכן מהיום.הוא מתחנן שיתנו לו תפקיד, אפילו הכי קטן. הוא רוצה להילחם בהם, הוא רוצה להחזיר את השלום אבל הם לא מוכנים. אז הוא נשאר במחילה כל הזמן. לומד לבשל ממה שיש-רק מוצרים בסיסים ביותר וגם זה בקושי. אין ספרי בישול והוא מנסה לזכור משהו מהילדות שלו שאבא שלו לימד אותו. הוא מצליח לשחזר חלק מהדברים בדרך כלל הוא מצליח לבשל משהו. לגבוה יש חום שמשאיר אותו מתוסכל במחילה. כולם בחוץ ורק שניהם נשארו בפנים. אחרי הפצרות רבות ובעיקר בגלל השעמום, הגבוה מוכן לספר.
"אחרי שהם ראו שזה שהם שולטים בפינלנד לא ממש שינה את החור באוזון, הם החליטו שהם פשוט צריכים להיות השליטים בכל מדינות העולם. כי השמירה וההצלה של כדור הארץ זה חייב להיות מאמץ גלובלי, דבר שנעשה בקצה אחד של העולם משפיע בסופו של דבר בקצה השני. תאורית הפרפר המפורסמת, היא ממש הפכה להיות חלק מהאג'נדה שלהם, כאילו הם המציאו אותה. אז הם רצו להיות אלו ששולטים על הפרפר. היה להם כוח אדיר. היה להם צבא של מדינה שלמה ובכל מדינה הרי היו ארגונים ירוקים עם מיליוני אנשים חברים בהם שהאמינו בצדקתם והיו מוכנים להילחם עליה. מדינה אחרי מדינה הם התחילו להשתלט בכוח צבאי ולהשליט את החוקים שלהם. עם התקדמות ההשתלטות מצב כדור הארץ נהיה יותר גרוע ולכן בכל מדינה נוסו חוקים חדשים נוקשים יותר. הם סגרו את כל המפעלים, גם את מפעלי המזון, כל האנשים היו צריכים ללכת לטחון את הקמח שלהם בתחנת קמח שהפעילו חמורים. הם פירקו את כל המכונית, אפילו את החשמליות, הרסו את כל האנטנות וניתקו את כל קווי הטלפונים הניידים, הם עשו פשיטות בבתים של אנשים כדי למצוא מכשירי חשמל אסורים. הקימו כורים גרעיניים מסוכנים בשנייה בשביל חשמל "פחות מזהם". לא כל המדינות הסכימו מייד להצטרף ל"אחווה העולמית" ושם הם היו צריכים להילחם. הם לא חסכו בשום נשק: פצצות, טנקים, לייזר, מטוסים. כל מיני חליפות מגן מחומרים מיוחדים לא מתכלים. כל הדברים הכי מזהמים שאי פעם האדם ייצר. הם אמרו משהו כמו שצריך הווה קשה יותר בשביל ליצור עתיד טוב יותר. הם אמרו שהם מוסיפים מעט זיהום במלחמה כדי שיהיה להם את הכוח לנקות את הכל. טוב, אתה רואה שזה לא קרה, האובך התמידי, הטמפרטורות המטורפות. זה הכל בגללם. הם מביאים מחקרים שמראים שזה בגלל מה שהיה לפני שהם הגיעו, מציגים את עצמם כמושיעים של כדור הארץ שהגיעו שנייה לפני שהוא עבר את נקודת האל-חזור ונהרס. ועצוב, אבל יש אנשים שמאמינים לזה."