עולם אילם מאת הילי ליאור

שמש סתווית הניסה את ערפילי הבוקר המנומנמים בחזרה אל הים. תליה שכבה על גבה, קשובה לרגעי השקט המעטים שנותרו ומחכה בציפייה לרגע שבו העולם יתעורר. השמש התמתחה בשמחה ושלחה קרני אור בהירות לקבל את היום החדש. קרני האור קיפצו בעליזות בין גבעולי הדשא, התפתלו בקלילות בין העלים האדומים והחומים שהתפזרו ברוח הקרירה וזינקו היישר אל עיניה של תליה, המסונוורות כעת.

תליה רק עצמה את עיניה בתגובה. היא אמנם אהבה את הסתיו ואת הזוהר האופייני לו, אבל היא לא קמה כל כך מוקדם במיוחד בשבילו. לא, היא קמה כדי לשמוע את העולם מתעורר. ועל פי ניסיון של כמה וכמה פעמים, נשארו רק דקות ספורות לכך.

ואכן, בטפטופים, העולם שהכירה התעורר אט – אט משנת הלילה שלו. תחילה, תינוק רעב. מיד לאחר מכן, אימו של אותו תינוק, עייפה אך מנחמת. ואז איש עסקים טרוד בכיפתור חולצתו, תוך אכילת ארוחת בוקר חפוזה. ולאחר מכן השטף התגבר ותליה חדלה מלנסות להתרכז באנשים הבודדים ובמקום זאת נהנתה מהרגשת התמונה הכוללת, מההרמוניה המוחלטת הזו, משירת החיים הרועמת, הרוחשת סביבה.

לפתע, התגבר קול אחד על כל שאר קולות העולם המתעורר. זו הייתה אמה, שקראה לה לחזור לביתה ומהר, כי הדרך לא קצרה ואסור לה לאחר לאוטובוס, כי אין מי שיסיע אותה היום. תליה שמעה את מורת הרוח של אמא, שלא אהבה את אותם שיטוטי שחר, כפי שהיא כינתה אותם.

תליה התרוממה בתנופה מהדשא הלח ונאנקה כשגילתה שכל גבה רטוב מהטל. תגובת אמא הייתה מידית וצוננת שהבהירה שזאת בעיה של תליה. "לא נורא", היא ניסתה לעודד את עצמה. "זה בוודאי יתייבש במהלך היום". אבל היא ידעה שעד אז גב חולצתה יגרד את גבה. נשמע היה שעובדה זו מצחיקה במיוחד את אחותה הקטנה של תליה. אביהרק ניסה לזרז אותה לחזור הביתה כדי שתספיק לאכול את ארוחת הבוקר, כי הרי זו הארוחה החשובה ביותר ביום.

תליה פתחה בריצה קלה במורד הגבעה אל כיוון ביתם המרוחק, אפופה ברעש העלים היבשים המתפצחים תחת צעדיה, באוויר הקריר והמלוח של הים שהתנחשל סביבה, ובריח המיוחד של אדמה מאובקת שנרטבה לא מזמן. הריח של הגשם הראשון, שירד אתמול בערב. בראשה חלפה המחשבה: "רק ביצה מקושקשת יכולה להפוך את הבוקר הזה למושלם יותר", בעוד היא פתחה בתנופה את הדלת ונכנסה, מתנשמת מהריצה הפתאומית. היא הורידה את נעליה בכניסה במהירות, פן האדמה הבוצית עדיין מן הגשם תלכלך את הבית. תליה הנידה בראשה לבבואתה התלויה על הקיר ושמחה לגלות שרק שני עלים הצליחו להיתפס בשיערה החום, המתולתל. שיא של ממש.

היא רצה במעלה המדרגות, מדלגת על אחת בכל פעם. אחותה קפצה הצידה ברוגז כשתליה נדחקה על פניה במסדרון וחטפה את תיק הבית ספר שנזרק בפינה אקראית אתמול בלילה, כשלא באמת חשבה על יום המחרת. היא חזרה בטיסה במורד המדרגות ואל תוך המטבח, שהתמלא בריח הביצה המטגנת. תליה נישקה את אמה על הלחי ושלחה לה את הכרת התודה שלה, כרוכה באושר המתוק שחשה.

כאשר תליה חיכתה לאוטובוס, כי בסופו של דבר הספיקה לסיים להתארגן הרבה לפני הזמן, היא חשבה על הבוקר הנהדר שהיה לה. ולפתע היא הבינה שכל כולו התאפשר בזכות דבר אחד, דבר מופלא אחד. הממסרים. תליה נקשה על עורפה בהיסח הדעת, שם נח עיגול המתכת הקטן. הם היו בכל, החל מהרמוניית הבוקר שלה וכלה בביצה המקושקשת. הם קישרו, העבירו, גישרו ומסרו. הכל. את כל רצונותיו, כל רגשותיו וכל מחשבותיו של אדם מאחד לשני, כמו מאות אלפי גשרים קטנטנים המקשרים בין בני האדם, שהיו בטווח הקליטה שלך כמובן, תמיד מקושרים, יד ביחד.

"מי יכול להגיד לי מתי הומצא הממסר הטלפתי?", שאל מר רובינסון את הכיתה, במחשבותיו כמובן.

תליה נאנחה. "בחייך, מר רובינסון. אין אדם בכיתה הזו שלא נשאל את השאלות האלו כבר אלפי פעמים", היא חשבה בקוצר רוח. תליה הייתה תלמידה סקרנית, אך חסרת סבלנות לעיתים, או כך היה כתוב לפחות בהערכת תלמיד שלה. זה היה נכון, היא אכן אהבה ללמוד דברים חדשים, לחקור את העולם סביבה. והיא באמת לא אהבה ששאר העולם, או הכיתה במקרה הזה, לא מתקדם בקצב שלה.

"תליה, התרכזי בשיעור", נשמע כעסו של מר רובינסון. "כן, אז מתי הומצא הממסר הטלפתי הראשון?"

כמו תמיד, כששאלה הופנתה אל כל הכיתה, התשובה התגבשה בתודעתו של תלמיד אחד, נשלחה אל כמה תלמידים נוספים ששיפרו אותה ולבסוף, כל הכיתה ידעה את התשובה, או את התשובה הפופולרית ביותר, בעצם. האנשים במשרד החינוך כינו את תופעת הפצת התשובה בשם: "למידת עמיתים". הם עודדו אותה.

"כן, זה נכון. בשנת 2070 הומצא הממסר הטלפתי הראשון, או בקיצורו הנפוץ: ממסר. ציון לשבח לרייצ'ל על התשובה הנכונה הראשונה. הערה לליאם ואלה- זה היה יותר מדי איטי. תליה- תתרכזי!"

תליה עשתה מאמץ עלאנושי להזדקף במושבה ולהראות מתעניינת במהלך השיעור, אבל גם היא וגם מר רובינסון ידעו שזו הייתה התחזות.

היא לא יכלה שלא להרגיש שמץ של התרשמות, כרגיל. מורים היו חייבים להיות בעלי תודעה מאורגנת להפליא, מהירה, חדה ובעלת קליטת ופליטת נתונים יוצאת מן הכלל. אין זה פשוט כלל וכלל לקלוט עשרים וחמש תודעות בבת אחת ולנסות גם ללמד אותן דבר מה. מה גם שאסור שהתלמידים יקלטו את התשובה מתודעתו של המורה, מן הסתם, כך שהמורה היה חייב להישאר מרוכז באופן מתמיד.

"תליה? תליה, מה קרה לך היום?" נשמעה קריאתו של מר רובינסון. היא שמעה את חיצי הלעג של הכיתה. התברר שבמהלך פרץ ההתרשמות הזה, היא פספסה את שאלתו של מר רובינסון.

"אני מצטערת, מר רובינסון. אני קצת עייפה". זו אמנם לא הייתה כל האמת, אך הוא לא היה מסוגל לדעת זאת.

"בסדר. אם כך, ננסה שוב. שאלתי הייתה למה שימש הממסר לראשונה".

"לתחנות חלל", תליה חשבה במהירות ולא יכלה להימנע מן המחשבה: "קל". נשמע היה שמר רובינסון שמע את הזלזול שלה.

"נכון. ותוכלי גם לספר לנו מדוע דווקא לתחנות חלל?"

"כי בחלל הרבה יותר פשוט, זול, מידי ואף לא פעם מציל חיים לחשוב את מה שרצית להגיד, במקום ממש… להגיד את זה".

"נכון מאוד. ותוכלי גם להמשיך ולספר לנו מה קרה לאחר מכן?"

תליה שכחה לרגע, אבל למזלה, חברתה אליס זכרה.

"תליה, השאלה הופנתה אלייך!"

"מצטערת מר רובינסון". אבל לא היה דבר שהיה יכול לעשות, כיוון שתליה כבר ידעה את התשובה. היא הועברה היישר מתודעתה של אליס אל תודעתה של תליה והשתקעה שם, כאילו הייתה שם מאז ומעולם.

"לאחר מכן, הממסרים "ירדו ארצה" לשימושם של האילמים, שאינם מסוגלים להגיד מה הם רוצים, ואז לתינוקות, בגלל אותו העיקרון. משם, הדרך כבר הייתה קצרה אל כל החברה".

"טוב מאוד, תליה ואליס. ועכשיו, שאלה אחרונה. מדוע את חושבת, תליה, שהממסרים אושרו לשימוש קולקטיבי? ואני רוצה הפעם תשובה שבאה מתודעתך בלבד".

תליה השתתקה ושקלה מספר תשובות. כל שאר הילדים הציעו תשובות, אך לאט- לאט, כמו שקרה עם השאלה הכיתתית, גם במקרה הזה התשובות השונות התפתלו והוכנסו לאחר מספר שניות אל תבנית אחידה, תשובה ברורה אחת מכל הכיתה. אך זו לא הייתה התשובה של תליה. זו גם לא יכלה להיות, בגלל ההנחיה של מר רובינסון. ותליה רצתה להוכיח לו שהיא כן מסוגלת להיות תלמידה סבלנית, שמסוגלת להקשיב בכיתה. לבסוף, לאחר מספר דקות מכובד של התלבטויות ושינוי הדעה, היא הצליחה להגיע לתשובה משלה, או לפחות רובה.

"אני חושבת… אני חושבת שהחברה הפכה למהירה מדי, לחסרת סבלנות מדי. הרי, פעם היו את כל הטלפונים האלו נכון? שהיו בהם את ההודעות שהיית יכול לשלוח ממכשיר אחד לשני. כל התהליך הזה היה לוקח לפחות שתי דקות, וזה עוד במקרה הטוב! והיה גם את האתר הזה, פייסבום, או משהו כזה…" היא נעצרה, מנסה להיזכר בנאמר בספר: "ההיסטוריה של התקשורת". היא אהבה את הספר הזה. "בכל מקרה, הנקודה היא, שבמשך הזמן דרכי התקשורת האלו לא היו… מידיות מספיק. החברה רצתה את זה עכשיו ומהר. שתי דקות לא סיפקו אותה, וכך גם לא חמש השניות בפייסבום. האנשים היו זקוקים למידיות הזו שהממסרים מציעים והם לא יכלו להתאפק יותר. וגם, אני חושבת שנמאס להם מזיופים. הרי, יש מלא אגדות על איך פעם אנשים היו מתחזים לאנשים אחרים, או משקרים לגבי מה שהם חושבים או מרגישים באמת. היום אף אחד כבר לא יכול לעשות את זה. היום אנחנו…", תליה ניסתה למצוא את המילה הנכונה. "היום אנחנו כנים", היא סיימה בגמגום, בידיעה שלא הצליחה למצוא את המילה המתאימה בשבילה.

מחשבותיה של הכיתה הביעו הלם מהנאום של תליה. גם היא עצמה הייתה די המומה. מתי היא הספיקה לחשוב את כל הדברים הללו? חצי מהם היא אפילו לא ידעה שתאמר, עד שממש אמרה אותם.

"טוב… מעולה, תליה. מעניין מאוד, יסודי מאוד. בתור שיעורי בית, כיתה, אני רוצה שתחשבו טוב על מה שתליה אמרה כרגע ותנסו גם אתם להביע דעה בנוגע לשאלה, אבל אני מדגיש- דעה שונה מזו של תליה. יפה מאוד. משוחררים".

 

רוב התלמידים כבר קמו מכיסאותיהם כשתלמיד אחד חשב לפתע: "רגע, מר רובינסון! זה שיעור בוקר!"

כולם נעצרו.

"אוי, צודק בהחלט, ניל. בבקשה, כולם, רק רגע אחד. אתם צריכים לדקלם את המנון האחדות".

כולם כאחד הזדקפו ועצמו את עיניהם. מחשבה יחידה הדהדה בכיתה בתודעתם של עשרים וחמישה תלמידים ומורה עייף אחד.

 

"אני, כאדם וכאזרח, מקבל על עצמי את אחדותה של חברתנו.

אני מקבל על עצמי לשפוט אדם על פי מחשבותיו בלבד ולא להניח לאף גורם חיצוני להטות את שיפוטי.

אני מקבל על עצמי את האחריות לקבל אדם ולאהבו יחד עם חסרונותיו ופגמיו, כי הוא אחי למחשבות והיא אחותי לתודעה הציבורית.

אני מקבל על עצמי את החובה בלכבד את עצמי ואת החברה בכך שלא אפגע באף אדם במכוון, אלא רק על ידי מחשבות בלתי נמנעות.

אני מקבל על עצמי את ההרמוניה המוחלטת ואת שירת החיים.

אני מודע לכך שכל אחת מן החובות הקודמות הינה חיונית לאחדותנו כחברה אחת, תודעה אחת, ישות אחת".

 

וזה היה הסוף. הם היו חייבים לדקלם את ההמנון הזה בכל בוקר כדי להזכיר לעצמם את הכללים הכלליים ואת יתרונותיהם ומטרתם של הממסרים, שהשנה חגגו "100 שנים של שיפור חיינו", כפי שהממשלה קראה לזה. תליה הסכימה איתם, אם כי היא לא אהבה את המנון הבוקר. היא זכרה את יתרונותיהם של הממסרים, היא לא הייתה זקוקה לתזכורת יומיומית, תודה רבה. אבל היא הייתה היחידה שחשבה כך. היא יכלה לשמוע זאת.

 

 

המים יצרו על התקרה צלליות אור מהפנטות. תליה לא הייתה בטוחה איך צללית מסוגלת להיות מורכבת מאור, אבל זה מה שהדוגמאות התזזיתיות היו- צללים של אור. היא עמדה עם ראשה מורם, מוקסמת.

"זה יכל להיות עורו של נחש ים. או חתיכת מבגד זוהר של בתולת ים. או-"

"חדל קשקשת ממסרית!", קטעה מחשבה חדה את דמיונותיה. אישה רחבה עם שיער שחור חלק אסוף בגומייה אדומה נעמדה מולה ומול שאר בנות הכיתה. "ברוכות הבאות, בנות, לשיעורי השחייה של כיתה ט'. שמי קרן ואני אהיה המורה שלכן. עכשיו, אני מודעת לזה שאף אחת מכן מעולם לא הכניסה את ראשה למים, וזה לגיטימי לגמרי, אבל אני רוצה שכבר היום כל אחת תספיק לעשות לפחות שני סבבים. בסדר? יפה. תסתדרו כאן בטור לפני".

תליה דשדשה אל עבר הטור הנרקם בין שלוליות המים המפוזרות סביב הבריכה. זה היה נכון, היא מעולם לא הכניסה את ראשה למים. היא מעולם לא נדרשה לכך.הכנסת הראש למים הורשתה רק לתלמידי תיכון ומעלה. היו שמועות שכל מי שינסה והוא לא בגיל תיכון, לא יוכל לעמוד בזה. במה בדיוק, זאת לא ידעה.

הבנות החוששות דחפו ונדחקו אחר על פני השנייה, כך שיצא שתליה תהיה השלישית. היא בלעה את רוקה. שלישית.

קרן נעמדה עם פניה אל התור. "תנו לי לגלות לכן כבר עכשיו על מה כל העניין", היא חשבה, "הממסרים לא פועלים תחת המים. זה הכל".

בהלה התפשטה כאש בשדה קוצים בין תודעות הבנות, וחסמה כל ניסיון מצד קרן להרגיע את הכיתה המפוחדת. תליה, מצדה, ניסתה להדוף את שטף הבלבול הזה והשתדלה להתמקד ברגשות שלה, במחשבות שלה. זה היה כמעט בלתי אפשרי. פחד שלא היה שלה הציף אותה והכניע כל מחשבה רציונלית. אילולא מורת השחייה הייתה משגרת מחשבה חדה כתער בין הבנות, גם תליה עצמה הייתה מתבוססת בפחד המשתק הזה.

"בנות!", שודרה המחשבה החזקה מאחת לאחת. המחשבה הייתה כל כך חזקה, שכמה בנות לחצו על רקותיהן בכאב. לאחר מכן, לא היה צורך עוד במחשבות חדות. הבנות השתתקו.

"בנות", פתחה קרן פעם נוספת. "קודם כל אני רוצה להבהיר משהו: צריך יותר מכמה טיפות של מים כדי שהממסרים יחסמו, אז אל תדאגו, אתן יכולות להתקלח, כמו תמיד. עכשיו, אני מבינה שזה יכול להיות קצת מבהיל, אבל אני יכולה להבטיח לכן שזה בטוח לחלוטין. אני אהיה בדיוק כאן ובמרחק עשרה מטרים מכאן נמצא חדר האחות, אז אל תדאגו".

הבנות לא הגיבו. הן רק עמדו, פניהן הלבנות אל המים המלחששים, ממתינות באימה להוראות.

קרן פירשה את השתיקהכהתרככות. "יופי, בסדר גמור. אז זה מה שהולך להיות- אני אסביר עכשיו מה עליכן לעשות כשתהיו עם הראש מתחת למים, כי אז כבר לא תוכלו לשמוע אותי. היום אנחנו רק נתנסה. אז אני רוצה שכל אחת תעצור את נשימתה לפני הכניסה למים, ככה-", היא הדגימה, "ותכניס את הראש למים עד מעל לקו השיער. תישארו כך עד שאתן מרגישות שאתן חייבות לקחת אוויר, ורק אז תרימו את הראש מעל למים. הכל מובן?"

חלק מן הבנות הנהנו בחוסר תשומת לב. רובן הגדול פשוט שתק ובהה במים.

"הנה, תנו לי להדגים לכן", היא אמרה וקפצה למים. טיפות ענק נתזו על תליה ושאר הבנות, כולן קופצות בהפתעה אחורה כדי להתרחק מהמים השטניים. ראשה של קרן הופיע מעל למים ותליה שמעה את אותה חושבת: "הנה, עכשיו אני הולכת לצלול ואתן לא תוכלו לקלוט אותי יותר, וגם אני לא אתכן. אבל אל תדאגו, זה יהיה פחות מחצי דקה". ואז היא נעלמה. המים בלעו אותה כמו הלוויתן הנורא מהאגדה ההיא. האגדה הזו תמיד הפחידה את תליה עד מוות. היא ניסתה לחפש את תודעתה של קרן בין כל שאר התודעות, אך לשווא. קרן אכן נעלמה.

אך כעבור 23 שניות, לפי ספירתה של תליה, קרן נחלצה מתוך המים, מתנשפת ואיתה גם התודעה שלה. היא עלתה אל שפת הבריכה וחשבה: "אני לא מצפה מכן להצליח לשהות כל כך הרבה זמן מתחת למים, אבל בואו נגיד שהמינימום זה עשר שניות, בסדר?"

ואז הבת הראשונה בטור נכנסה, רועדת. תודעתה נעלמה, אבל לא עברו 5 שניות והנערה חבטה ברגליה וידיה במים, התרוממה במאמץ וכל תודעתה זועקת פאניקה מוחלטת. קרן משתה אותה מן המים.

"הנה, ילדה. תתנגבי במגבת הזו ולכי למרפאה. האחות כבר תיתן לך משהו שירגיע אותך, בסדר?"

גם תגובתה של הנערה הבאה הייתה דומה, רק התבטאה בצורת דמעות. תליה צעדה צעד אחד, מביטה על הנערה הדומעת. "אנשים כבר מזמן לא מוציאים הגה בימינו", היא חשבה. "אפילו לא כשהם בוכים". צעד נוסף. רגליה הגיעו אל המדרגה הגבוהה ביותר. "'השרירים התנוונו', זה מה שהמדענים אמרו", היא חשבה, נצמדת לנושא האקראי הזה כאל גלגל הצלה, מבועתת מן המחשבה שאולי ותחשוב בטעות על המשימה האימתנית העומדת לפניה. "אנחנו כבר לא יכולים לדבר, אבל אנחנו גם לא צריכים", היא חשבה. המים הגיעו עד מותניה. "זה מה שהם אמרו, המדענים". המים דגדגו את צווארה. "כי יש לנו את הממסרים". היא לקחה נשימה עמוקה וצללה אל מעמקי השקט.

זה קרה בבת אחת, השקט. אני לא יודעת מדוע חשבתי שזה יהיה הדרגתי יותר, שיהיה לי זמן להתרגל. בכל מקרה, זה לא קרה. זה היה במכה אחת. לפתע, העולם שלי השתתק. הוא לא היה קיים יותר. הייתי רק אני… עם עצמי. זו הייתה מחשבה מפחידה כל כך, מבעיתה כל כך, שכמעט ועליתי למעלה, רק כדי להרגיש שוב את כל התודעות המחוברות ביחד ואת עצמי ביניהן. 'אבל איזה עצמי בדיוק היה שם?', חשבתי, והזדעזעתי לחשוב שאף אחד לא שמע את המחשבה הזו. פקחתי עיניים באיטיות ולא ראיתי כלום, סתם כחול מטושטש. 'איזה עולם בודד', חשבתי, ושוב- לא היה אף אחד שישמע את המחשבה הזו. 'אבל זה עולם חדש', מחשבה זו עלתה ונצנצה כפנינה בקפלי תודעתי, מגרה, מרגשת, שונה. מסקרנת. כבר לא היה לי אכפת כמה זמן אני במעמקי השקט האלו, או אם אני זקוקה לאוויר בכלל. זה לא היה רלוונטי. כרגע, הייתי זקוקה למשהו הרבה יותר חשוב מחמצן.

 

תליה מצמצה אל תוך אור לבן וניסתה לשחזר את עקבותיו הערפיליות של החלום היפיפה שהיה לה. היא איבדה את ההכרה מתחת למים, היא הייתה די בטוחה בזה. אחרת, למה שבחור יסנוור אותה עם פנס? או שאימה תעמוד מתוחה לצד המיטה הלבנה שלה?

אבל כל זה לא היה חשוב עכשיו. היה לה את החלום הטוב ביותר שחלמה אי פעם. זה לא היה בתוך המים, היא הייתה בהכרה בחלק הזה. זה חייב היה להיות כשאיבדה את ההכרה. זה היה חלום מופלא, חלום מדהים, אבל היא לא הצליחה להיזכר על מה הוא היה.

"תליה? תליה, את שומעת אותי? מצמצי פעמיים אם כן". לפתע, מחשבתו של האיש בראשה צרמה לה. היא מצמצה פעמיים.

"אה, נהדר. שלום תליה, אני דוקטור גרין. הוזעקתי לכאן בגלל תלמידה אחת שאיבדה את הכרתה מתחת למים, בגלל חוסר חמצן. את יכולה לנחש מי זו?" היא כמעט גלגלה עיניים.

"טוב, נכון, זו באמת היית את. איך ניחשת?" הוא נעצר לצחוק מהבדיחה של עצמו. "בכל אופן, אני מוכרח להגיד תליה שמימיי לא נתקלתי במקרה כזה. לרוב אני רואה תלמידים שאיבדו את ההכרה מחוץ למים, לא בתוכם. אבל אל תדאגי, את תהיה בסדר גמור. את רק צריכה לנוח קצת, בסדר? אני מאשר לך להיעדר מהלימודים מחר, כדי שנהיה בטוחים במאה אחוז שאת בסדר, אוקיי? אוקיי. אני אבוא לבקר אותך בעוד יומיים. להתראות בינתיים, תליה!" והוא הלך.

אימה כיסתה אותה בשמיכה, דבר שלא עשתה מאז תליה הייתה ילדה קטנה. היא נשקה למצחה, חשבה חרישית: "אני אוהבת אותך ילדה שלי. נסי לישון קצת", והלכה. תליה יכלה לשמוע את כפכפיה נוקשים על מדרגות העץ בעוד היא יורדת אל המטבח, או אל הסלון. היא יכלה להרגיש איך העייפות סוחפת אותה לאט – לאט, עוצמת את עפעפיה, מרפה את שריריה. ואז, בדיוק בנקודה שלפני השינה, בנקודה הכל כך קריטית הזו, תליה נזכרה בכל פרט ופרט בחלום שהיה לה. הוא באמת היה מושלם. חלום מלא כל כך, מציאותי כל כך, מעניין כל כך, חשוב כל כך. תליה מעולם לא חוותה חלום שכזה. היא חייבת לתעד אותו איכשהו, פשוט חייבת. אסור לה לשכוח אותו שוב.

ואז, בעודה צפה אל עולמה העוטף של השינה, מחשבה קשה ניטעה בראשה, משהו בין אתגר לכורח. "אסור שאף אחד ידע עליו", מלמלו מחשבותיה העייפות. תליה הסכימה איתן לחלוטין. החלום הזה היה אחר, מיוחד. הוא היה שלה.

 

תליה התיישבה במיטתה, מביטה אל הים הנשקף מחלונה ותהתה על אתמול.  היא עברה על כל אירוע בנפרד, ממקמת אותם בזיכרונה. בדיוק כשהגיעה אל מחשבותיה שלפני השינה, אמה נכנסה לחדר.

"בוקר טוב, אהובה שלי. איך את מרגישה? אני שומעת שאת חושבת על אתמול". תליה יכלה לשמוע את אהבתה וסקרנותה של אמה.

"בוקר טוב, אמא", חשבה תליה בחמימות. "אני בסדר עכשיו, באמת".

"יופי, יופי. אבל אני רוצה שהיום תנוחי, בסדר? בלי התרגשות מיותרת"

"אוקיי" חשבה תליה, וחשבה שהשיחה נגמרה, אבל אמא נשארה בחדר. היא שידרה חוסר נוחות.

תליה שלחה את תהייתה עם דאגה קלה.

"זה רק ש…", חשבה אמה, תודעתה מהססת. "תהיתי… על מה חשבת לפני שנרדמת? נבעה ממך רק החלטיות נחושה, מתוקה שלי, אבל לא הצלחתי להבין על שום מה".

פרץ קטנטן של הפתעה משמחת גלש אל תודעתה של תליה. "אה, לא משהו חשוב. אני אפילו כבר לא זוכרת". חשבה תליה. המשפט הראשון היה נכון לגבי אמה, כך שהוא לא אמור להישמע כשקר. המשפט השני אמנם היה שקר, אבל תליה קיוותה שאמה תאבד את התעניינותה לאחר המשפט הראשון ולא תשים  לב לשני. זה עבד. אמה חשבה בנינוחות: "אוקיי מתוקה, אם את אומרת. נוחי עכשיו. אם תרצי משהו, אני למטה".

אמה הלכה ותליה חשה בהתרגשות מזמזמת בה. היא נזכרה עכשיו בשיעור היסטוריית ממסרים ישן. הם למדו על טווחי קליטה של הממסרים ולפתע, אחד הילדים שאל אם ההורים יכולים לשמוע את החלומות שלהם. המורה רק צחקה ואמרה שלא, הם לא יכולים. היא ניסתה להמשיך בשיעור, אבל הילד קטע אותה שוב. הוא שאל אותה למה. המורה הביעה את מורת רוחה, אבל בכל זאת ענתה על השאלה בחוסר סבלנות. היא השיבה שהממסרים משדרים רק את המחשבות המודעות, כי אם ישדרו גם את כל המחשבות הלא מודעות, זה יהווה עומס יתר על הממסרים. מה גם, שלשדר מחשבות תת הכרתיות יהיה בזבוז של אנרגיה, כי לרוב הן מאוד מופשטות וקשה להבין אותן. כך גם חלומות. רגע לפני ההרדמות, הממסר מזהה את הכמות העולה של ההורמונים המגרים לשינה, שנקראים בין היתר 'הורמוני חושך', ונכבה. בבוקר, כשהכמות יורדת, הוא נדלק.

תליה הקפידה לחשוב אך ורק על השיעור ולא על התובנות העולות ממנו. "אבל", היא הבינה לפתע, "בלילה, אני לא אוכל לתעד את-" היא עצרה בעצמה בזעזוע. היא כמעט חשבה על זה. על ה-  לא! היא נזפה בעצמה. אסור לה לחשוב על זה. אבל, אם היא לא יכולה לחשוב על… זה, איך תוכל בכלל לתעד את זה? "אני צריכה לצאת מכאן", החליטה תליה.

מיד הגיעה תשובתה של אמה. "אין סיכוי", אמרה תודעתה בבירור.

"נו, אבל אמא! אוויר צח יעשה לי טוב… זה מה שאת תמיד אומרת!" חשבה תליה בתחנונים.

היא הרגישה איך אמא קיבלה לאט – לאט את אמיתות דבריה ולבסוף, נתנה את אישורה. "אבל לא להרבה זמן", היא התרתה בה.

תליה רק הסכימה בשמחה. היא קפצה מהמיטה, התלבשה במהירות וזינקה החוצה, אל האוויר הקריר. היא רצה, מתרחקת ככל הניתן מטווח הקליטה של אמה. היא נעצרה רק לאחר עשר דקות, מתנשפת, ידיה על מותניה. "אני לא בכושר", היא חשבה. אישה שעמדה ומכרה שרשראות בדוכן שבהמשך הרחוב חשבה כמוה. כך גם ילד שישב בבית הקפה מולה. המלצר באותו בית קפה שאל אותה אם תרצה כוס מים. היא הודתה לו וסירבה. הוא הציע לה את עסקית היום, מנה בשרית עם מרק. לפני שהספיקה להגיב, האישה מדוכן השרשראות הזמינה מנה כזו. הילד ביקש מילקשייק. המלצר-

"די!!" צרחו מחשבותיה של תליה. היא כיסתה את אוזניה בידיה, אבל זה לא עזר, מן הסתם. זה היה רק אינסטינקט פרימיטיבי, כשמה שאנשים שמעו עוד הגיע אליהם בצורת גלי קול, ולא באותות חשמליים. "אני צריכה שקט. אני צריכה שקט. אני צריכה שקט", היא חשבה שוב ושוב, מנסה להפוך את המחשבות שסביבה לרעש לבן. זה לא עזר. ואז, הפציע בה רעיון. היא ביקשה מהמלצר מפית ועט, לקחה נשימה עמוקה, והחלה לרוץ שוב.

הפעם, הריצה שלה לא נמשכה זמן רב כלל. בית הספר היה במרחק של שני רחובות מהנקודה שבה נעצרה לפני כן. היא הציצה בשעון הקיר. 13:20. יופי. התלמידים בארוחת הצהריים, מה שאומר שיש לה עד 13:45. היא חמקה בחשאי לבית הספר, מקפידה לחשוב אך ורק על שיעורי בית ולימודים, כמו תלמידה טובה. עם קצת מזל, אף אחד לא יתייחס אליה. היא אחזה במפית בחוזקה, כל כך בחוזקה, שכמעט חששה שתתכווץ לכדור. "זו האפשרות היחידה שיש לי", היא חשבה בנחישות.

דלתות הבריכה לא היו נעולות. תליה מיקמה את המפית עם העט עליה במרחק בטוח מן הבריכה וקפצה למים, עם כל בגדיה.

זה היה כל כך לא נוח. מכנסי הג'ינס הכבידו עלי כל כך שכמעט שקעתי. החולצה נתלתה סביבי, מרחפת כמין בועה שמנמנה המקיפה אותי. אבל כאן, בשקט, יכולתי לחשוב. נכון, אמנם לא יכולתי לקחת איתי את המפית והעט למים, אבל כאן לפחות יכולתי לתכנן איך אני רוצה לתעד את החלום.  נחשול גאווה עצמית גאה בי. כתיבה. כתיבה נשמעה כמו דרך התיעוד הנכונה ביותר. הרשתי לרגשות להסתחרר בקרבי, בלי הביקורת שכמעט תמיד נוספת אליהם.

אוויר.

תליה עלתה מן המים במאמץ וגמעה אוויר.

טוב, אני חייבת להתרכז. לא נותר לי עוד הרבה זמן. אז מה אני רוצה לכתוב? ואיך אעשה את זה? אני יכולה לנסות לכתוב שורה בכל פעם. כן, אם אצליח להתרכז מספיק, ולא לחשוב על השורה הקודמת, אולי אוכל להשלים את החלום.אבל כמה זמן עוד נותר לי?

תליה עלתה במהירות אל פני המים. 13:32, תקתק השעון הגדול שמעל הבריכה. 13 דקות. היא רצה אל המפית, נוטפת כולה, אחזה בה בעזרת מגבת תועה, והניחה את המפית ואת העט על גבי המגבת, צמוד לשפת הבריכה. היא חזרה אל המים.

טוב, אז שורה בכל פעם. ברגע שאתחיל לחשוב על השורה הבאה, אצלול ואחכה. ואז עוד שורה. ואחריה עוד אחת. ואז… קדימה.

תליה אחזרה בעט בזהירות וכתבה שורה יחידה. היא צללה.

היא כתבה שורה נוספת, וצללה.

עוד שורה נכתבה.

ועוד שורה.

עוד שורה.

עוד שורה.

13:45.

בפעם הבאה שתליה הגיחה מן המים, המפית לא הייתה במקומה. היא הייתה בידה של אחת הבנות, שקראה כל מילה ומילה שתליה הספיקה לכתוב. מה שאמר, כמובן, שיחד עם קריאתה של אותה נערה, כל אדם נוסף שהיה בטווח הקליטה שמע את קטע חלומה של תליה. וכל אדם שהיה בטווח הקליטה וחשב על אותו הקטע, גם האנשים שהיו בטווח הקליטה של אותו אדם שמעו את החלום. וזה רק המשיך והתרחב, אדוות תודעות אכזרית וחסרת רחמים. ואז, טיפין טיפין, החלה "למידת העמיתים", אותה תופעה המאחידה את התשובה של כלל הכיתה לתשובה מגובשת אחת. והתשובה של כל האנשים האלו הייתה חד משמעית. היא הייתה צחוק. צחוק בז, משפיל, לועג, שקרע את ליבה של תליה לגזרים קטנטנים ורמוסים.

"אני בכלל לא ביקשתי מכם לקרוא את זה!" היא זעקה במחשבתה. "הוא היה שלי!" היא חשבה בייאוש , אבל זה לא שינה דבר. היא ידעה שזה לא ישנה דבר. מרגע שהחלום שלה שודר אל כל אותם אנשים, הוא התקבע בתודעותיהם ושכן שם, כאילו היה שם מאז ומעולם. הוא היה גם שלהם עכשיו. כי זה היה מה שהממסרים עשו. שיתוף והאחדה, שיתוף והאחדה, עד שכל מה שנותר היה תודעה יחידה, ישות אחידה, אפורה ומנוונת. המילה "שלי" תאבד את משמעותה, אם לא אבדה כבר, כי לא היה קיים יותר דבר כזה. זה יהיה כמו כל אותם אגדות ומיתוסים. תליה ראתה את זה עכשיו. היא הבינה. וכך, בעוד גלי הצחוק מתנפצים על תודעתה, רגליה נשאוה משם, בלי הבחנה בכלל לאן.

 

גלי הים ליחכו את אצבעות רגליה של תליה. "מתי הורדתי נעליים?" היא תהתה, אבל לא הקדישה לכך מחשבה רבה. בראשה התרוצצה מחשבה אחרת.

השמיים היו מקשה בודדת של עננים אפורים. הגלים היו בצבע כחול מרגיע, כמעט סגול בנקודות מסוימות, רחוקות. לא הייתה נפש חיה על החוף החולי, שהתקשט בצדפים ורדרדים מעודנים, שהגלים ליטשו והחליקו. תליה הסתובבה אחורנית. מהנקודה שבה עמדה יכלה לראות את ביתה, מטושטש קמעה עקב רסס הגלים והערפל הלבנבן של הים. הוא ניצב שם, בודד. כמוה. היא החזירה את מבטה אל הים ותהתה אם יהיה לה האומץ לעשות את זה. את זה. היא לא הייתה מסוגלת להשלים את המחשבה, כאילו ניסתה להגן עליה. כמו החלום שלה. טיפות חמות זלגו מעיניה. דמעות בלי קול. תליה הרגישה כאילו חלק בלתי נפרד מאישיותה נתלש מליבה בברוטליות ונוקר למוות על ידי אוכלי נבלות. היא ידעה שזו מחשבה דרמטית לחשוב על חלום שחלמה בלילה הקודם, אבל ככה היא הרגישה. "היה שם יותר מ"רק" חלום", הבליחה מחשבה בראשה. זה היה נכון. היא יכלה להרגיש זאת בליבה.

ושוב, תהתה אם יהיה לה את האומץ ל… לעשות את זה. והיא הבינה שכן. היא החלה להיכנס אל המים הקרים, מסרבת להביט אחורה אל ביתה, מסרבת להשיר את מבטה אל העולם שאכזב אותה.

 

המים הקפואים הגיעו כבר עד חזי כשנשמע הקריאה מן החוף המרוחק. קפאתי במקומי, נותנת לגלים לנדנד אותי מצד לצד. "זה לא יכול להיות", חשבתי. לא הרגשתי בשום תודעות. הייתי לבדי, הייתי בדממה. הסתובבתי. הרחק, על החוף, היו דמויות. אמנם לא הרגשתי בתודעותיהן, אבל הן היו שם, ללא ספק. התקדמתי אליהם עד שיכולתי לראות בברור יחסי את פניהם.ועדיין, לא הרגשתי אף ולו בתודעה אחת. הם היו בכל מיני גילאים, צורות וגדלים.  אדם זקן עמד באמצע קבוצת הערב רב הזו. הוא החל לדבר ואני מעדתי אחורה, מבועתת.

הזקן הזה דיבר. הוא ממש, דיבר. אני שמעתי אותו, אבל לא בדרך הרגילה. שמעתי אותו באוזניי, אוזניי שמעולם לא הקדשתי להן מחשבה. אוזניי, שקלטו עכשיו את צלילי גרונו הניחר של הקשיש.

"זה בסדר, ילדה. לא ניפגע בך". קולו היה משובש, מקוטע ועמום, שונה לחלוטין מקול המחשבות. אבל הוא נישמע כנה. התרגשותי גאתה. שמעתי קולו של אדם. קול, קול מנוון מחוסר שימוש וכמעט בלתי אפשרי להבנה, אבל קול. ניסיתי לענות לו בדרך כלשהי, אבל לא מצאתי את השרירים המתאימים שיפיקו את תשובתי.

הוא הניד בראשו. "זה בסדר, את תצליחי אם תתאמצי. אם הגעת עד כאן, אין ספק שהמאמץ לא זר לך", הוא כחכח בגרונו וענה על שאלה שלא הצלחתי לשאול. "אנחנו מתצפתים על החוף הזה ועל עוד כמה נוספים. אני לא חושב שיפתיע אותך שרק אנשים מאוד מסוימים נכנסים למים לשם השחייה. כשאנשים עושים זאת, אנחנו מגיעים. ואז, אנחנו מזמינים אותם להצטרף אלינו".

הרמתי גבה בתקווה שהזקן יקלוט את כוונתי.

הוא חייך ופרש את ידיו הגרומות לצדדים. "שמנו הוא "קולות של חופש". אנחנו פועלים כמחתרת, נסתרים, אך פעילים. מטרתנו היא לשחרר את החברה מן הממסרים, ההמצאה הקטלנית ביותר של האנושות". הוא בחן אותי במבטו. "אני חושב שהבנת את זה כבר. אז-", הוא אמר, קולו מתרומם לצעקה צרודה. "האם תצטרפי אלינו?"

לטשתי בו מבט. זה מטורף. זה מטורף לגמרי. זה לא נורמלי, זה לא שפוי, זה פסיכי.

אבל זה נכון.

התאמצתי. התרכזתי. חיפשתי עמוק בתוכי, מתחקה אחר שרידי שרירים שלא השתמשתי בהם מעולם. ואז, בעוד הגלים משמשים לי כמנגינת רקע, קולי הגה את מילותיי הראשונות בעולם הזה.

והקול הזה, הצרוד, המחוספס, היה שייך רק לי. 

והוא היה היחיד בעולם אילם.