15 – מי יבנה בית

אצבעות קטנות גיששו בתוך הקופסה, לפתו קוביה, הרימו.
"אני צריכה אדום", אמרה טליה.
ניסן הניח את הקוביה הירוקה בערמה שלידו ונטל אחת אדומה. טליה לקחה אותה ממנו והידקה אותה למקומה. היא המשיכה להדק קוביות כחולות מאלה שכבר היו לה. ניסן שוב מיין קוביות מהקופסה לפי צבען וגודלן, יוצר ערמות קטנות. זו תמיד היתה חלוקת העבודה ביניהם כשהיו בונים בתים. הוא היה מכין את החומרים וטליה היתה מחברת הכל יחדיו. תכונותיהם השלימו זו את זו. ניסן אהב סדר וארגון. טליה יצרה.
הפעם הלכו על פרוייקט גדול וסבוך, וניסן חשש שמה יאזלו כל הקוביות. היה חשוב מאוד להשלים את הפרוייקט, אבל איך ישכנע את אמא לרכוש עוד קוביות? גם זה היה התפקיד שלו תמיד, לשכנע את אמא לקנות להם את מה שרצו.
"מה אתם עושים, מתוקים שלי?" שאלה אמא מלמעלה.
ניסן וטליה הרימו את עיניהם.
"אנחנו בונים עיר", אמרה טליה.
"איזו עיר זו?" שאלה אמא, קמט הדאגה הקבוע על מצחה.
"רעננה", אמר ניסן.
"אתם בונים את רעננה מלגו?"
"כן", אמרה טליה. שערה השטני הארוך נפל על עיניה והיא הסיטה אותו לאחור. אמא סירקה אותו בבוקר היטב, והוא היה חלק ונעים למגע.
ניסן הידק קוביות לגו מאותו הצבע יחדיו, מייצר לבנים גדולות יותר כדי שטליה תוכל לשבץ אותן בבניין. זו היתה מלאכה חשובה, ולא היה פנאי לשיחת חולין עם אמא. טליה חיברה אותן אחת לשניה, משאירה ביניהן פס קישוט בצבע אדום.
"אתם בטוחים שזו רעננה?" שאלה אמא.
"כן", אמרה טליה, "הבית שלנו יהיה פה", היא הצביעה על הפינה השמאלית העליונה של משטח הלגו הירוק המשובץ בבליטות קטנות אליהן ניתן להדק קוביות לגו.
"ומה את בונה עכשיו?"
"אני בונה את קניון גרינטמן לובי…" טליה נתקעה. היא הניחה את הלגו, והוציאה את קצה לשונה משפתיה כמו שהיתה תמיד עושה כשהיתה מתרכזת.
"גרינטמן לוביק…" היא נתקעה שוב. אמא רכנה מעט למטה כדי להיטיב להאזין.
טליה שאפה עמוקות ואמרה, "גְּרִינְטְמַן לוּבִיק לוּזוֹבְסְקִי". היא חייכה חיוך רחב שגרם לקצות עיניה להתכווץ.
"זה השם של הקניון?" שאלה אמא.
"כן", אמרה טליה, ולקחה שוב את הלגו.
"אבל מתוקה, אין קניון כזה ברעננה", אמרה אמא.
"יהיה יום אחד", אמרה טליה.
"כן, אמא", נחפז ניסן להסביר, "אני וטליה בונים רעננה כמו שהיא תהיה כשאנחנו נהיה בצבא". זו היתה תקופת הזמן הרחוקה ביותר שהוא הצליח לדמיין. הצבא. אז הוא יקבל מדים כמו סער, הבן של השכנים. לפני שבוע כשסער בא לשָבָּת הוא הביא לניסן במתנה תג של יחידה וניסן הצמיד אותו לתיק והראה לכל הילדים בכיתה שלו. סער היה גבוה וחזק, וידע לנהוג בטנק. ניסן רצה להיות כמוהו.
גבותיה של אמא התרוממו.
"ואיך אתם יודעים שיהיה בה קניון עם השם המסובך הזה?" היא שאלה.
"אני יודעת שיהיה", אמרה טליה.
"כן, אנחנו יודעים", הסכים ניסן. זה היה ברור כל כך. איך אמא לא הבינה?
"ניסן, אני צריכה עוד אדום", אמרה טליה.
ניסן חיטט בקופסה, ואיתר שתי קוביות אדומות. אמא עדיין הביטה בהם, הקמט במצחה העמיק לכמה שניות ואז התרפה. היא חייכה והזדקפה. בלחייה עלה סומק קל וגומות החן שלה העמיקו. ניסן הכיר את ההבעה הזו. אמא מרוצה. זו היתה ההזדמנות שלו.
"אמא", אמר, "אין לנו מספיק לגו כדי להשלים את כל העיר".
"מה, חמוד?" שאלה אמא.
"אנחנו חייבים לבנות את כל העיר", אמר ניסן, "ואין לנו מספיק לגו".
אמא שוב רכנה לפנים כדי להביט בקופסת הלגו שכמעט התרוקנה לחלוטין. מבטה עבר אל הקניון הגמור למחצה.
"אני מבינה", אמרה. "בסדר, חמוד, נלך עוד מעט לחנות ותבחר איזה לגו שאתה רוצה".
זה היה קל מהצפוי. והיא אפילו לא שאלה אם הם הכינו את כל השיעורים. הם כבר הכינו אותם, היו רק שני דפים למלא בחוברות החשבון, ועוד שאלות על פרק ג' בספר בראשית בתורה. אבל אמא לא שאלה בכלל.
"ניסן, יש עוד כחול?" שאלה טליה.
ניסן גילה שבזמן שמחשבתו תעתה, טליה המשיכה במלאכה החשובה. הוא מיהר להעביר אליה את הלבנים הכחולות הגדולות שהכין קודם. אמא בינתיים פנתה מהם ונכנסה לחדר של אמא ואבא.
"אני אגיד לאמא לקנות את הלגו הכי גדול", אמר ניסן.
"תבדוק שיש שם עוד בסיסים ירוקים כדי להדביק עליהם את הבתים", אמרה טליה.
הם המשיכו במלאכה החשובה, ראשם הקטן רכון על אבני הפלסטיק הצבעוניות, ואצבעותיהם הדקות מרכיבות אותן יחדיו.

"עמי", אמרה איריס, "יש לי חדשות טובות!"
"מצאת את דירת החלומות שלך?" שאל עמי, ספקנות גודשת את קולו. איריס התעלמה.
"הילדים", אמרה איריס. "יש להם ראיית עתיד".
דממה השתררה בצד השני. איריס דמיינה את בעלה. הוא בטח מאושר. הוא מחייך, לא מצליח לדבר. סוף סוף ילדיו המוגבלים מראים את כישוריהם. הוא לא יודע איך להגיב, איך להכיל את האהבה הפורצת ממנו כלפי התאומים. איריס ראתה אותו בעיני רוחה, נשען לאחור בכסאו הסגול, נושם עמוקות. מגרד את זקנו הכהה, שלווה מרככת את תווי פניו.
"אירוש", אמר עמי, שקט מאוד. "את יודעת שראיית העתיד היא אחד הכשרונות הקשים ביותר לאבחון".
"זה בטוח", אמרה איריס. "הם בונים עכשיו את רעננה מלגו. רעננה כמו שתהיה כשהם יהיו בצבא".
תנועה בזוית העין משכה את מבטה אל מפגש הרצפה והקיר. ג'וק קטן התקדם לאורכו. רטט של גועל עבר בה.
"הרבה ילדים עושים את זה", אמר עמי, מחזיר אותה לנושא השיחה. היא טעתה. הוא שוב ספקן, שוב לא מבין, שוב חושב שהיא הוזה.
היא ניסתה בכל זאת להסביר, "אתה לא מבין, שאלתי את טליה איך הם יודעים איך העיר תראה, והם אמרו שהם פשוט יודעים. וטליה נתנה לקניון שהיא בונה שם מסובך במיוחד. לא יתכן שהיא המציאה אותו".
שוב השתררה דממה. איריס הרגישה את החימה מתפשטת בה, מחממת את כלי הדם שלה. למה הוא ממאן להבין? בטעות חיממה את אפרכסת הטלפון ומיהרה להשתלט על הטמפרטורה, לפני שהפלסטיק ימס. היא שנאה את ריחו של הפלסטיק המומס.
"איריס, אם את משוכנעת אפשר לקחת אותם לאבחון, אבל לדעתי כדאי לבדוק את זה בבית מעט יותר", שמעה את עמי אומר מבעד לעננת החום שאפפה אותה. "לפני חודשיים היה נדמה לך שהם יכולים לצוף על מים, לפני חצי שנה חשבת שהם קוראים אחד את מחשבותיו של השני, ולפני שנה היית משוכנעת שיש להם מגע ריפוי לצמחים".
"הפעם זה אמיתי", אמרה איריס. בקושי הצליחה לשמור את קולה שקט כדי שהילדים בסלון לא ישמעו.
"זה גם מה שחשבת בפעמים הקודמות", אמר עמי. "אני יודע שאת אוהבת אותם כמו כל אמא, אבל הגיע הזמן שתאהבי אותם מספיק כדי להודות שהם ילדים מיוחדים ולקבל אותם כמו שהם".
"הם לא מיוחדים, הם ילדים רגילים לכל דבר, ויש להם ראיית עתיד!" אמרה איריס והטיחה את האפרכסת בחזרה במקומה.
היא התיישבה על המיטה, וניסתה למשול בנשימתה. עמי פשוט לא מבין, אמרה לעצמה. הוא לא ראה את עיר הלגו הקורמת קירות, ולא שמע את טליה המתוקה נאבקת בשם שלא היתה יכולה בשום אופן להמציא. כן, יש לילדים ראית עתיד, ואיריס התכוונה לאפשר לכשרון הזה לפרוץ החוצה. בתור התחלה, היא תקנה להם עוד לגו. הג'וק כמעט הגיע אל הארון. איריס חרקה בשיניה, קמה, תפסה אותו בין אצבעותיה והשליכה אותו בעד החלון הפתוח. אז הלכה לשטוף ידיים.

כשעמי חזר הביתה, רבע סלון כבר היה מכוסה במשטחים ירוקים ושני ילדיו החמודים ישבו צמודים זה לזה, ראשם רכון, והתווכחו בלחישות על אחד הבתים הקטנים. ניסן נופף בבלוק לבני לגו ירוק בעוד טליה אחזה באחד כחול. עמי ניגש אליהם כדי לנשק אותם על ראשם כהרגלו. הוא בחן את פאר היצירה, זיהה את הארכיטקטורה של טליה. הילדה באמת היתה מוכשרת.
איריס באה לקראתו וכוס תה בידה.
"מאיפה כל הלגו הזה?" שאל עמי ולקח את כוס התה.
"קניתי להם קודם", אמרה איריס. "הם צריכים את זה כדי להשלים את העיר".
"זה לא מספיק חם", אמר עמי.
איריס הצמידה את אצבעותיה אל הכוס ועמי הרגיש את הנוזל מתחמם.
"תודה", אמר ולגם בזהירות.
"מחר אתה לוקח אותם מבית הספר", אמרה איריס. "תוכל להסתכל על העבודה שלהם כמו שאני עשיתי ותבין את מה שאני הבנתי".
"אני אסתכל", הבטיח עמי. אם זה מה שנדרש כדי להפיס את דעתה, הוא יסתכל. ממילא מחר יום שני, היום שבו הוא עובד חצי יום כדי שאיריס תוכל לעבוד עד הערב. גם כך נהג לבלות את רוב השעות האלה במשחק עם שני הילדים. תמיד נהנה להביט בהם.
הוא התיישב עם ספל התה ליד השולחן, ושקע בהתבוננות בתאומים. אפשר היה לבהות בהם במשך שעות.
"טליה, מתוקה", אמרה איריס, "איך קוראים לקניון?"
טליה נשאה את מבטה, הצביעה על מבנה גדול וצבעוני שבמרכז מערך בנייני הלגו ואמרה, " גרינטמן לוקיב לורגובוסקי".
"לא", אמר ניסן בקול חרישי כאילו לא רוצה שיגיע לאוזניהם של הוריו. "השם שלו הוא גרינטמן לוביק לוזובסקי. לא כמו שאמרת".
" גרינטמן לוביק לוז…" טליה נתקעה שוב.
"לוזובסקי", אמר ניסן במקומה.
"ואיך אתם יודעים שזה השם שלו?" המשיכה איריס.
"אנחנו יודעים", אמר ניסן. טליה הנהנה לזה. הם חזרו ללגו שלהם.
איריס חייכה בגאוות אם, ולבו של עמי שקע.
"אני באמת לא חושב שאפשר לאבחן על סמך זה", אמר. זבוב חלף בטיסה ליד אוזנו, והוא כמעט קפץ ממקומו. אילו רק היה לו הכישרון להרחיק חרקים.
"סבא שלי היה מגיד עתידות ידוע", אמרה איריס, "וניסן קרוי על שמו. כנראה הכשרון עבר".
"ביררתי לגבי בתים במושב", אמר עמי. הוא נופף בידו והזבוב ברח בעד החלון.
"אני יודעת שזה הכשרון שלהם", המשיכה איריס כאילו לא שמעה אותו. "זה ידוע שראית עתיד מתגלית מאוחר יחסית. זה בדיוק מתאים".
"איריס!" אמר עמי. הוא המתין הפעם עד שראשה של אשתו באמת פנה אליו.
"יש בית נפלא במושב בזיל הזול", אמר. "שבעה חדרים, שני מפלסים, שופץ רק לפני שלוש שנים. הכל חדש".
"אנחנו לא עוברים למושב", אמרה איריס. "למה אתה מעלה את הנושא כל הזמן?"
"אני יודע שאת לא רוצה לאבד את יכולת החימום", אמר עמי. "והיא באמת יכולת מאוד שימושית, לא כמו הכשרון שלי שאני לא משתמש בו הרבה. אבל אני חושב על הילדים. שם במושב, אף אחד לא יצפה מהם להפעיל כשרונות שאין להם. יהיה להם יותר טוב".
"יש להם כשרון. ראיית עתיד". היא קמה, הפנתה לו את גבה והלכה לכיוון חדר האמבטיה. תמיד היא עושה את זה, אומרת את המשפט האחרון והולכת כדי שאי אפשר יהיה להמשיך בוויכוח. עמי נשען לאחור בכסאו ולגם מהתה החם. הילדים המשיכו לבנות את רעננה.

למחרת היום, כשעמי החזיר את הילדים מבית הספר, הם רצו מיד אל הלגו הממתין על רצפת הסלון. הילקוטים הושלכו וידיים מלוכלכות נדחפו אל קופסאות לבני הלגו.
"ילדים", אמר עמי. הוא התקשה לכבוש את חיוכו, "שימו את התיקים בחדר ותרחצו ידיים".
"טוב, אבא", אמר ניסן, ושניהם רצו לבצע את המוטל עליהם.
עמי נכנס למטבח להכין ארוחת צהריים לשלושתם. בזמן קילוף הירקות שמע את הילדים חוזרים לסלון ואת קרקוש אבני הפלסטיק. מסירותם לפרויקט היתה מעוררת השתאות.
הם לא רצו לאכול צהריים, אך לבסוף התרצו וישבו איתו ליד השולחן. ניסן אכל בקפידה כרגיל, שם לב לכל ביס בלי להותיר אף גרגר אורז. טליה פטפטה ללא הרף, סיפרה על ויכוח שהיה בכיתה, על שיעורי הבית, על אולגה מכיתה ה' שתפסה לה את השירותים כי היא רצה מהר יותר. "ואז הייתי צריכה להתאפק כי כל השירותים היו תפוסים!" אמרה תוך שהיא מנופפת במזלג שלה. חתיכת גזר מבושל התנופפה ונדבקה לקיר. עמי כבר פתח את פיו כדי לנזוף בה, אך נמלך בדעתו וחייך. היא לא עשתה זאת בכוונה ואפילו לא שמה לב. הוא הביא מטלית. עינו תפסה טור נמלים צועד ליד הקיר. הוא צקצק בלשונו והתכופף כדי לבלוש אחריו עד שגילה את החור שממנו יצאו. נמלים, זבובים, ג'וקים. האם הגיע הזמן לעשות ריסוס?
"אבא, מה אתה עושה?" שאל ניסן.
"יש פה נמלים. אני צריך לסתום להם את החור".
"למה?"
"כי לא טוב שיש נמלים בבית".
לבסוף גם הצלחת של טליה התרוקנה. הילדים חזרו מיד למלאכה. עמי הביט בהם כשהתיישבו שוב ליד הלגו, ראשיהם צמודים זה לזה. הם עדיין לא חשו בהבדל בינם לשאר הילדים, ידע. בכיתה ב' עוד לא כולם מגלים את כשרונם. אבל בכיתה ג' ובוודאי בכיתה ד' זה כבר יהיה מורגש. הם יהיו שונים, נחותים. אם יעברו למושב, הם יהיו זהים לכולם. לא יאלצו לספוג קיתונות של לעג.
ואולי איריס צודקת והם ניחנו בראיית עתיד? עמי התקרב אל הילדים והתיישב מולם על הרצפה.
"איך קוראים לקניון?" שאל.
"גרינטמן לוביק לוזובסקי", אמר ניסן מבלי להרים את מבטו מקובית הלגו הגדולה שהרכיב מכמה קוביות קטנות שחורות.
"ולמה אתם קוראים לו ככה?" שאל עמי.
"ניסן אמר שככה קוראים לו", אמרה טליה. היא הידקה מוט לגו קטן בין שני בניינים ועמי ראה שזה גשר המחבר בין המרפסות.
"ניסן, למה זה השם שלו?" שאל עמי.
"זה שם של מקום חשוב", אמר ניסן. הוא שפך קוביות על הרצפה והחל למיין אותן לצבעים וגדלים.
"איך אתה יודע?"
"ראיתי בעיתון", אמר ניסן. "לפני שני ימים קראתי בעיתון והיו שם המלים האלה וידעתי שהן מאוד חשובות, אז החלטתי שלקניון קוראים גרינטמן לוביק לוזובסקי".
"בעיתון".
"כן, אבא".
עמי הבליע אנחה והלך להדיח את הכלים ולנקות את המטבח. אחר כך יטפל בחור הנמלים. לא, אין לילדים ראיית עתיד.

איריס הניחה את האפרכסת, השתרעה על המיטה ובהתה בתקרה. עמי לא הצליח לשכנע אותה. סמדר אחותה לא הצליחה לשכנע אותה. אבל אודי ביטון ממרכז האבחון העירוני הצליח לשכנע אותה. ילדים עם ראיית עתיד מפגינים סימנים בגיל צעיר הרבה יותר, סימנים שאמנם מאובחנים לעתים בדיעבד, אבל הם שם. אם טליה וניסן לא הפגינו אותם, הם לא רואי עתיד. בזה אפילו איריס נאלצה להודות – הם לא הפגינו את הסימנים. לא היו להם החלומות המתאימים, הם לא התייחסו לדברים שטרם קרו כאילו כבר התרחשו, ושם הקניון נלקח מהעיתון. וכפי שהוסיף ביטון, אם עד כה הם לא גילו כשרון, יש סיכון של תשעים וחמישה אחוז שהם לא יגלו לעולם.
"יש לי ילדים מיוחדים", אמרה לעצמה איריס בקול רם.
היא נשמה עמוקות והדחיקה את הרצון לבכות. זה לא היה כל כך נורא, אמרה לעצמה. הם היו חכמים מאוד, הם היו ילדים טובים, שקטים ומנומסים. היא אהבה אותם בכל ליבה. וחוץ מזה, מחוץ לערים חיים ילדים רבים שבכל מקרה לא יכולים להפעיל את הכשרון שלהם, גם אם יש להם. במחי החלטה אחת הם יכולים להצטרף אליהם, טליה וניסן אפילו לא ידעו שהם שונים. היא אף מוכנה לוותר למען הילדים על החימום שלה. עם זאת, חשבה, האם זו הדרך הנכונה? האם בריחה היא הפתרון? ביום מן הימים טליה וניסן יגלו את השוני. כמו כל דבר בחיים גם עם זה הם יאלצו להתמודד.

"אנחנו לא עוברים למושב", אמרה איריס. שרירי פניה התקשחו.
"אבל אירוש – " החל עמי.
היא לא הניחה לו לסיים.
"זה לא מה שאני רוצה ללמד את הילדים שלי", המשיכה איריס. "אז אין להם כשרון על טבעי. הנה, אני מודה". היא קמה מכסאה והחלה להתהלך בחדר השינה הקטן, "זה לא פוסל אותם", המשיכה בנאום שתכננה מראש, "הם לא נחותים. יש להם הרבה כשרונות טבעיים אחרים. טליה יוצרת נפלאה. היא תהיה אמנית. ניסן מארגן הכל ומסדר ודואג שמשימות יתבצעו. הוא יהיה מנהל מצוין. שניהם יבריקו ויצטיינו הרבה יותר מילדים אחרים שיכולים להאיר חדר חשוך או לעשות רוח. אנחנו לא נברח מהבית. אנחנו נלמד אותם להתמודד בסביבה שבה הם חריגים, והם יעשו את זה מצוין".
עמי קימט את מצחו.
"יש משהו במה שאת אומרת", אמר. "הנה, הכשרון שלי, לא שימושי בכלל. אז אני יכול להפשיר שלג. לא עוזר לאיש ברעננה. השתמשתי בו רק פעמיים בחיי".
"אילו לפחות היית יכול לחמם דברים כמוני…" המשיכה איריס את קו המחשבה.
"בדיוק", אמר עמי. "כל עוד אני גר בישראל זה כאילו אין לי שום דבר".
"ואם אתה הצלחת לגדול בעיר, גם הילדים שלנו יצליחו".
"הם תמיד יכולים לספר בכיתה שיש להם יכולת שבאה לידי ביטוי רק ביערות הגשם", חייך עמי.
איריס צחקה. "לא נלמד אותם לשקר. הם יתמודדו עם החיים כמו כל שאר הילדים בגילם. הבן של רויטל לא מבין שום דבר בכיתה, ולניסן וטליה אין כשרון על-טבעי. הם יסתדרו. לא נרחיק אותם מהבית שלהם, ולא נשדר להם שצריך לברוח מבעיות".
היא הסתכלה על עמי שנשען לאחור על המיטה. הוא הנהן. איריס חייכה.

בסלון המשיכו טליה וניסן לבנות את העיר. הקניון כבר היה גמור, לידו היה בית כנסת. בלגו החדש היה כוכב שנראה כמו מגן דוד קטן וטליה תקעה אותו בראש המבנה. בסמוך אליו היתה מסעדה. דמויות לגו קטנות עמדו על המרפסת הפתוחה שלה. הם רצו להכניס אנשים גם לבית הכנסת, אבל ניסן לא הצליח למצוא עוד, גם לא לאחר שעה ארוכה של חיטוטים.
"אולי נעביר אנשים מהמסעדה?" הציע.
"לא, חייבים עוד אנשים לבית הכנסת", אמרה טליה.
"אני אבקש מאמא לקנות לנו עוד לגו. יש חבילות מיוחדות עם הרבה אנשים", אמר ניסן.
"ומה בינתיים?"
ניסן הביט באחותו שנשכה את שפתה התחתונה. היא רצתה לראות אנשים בבית הכנסת, אפילו לזמן קצר. היא תהיה עצובה, אם לא ימצאו האנשים. הוא קם מהלגו וניגש אל חדר השינה של אמא ואבא. בדממה האזין מעבר לדלת הפתוחה. הם דיברו על הכשרון של אבא. נראה שהשיחה תמשך עוד זמן מה. ניסן חזר אל הלגו.
"אמא ואבא עסוקים", אמר. "הם לא ישימו לב".
"נעשה רק שניים", אמרה טליה.
ניסן הושיט את יד ימינו. טליה תפסה בה ביד שמאל. היא עצמה את עיניה והתרכזה. ניסן חש את כף ידה מתקררת מעט, היא היתה מוכנה. הוא לכד את הדמיון שלה ובתנועת אצבע של כף יד שמאל הפך אותו לממשות. איש קטן בגודל לגו קיפץ במקומו על משטח הלגו. טליה פקחה את עיניה וחייכה.
"לך לתוך בית הכנסת", אמרה, והאיש הקטן נחפז לציית. הוא נעלם בתוך המבנה.
"עוד אחד", אמרה טליה, והם חזרו על המבצע. האיש החדש הצטרף לחברו. טליה התכופפה והציצה בהם מבעד לחלון הקטן. השניים היו עתידים להתפוגג בתוך זמן קצר. לא היתה סכנה שאמא ואבא יגלו. ניסן וטליה לא רצו לספר להם, כי אמא ואבא לא אהבו חרקים והאנשים הקטנים היו בגודל של חרקים. אבל הם השתפרו, וניסן ידע שיום אחד הם יצליחו לייצר אנשים גדולים שיישארו לאורך זמן ויעשו כל מה שניסן וטליה ירצו. אבל עד היום הזה… הוא הניח אצבע על שפתיו.