16 – עמודי מורשת

אין ספק, תהליך ההארצה של הפלנטה היה מושלם. נורלינה עצרה לרגע על הדשא הטבעי הירוק, עצמה את עיניה ושאפה את האוויר הבתולי, מתענגת על השקט שלפני בואם של החרקים השונים – ההחדרה שלהם למערכת האקולוגית של הפלנטה היתה אמורה להתרחש רק בעוד שבועיים.
ואז היא פקחה את עיניה, ונעצה מבט עגום בעמוד האבן – מתנשא גבוה לשמיים, כחמישה מטרים קוטרו, נעוץ כמו צלקת מכוערת בלבה של המדשאה הגדולה. היינו צריכים להרוס את הדברים האלה עוד לפני ההארצה, היא חשבה בזעף. זה היה חוסך כל-כך הרבה בעיות.
היא הפנתה את מבטה אל קראנו שהשתרך מאחוריה, מזיע ומתנשף. היא לא יכלה שלא לחייך אל מול המראה – הוא גרר אותה עד לכאן, אבל עצם ההליכה תחת השמש הקופחת עינתה אותו יותר מאשר אותה. הוא הבחין בחיוך שלה, והזעיף לעברה את פניו.
"נו, מה לעשות," הוא רטן. "לא לכולנו יש אבא עשיר שיכול לקנות לנו חליפה-ממזגת מהדגם הכי חדשני."
היא הגיבה להערה בהבעה כעוסה משלה. "אם נדמה לך שדיבורים כאלה יגרמו לי לשקול באהדה את מה שיש לך להגיד, אתה טועה טעות קשה."
הוא רצה להגיב בעלבון משלו, אבל עצר בעצמו. היא הבחינה בזה וחייכה שוב. היתרונות שבלהיות בעלת-הכוח והסמכות תמיד הוכיחו את עצמם ברגעים הכי קטנים של החיים. היא נופפה בידה לעבר העמוד.
"הנה, הגענו. מה בדיוק אמור לשכנע אותי לא למחוק את השרידים האחרונים האלה למה שהיתה פעם הפלנטה הזו?"
"בין היתר, העובדה שאלה השרידים האחרונים למה שהיתה פעם הפלנטה הזו."
"זו לא מציאה כזו גדולה. לפני ההארצה לא היה פה שום דבר חוץ מסופות, מכתשים ואטמוספרה רעילה. ושום דבר לא חי כאן, כך שאין אפילו מישהו שיתגעגע."
"את בטוחה בזה? תסתכלי יותר מקרוב על העמוד."
היא התקרבה אל העמוד ובחנה אותו. "אני אמורה לראות משהו מיוחד?"
הוא התקרב גם אל העמוד והעביר עליו את אצבעותיו. "את לא רואה? כל הסימנים האלה, החריטות…"
"אתה טוען שזה סוג של מסר? שמישהו כתב דברים על העמודים האלה?" היא טלטלה את ראשה. "בלתי אפשרי. כמו שאמרתי כרגע, שום דבר לא יכול היה לחיות על הפלנטה הזאת לפני ההארצה. ושום דבר לא חי עליה לפני ההארצה, כמו שאתה בטח יודע – כי התאגיד מימן ל-'מורשת פלנטרית' מחקר מקיף שנועד לבדוק האם התהליך הזה יפגע, חלילה, באורגניזם כלשהו או בשרידים שלו. והמחקר שלכם העלה שלא. לא מצאתם כאן יצורים חיים, או אפילו שרידים ליצורים כאלה. הפלנטה הזו היתה מתה לגמרי."
"אבל תסתכלי על הסימנים," הוא התעקש. "אפשר למצוא שם עקביות מובהקת בצורה, בארגון שלהם, זה בטח מעיד על…"
"עם 'עדות' כזו לא תגיע רחוק. שום בית-משפט לא יקבל אותה. מול כל מומחה לשפות שתזמין, התאגיד יזמין מומחה לגיאולוגיה פלנטרית, שיסביר למה מה שאתה קורא לו 'סימנים' הוא בסך הכל תוצאה של מפגעים טבעיים." וזו הסיבה שבאת להתחנן לפני, היא חשבה. היא העבירה את מבטה מהעמוד אל קראנו, שהתבונן בה במבט מובס. ואז היא הגיעה להחלטה.
"לא השתכנעתי. אבל אני מוכנה להמליץ לפני הועד המנהל לא להוציא לפועל את ההחלטה להרוס את העמודים."
המבט שהוא נעץ בה הפך למבולבל. "אני מניח שיש לך תנאים."
"תנאי אחד. אני רוצה שתתפטר מ-'מורשת פלנטרית', ותבוא לעבוד בשבילנו."
"למה לעזאזל…"
"כי מאז שהתחלת להציק ולהציף את המשרד שלי בכל הנוגע לגושי-האבן האלה, הגעתי למסקנה שאנחנו צריכים אותך. אתה אדם עקשן, אבל גם מסור מאוד למה שהוא עושה. אם תשקיע בעבודה בתאגיד חצי ממה שהשקעת בדברים האלה פה…" היא שוב החוותה בידה לעבר העמוד, "אז הרווחנו. גם במחיר הכולל של השטח שכל העמודים ביחד תופסים מהפלנטה."
הוא חייך לעברה. "ואם אני אצטרף, ויתברר לך שאני לא כל-כך מסור כמו שחשבת, לפחות לא בכל הנוגע למטרות של התאגיד?"
היא נחרה בבוז. "אז אני בטוחה שתוכל להרוס אותנו תוך שבועיים. שלושה אם תעבוד בלילות." היא הפנתה אליו את גבה והחלה לצעוד בחזרה לספינה. "אני מקפיאה את הריסת-העמודים לשלושה ימים, שבהם אני אחכה לתשובה ממך. אבל נדמה לי שכבר החלטת."

אנדה נקראה למשרד של אמה למעלה מחצי שעה אחרי הפגישה שנקבעה לה אתה. היא הכריחה את עצמה לחייך חיוך נעים ונכנסה למשרד.
נורלינה לא הצליחה להחניק את הצחקוק שלה למראה בתה. "זה בסדר, אנדה, אני יודעת שאת כועסת על כל הזמן שהיית צריכה לחכות לי שם בחוץ. את לא חייבת לשבת מולי עם החיוך המודבק הזה."
אנדה המשיכה לחייך. "אני לא כועסת."
"נו, באמת, אנדה…"
"אני לא כועסת. אני מודעת לחלוטין שבתור ראש העיר-פלנטה הזאת יש לך דברים דחופים יותר לעסוק בהם. למשל כל הסיפור הזה עם הסופה הקוסמית שמתקרבת אלינו…"
נורלינה הרימה גבה. "אני מבינה שאי-אפשר לשמור סודות מפניך בתוך התאגיד שלנו."
הפעם אנדה חייכה חיוך אמיתי. "לא, אי-אפשר. אז מה כל הסיפור הזה? זה מסכן את הפלנטה?"
"אין כאן שום סיפור. הסופה הזאת היא משהו ש-'מתקרב' אלינו בקצב כל-כך אטי, שאנחנו לא צריכים לחשוב עליו אפילו במשך מאה השנים הקרובות."
"ובכל זאת מינית צוות שאחראי על הנושא."
"צוות שמונה ארבעה אנשים, שבוחנים את הנושא חצי-שעה מדי יום, אחרי שהם מסיימים את העבודה האמיתית שלהם. אמרתי לך, אין פה שום דבר שצריך לדאוג בגללו."
אנדה נשענה לאחור בכסא שלה. "אז בשביל מה בעצם קראת לי לפה?"
נורלינה נעה בחוסר-נוחות בכורסת-המנהלים. "האמת היא, שהסיבה שנאלצתי להתעכב היא דיון של המנהלים הבכירים. הוחלט שם… אנחנו החלטנו… לבטל את פרויקט הפיתוח שלך."
החדר דמם במשך כמה דקות ארוכות. אנדה היתה הראשונה לשבור את הדממה. "את אומרת 'החלטנו'," היא אמרה בקול שקט, "אבל בעצם את היית זו שהחלטת, ושכנעת, או הכרחת את המנהלים האחרים להסכים איתך, נכון?"
"אנדה…"
"זה בגלל העמודים הארורים האלה, נכון? בגלל שהתכנית שלי כללה הריסה של שלושה מהם, ואת לא היית מוכנה אפילו לשמוע על זה?"
"את מאשימה אותי בחוסר-גמישות, אנדה? בכל פעם שהצגת את התכנית רמזו לך – בעדינות, ופחות בעדינות – שכדאי לך לוותר על החלק שלה שעוסק בהרס העמודים. אם מישהו לא היה מוכן לשמוע משהו בכל הסיפור, זאת היית את."
"ואם מישהו 'רמז' לי משהו לאורך כל הדרך, זאת היית את," הזעם החל לחלחל לקולה של אנדה. "העמודים הדפוקים האלה לא מעניינים אף אחד מהמנהלים הבכירים. הם רק אובססיה שלך, מאז שאבא מת."
נורלינה הרכינה את ראשה. "נכון, הבטחתי דברים לאבא שלך, ואני רוצה לכבד את זכרו. הייתי מצפה שגם את תרצי את אותו הדבר…"
"אוי, באמת."
"…אבל זה לא רק בגלל אבא שלך." נורלינה החוותה בידה, ומצג חלון המשרד התחלף ושיקף את הנוף שמחוץ לבניין. "לפני שנולדת, מה שהיה על הפלנטה הזאת זה העמודים והרבה מאוד דשא. היום, מה שיש לנו בעיר פלנטה זה הרבה מאוד כבישים ובניינים. ההתעקשות לשמור על העמודים שימרה גם את הסביבה הטבעית באזור שלהם, וככה נותרו לנו עוד כמה ריאות-ירוקות."
אנדה כמה מהכסא שלה. "נמאס לי מזה. אני אמנם רק מנהלת בדרג-ביניים, אבל יש לי את הזכות לקרוא לכינוס של המנהלים הבכירים כדי לדון…"
"לא, אנדה. האמת היא שאין לך." נורלינה הושיטה לאנדה מעטפה. "ההחלטה השניה של המנהלים הבכירים היתה לפטר אותך."
אנדה ניצבה קפואה במקומה. "שוב העמודים," היא סיננה. "את זורקת אותי מכל המדרגות כי העזתי לפקפק בקדושה של העמודים הארורים שלך."
נורלינה טלטלה את ראשה. "אוי, אנדה, לא צריך להגזים. גם אחרי הפיטורים את עדיין מחזיקה במספיק מניות, כך שפרנסה היא לא משהו שצריך להטריד אותך למשך שארית חייך. או אלו של הבת שלך. מה שלום הנכדה שלי, אגב?"
"גם בתור בעלת מניות אני יכולה לקרוא לכינוס של המנהלים הבכירים. המדיניות שאת מנהיגה כאן לא נובעת משיקולים הגיוניים, ואני הולכת לעשות הרבה רעש מסביב ל…"
"גם זה לא יעזור," אמרה נורלינה. "אנחנו מפרקים את התאגיד."
"מה?!"
"מפרקים את התאגיד. כל המניות ימכרו לתושבים. בעוד שנה מהיום, עיר-הפלנטה תהיה שייכת למתיישבים, והם יבחרו מועצה-מנהלת שתעמוד בראש."
"אבל כרגע אמרת…"
"שלא תצטרכי לעבוד יותר כל החיים שלך? זה נכון בהחלט. את תקבלי הרבה מאוד כסף בעבור המניות שלך. אבל עדיין תצטרכי למכור אותן."
אנדה נותרה ללא מענה. היא בהתה באמה במבט מזועזע, ודמעות החלו להופיע בעיניה. נורלינה הבחינה בכך ונאנחה. "אני יודעת שאת לא מבינה את זה, אבל זה לטובתך. אנדה, שבי, תשתי משהו ואני אסביר לך למה…"
אנדה הפנתה לאמה את גבה ויצאה מהמשרד.

ואסאן הבחין באפרינה, וסימן לשני המהנדסים שישבו מולו לצאת מהחדר. הוא פנה אליה וחייך בלבביות. "מצטער לגרור אותך עד כאן – אבל כמו שאת רואה, בזמן האחרון זה לא רק המשרד אלא גם הבית שלי. אני בקושי יוצא מפה."
"אתה לא צריך להתנצל, כבוד ראש העיר-פלנטה. אני בטוחה שאני לא היחידה שחייבת להגיע עד לכאן כדי לפגוש אותך." היא החוותה בראשה לעבר החלון השקוף, שממנו היה ניתן לראות את העמוד, למרות שזה ניצב במרחק של כמה מאות קילומטרים. "אני בטוחה שכל המהומה שכרוכה בהורדה של הדבר הזה…"
"זה מטריד אותך?"
"זה לא מטריד. סתם מוזר. לאמא שלי וסבתא שלי היתה מריבה איומה בגלל העמודים, אמא רצתה להוריד כמה מהם בשביל פרויקט, וסבתא העבירה את העיר-פלנטה לבעלות התושבים בשביל שזה לא יקרה. עכשיו אתה – ראש העיר-פלנטה שנבחר בזכות אותה העברת בעלות – החלטת להוריד אחד מהם." היא טלטלה את ראשה. "אם סבתא היתה יודעת שהולכים להוריד אותם בכל מקרה…"
"רק אחד מהם, בינתיים," אמר ואסאן בקול מתנצל. "אנחנו חייבים להמשיך את הפיתוח – מגיעים לכאן עוד ועוד מתיישבים, צריך לפנות מקום עבורם."
"כמו שכבר אמרתי, כבוד ראש העיר-פלנטה…"
"אפרינה, אני מבקש – יש לי שם."
היא חייכה. "בסדר, ואסאן. כמו שכבר אמרתי, המאבקים האלה גרמו למספיק סבל במשפחה שלי. אני לא רוצה ולא צריכה אותם."
ואסאן חייך. "אז מה הבאת לי?"
"משהו שגילינו במחלקה האסטרונומית, ויכול להיות חשוב. כמה זמן יש לך?"
"למען האמת, המשמרת הנוכחית נגמרת עוד רבע שעה. אם זה משהו שיקח יותר זמן, את בהחלט מוזמנת להצטרף אלי לארוחת צהריים…"
היא שוב חייכה. קשה היה שלא להעריך את ההתמדה של ואסאן מול הסירובים החוזרים ונשנים שלה. "מצטערת, ואסאן, אבל זה לא יקח יותר מרבע שעה." היא הפעילה את המקרן הקטן שבידה. "אני מניחה שאתה מכיר את נושא הסופה שהעריכו שהיא נעה במסלול אלינו?"
הוא הנהנן. "את חלק מהצוות שעובד על זה?"
"כולנו עובדים על זה, מדי פעם, בזמן החופשי שלנו. זה מעניין. בכל מקרה, ההערכה שנמסרה לקודמך בתפקיד היתה שהסופה תחלוף במרחק מספיק גדול מאתנו כדי שלא נבחין בה."
ואסאן הנהן. "למען האמת, הדיון הבא במועצה עומד לעסוק בהקצאת התקציבים לנושא. אם הסופה היא כבר לא איום…"
"אז זהו, ואסאן, שההערכה הזו התבררה כמוקדמת מדי. היא התבססה על שינויים במסלול של הסופה, שנראו קבועים, ועל פיהם אפשר היה לבצע תחזית."
"אבל?"
"אבל אז השינויים נהיו פחות קבועים. התזוזה של הסופה כבר לא מתאימה לשום דפוס, ובחמש השנים האחרונות היא נעה מהר יותר, ובמסלול קרוב יותר אלינו מזה שהערכנו קודם."
"כלומר, אנחנו כן צפויים להתנגשות אתה?"
"פשוט אי-אפשר לדעת. כמו שאמרתי, השינויים לא מאפשרים לנו לבצע תחזית." היא היססה. "אבל בכל מקרה, יש הסכמה כללית במחלקה שהנושא צריך לקבל עדיפות עליונה. צריך למנות צוות קבוע, שיעבוד עליו במשרה מלאה."
ואסאן התבונן בה בספקנות. "תראי, אחרי המיזם שיש לנו כרגע, אני לא ממש רואה איך נמצא תקציב בשביל…" לפתע הוא העווה את פניו. "את מרגישה את זה?"
"את מה?"
הוא אחז בידה וגרר אותה אל מחוץ למשרד, לאורך המסדרון ואל דלתות-החירום. היא עמדה לשאול אותו מה קרה, אבל אז גם היא החלה לחוש ברעידות שפקדו את הבניין. קולות של זכוכית מתנפצת הדהדו, ובמשך כמה רגעים מפחידים היא חשה כיצד המדרגות שבהן הם ירדו קורסות תחת רגליה. הם הספיקו לצאת מהבניין לפני שהוא קרס לחלוטין, אבל גושי אבן גדולים – מהבניין ומבניינים אחרים באזור – החלו ליפול מסביבם.
הם המשיכו לרוץ ברחובות, והיא ראתה איך העולם סביבה – כבישים, מדרכות ובניינים – קורס ומתפורר. היא לא היתה בטוחה כמה זמן הם רצו, בין המוני אנשים שנבלעו מאחוריהם, לפני שאפסו כוחותיה. למרבה המזל, הם בדיוק הגיעו לרכב מהודר. הוא השליך אותה לתוכו ללא כל גינוני טקס, התיישב ליד ההגה, והתניע.
שעתיים לאחר-מכן, היא ביקשה מהצוות הרפואי שהתמקם מחוץ לאזור האסון לתת לה לראות את ואסאן. אחד מאנשי הצוות סייע לה להתקרב לאמבולנס שעמד לפנות את ואסאן לבית החולים – אחת מרגליה היתה משותקת. אבל ואסאן היה במצב גרוע יותר: כוויות חמורות נראו על כל צד גופו הימני. הוא הפנה אליה את פניו זבות-הדם, וחייך לעברה חיוך רפה.
היא אחזה בידו השמאלית, הבריאה. "שכנעת אותי, כבוד ראש העיר-פלנטה," היא אמרה לו. "אני באה אתך לבית החולים. בוא נאכל שם צהריים."

"כבוד המזכיר לענייני אוכלוסיה," אמרה טאנושה בקול חסר סבלנות, "כולנו מחכים לדעת מהי הצבעתך."
המזכיר היסס. "בניגוד לחלק מהיושבים פה, אני בהחלט השתכנעתי כי העיר-פלנטה נמצאת במצב חירום, או שלפחות קיימת סבירות גבוהה למצב כזה. אבל…" הוא ניסה למצוא מילים מתאימות תחת מבטה היוקד של טאנושה, "אבל אני סבור כי הפתרון שהצעת, כבוד ראש העיר-פלנטה, הוא קיצוני מדי, וגם לא ישים. הוא יכניס חלק גדול מהאוכלוסיה לפאניקה שתהפוך את הטיפול בה לסיוט, וישאיר את החלק השני אדישים לחלוטין ולא נכונים לשתף פעולה." המזכיר נאנח. "אני נאלץ להצביע נגד."
דממה נפלה בחדר. ההחלטה התקבלה על חודו של קול. בחמשת החודשים שחלפו מאז הבחירות, למדו חברי המועצה שראש העיר-פלנטה הצעירה לא אוהבת להפסיד, ושהיא נוטה להעניש את האחראים להפסדים שלה באופן כואב למדי.
"גבירותי, רבותי," אמרה טאנושה, "מה שהתחולל כאן עכשיו זה ביזיון. ואני מתכוונת לשים לו קץ."
המזכיר לענייני האוכלוסיה, שחש כי מבטה של טאנושה עדיין ממוקד בו, ניסה להתגונן. "כבוד ראש העיר-פלנטה, את היית זו שהעלית את הנושא להכרעת המועצה, כפי שנדרש בעת החלטות מהסוג הזה. היתה לך הזדמנות לשכנע את הנציגים הנבחרים, ולא הצלחת. את אמנם ניצבת בראש המועצה הזאת, אך עדיין מחוייבת לפעול על פי החלטות שהתקבלו בהצבעת הרוב. ההליך…"
"אל תדבר אתי על הליכים," נהמה טאנושה. "ההחלטה שקיבלתם היא מופת של פופוליזם. לא אכפת לכם אם כל תושבי העיר-פלנטה יתפגרו מההתנגשות שלה עם הסופה – התנגשות שהצגתי הוכחות מוצקות לכך שהיא עומדת לקרות, ואם התעקשתם להתעלם מהן – כל עוד אתם יושבים על הכסאות הנוחים שלכם." היא עצרה את שטף-דיבורה כדי לקחת נשימה עמוקה. "אני מכריזה בזאת על פירוק המועצה."
גל של מלמולים עלה מסביב לשולחן. המזכיר חייך בבוז. "עוד בחירות, טאנושה? זמן כל-כך קצר אחרי הקודמות? את עומדת להפסיד. במיוחד כשהתושבים ישמעו מה את מתכננת בשבילם."
"שום בחירות, אדוני המזכיר-לשעבר." המאבטחים שנכחו בחדר החלו להתקרב לפתע לכסאות של חברי המועצה. המזכיר נעץ בטאנושה מבט מבוהל. "מה הולך פה?"
"בתוקף סמכותי כראש העיר-פלנטה ונצר למשפחת המייסדים של העיר-פלנטה, אני מנצלת את הזכות הנתונה לי ממעמד כפול זה, כפי שהיא מוכרת בחוזה שנחתם עם התושבים עם העברת העיר-פלנטה לרשותם, ומכריזה על מצב-חירום. העיר-פלנטה נמצאת כעת תחת הניהול הבלעדי שלי."
"את לא יכולה…"
"אני יכולה. אתה מוזמן לבדוק את הסעיפים בחוזה. הסבתא-רבא שלי היתה אשת עסקים טובה בהרבה ממה שנהוג לחשוב עליה." טאנושה העבירה את מבטה על פני כל היושבים לשולחן. "כל מי שהצביע נגד התוכנית שלי מתבקש לעזוב את החדר עכשיו, לפני שהמאבטחים יצטרכו לגרור אותו החוצה בכח."
חברי המועצה קמו מכסאותיהם, כועסים אך עדיין המומים מכדי להגיב באלימות יתרה. המזכיר-לשעבר נעץ בטאנושה מבט ארסי במיוחד לפני שיצא מהחדר.
"זה עוד לא נגמר," העיר טואן, המזכיר לענייני בטחון, לאחר שאחרון המתנגדים עזב את החדר. "אם נדמה לך שהם פשוט ילכו הביתה לבכות, את טועה. הם יעשו צרות."
"אני מאמינה שהתכוננת לאפשרות הזו."
טואן הנהן. "הכוחות כבר מוכנים לפריסה. התושבים עומדים לראות הרבה יותר שוטרים ברחובות ממה שהם רגילים."
"הם יתרגלו לזה. זה עומד ללוות אותם עוד הרבה זמן." טאנושה שוב העבירה את מבטה על פני הנוכחים שנותרו בחדר. "אם מישהו חש לא בנוח עם מה שמתרחש כאן, הוא מוזמן לצאת ולהצטרף לאלה שכבר עזבו. אני מבטיחה שלא יציקו לו, כל עוד הוא לא יעשה צרות."
על פניהם של חלק מהנוכחים ניכר בבירור שהם חשים שלא בנוח עם מה שהתרחש, אבל אף אחד מהם לא קם מכסאו.
"מצוין," אמרה טאנושה. "בואו נתחיל לעבוד, כי כבר בזבזנו מספיק זמן על דיונים חסרי-תועלת. ואטי, מה לגבי תכניות הפינוי של העיר-פלנטה?"
המזכירה-לשעבר לענייני תחבורה – היא לא היתה בטוחה לגבי מעמדה בסדר-החדש שראש העיר-פלנטה הנהיגה זה-עתה – טלטלה את ראשה. "זה לא יעבוד. בזמן שנותר לנו לא נצליח לפנות את כל התושבים, יש לנו פשוט יותר מדי מהם. אין מספיק ספינות בכל המערכת בשביל מבצע כזה, וגם אם היו, רובן לא היו מגיעות לכאן בזמן."
"כמה אזרחים אנחנו כן יכולים לפנות בפרק-הזמן שנותר לנו?"
ואטי היססה. "ההערכות האופטימיות מדברות על שנים-עשר אחוזים מהאוכלוסיה, ועל גידול מחדש של האוכלוסיה בשלושה אחוזים כתוצאה מריבוי-טבעי."
"זה יותר טוב מכלום," מלמלה טאנושה. "כמובן, אנחנו תמיד יכולים להטיל מגבלות על ריבוי-טבעי…"
"זה רעיון גרוע, טאנושה," אמר אליאס.
היא נעצה מבט כעוס במי שהיה עד לפני כמה דקות המזכיר לענייני דוברות. הוא החזיר לה מבט תקיף, לא מבוהל. "את יכולה לזרוק אותי החוצה, כמו שעשית עם האחרים, אבל לא תזיזי אותי מדעתי. האזרחים יסכימו לקבל בשקט את הצעדים הקיצוניים שלך – בהנחה שתשפרי קצת את הרטוריקה שבה את מסבירה את עצמך ותגרמי להם להבין שזה לטובתם – כל עוד לא תעברי את הגבול. להציב שוטרים ברחובות זה עוד נסבל. להתחיל לשלוח ידיים לעניינים כמו ריבוי-טבעי, זה להזמין התקוממות. ישפך פה דם ברחובות, ואני לא אהיה חלק מזה."
טאנושה החליטה להודות בתבוסה. היא היתה זקוקה לאליאס לצדה. "בסדר, אני מניחה שנצטרך פתרון אחר. ראהאן?"
"אני מניחה שאני עדיין המזכירה לענייני בינוי?"
בפעם הראשונה מאז תחילת הישיבה, טאנושה חייכה. "כמובן."
ראהאן הנהנה. "במידה רבה כבר התחלנו בפרויקטים שנועדו לבנות מקלטים עבור האוכלוסיה, ועכשיו עם, אה, המצב החדש, נוכל להמשיך בהם בקנה מידה גדול – בעיקר להסב אזורי מגורים. הבעיה הגדולה שלנו, כמו תמיד, היא מחסור בשטח. זה מביא אותנו לשאלת העמודים…"
"אין שום 'שאלה' בנושא הזה. אנחנו לא נוגעים בעמודים."
ראהאן נאנחה. "טאנושה, אי אפשר לקבל הכל ביחד. אם נוריד שלושה מהעמודים, זה יקל עלינו במידה עצומה בבניית…"
"ראהאן, שכחת מה קרה בפעם האחרונה שבה ניסינו להוריד אחד מהעמודים האלה? יש לנו חור גדול באמצע הפלנטה, במקרה שאת צריכה לרענן את זכרונך."
"טאנושה, כשהורדנו את העמוד ההוא, לא היה לנו מושג מה יש בתוכו, וגם לא ממש התאמצנו לבדוק…"
"מאז ניסינו לבדוק, ועדיין אין לנו מושג מה יש בתוך העמודים. הניחוש שלי הוא שיש בתוכם את אותו דבר שגרם לעמוד ההוא להגיב באלימות למה שעשינו."
"זה הגיוני, אבל אנחנו עדיין יכולים לנסות לחקור…"
"אנחנו לא נחקור שום דבר. יש שני דברים שלמדתי מההורים שלי – אחד מהם הוא שהסופה מתקרבת אלינו, השני הוא שלא מתעסקים עם העמודים." טאנושה החלה לקום מהכסא. "אנחנו נתכנס לעוד פגישה מחר, ואני מצפה ממך – מכולכם – להגיע עם תוכניות עבודה מסודרות שיכילו לפחות התחלה של פתרון לבעיות שלנו."
הם עזבו את החדר בזה אחר זה. כאשר היא נותרה בו לבדה, היא התבוננה דרך החלון למעלה, אל השמיים זרועי-הכוכבים, בהבעה עגומה.

"אמא, את צריכה להכנס. כבר מסוכן לעמוד פה בחוץ."
אם טאנושה שמעה את בתה, היא לא הראתה לכך כל סימן. היא ניצבה על המרפסת, בוהה בשמיים שהלכו ולבשו גוון אדום ומבשר-רעות. אייקה נאנחה והתקרבה לאמה.
"תראי," היא ניסתה לשוות לקולה טון מבודח. "עבדת כל-כך קשה, כל השנים האלה, כדי להציל את התושבים של הפלנטה. יהיה קצת חבל אם את תמותי פה, ולא תוכלי לראות את זה קורה."
המבט שטאנושה הפנתה אליה הבהיר לאייקה שהבדיחה לא עלתה יפה. "יש תוצאות שאני לא בטוחה שאני רוצה לשאת בהן."
"אוי, תפסיקי כבר. עשית את כל מה שיכולת. היו קרבנות בדרך, אבל מעט מאוד. ועכשיו, בזכותך, רוב התושבים שנותרו על הפלנטה ינצלו…"
"רוב התושבים, כן."
אייקה טלטלה את ראשה בחוסר אמון. "זה מה שמציק לך? כל המשוגעים שהחליטו להשאר בחוץ ולחכות ליום-הדין? או שאולי החלטת להצטרף אליהם?"
"אצלי זה שונה. נראה שיום הדין שלי באמת הגיע."
"למה לעזאזל?!" בעיניה של אייקה עמדו דמעות. "הצלת את התושבים של הפלנטה המחורבנת הזו! אחרי שנעבור את הסופה, כמו שהבטחת, מצב החירום יתבטל, והפלנטה הזאת תחזור להיות…"
טאנושה קטעה את בתה בצחוק מריר. "זה באמת מה שאת חושבת שיקרה? מצב החירום נמשך כבר שלושים שנה. חלק גדול מהתושבים שינצלו לא זוכרים צורת חיים אחרת, ורוב האחרים לא ממש רוצים לחזור למצב שהיה קודם. הם התרגלו לחיות כשמישהי אחרת מחליטה בשבילם."
"אז ממה את מפחדת יותר, אמא," סיננה אייקה. "את רוצה להיהרג פה כדי לא לראות את התושבים הולכים לאיבוד כשאת לא מנהיגה אותם – או כדי לא לראות שאת טועה ושהם מסתדרים מצוין גם בלעדייך?"
טאנושה הזעיפה פנים בתגובה להערה, אבל לא ענתה. היא הפנתה את פניה מאלה של בתה בחזרה אל השמיים.
"בסדר," אם את מתכוונת להתעלם ממני, אני אשאר פה לידך כמו ילדה טובה. אם את מתעקשת לבלות את השעה האחרונה בחייך ביסורי מצפון, קחי עוד קצת כאלה בגללי."
זה גרם לאמה להתבונן בה שוב. "אל תדברי שטויות. תחזרי למרחב המוגן לפני שאביא לפה מאבטחים כדי לגרור אותך לשם."
עכשיו היה זה תורה של אייקה לצחוק. "אוי, אני חושבת ששמעתי את איום ה-'מאבטחים' הזה מאז שהייתי בת ארבע. אבל הוא כבר לא עובד עלי. לא עכשיו. את מבינה, כל המאבטחים שלך נמצאים עכשיו עמוק-עמוק מתחת לאדמה, ואף אחד מהם לא יבוא לכאן בשביל האובססיות שלך. זה נגמר. אנשים עשו כל מה שאת אמרת להם עד עכשיו כדי להנצל – את משאלת-המוות הפרטית שלך את מוזמנת לממש בלעדיהם."
אמה נראתה כאילו היא עומדת להתווכח, אבל אז ויתרה. היא משכה בכתפיה, ושוב הפנתה את פניה למעלה.
כעבור שעתיים שבמהלכן הן ניצבו שם בדממה, מביטות בשמיים, החלו להיראות בבירור עצמים שנופלים לעבר הפלנטה. טאנושה לא זזה ממקומה, וכך גם אייקה.
ואז הורגש לפתע רעד, מלווה בקול גבוה של זמזום ושינוי הגוון של האוויר שהקיף אותן. אייקה הרימה את מבטה למעלה. העצמים שנפלו מלמעלה התנגשו במחסום בלתי-נראה כלשהו, והתרסקו לחלקיקים. אף אחד מהם לא הגיע לפני השטח של הפלנטה. היא התבוננה באמה בחוסר-הבנה, וזו החזירה לה מבט דומה.
"תראי!" צעקה אייקה כדי להתגבר על הרעש שיצר הזמזום, מצביעה לעבר אחד העמודים שנראו באופק. נראה היה שהמחסום שעצר את נפילת העצמים נוצר כתוצאה מגל מתמשך שיצא מתוך העמוד, והשתלב עם גלים אחרים מרחבי הפלנטה – מעמודים נוספים.
טאנושה בהתה במחזה במשך מספר רגעים, ואז החלה לצחוק בשילוב מוזר של הקלה ויאוש. "נו, נראה שאני באמת אצטרך לתת דין-וחשבון, רק לא מהסוג שחשבתי עליו. אחרי כל השנים שטרטרתי אותם, כשהכל נגמר ככה, התושבים יבואו לחפש אותי עם קלשונים."
בתה לא יכלה שלא להצטרף לצחוק. "תשכחי מזה. אם כבר, הם יבואו אליך עם מדליות. את זו שהתעקשה לשמור על העמודים כש…" היא הבחינה בהבעת-הפנים המשתנה של אמה. "מה קרה?"
"המכתש. אלוהים אדירים, המכתש."
"המכתש? המקום שבו עקרו את העמוד…" אייקה הבינה פתאום למה אמה מתכוונת.
"בנינו שם מקלטים לכמה אלפי תושבים, אני חייבת ללכת לראות…"
"לא, בשום אופן לא." אייקה תפסה את אמה בכתפיה וטלטלה אותה. "אמרת את זה בעצמך, בניתם שם מקלטים. הם יחזיקו מעמד."
"את לא יודעת את זה! מה אם הדברים האלה שנופלים מהשמיים יכולים לחדור פנימה ו…"
"ואם כן, אז? את כל-כך רוצה ללכת למות? עכשיו כשאת מגלה שלא הכל הסתדר לפי התכניות שלך?"
אמה לא ענתה לה. היא השתחררה מאחיזתה, ועזבה את החדר. אייקה עקבה אחריה במורד המדרגות ולאורך הרחובות הריקים בהם היא צעדה, צועקת עליה. לבסוף הן גילו שהן לא מסוגלות להתקדם יותר. המחסום שיצרו העמודים הקיף גם את המכתש באופן אנכי. טאנושה קרסה על הכביש, צופה בעצמים הנופלים ומתרסקים לתוך המכתש, ממררת בבכי.

הטקס הסתיים. הארלינה לחצה שוב את ידו של ראש העיר-פלנטה והודתה לו, והחלה להתרחק מהכיכר בעודה מתבוננת בפסל שהנציח חמישה דורות של נשים במשפחתה. היא לא שמה לב לאן היא הולכת, והתנגשה בצעיר שניצב באחד הרחובות הסמוכים. שניהם נפלו על המדרכה.
היא קמה על רגליה לפניו, והושיטה לעברו את ידה כדי לעזור לו. הוא דחה אותה בתנועת-יד והבעה של תיעוב. התגובה הפתיעה אותה, עד שהיא שמה לב לשלט אותו הוא הרים מהקרקע. היא נעצה בו מבט משועשע.
"אז אתה היית זה שהסתובב מחוץ לכיכר ועשה רעש בזמן הטקס?"
המבט שהוא נעץ בה לא השתנה. "אז שמת לב, שם למעלה?"
"אל תגזים. למרות שהשוטרים לא נתנו לך להכנס, היה קל מאוד לשמוע אותך צועק. למען האמת…" היא בחנה את לבושו המרושל, פניו הלא-מגולחות, והשלט המאולתר, "…זה עבד הרבה יותר טוב כשאף אחד שם בכיכר לא ראה אותך. אל תיעלב, אבל כשרואים אותך ככה קשה שלא לתהות אם ברחת מאיזה קרקס."
"מצחיק מאוד," הוא נהם לעברה. "אבל העובדה שלא נתנו לי להכנס רק מוכיחה שהמשפחה שלך היתה ונשארה משפחה של סותמות-פיות, גם אחרי שהן מתו. לא מגיע להן שום פרס, בטח שלא הטקס הזה, אם את כבר מדברת על קרקסים."
"אז כנראה שהגנים לא עובדים כל-כך טוב אצלי, כי לא זכור לי שניסיתי לסתום לך את הפה. ואף אחת מאלה שהטקס נערך לכבודן לא קמה מהקבר כדי לעשות את זה. בסך הכל לא הרשו לך להתקרב ולהפריע יותר מדי לטקס – למרות שאת הצעקות שלך, כמו שכבר אמרתי, היה קשה לא לשמוע."
"נו, מה שתגידי," הוא משך בכתפיו. "אני בטוח שגם מה שאמא שלך עשתה, כשהיא תבעה את הסופר ההוא לא נחשב אצלך לסתימת פיות."
"בטח שלא. ה-'סופר' ההוא השמיץ את סבתא שלי. אני לא חושבת שזה נכנס תחת ההגדרה של חופש הדיבור."
"איך הוא השמיץ אותה? כשהוא אמר שהיא לא באמת הצילה אף אחד? שהיא הפכה את כל העיר-פלנטה לדיקטטורה ובסוף התברר שהעמודים היו מגינים עלינו בכל מקרה?"
"היא לא יכלה לדעת את זה, והיא גם נלחמה להשאיר את העמודים האלה במקום. חוץ מזה, הייתי אומרת שכל האנשים שניצלו במקלטים שהיא בנתה במכתש הם לא כסף קטן."
"המכתש הזה לא היה שם אם לא היו מתעקשים להוריד את העמוד ההוא."
"למשפחה שלי לא היה שום קשר להחלטה הזו."
"בטח שהיה לה קשר – השאלה לגבי העמודים האלה היא משהו שהמשפחה שלך עסקה עוד מאז ש…"
"תראה, אני אשמח להמשיך איתך את הויכוח הזה, אבל בוא לא נעשה את זה באמצע הרחוב." היא החוותה בידה, שאחזה בסל, לעבר המדשאה שהקיפה את העמוד. "רוצה להצטרף אלי לארוחת צהריים?"