18 – מדבר ביום סגריר

צפרה טבא, בוקר טוב גם לפיל וגם לדוב, הערבה לכם השנת או כאב הצד מעט…"
אילו רק יכולתי לכבות את הרעש, או לפחות להוריד את הווליום. איפה השלט? אין דבר יותר מעצבן מחרוזים על הבוקר, חשב דרור וניסה לכסות את ראשו בכרית כאשר, לחרדתו, הכרית הפכה לספר-חשבון, איזה פדיחה! מתי נרדמתי? אני אפילו לא זוכר שהשיעור התחיל.
“בוקר טוב אלון ודרור, תם הלילה השחור, בוקר טוב דרור ואלון, זמן לקום ולא לישון, לקום, לקום, כבר מאוחר! בוקר בא, אז קומו כבר!" דקלמה לילית המורה.
"אני בכלל לא ישנתי!” אמר אלון, ופניו הפכו אדום לוהט.
“תנוח דעתו של אלון, על לא עוול בכפו, שמו מתחרז עם לישון, ומה אומר דרור, האדון?"
“גם אני לא ישנתי," דרור נשך את שפתיו.
לילית עטה על טרפה, ונעצה בו את טפריה, "במטותא כבודו יספר לכולנו, מהי טבעת-מביוס?”
“זוהי טבעת מתפתלת ומתהפכת ללא התחלה וללא סוף." 
"לומד מתוך שינה, ממש כישרון פנומנלי, ומה כבודו יודע על קיסמה?"
“היא גדלה ומתהפכת כמו נחש לצלילי מוזיקה, והופכת מפלי-מים צלולים להרים מושלגים של גלידה וקצפת."

אמנם כיוונתי למה שקורה כאשר חותכים אותה לאורכה, אבל הודות לכבודו למדנו על קסם חדש – מוזיקה! מוזיקה, חריזה, ואפילו פתיתי-שלג כולם מתקשרים לנושא הבא שלנו והוא  'סימטריה ותורת-החבורות'.  בפעם הבאה יואיל כבודו לנחור באופן מוזיקלי יותר.”
מעל רעמי הצחוק התגלגל צחוקה של ענת כצליל פעמונים, חתך בחזהו וננעץ עמוק בלבו.
“הוד רוממותו הזכיר לי את שווייץ עם תיאורי הקצפת והשלג,” המשיכה לילית לאחר שנרגעו קולות הצחוק,  "שווייץ היא ארץ מלאת-חן, הרים גבוהים ומושלגים משובצים בבתים קטנים עם גגות רעפים אדומים. הכל כל כך נקי ומצוחצח, האנשים מנומסים ואדיבים, הגבינה, השוקולד והפונדו ממש חלום…" היא שכחה משעור החשבון, והמשיכה להלל ולתאר את שווייץ בקולה המאנפף.
הלוואי שהקיבוץ המיובש הזה יהפוך לשווייץ, פעם אחת להרגיש שלג. מעניין איזה טעם יש לשלג? האם יש לו ריח? אולי טעם קצפת וריח טל-וורדים רענן, חשב דרור ועצם את עיניו. השלג ירד לאטו כפלומת אווזים רכה , העולם כולו נעטף בשמיכת פוך אוורירית של קצפת-וניל טהורה, ניחוח רענן נישא באוויר ועונג הציף את חושיו. טיפה אדומה זעירה הופיעה על פני הלובן המושלם והחלה לגדול ולהתפשט במהירות. הלובן הטהור שינה את פניו לוורוד חיוור, אחר-כך לאדום בוהק ולבסוף לארגמן כהה ומדמם. דלת הכיתה נפתחה בסערה, ודרור הקיץ בבהלה.
“תסתכלו בחוץ, לא יאומן! יורד שלג!” קראה אורנה המטפלת והתנשפה בכבדות.
שורות עיניים נדהמות פנו לעברה ואחר-כך לעבר החלון. מגרש המשחקים היה מכוסה בשלג לבן וצמרירי. פיות נפערו וכל העיניים הופנו בשאלה לעבר המורה.
“כבודם רשאים לצאת,” צחקקה לילית וסידרה את משקפיה על חוטמה הנשרי, “אחרי הכל שלג בקיבוץ זה אירוע של פעם ביובל.”
הילדים הסתערו על הדלת דחפו וצעקו, “שלג! שלג!"
דרור דחף וטיפס על חבריו בצעקות ודחיפות, הוא רצה להיות הראשון לגעת בפלא הלבן. הוא דחף וקפץ, משך והתגלגל, נשך ושרט, חיבק וזחל, לבסוף הצליח לצאת מחדר כיתת הלימוד, והסתער לעבר דלת הכיתה.  הוא נישא על גבי נחשול הילדים השוצף והמתהפך דרך המדרגות אל עבר מגרש המשחקים המושלג, צלל לתוך הפלא הלבן, זינק וקפץ, התגלגל וזרק לאוויר, כאשר הוא משמיע שאגות קרב. אחר-כך נשכב על השלג החלומי, עצם את עיניו, וניסה להריח את השלג. הריח היה רענן כמו טל של בוקר, לא ממש טל ורדים, אבל בהחלט מפתה. הוא לקח בזהירות חתיכה קטנה ולבנה מהשלג והכניסו לפיו.
“איכסה! זה בכלל לא שלג! איזה גועל נפש!” כל המבטים הופנו אליו וממנו אל אורנה ולילית שעמדו בצד מגחכות.
“כבודם יודעים מה התאריך היום?”
“אחד באפריל,” אמר אלון וניגב את משקפיו, “אחד באפריל זה יום השיגועים,” הוסיף בידענות.
“נכון מאד! לכבוד אחד באפריל, סידרתי עם מנחם שיפרוק ערמת כותנה על המגרש.”
“כיף! מגניב! איזה יופי!” צעקו הילדים וחזרו להשתולל בערימות הכותנה.
לילית ואורנה צחקו בהנאה על תמימותם של הילדים, ופנו חזרה לעבר מדרגות הבניין.
“איזה טמבלים! לא מבדילים בין כותנה לשלג.”
“ילדי המדבר בקושי זכו לראות גשם בחייהם, הדמיון והתמימות שלהם זה דבר נפלא, ולא טיפשות.”
“גם אני לא בדיוק גדלתי בסיביר אבל כל אחד שפתח פעם מקרר, צריך לדעת את ההבדל בין כותנה לשלג,” אמרה אורנה בזלזול.
“אנחנו צריכים לשגע אותן בחזרה! שלא יחשבו שאנחנו פריירים. אורנה הפרה הזאת חושבת את עצמה, מה היא תופסת תחת! מתערבת אתכם שהיא אפילו לא יודעת איך כותבים שלג , לא סובלת אותה!” אמרה ענת וסידרה את שיערה.
“בואו נמלא אותן בכותנה, צוחק מי שצוחק אחרון!” קרא שגיא.
“כן יאללה!” ענן ילדים לבן, השכיב אותן לרצפה ובלע אותן תחתיו. צרחות של צחוק והיסטריה נבלעו בסיבים הלבנים.
דרור נשאר לרבוץ על ערימת הכותנה שקוע בחלומותיו. הוא כבר שכח את טעמו של הצמר, וחזר לדמיין שזהו שלג ושהוא שרוע על הרי הקצפת בשווייץ הרחוקה. הוא זחל והתהפך על ערימת הכותנה וחפר בתוכה, ידו חשה בגוש קטן ורך, כמו כדור צמר, הוא לחץ עליו בקצות אצבעותיו, רעד עבר בגופו, כאב משתק פילח את ידו, וטבעת אדומה הבזיקה מול עיניו. על ערימת הכותנה שכב כלבלב לבן שנבלע כמעט כליל על רקע הכותנה ולצידו נחה רצועת-עור טבעתית בצבע אדום. מגופו הזעיר יצאו ארבע רגלים גדולות וגמלוניות שנראו כאילו הושאלו מכלב אחר.
“למה נשכת אותי?” שאל דרור בעלבון, שתי טיפות אדומות נשרו מידו והכתימו את הכותנה הלבנה.
"מביוס," הכלבלב ענה ביבבה דקה.
“אל תשקר…” החל לומר , הוא שפשף את עיניו והביט בכלבלב, שהביט עליו חזרה בעיניו השחורות, הוציא לשון וורדרדה, והטה את ראשו לצידו בחן. הגור נראה כלכך מתוק וצמרירי, שכעסו התפוגג בבת-אחת.
“זה הקולר שלך? בוא אני אשים לך אותו.” הוא לקח את טבעת העור בידו וניסה לשימה על ראשו של הכלב אך זה הניד את ראשו מצד לצד בשלילה. “לא רוצה לא צריך!” אמר וענד את הטבעת כצמיד על ידו.
דרור הבחין בנקודה אדומה על כף רגלו של הכלב. “תראה את הרגל, גם אתה נפצעת או שזה מהדם שלי?" הוא הושיט את ידו לעבר הרגל. הכלבלב חשף את שיניו והשמיע נהמת אזהרה.
“סליחה, מצטער,” דרור החזיר את היד במהירות ונשך את שפתו. חיכה כמה שניות ואז קרב את גב ידו לעבר אפו של הכלב בזהירות. הכלבלב נרתע לאחור ואט-אט התקרב ורחרח את היד המושטת, הוציא לשון ורדרדה והחל ללקק את היד בעדינות ולנקות את הפצע. הוא ניסה לאחוז בכלב בידו השנייה, אך זה נרתע שוב, החזיר את ידו והכלב חזר ללקק, תחילה לאט ואחר כך בקצב גדל והולך, כאשר הוא מכשכש בזנבו בשמחה. הפצע הרגיש הרבה יותר טוב, בלי לחשוב, דרור הוציא את לשונו ולקק אף הוא את רגלו הפצועה של הכלב. יחד שכבו על הכותנה הלבנה מלקקים זה את פצעו של זה.
“איך קוראים לך?”
הכלבלב הפנה את מבטו, והטה את ראשו ימינה.
“אתה כל-כך לבן וצמרירי, אולי אקרא לך צמר-גפן? או שלג? מה דעתך על שלג?" הכלבלב קפץ על דרור בשמחה וכשכש בזנבו בהתלהבות, דרור ליטף את  הגור הקטן באהבה ואז נזכר, "אני צריך לחזור לכיתה, בטח אימא שלך כבר דואגת!” קם על רגליו, ופנה לחזור לכיתה. הוא ראה את ערימת הילדים מתרוממת ומתחתיה יוצאות המורה והמטפלת אדומות ורותחות מזעם. אורנה פתחה בצרחות מחרישות-אוזניים על הילדים הצוחקים, ושלחה אותם לחדריהם.
דרור נכנס לחדר וסגר את הדלת.
“מה יש לך על היד, תראה!”
"סתם, מצאתי את זה בחוץ," דרור הסיר את הרצועה מידו וזרק אותה לעבר שגיא.
“זו טבעת מביוס מעור נחש אמתי, אם תראה את זה ללילית היא תתעופף ותעשה היפוכים באוויר.” אמר אלון.
“אני אתן לך זנב של ארנבת ועשרים קוצים של דורבן בשבילה, רוצה?” שאל שגיא.
“וגם את השן-נחש מאח שלך?”
“עשינו עסק!” אמר שגיא ושם את הטבעת כצמיד על ידו.
לאחר מספר רגעים, נשמעה דפיקה על הדלת.
“פתוח!” לחשה ענת, אך הדלת לא נפתחה. הילדים הסתכלו זה על זה, עברו מספר רגעים, והרעש נשמע בשנית.
דרור ירד ממיטתו, והלך לפתוח את הדלת, פתח אותה כדי חריץ קטנטן, וראה את הכלבלב מביט בו, ומכשכש בזנבו בשמחה. הוא הסס רגע מה עליו לעשות, ואז התכופף והרים את הכלב בידיו. איזה כובד, נידמה לי שהוא גדל, חלפה מחשבה בראשו. הוא סגר את הדלת מאחוריו, והתיישב במיטתו מול מבטיהם המשתאים של חבריו. עיניו פגשו במבטה של ענת, הוא הרגיש את הדם זוחל לפניו והשפיל מבטו.
האור בחוץ הועם וניראה היה כי עוד מעט תשקע החמה מאחורי עצי-האיקליפטוס של בית-הקברות, לבסוף ענת שברה את הדממה ואמרה בלחישה, “איזה מותק של גור, איפה מצאת אותו?”
“הוא מצא אותי והוא לא רוצה לחזור לאימא שלו, ניראה לי שהוא רק נולד,” ענה דרור.
“מה קרה לך רק נולד?” אמר שגיא, “הכלב של השכנים שלנו כבר בן עשר והוא בקושי חצי מזה!”
“הגודל תלוי בגזע הכלב, ולפי כפות-הרגלים הענקיות שלו, הייתי אומר שהוא יגדל להיות כלב ענק. נראה לי שהוא כלב הרים פירינאי, גור כזה שווה הרבה מאד כסף!” אמר אלון.
“אם הוא היה כל-כך יקר לא היו מאבדים אותו, בטח הכלבה של איזה אורח הפליצה יותר מדי גורים, והוא השאיר אחד מהם בקיבוץ. זה לא פעם ראשונה שזה קורה. אנשים בארץ חושבים שקיבוץ זה מזבלה עירונית. אני אומר שצריך לבצע בו המתת חסד. אני יכול להביא רעל עכברים מהלול, או אתה יודע מה נזכרתי, אח שלי מגיע היום מהצבא, אולי ניקח אותו למטווח?” הציע שגיא.
“שלא תעז להתקרב אליו אתה שומע!” אמר דרור בצעקה. “אני אאמץ אותו, הוא יהיה הכלב שלי, ושל מי שרוצה להשתתף.” בזוית עינו פגש את מבטה של ענת. היא שילבה את רגליה בישיבה מזרחית על המיטה ושיחקה עם שיערה, מסלסלת אותו באצבעותיה.
“הייתי אולי רוצה, אבל קודם כל אנחנו צריכים להיות בטוחים שאף אחד לא מחפש אותו, אחר-כך  צריך לדאוג לחיסונים, ולאילוף ולאוכל ולדבר עם ההורים ועם ועדת כלבים ו…לדבר עם המטפלת."
שתיקה נפלה על החדר, לא היה סיכוי שאורנה המכשפה תסכים להחזיק כלב בכיתה.
“באמת כמה זמן היא תשאיר אותנו בכלא הזה?”אני צריך לשירותים, היא יכולה לקפוץ!” אמר שגיא וקם ממיטתו.
“חכה לי אני בא אתך!” קרא אלון ויצא אחריו.

ענת קפצה אל מיטתו של דרור וליטפה את שלג, שזינק עליה וליקק את פניה בלשונו הרטובה, “חכה תן לנשום  איזה התלהבות, הוא באמת גדול אתה יודע!”
“רק תיזהרי על הרגל הקדמית שמאלית שלו, יש לו שם פצע והוא כועס אם נוגעים בה,” הזהיר דרור.
“ווי איזה מסכן! צריך לנקות ולחבוש אותו,” אמרה והעבירה את מבטה מהרגל הפצועה אל דרור, “מה קרה לך ביד?”
“זה שום דבר, הוא רק קצת נשך אותי בלי כוונה, אבל הוא אמר שזה לא הוא…” הוסיף דרור ונשך את שפתיו.
“אתה צריך ללכת למרפאה לקבל טטנוס וחיסון נגד כלבת."
“אל תדאגי, אני אהיה בסדר!” הוא הכניס את הפצע לפיו.
הכלב ליקק וליקק והרטיב את פניה. “איזה מתוק! חייבים לאמץ אותו! אין ברירה! תיראה איך הוא אוהב אותי, הוא חושב שאני אימא שלו. איך נקרא לו?”
"אני קורא לו שלג," דרור חייך בשמחה, וליטף את שלג בחיבה. שלג הסתובב לעברו וליקק את פניו.
“שלג, איזה שם מעולה שלג, שלג!" הכלב הסתובב לעבר ענת וחזר ללקק אותה. “הוא ממש מבין, אני לא מאמינה, איזה גאון!”
“אני שמח שהוא מוצא חן בעינייך, נראה לי שהוא באמת אוהב אותך.” דרור הסמיק כמו עגבנייה בשלה.
ענת העבירה את ידיה הקטנות דרך פרוותו הסמיכה, סרקה אותו באצבעותיה העדינות וגירדה את עורו בציפורניה. ידיה התמלאו בסיבים לבנים של כותנה ופרווה צמרירית, “הוא בטח צמא ורעב המסכן.”
דרור קם בזהירות ממיטתו והתקרב אל הדלת, פתח אותה בזהירות והציץ למסדרון, הכיתה נראתה נטושה. “מעניין לאיפה כולם נעלמו?”
"בוא נצא, ניראה לי שעוד מעט ארוחת-צהרים,” ענת הצטרפה אליו עם הכלב.
הם הלכו לאורך המסדרון הארוך והציצו לתוך חדרי השינה, הכל היה שומם, המיטות היו הפוכות, ונראה היה שנעזבו בחיפזון רב. דרור בדק את השעון הגדול, שהיה תלוי על הקיר בפינת האוכל, השעה הייתה 11:45.
"עוד רבע שעה ארוחת-צהרים. את חושבת שהם כבר הלכו לחדר האוכל?”
"או זה או שקבלנו עונש, אולי עבודת ניקיון או משהו כזה. אני רק מקווה שאף אחד לא ישים לב שהתחמקנו ועוד הבאנו כלב, אחרת זה יהיה הסוף שלנו.”
"אל תדאגי, הם יראו אותו ולא יוכלו לכעוס יותר. תראי איזה מותק.”
"כן הוא בהחלט מתוק,” הסכימה ענת וניסתה להרים את שלג בידיה, “אבל הוא מה זה כבד! אני בקושי יכולה להרים אותו.” הכלב כבר הגיע עד למותניה.
“ממש נראה כאילו הוא גדל מרגע לרגע." דרור ניסה לשוות לקולו גוון מבודח כדי שענת לא תחשוב כי יצא-מדעתו.
“גם אני שמתי לב אבל חשבתי שרק נדמה לי, אתה חושב שכלב פירינאי גדל כלכך מהר?”
“משהו מאד מוזר קורה!” דרור נשך את שפתו העליונה וגרד את ראשו וחזהו. "כל הגוף מגרד לי מהכותנה המסריחה הזאת, אני הולך להשתגע!”
דרור פתח את המקרר וחיפש משהו להאכיל את הכלב. “מה נראה לך שהוא יאכל? המקרר די ריק.”
"לא יודעת, תמצא כבר משהו לבינתיים, אחר-כך נביא לו משהו טעים מחדר-אוכל.”
דרור הוציא חלב מהמקרר, לקח פרוסת לחם יבשה ופורר אותה לתוך קערה, אחר כך יצק עליה את החלב, והניח את הקערה על הרצפה. שלג התקרב לקערה בחשדנות, רחרח באפו השחור, אחר-כך הרים את ראשו, הביט סביב, התמתח בכל גופו והתנער נמרצות. לבסוף הוציא לשון ארוכה וורודה וטעם בזהירות מהחלב. לאחר כמה טעימות מהוססות, החל ללקק במרץ ולאכול את חתיכות הלחם ברעבתנות.
“עכשיו תראה לי את היד שלך!” אחזה ענת בידו.
“זה שום דבר, כבר אמרתי לך,” ניסה למחות .
ענת הוציאה פולידין ופלסטר מארון העזרה-ראשונה הלבן שהיה תלוי על הקיר ליד המקרר, וחבשה את האצבע בעדינות. דרור חש את ליבו מפרפר, כמו ציפור שנלכדה בסבך.
“הלוואי ששלג היה נותן לי לגעת ברגל שלו. מסכן, תראה כמה שהוא היה רעב, כמעט חיסל את הכל!” ענת ליטפה את ראשו של הכלב, “איפה נשאיר אותו עד שנחזור מארוחת צהרים?”
“אפשר להשאיר אותו בחוץ, אולי ימצאו אותו והבעיה תיפתר.” אמר דרור.
“מה קרה לך התחרפנת לגמרי? הוא תינוק והוא פצוע. מה אם ידרוס אותו איזה טרקטור? ואם מישהו יחפש אותו? מה תגיד? שעזבת אותו בחוץ? ומה אם באמת נטשו אותו ואין לו בית?”
דרור הבין שעליו למצוא פתרון, “אוקי, אני אקח אותו לחדר של ההורים שלי, וניפגש בחדר-אוכל בעוד רבע שעה. יאללה שלג אתה בא?” אמר ופנה לעבר הדלת. שלג רץ אחריו כאילו הבין כל מילה, וענת הלכה להכין מודעה.
דרור עלה על אופניו החדשים, ורכב בתחילה לאט, כדי לאפשר לכלבלב לעמוד בקצב, ובהדרגה הגביר את הקצב, כאשר הסתבר לו ששלג מסוגל לרוץ במהירות מדהימה על רגליו הגמלוניות, לא נראה היה שהפצע הפריע לו כלל, דרור העביר הילוכים, ואפילו על המהלך המהיר ביותר בירידה, הכלב עדיין רץ לצידו. פשוט לא יאומן! כאשר הגיע לחדר-הוריו, שם מים בצלוחית, ליטף את שלג וגרד את בטנו הרכה. הכלבלב החל להתגרד, ודרור החל אף הוא להתגרד נמרצות.
“אוקי מספיק! אני כבר חוזר אז אל תעשה בלגן, אתה שומע?”
שלג תלה בו זוג עיניים שחורות ונוגות, הטה את ראשו, ויבב חרישית. דרור נשך את שפתיו, וסגר את הדלת. הוא עלה על אופניו, ורכב במהירות לחדר האוכל. כאשר הגיע לרחבה שלפני חדר האוכל , החנה את אופניו במקום המיועד לכך, והתקרב לעבר מדרגות הכניסה. עשרות כלבי הקיבוץ קיבלו את פניו בנביחות וכשכושי זנב, הוא חלף על פניהם באנחה קלה, נכנס בדלתות הזכוכית הגדולות, וראה את המודעה שענת הכינה:
"נמצא כלב הרים פירינאי. ניתן לקבלו על פי פרטים מזהים, אצל דרור וענת מכיתת רימון"
היא קישטה את המודעה בציור של כלב מחייך, והוסיפה פרחים ועיטורים בצבעים רבים.
דרור נשך את שפתיו, גרד את ראשו, היסס לרגע, ואחר-כך עלה במדרגות לחדר-האוכל. הוא לקח פילה דג מיובש עם כמה תוספות בלתי מזוהות, וחיפש מקום לשבת. ילדי-הכיתה ישבו במקום הקבוע מאחורי שולחנות המתנדבים, כל המקומות היו תפוסים, הוא הסתכל סביב, ראה את ענת ושגיא יושבים ליד השולחן העגול בפינה, והתקרב לעברם.
“אפשר לשבת?”
ענת חיכה אליו ושגיא רק המשיך לדבר בלהט כאשר הוא מנופף בידיו באוויר, הטבעת נצמדה לפרק-ידו כרצועה של דם, וניכר היה שהוא עצבני ביותר.
“נשבר לי ממנה! צריך ללמד אותה לקח אחת ולתמיד!”
“למה? מה קרה? לאיפה נעלמתם כולכם?” שאל דרור.
“מה לא שמעת? איזה דרור בעננים!” סינן לעברו.
דרור הביט לתוך צלחתו ועצר בכל כוחו את הדמעה העיקשת, שהחלה לטפס במעלה גרונו. לאטו אכל מהדג המיובש, נזהר מהעצמות הזעירות שארבו, וניסה לחשוב על משהו אחר.
“תעזוב אותו, מה אתה רוצה ממנו?  זה לא אשמתו שאתם כאלה נאיביים!” נחלצה ענת לעזרתו.
דרור הרים את ראשו מהצלחת, ועיניו פגשו בעיניה הירוקות. הסכר נפרץ בגרונו, והדמעות נקוו בעיניו. הוא הפנה את פניו, לקח מפית, וניגב אותן ללא אומר.
"זה אורנה הבהמה עוד פעם עבדה עלינו," שגיא חיכה רגע שדרור יאמר משהו, משלא נענה המשיך, “היא שלחה אותנו למרפאה לקבל זריקה נגד אבעבועות שחורות , האחות הסתכלה עלינו כאילו נפלנו מהירח, איזה פדיחה, חייבים לנקום! אני אומר שנהפוך את הכיתה ונברח, זה כבר ילמד אותה. אם יכעסו, אז נגיד שזה אחד באפריל, מה יש לה מותר לשגע אותנו ולנו אסור?”
מבטו של דרור פגש את עיניה של ענת, וחיוך נפרש על פניו, היא חייכה אליו חזרה, ויופייה זרח כפרח-חבצלות, שניהם השפילו את עיניהם, באותו רגע נפתחה דלת חדר האוכל, וחיילים רבים שהגיעו לחופשת השבת, נכנסו בעדה. ירון, אח של שגיא, נכנס עם הכומתה האדומה על כתפו, והאם-16 המקוצר תלוי על כתפו ברישול גנדרני עם המחסנית בכלי. הוא התקדם לעבר השולחן בצעד מלא ביטחון וחשיבות עצמית.
“אהלן אח שלי מה קורה?" ירון טפח לשגיא על השכם.
"יהיה בסדר, ברשותך אני צריך להפוך את העולם, ניראה אותך בערב!" שגיא זינק בהתלהבות לשולחן השכן, הטבעת נשמטה מפרק-ידו וצנחה לרצפה, הוא הרימה, והצמידה היטב לפרק-ידו בליפוף נוסף.
שלום ענת מה המצב?” פנה ירון לעברם.
“קיבוץ אתה יודע, יבש כרגיל…” גמגמה ענת, סידרה את שערה ואודם הציף את לחייה.
“רוצה לבוא אלי אחר-כך?” ידו תופפה על תפס הרובה.
ענת בהתה באצבעותיו.
“מה את אומרת, מתאים לך?”
“בסדר, זאת אומרת בטח! באיזה שעה?”
“לא משנה מתי שבא לך, רק תני צ'אנס להתארגן , יאללה בי!” הוא פנה לכיוון ההגשה לקחת אוכל.
“אני הולך לבדוק את שלג, נקווה שהוא לא הרס את החדר של ההורים שלי.”
“אוקי, אני באה אתך, יש מלא זמן עד שירון יגמור עם הסידורים שלו.”
הם קמו ולקחו את המגשים לשטיפה. קרני-השמש חדרו דרך ענפי העצים מבעד לחלונות חדר-האוכל, ושחקו תופסת על המרצפות הגדולות. הם שמו את כלי-האוכל על מכונת השטיפה, שדהרה כנחש עקלתון לתוך מערת-קיטור עשנה. ליד הפחים ניצבו דליי-פלסטיק לשאריות ועליהם שמות הכלבים. "אנחנו צריכים להביא אוכל לשלג. את חושבת שהוא אוהב דג?”
“מה אתה רוצה להרוג אותו? למה שלא תביא לו סוליית-נעלים? אני אביא לו אורז לבן ועוף מכובס מהדיאטה,” ענת דילגה בקלילות לעבר עגלת הדיאטה, דרור ליווה אותה במבטו, ואחר-כך פנה להביא שקית מהחבילה התלויה ליד מכונת הלחם.
ענת חזרה עם צלחת אוכל, הם שמו אותו בשקית ופנו לדרכם.
על אופניו עמדה ציפור דרור והסתכלה לעברו בסקרנות.
"שלום דרור," אמר דרור וצחק. הציפור פרשה את כנפיה, והמריאה אל-על בציוצים עליזים. ממרומי מעופה, נראה הקיבוץ ככתם ירוק מוקף בטבעת ירוקה של מטעים ושדות, שלאחריהם נפרש מדבר צחיח. הכתם הלך והתכווץ ככל שהגביהה את מעופה, ולבסוף נראה כנקודה ירוקה זעירה בלב מרחב חום-צהבהב אינסופי, עד שנעלם כליל.
הם רכבו במורד הגבעה, קיצרו דרך הדשאים ובין הגינות. לבסוף הגיעו לחדר הוריו של דרור. הוא פתח את הדלת בזהירות והציץ פנימה , "שלג, שלג!"
הכלבלב השמיע נביחות שמחה, יצא מחדר השינה, וזינק על דרור ועל ענת חליפות, כשכש בזנבו בהתרגשות ולשונו הוורדרדה השתלשלה מפיו.
"הבאנו לך אוכל! אתה רעב?” ענת הושיטה את השקית לעברו, ושלג הטה את ראשו בשאלה.
דרור הוציא צלחת פלסטיק, שם עליה את האוכל, והניח על הרצפה בשביל הכלב.
"תראי איזה תיאבון יש לממזר הזה, כאילו לא ראה אוכל שבוע !”
שלג סיים לאכול תוך מספר רגעים, וזינק  במלוא כובדו אל חיקה של ענת, שישבה על הספה.
“נשבעת לך שהוא גדל,” נאנקה ענת תחת משקלו. הכלב כיסה בגדלו את כולה וליקק את פניה בלשונו הענקית.
“ממש תופעת טבע! שמעתי ששנה אצל כלב זה שבע שנים של בנאדם, אבל זה פשוט לא יאמן!”
"הגיע הזמן לאמבטיה, הוא מריח כמו העובדים מהלול, אולי תיכנס אתו למקלחת?" 
“מה קרה לך? איך אני אתקלח אתו? נשטוף אותו עם הצינור בחוץ!”
“אל תהיה ילד! הוא יתגלגל בבוץ ויתלכלך עוד יותר. אין לכם גיגית או משהו?”
“הא כן, יש לאימא שלי איזו אמבטיה כחולה מפלסטיק לכביסת יד, אני חושב שהיא משאירה אותה בחוץ.”
ענת יצאה החוצה וחזרה כעבור כמה רגעים עם הגיגית בידה, הכניסה אותה למקלחת ומלאה אותה במים פושרים. “זה צריך להספיק.”
דרור הכניס את שלג לגיגית, גופו הצמרירי מילא את כולה עד אפס-מקום, הכלבלב השפיל את זנבו ונראה עלוב ומפוחד. בזהירות טעם מהמים ויבב חרישית. דרור יצק עליו מים בעזרת כוס מפלסטיק וליטף אותו להרגיעו. “כלב טוב, כלב טוב, זה רק מים אל תפחד, זה כיף, אתה רואה?” אמר והשפריץ עליו. הפרווה הרטובה נדבקה לגופו של הכלב והוא נראה עלוב ומסכן.
ענת לקחה מעט שמפו בידה ושפשפה את פרוותו הרטובה. כך הם עבדו ושפשפו את הכלב היטב וידיהם נגעו זו בזו. ניחוח סבון ריחני אפף אותם, דרור הרגיש את גופו מתעורר, וניסה בכל כוחו, להתרכז במלאכת הרחיצה. המים הפכו עכורים ומלאים בסיבי-כותנה ופרווה.
“צריך להחליף את המים ולשטוף אותו מכל הסבון, אתה יכול להרים אותו רגע?”
דרור הרים את הכלב בידיו בכל כוחו, והניחו מיד על ריצפת-המקלחת. שלג, שחשב כי הרחצה הסתימה, התנער במרץ, הקצף התעופף לכל עבר בגושים לבנים, מילא את חדר המקלחת הזעיר, וכיסה אותם בערמות של קצף לבן וגושי כותנה רטובים. דרור הרים את ידיו בזעם, באותו רגע ראה את ענת מכוסה כולה בלבן, ושניהם פרצו בצחוק מתגלגל ומשחרר. הם צחקו, וצחקו. צחקו עד שירדו להם דמעות, צחקו עד שלא יכלו לנשום, צחקו והשתעלו, צחקו עד שכאב להם הצד, צחקו עד שכאבה להם הבטן, צחקו עד שלא יכלו לצחוק יותר. הכלב התבונן בהם בשמחה ושובבות ונראה היה כאילו גם הוא צוחק או לפחות מחייך, עם לשונו הוורדרדה משתלשלת מפיו.
הם שטפו את שלג, ועטפו אותו היטב במגבת ענקית עד שיתייבש. אחר-כך ניקו היטב את חדר המקלחת משאריות הקצף, הכותנה והפרווה. לאחר שסיימו, הסיר דרור את המגבת משלג, ונדהם למראה עיניו.
“מה לעזאזל!” נפלטה קריאה מפיו.
ענת ברחה מחדר המקלחת בבהלה וטרקה את הדלת מאחוריה. צרחותיה הדהדו כמו אזעקת אמת ברחבי המדבר.
דרור עצם את עיניו ושפשף אותן נמרצות בידיו, אחר-כך פקח אותן ושוב עצם, הוא ראה קולות וריחות חדשים ומוזרים, פרווה לבנה וצמרירית עטפה את כולו וכל גופו גרד, הוא הסיר את בגדיו ופתח את המים. זרם המים החם הרגיע אותו, הוא לקח סבון בידו וניסה לשפשף את הפרווה, אך הסבון נשמט מידו. הוא בחן בעניין את ידו, ולתדהמתו היא הלכה וקיבלה צורה של כף כלב. הוא ירד על ארבע, יצא מהמקלחת והתנער נמרצות, מולו עמד נער, שהביט במראה קטנה בעניין.
“מי אתה ולמה אתה לובש את הבגדים שלי?” נבח דרור.
הנער הטה את ראשו ימינה והפנה את המראה לעבר דרור.
דרור הביט במראה ללא יכולת להבין.
“שלג הפך דרור ודרור הפך שלג, מביוס עושה מהפכות. מביוס הופכי הופך הפוך.” אמר שלג והטה את ראשו שמאלה.
"מביוס שמביוס מה זה הקשקוש הזה? צריך למצוא את ענת כדי להרגיע אותה לפני שהיא תספר לכל העולם. הם יכניסו אותה לבית משוגעים! יאללה תעלה על האופנים ונטוס.” קולו נשמע כמו נביחות כלב, אך נראה היה שהנער מבין את דבריו.
שלג ניסה לרכב על האופנים אך ללא הצלחה, הוא נפל שוב ושוב.
"תיזהר שלא תשבור לי אותם! יאללה תעלה לי על הגב, ככה נגיע יותר מהר.”
שלג התיישב על גבו של דרור ואחז חזק בפרווה הלבנה. דרור דילג במהירות. הוא ראה את ריחה של נישא ענת בבירור ומוביל לכיוון ברכת השחייה, בדיוק באותו רגע נפתחו ארובות השמיים, ומבול עז ניתח ארצה. דרור ראה את סימני הריח נמוגים כלא היו. הוא נכנס לתוך צינור גדול ששמש מעבר תחת הכביש, כדי למצוא מסתור ארעי ולחשוב כיצד להמשיך.
“אני לא מאמין! כל החורף לא ירד אפילו מילימטר אחד של גשם, ודווקא היום פתאום כזה מבול! מה זה אחד באפריל?” דרור החל להתגרד נמרצות, אני רק מקווה שאין לי פרעושים, חשב.
“מביוס!" ענה שלג והטה את ראשו שמאלה.
הם שכבו תחת הכביש, רטובים ורועדים מקור. שלג ניגש אל דרור וליטף אותו, דרור ליקק את ידו ופניו של שלג , ושלג חיבק את גופו הצמרירי . יחד חבוקים חיממו זה את גופו של זה בקור הנורא, בעצם חיות ובני-אדם זה כמעט אותו דבר, חשב דרור, ותחושה נעימה אפפה אותו.
קול נפץ ורעש נורא נשמע, דרור הקיץ בבהלה, עץ קרס וחסם את פתח המעבר, סופה אדירה הכתה ללא רחם, מים החלו למלא את הצינור, רעש נוסף נשמע וגם הפתח השני נחסם בגושי קרח ואדמה. דרור הבין שעליו לעשות משהו מהר בטרם יקברו חיים , הוא החל לחפור בציפורניו ובשיניו, שלג הצטרף וחפר יחד אתו, בעזרת פחית חלודה, שמצא זרוקה בצינור, ויחד נאבקו בקרח, בבוץ ובאבנים, שנערמו על הפתח. לאחר חפירה מאומצת לבסוף הצליחו להוציא את ראשם החוצה.
דרור פער את פיו ומצמץ בעיניו, שלג רך צנח לאטו, וכמו עטף הכל במעטה נוצות לבנות, בניני הקיבוץ המאובקים הפכו לבנים עם גגות אדומים, הכביש הישן הפך לדרך לבנים אדמדמות, שנחל קסום זרם לצידה. ריחות של טחב וצמחיה רעננה דגדגו בנחיריו הרגישים, וקרקור של צפרדעים נשמע באוזניו. העץ שקרס היה מוטל כגשר מעל הנחל, משפחת ארנבות לבנות עברה עליו בלהג ופטפוטים, וזוג ברבורים נהדרים שטו תחתיו מגעגעים באהבה. עצים כבירים התנשאו ממעל, ופטריות-יער בשלל גוונים צצו מכל עבר. אייל ערמוני בעל קרניים אדירות, ליחך עלים בסבך, עצר, הביט עליהם בדריכות, ואז נשא את רגליו בדילוגים קלים ונעלם. סנאים אדומים וציפורים ססגוניות שיחקו במחבואים בין הענפים, והקימו מהומה גדולה. ציפור דרור, שעמדה על אחד הענפים, צייצה לעברו, "שלום דרור!" צחקה והתעופפה למרומים.  המראה המשובב הפיח בו כוחות מחודשים, הוא התנער בכל כוחו, ומתח את איבריו בהנאה.
דרור ניסה להחליט, האם ענת פנתה לכיוון הכיתות, או אולי לכיוון השכונה של הוריה. משב רוח פתאומי קטף עלה אדום בצורת לב והעיפו בסחרור. העלה התעופף סביב ולבסוף צנח אל הנחל, יצר אדוות גדלות והולכות, צף על פני המים במעגלים, כמו תוהה לאן יפנה, ואז נסחף במורד הנחל לכיוון בו שכנו החיילים. היא קבעה עם ירון, ניזכר, וזינק כנשוך נחש.
“חכה! לאן?"

עלה, אין זמן להסברים!” שלג עלה על גבו, ודרור פתח בדהרה מטורפת בשביל לצד הנחל לעבר מגורי-החיילים. השביל הלך ונעשה צר ומפותל. צמחיה עבותה גדלה פרא בצידיו והקשתה על דרכם. שיחי פטל דוקרניים שרטו את בשרם ופרותיהם המפתים לעגו להם בעסיסיות, ענני חרקים מעופפים זמזמו באוזניהם, ועקצו אותם ללא רחם.. אני מוכרח למהר, חשב דרור והאיץ את דהרתו. הקרח צרב את כפותיו, הוא חש את נשימתו בוערת, הנחל התפצל לשני יובלים,  והשביל נעלם בסבך בשארית כוחותיו פילס את דרכו בסבך, אני מקווה שמגורי החיילים עדיין באותו מקום, חשב, ואז הבחין בשורה של בניינים לבנים קטנים עם גגות רעפים אדומים.
דרור האט והתקרב בזהירות לעבר הבתים. שלג ירד מגבו והלך לצידו רועד כולו מקור, “אני רוצה את הפרווה שלי בחזרה,” יבב.
“שקט! אני שומע את ענת." לחש דרור בנביחה חרישית.
ענת ישבה בוכה על המיטה, וירון מזג יין לכוסות ובחש דבר מה לתוך אחת מהן.
"אני נשבעת לך שהכלב הזה הפך לבנאדם!”
"ענתי, מה קרה לך? קיבלת מכת-שמש? בואי אני אביא לך משהו שירגיע אותך.” ירון שם מוזיקה ארוטית וניגש אל המיטה עם הכוסות בידיו.
"אבל אסור לי לשתות יין?” ניסתה למחות.
"אל תהיי תינוקת! זה יין צרפתי נדיר, שלל מהמבצע האחרון של היחידה, יש להם טעם טוב למלוכלכים האלה.”
ענת שתתה מהיין וכל גופה נרגע. היא נשכבה על המיטה ועצמה את עיניה. ירון רכן מעליה, עדיין לבוש במדי האלף הירוקים, והחל לפתוח את חולצתה.
"מוכרחים לעשות משהו! מהר תדפוק בדלת.” נבח דרור.
"ענת! ענת!” שלג דפק בדלת בכל כוחו.
המוזיקה נפסקה וירון הוציא את ראשו דרך הדלת. “דרור מה אתה עושה פה?”
"איפה ענת?” שאל שלג והטה את ראשו ימינה.
"אין לי שמץ של מושג ירוק, אולי היא הלכה לכיתה או אולי להורים שלה?”
"שמעתי את הקול שלה! אני יכול להיכנס?”
"מה אתה מפריע לנוח אחרי הצבא? רוצה מכות!” ירון פנה לסגור  את הדלת, שלג דחף אותה בכוח והיא פגעה בפניו של ירון שנסוג לאחור. שלג ניכנס לתוך הבית במהירות, ירון התעשת מיד ושיגר אגרוף קטלני לעברו, שלג התחמק, והפיל את ירון לרצפה. ירון התגלגל בזריזות נחשית, אחז ברובה שהיה שעון על הקיר, דרך וכיוון לעברו, באותו רגע זינק עליו יצור שעיר ואדיר ממדים, הרובה נשמט מידיו והוא נפל על הרצפה.
דרור רבץ על ירון במלוא כובד משקלו, כיסה את פניו במפלים שוצפים של ריר נזלתי, נהם, וחשף שיניים בוהקות. שלג הצטרף אליו ויחדיו ניסו להכניעו. ירון התפתל והתהפך, הוא קרב את פיו לכפו של דרור ונשך אותה בחזקה. כאב משתק פילח את גופו, הוא התהפך ונשכב על צידו. ירון אחז בידו של שלג ונשך גם אותה. שלג נשכב אף הוא על צידו והתפתל מכאבים.
ירון התארך ונמתח לרצועה טבעתית ירוקה מכוסה בריר-נזלתי ודביק. הוא חיבק את ענת שהייתה שרועה על המיטה והחל לעטוף אותה בטבעות ירוקות מתהדקות. “אתה מכאיב לי!” ענת התעוררה והחלה להיאבק בכל כוחה. היא בעטה, שרטה, ונשכה, אך ללא הועיל. צרחה איומה של כאב נפלטה מפיה, הנחש הידק את טבעותיו סביב גופה וצווארה, עיניה התגלגלו בחוריהן, ונראה היה כי עוד רגע ותאבד הכרתה.
דרור הצליח להתרומם בשארית כוחותיו, והסתער לעבר היצור. נאבק עמו בכל כוחו, נעץ בו את שיניו וציפורניו, וקרע בו קרעים רבים. שלג קם על רגליו, לקח סכין ארוכה מהשיש, ונחלץ לעזרתו. הם חתכו והכו בו ככל יכולתם, לרגע היה נדמה כי היצור נחלש, אבל אז הוא שב להתפתל ולתקוף במשנה מרץ. ככל שחתכו בו, הוא  גדל והתארך עוד יותר, נמתח והתחזק עד שפיתוליו מילאו את כל החדר.
דפיקה נשמעה בדלת.
“ירון אני יכול להיכנס? זה אח שלך. לא תאמין איזה קטע, הפכנו את הכיתה, ברחנו לטייל במטע, ופתאום הייתה סופה נוראית והתחיל לרדת שלג. אני מת מקור! תפתח את הדלת! אני יודע שאתה פה, שמעתי מוזיקה מרחוק,” שגיא לא חיכה ופתח את הדלת. הוא התבונן המום במחזה שנגלה לפניו, ענת, דרור והכלב היו קשורים ברצועות ירוקות מתהדקות שנראו כאילו היו יצור-חי. הוא הרים את הרובה מהרצפה וניסה לכוון לעבר היצור, באותו רגע הטבעת שעל פרק ידו החלה להתמתח ולהתפתל סביבו בטבעות מתהדקות, הוא ניסה להיאבק, אך ללא הואיל, הרובה נשמט מידו, והוא נפל לרצפה.
מוזיקה! דרור נזכר , הוא נאבק בכל כוחו, שרט ונשך, לבסוף השתחרר, זינק לעבר המערכת, והפעילה באצבע ידו שחזרה וקיבלה צורת יד-אדם. מוזיקה ארוטית בקעה מהרמקולים הגדולים, האדום שמט את שגיא בחבטה לרצפה והחל להתפתל במחול מטורף. הירוק הרפה אף הוא מקרבנותיו התשושים, והצטרף אליו לריקוד ארוטי. גופם החלקלק ליטף והתפתל אחד סביב השני. טבעותיהם הירוקות והאדומות השתלבו זו בזו ויחד התערבבו ויצרו שלל גוונים וטבעות אינסופי. אור בוהק, מעוור, רעש אדיר ואז בבת-אחת הכל נהיה שחור ושקט מוחלט.
דממה.
חושך.
עלטה עבה כיסתה על הכל כמו שמיכה כבדה, חושך, מוות, ללא תחושת מרחב או זמן, עבר, הווה, עתיד משולבים ומתהפכים במביוס אינסופי ללא משקל וגוף. שלווה מושלמת, ואושר אינסופי. טיפה אחת אדומה זעירה בלתי-נראית הופיעה וכהרף-עיין שאבה את האינסוף ובלעה הכול אל קירבה כלא היה.
ערפל סמיך. הכל מטושטש וכואב. דמויות באות והולכות מהסוף להתחלה, כמו סרט ברוורס לאחור. זקנים הופכים לצעירים ואחר-כך לתינוקות. סבתא מבקשת תמונות של ילדיו המתכווצים ונכנסים לתוך ענת המתפוגגת לתוך שלג המלקק פניו באהבה. אנשים בחלוקים לבנים. צלילים וריחות מדגדגים את החושים. מבעד לערפל אימא ואבא דואגים. אימא בוכה ואבא מנסה להרגיע. התמונה מתאחה לרוחבה. ההורים מאושרים ומחבקים.
“דרורי ידידה מהכיתה באה לבקר אותך."
ענת נכנסה לחדר, בידה שוקולד טובלרון שווייצרי, ולפניה הלך כלב לבן ענק. דרור פער את עיניו, ועצר את נשימתו.
“זה הכלב שהציל אותך, הוא תפס את הנחש, ורץ להזעיק עזרה. רק בזכותו הצליחו להכין נסיוב, אלמלא הוא…” דמעותיה המסו את הקרחון, פרצו את הסכרים, ושטפו כנהר במפלים גועשים לעבר שפתיהם, שהפכו טבעת אדומה ולוהטת.