18 – מהפכה שקטה, ירי רועם

ברנדון הדליק את הסיגריה שבפיו, שאף שאיפה עמוקה, ושיחרר שובל עשן אל חלל החדר.
"היה קשה להשיג אותך".
מישל ישב על הכורסה עם הגב אליו, זרועותיו פשוטות באפיסת כוחות.
"טוב", קולו היה עייף, "כשכל העולם אחריי, זה הישג יפה".
"מי אחריך?".
"הם."
"מי זה הם?"
"רשות השידור. לא שילמתי אגרה שנתיים. אין להם אלוהים." קולו היה קר.
"באמת?", ברנדון התקרב ופליאה בקולו.
"אח טיפש. רשות השידור קרסה כבר לפני עשר שנים. מה זאת אומרת מי זה הם? כולם. המשטרה, הבולשת, התקשורת, רשות המיסים, מי לא. כולם. אני מוכן להשבע שאפילו המתרימים של האגודה למלחמה בסרטן אומנו לתפוס אותי מאז ניסיון ההתנקשות לפני שנה."
"חשבתי שזו רק המשטרה שרודפת אחריך."

מישל קם ופסע לקראתו. כשהתקרב, פניו הוארו חלקית באור חלש שחדר דרך החלון המלוכלך. הם היו מלאי קמטים, צלקות, שריטות. ניכר שעבר עליו הרבה בשנה האחרונה. זיפים צימחו בפראות על לחייו, ושערו היה ארוך ומטונף. הוא הביט לברנדון ישר בעיניים. אם לא היו אלו עיניו שלו, לא היה מזהה אותו, הרהר ברנדון בליבו. הברק הזה בעיניים, נותר בעינו, הברק שתמיד דחף אותו להאמין שהוא יכול לשנות אם רק ירצה מספיק, אם רק ינסה מספיק. כנראה היתה זאת פעם אחת יותר מדי. המבט החד קטע אותו מהרהוריו.
"איך מצאת אותי? אני לא קיים. הצלחתי להתחמק במשך שנה ממצלמות שמכסות כמעט כל מטר מרובע בעיר הזאת. אלפי רובוטי מעקב פספסו אותי בסנטימטרים ספורים, שנה שמחפשים אותי כל עובדי המדינה בערך, ואתה בא ומוצא אותי בלי להתאמץ."
"מאז שנעלמת אני מחפש אחריך. כבר הפסקתי לספור את המקומות שהייתי בהם מאז. כל מקום שחשבתי שחשוב לך, שיש לו משמעות כלשהי בחיים שלך, ביקרתי בו לפחות פעם אחת, לחפש סימנים אם היית שם או לא. עד שהגעתי לכאן."
"איך זכרת? היית רק בן שלוש. גם אני הייתי רק בן שמונה."
"אני לא יודע איך זכרתי. אבל הזיכרון היה חי כל כך, שברגע שהרעיון הזה עלה בראשי, ידעתי שפה אני אמצא אותך. הייתי פה כבר הרבה פעמים."
פתאום נשמע צרור יריות, החלונות התנפצו ושברי הזכוכיות מילאו את הרצפה. מישל דחף את אחיו בחזקה והצמיד אותו לשטיח המטונף. הוא כבר ידע שזה בדיוק חמש עשרה שניות מאז קול הירייה הראשונה ועד שהרובוטים פולשים אל החדר ולכן כשקול היריות שכך, אחרי בדיוק ארבע שניות, הוא תפס בידו של ברנדון, והם רצו ביחד לחדר השני והרימו את השטיח הבלוי. פתח תעלה נסתרת נגלה לעיניהם. הוא פתח אותו בזריזות ושניהם החליקו פנימה, סוגרים אותו אחריהם. מבפנים שמעו קול ניפוץ זכוכיות, ושאון זחלים רובוטים שהתקדמו בחלל הבית, סוקרים אותו בחיישניהם ומחפשים אחר כל רמז שהם יכולים למצוא להמצאו או חוסר המצאו של המבוקש מספר אחת.
עכשיו נחתו שניהם למרגלות הסולם, והתקדמו כמה מטרים בתעלה. הם מצמצו בעיניהם, מנסים להתרגל לאפילת החדר.
"טיפש. הבאת אותם ישר אליי. בוודאי שמו עליך מעקב."
ברנדון השפיל את מבטו. "כל כך רציתי לראות אותך. אני מצטער."
הוא היישיר אליו מבט נזעם. "כשנצא מפה ונאבד אותם סופית, נפרד. לתמיד. אחר כך, לא תבוא לחפש אותי יותר לעולם."
אחרי שתיקה ארוכה שבר ברנדון את הדממה בקול שקט.
"אני חושב שאני יכול לעזור לך. שיקרתי קודם, לא רציתי שתסלק אותי מייד, ידעתי שזה היית אתה, בהתנקשות ההיא. אם היה לי אומץ הייתי עושה את אותו הדבר. תאמין לי, אני יכול לעזור."
"אתה לא יכול לעזור לי. אני חייב להתמודד עם זה לבד. זאת מלחמה שלי, ושלי בלבד. אני הולך לאבדון, ואני לא הולך לגרור אותך איתי.".
מלמעלה עוד נשמעו קולות רועשים. מישל חשב בליבו שכנראה הרובוטים פתחו בתהליך השמדת המבנה, תהליך שאושר בפרלמנט באמתלה של ביטחון המדינה וייעודו האמיתי השמדת כל המבנים הישנים שעוד נותרו בעיר, כדי לפנות מקום לנדל"ן חדיש יותר, מהסוג שמניב יותר כסף, וחשוב מכך, מהסוג שבו יש שליטה ממשלתית מלאה בתושבים.
"אתה חייב לפחות לתת לי לנסות. אני יכול לעזור לך. אנחנו יכולים לסיים את הסיפור הזה. לסיים מה שהתחלת." הוא הושיט לו את ידו. "תן לי להראות לך."
מישל הושיט לכיוונו את ידו. "זאת לחיצת פרידה."
בהבזק של רגע ברנדון תפס את ידו בחוזקה. "עכשיו תראה."
חלל החדר הלך ונעלם. הראש של מישל התפוצץ בהבזק של כאב, הכאב היה מסמא, הוא ניסה לפתוח את העיניים ללא הצלחה ופתאום-
אור.
כשפתח את עיניו עמדו באמצע כר דשא שטוף שמש. מישל שפשף את עיניו בפליאה הולכת וגוברת לא מאמין למראה עיניו. לפני שתי דקות הם ברחו מפלישה משטרתית, ופתאום…
כשקולו חזר אליו, הוא הזדעק. "מה קרה הרגע לעזאזל?!"

* * *

זה היה אחד מהבניינים הישנים היחידים שנשארו בעיר.
הרוח על הגג היתה חזקה, כאילו מעידה על הבאות. מישל הציב את החצובה על מעקה הבטון בקצה הגג. המעקה היה מורכב מבטון ישן, מתקלף. הוא קילף בעצבנות פיסת טיח ופורר אותה בידו, מנסה להרגיע את עצמו. הלחץ היה עצום. עם זאת, תחושת השליחות התעלתה מעליו. כיצד מחליט אדם פתאום לרצוח את ראש הממשלה?
"לרצוח" היה מושג מושאל כמובן, בהתחשב בכך שכבר חודשיים ראש הממשלה הוא רובוט. רובוט אנדרואיד מהסוג המתקדם ביותר, בנוי בדמותו ומתוכנת לפי אופיו המדוייק של לידנסון, ראש הממשלה האנושי האחרון, כולל מעטפת רקמות אנושיות אמיתית למגע, מנהל את המדינה מתחת לאפם של מאתיים חברי פרלמנט ואלפי עובדי מדינה אנושיים לגמרי ואף אחד לא מרגיש בהבדל. אבל הוא, שם לב. מיד שהושלמה מהפכת הרובוטים השקטה הוא שם לב לניצוץ בעיניים שנעלם בין לילה. ראש הממשלה האמיתי נעלם, הוחלף באנדרואיד זהה, וכאילו לא קרה כלום, או שפשוט לאף אחד לא אכפת מספיק. למה אף אחד אחר לא שם לב? הוא לא ידע לענות על השאלה הזו. כנראה היתה זו משימתו שלו, ושלו בלבד.

מאז המהפכה ההיא, החל לתכנן את ההתנקשות. הוא קנה רובה צלפים מיוחד עשוי סגסוגת פחמן בדרכים לא דרכים. הוא בחן כל בניין שמשקיף על התהלוכה הממשלתית השנתית, ובחר את הבניין המתאים ביותר. הוא בדק את נקודות התורפה בשמירה על "ראש הממשלה", ותיכנן נתיב בריחה מדוייק. הכל היה מתוכנן לפי הפרטים הכי קטנים, ולא היה צריך להיות שום שיבוש.

החצובה ניצבה כמחכה. הוא הסתכל עליה, והתחיל לפתוח את הנרתיק. חלקים שחורים מבריקים ניגלו לעיניו, מחכים להפעלה. הוא הוציא אותם ממקומם, הרכיב אותם במיומנות ואחז את הרובה השלם בידיו, בוחן אותו בנחת. קליעים של 0.5 אינץ' חודרי שיריון, עינית אופטית עם הגדלה של פי 40, מפצה סטייה, ג'יירוסקופ אנליטי ו—
בלי ספק זה היה הטוב ביותר שיכל להשיג, הוא הרגיע את עצמו, נותן לדפיקות הלב החזקות להחלש קמעה. הוא הרכיב את הרובה על מקומו בחצובה. וכיוון אותו למקום המדוייק שבו יעבור הרכב הממוגן.

קולות תרועה נשמעו עמומים במרחק והוא נדרך במקומו. צריך שהכל יהיה מוכן. הוא הכניס את המחסנית, דרך את הנשק ונצר. אסור לשחרר כדור אפילו שנייה לפני, זה יהרוס את הכל. כשהרכב פנה לרחוב למרגלותיו אחז את הנשק בשתי ידיו, עינו ממוקדת על צלב המטרה. עוד שתי דקות.
לבו דפק בפראות. הוא ניסה להתעלם מהידיים הרועדות, אסור לו לפספס, זו ההזדמנות היחידה, ואין אף אחד אחר שיעשה את העבודה.
כשחלון רכבו של ראש הממשלה נכנס לכוונת, הוא הצליח להבחין בראשו. החלון ממוגן, אבל קליע של 0.5 אינץ' יחדור אותו בקלות. אפילו מפה, הוא הרגיש שהוא מצליח להבחין בניצוץ הכבוי בעיניים, בחוסר האנושיות של הרובוט שניהל עכשיו את המדינה כאילו בני האדם לא היו אלא עבדים לא מודעים למעמדם הנחות. כשהצלב היה בדיוק על ראשו, ליתר דיוק על השומה הגדולה בלחיו השמאלית, הוא סחט את ההדק בזריזות.

קול נפץ. הוא הבחין בחלון המתנפץ לרסיסים ובשברי ראש מלאים דם. מתחת לכל הדם הצליח להבחין בניצוץ המתכתי של הגוף הרובוטי, ומיד עזב את הרובה והתכונן למילוט.
שתי דקות אח"כ הוא היה בתוך מכונית משטרה אמיתית למראה, לבוש מדים מגוהצים של כוסן משטרתי, דוהר צפונה, לבתים הישנים. הביצוע היה מושלם, שום תקלות בדרך. עכשיו כולם ידעו שלינדסון מת, שכבר חודשיים הם חיים בשקר, שמי שחשבו שהוא ראש הממשלה הוא בעצם רובוט מתוחכם ואין בו טיפת אנושיות. הוא חייך חיוך קטן ונתן לגופו להרגע. כולם יבינו ששינוי מדיניותו של ראש הממשלה נבע לא פחות ממהפכת רובוטים שרצונם הוא שילטון על המין האנושי, הבזוי, לדעתם. כולם יראו מי עמד בראש המדינה והונה את כולם.
הוא הצליח, הוא הרהר לעצמו סיפוק, הוא שינה את פני ההיסטוריה. הציל את המדינה.

* * *

"מה זה היה?", מישל הצליח לפלוט בקול חלוש כשנרגע.
"קימוט של המרחב. גיליתי שאני יכול לעשות את זה יומיים אחרי שנעלמת."
"קימוט של המרחב? איך אתה עושה את זה?"
"אני לא יודע להסביר. אני פשוט עושה." ברנדון נשמע בטוח בקולו.
שתיקה השתררה, פיו של מישל נשאר פעור באוויר דקות ארוכות. הוא הביט שוב ושוב על הדשא, התכופף, ניסה לתלוש אותו, להריח אותו, לטעום אותו, לבדוק שזה באמת אמיתי, כל החלום הזה-
"מישל." מישל לא הפנה את ראשו.
"מישל", הוא ניסה פעם שניה.
מישל הסיט ראשו.
"כן, זה אמיתי."
"אבל-"
"אמרתי לך, אני לא יודע איך זה יכול להיות. אבל זה פשוט קורה. עכשיו אנחנו הולכים לסיים מה שהתחלת."
"אתה לא צריך לעשות את זה."
"נכון. אני רוצה לעשות את זה. גם אני שמתי לב בדיוק כמוך לחילוף שקרה לפני שנה וחודשיים, לרובוט שהתחיל לנהל את המדינה. לא עשיתי כלום כי חשבתי שאין אף אחד שיאמין לי, שאני רק מדמיין, שאין שום סיכוי שזה אמיתי. וגם אם זה אמיתי, שכנעתי את עצמי, אין שום אפשרות לשנות."
"תמיד אפשר לשנות."
"אז בא נעשה את זה. הגיע הזמן."

* * *

התכנית היתה מתוכננת לפרטי פרטיה. כשמישל צפה אחר כך בחדשות שוב ושוב לא האמין למראה עיניו. אחרי הירי רכבו של ראש הממשלה דהר לבית החולים. עשרים דקות אחר כך ראש הממשלה המכני, אך האנושי למראה, יצא עומד על רגליו, עם ידו חבושה בתחבושת דקה. דוברו הודיע שהיה ניסיון התנקשות וראש הממשלה ניצל בנס, ורק ידו נשרטה. הפרשייה נגמרה בקול ענות חלושה, כלי התקשורת לא הביעו התעניינות יתירה. אחרי יומיים הם חזרו לשדר כתבות ראשיות על הכנסת המודרנה, ואיך בעוד כחמש שנים לא יהיה זכר לעבר. הוא ידע שזה היה מכוון ביד ממשלתית, כזאת עשויה מסגסוגת פלטינה, מנוהלת ע"י שדרים חשמליים משבב מחשבה נוירוני. הוא הכיר את התחום, וידע את היכולות הטכנולוגיות.
איך זה יכול להיות? אין טכנולוגיה שעמידה באופן כזה. הוא הריץ את התמונות בראשו. בבירור ראה את הראש מתפוצץ, את חלקי השלד המתכתי מתפזרים לכל עבר. מה הולך פה?

כשתמונתו נתלתה בגודל ענק על כל חנות ובראש כל חוצות עם הכיתוב "מבוקש", הבין שזה כנראה הזמן לרדת למחתרת.

מאז, הוא ניהל את שגרת חייו תחת כללים נוקשים.
לא היה בית ששהה בו יותר מיום אחד.
הוא שהה רק בבתים ישנים, שעוד לא הותקנו בהם מצלמות מעקב, ולא היו נתונים לשליטה ממשלתית גמורה. מקומות מוזנחים ועזובים, ובכל זאת, המקומות היחידים שיכל לחיות בהם.
הוא התנייד על גבי אופנוע, הכלי היחיד שעדיין לא דרש זיהוי ביומטרי כדי להתניע אותו.
ולבסוף, גידל את שערו וזיפיו, שרט את פניו, כדי שבני אדם לא יוכלו לזהות אותו מהתמונה. חודשים ארוכים אחרי תמונותיו עדיין ניתלו בראש כל חוצות, כאילו זה היה רק אתמול.
הוא ידע והבין שהוא נידון לבריחה או אבדון, כשרק חוט דק ובלתי מורגש מפריד בין השניים. עשרות פעמים התחמק ברגע האחרונה מפשיטות משטרתיות, מאלפי רובוטי מעקב ומצלמות זיהוי פנים. ימים רבים גזר על עצמו לשבת בעלטה, מתחמק מקרן שמש, ולו כדי לחיות עוד יום אחד בלבד, בתקוה חרישית שיהיה מי שיקום וישנה, כפי שהוא ניסה לעשות.
בינתיים, מעיתונים שגנב, מישל הבין שהמצב נהיה גרוע יותר ויותר. זה היה רק עניין של זמן עד שילטון מוחלט של הרובוטים על המין האנושי. כיום, החוק התיר באופן רשמי לרובוטים להחזיק במשרות בכירות, והם איישו משרות כמו שרים, חברי פרלמנט, מפכ"ל המשטרה ועוד רבות מספור. עכשיו כולם היו מודעים למהפכה המתחוללת, אבל להבנתם היה זה ראש ממשלה אנושי שמנחיל את המהפכה הזו. "קידמה", הוא נאם, "רק ע"י קידמה נוכל לחיות חיים טובים יותר." ובנאומיו שיכנע את כולם בנחיצות השינויים. המדינה הלכה והשתנתה, והוא ידע שחייבים לעצור את ראש הממשלה לפני שיאפשר באופן רשמי לרובוט להיות בתפקיד בעל ההשפעה הגדולה ביותר, משרת ראש הממשלה. אז זה יהיה הסוף. הוא חיכה להזדמנות נוספת.

* * *

הם ישבו על הדשא. מזמן מישל לא הרגיש כל כך מוגן, שנה של בריחות עשתה אותו פרנואיד ולחוץ. תמיד פחד לברוח לשטחים הפתוחים, קצת בגלל חשש שימות ברעב, הרי כולם גרו במטרופולין כיום וכל הגידולים החקלאיים היו מיוצרים בשטחים סגורים, אבל יותר מזה, הוא רצה להיות מחובר למה שקורה במדינה, למצוא את ההזדמנות הבאה להציל, לשנות את פני ההיסטוריה, להתנקש בראש המהפכה השקטה, לסיים את זה. עכשיו הגיע הזמן.

"אתה זוכר מה היה אז בבית ההוא, כשהיית בן שלוש?", מישל פלט פתאום.
"לא ממש. למען האמת, רק זכרתי את המבנה בכלליות."
"איך ידעת שאני אהיה שם?"
"אני לא יודע, פשוט הרגשתי. באתי לפה כבר כמה וכמה פעמים וחיכיתי לך. היום לפני שנכנסתי ממש יכולתי להרגיש שאתה שם."
"אתה זוכר מה היה כשאמא מתה?". קולו של מישל היה שקט. ברנדון שם לב לדמעה שעומדת בזווית עינו.
"בקושי."
"היא תמיד אמרה, שתמיד אפשר לשנות, שאסור אף פעם להתייאש."
"עד שהמחלה הכניעה אותה."
"המחלה לא הכניעה אותה. היא הכניעה את הגוף שלה. ברוחה היא אף פעם לא נכנעה. זאת המורשת שאמא השאירה בלב שלי. אחרי הלוויה ברחנו אני ואתה מהאוטו של דוד סם. הגענו לבניין הזה, נכנסנו, ופשוט ישבנו ובכינו. פעם ראשונה שבכיתי מאז שגילו את המחלה של אמא. כשדוד סם נכנס לבית אחרי שעות ארוכות של חיפושים, הוא רק הניח יד ברכות על ראשינו והוביל אותנו לרכב."
הרוח נישבה קלות והניעה את הדשא במקומו. שקיעת השמש היתה קרובה וגווני אדום וכתום כיסו את השמיים. הדממה היתה ארוכה ושלווה, כשברנדון קטע אותה.
"יאללה. בא נעשה את זה."
"דבר ראשון – נשק."
"לאן?". ברנדון לא הכיר את עולם הפשע טוב כמו אחיו.
"רובע הוקינגס, באיירן. יש שם שוק גדול של סחר בנשק בלתי חוקי."
"קדימה", ברנדון הושיט את ידו. מישל אחז בה בחוזקה. הם הסתחררו קלות, ואחרי שנייה של חוסר כבדות הם הרגישו את רגליהם נוחתות על הרצפה. הכאב הרגעי היה מסמא. כשפתחו את עיניהם הם היו במרכזה של סמטה אפילה.
"זה תמיד כל כך כואב?", גמישל שפשף את עיניו בכפות ידיו וחייך אל אחיו. ההרגשה היתה מוזרה. הוא צריך להתחיל להתרגל.
"לפעמים אפילו יותר." ברנדון השיב לו חיוך קטן.
הם פסעו בסמטאות הרחוב. גם השכונה הזו יועדה להריסה בשנה הקרובה, בגלל ה"קידמה". הממשל רצה להשיג שליטה טכנולוגית מוחלטת על בני האדם, ניתור תנועות מושלם, חיים של מעקב צמוד לגזע בני האדם. כשהגיעו לבית שמישל הכיר הם טיפסו במדרגות החירום ודפקו על החלון.
"מי זה?"
"מישל, היידר."
התריס הורם לכדי הצצה.
"זה אתה? כל המדינה אחריך, מה אתה מגיע לכאן?! עוד יוציאו אותי להורג. אנשי רשות השיבוט צריכים להגיע לביקורת מקלטים בכל רגע. וכיום גם הם אחריך כמו כל המדינה."
"עזוב, רק תביא לי איזה שוטגאן." ובסיום דבריו זרק צרור שטרות נדיב.
"חכה דקה."
לאחר זמן מה התריס נפתח והוא זרק אליו תיק ספורט בגווני כחול.
"הנוהל הקבוע." הוא אמר לו.
"אני לא מכיר אותך.", מישל קבע בקול יציב.
"ואני לא אותך."

כשמצאו את עצמם שוב בפינה פרטית באחת בסימטאות, תכננו את התכנית לפרטיה. הם ינחתו בדיוק בחדרו הפרטי של ראש הממשלה. לא צריך יותר משלושים שניות כדי לפוצץ לו הראש ולנקב אותו בעשרות קליעים, ולברוח מהמקום. זה מספיק כדי לגמור את העניין, אחת ולתמיד.

מישל אחז את הנשק, טען בו שני קליעים, ונצר.

הם הביטו זה לזה בעיניים. תמיד אפשר לשנות. תמיד.
אחיזת ידיים, איתנה ממקודם, אמיצה, סיחרור, נחיתה, עיניים כואבות—
הם פתחו את העיניים. חדר מפואר נגלה לעיניהם. דגלי האומה היו תלויים לצד דיוקונותיהם של מנהיגי העבר. כוננית ספרים מפוארת נשענה על הקיר בהדר. השטיחים היו פרוסים מקיר לקיר, וריהוט עתיק, מגולף בעץ אלון היה מונח בחדר בתיכנון מרשים. התאורה היתה צהובה, מקנה לכל החדר נימה של הדר, מעין אווירה נושנת ועם זאת מלאת הוד.
ראש הממשלה ישב על כיסא, וקרא את העיתון היומי.
כששם לנוכחותם הנמיך את העיתון וקפץ למראה הקנה המכוון אליו. הוא היה נראה מאד אנושי.
"הגיע הזמן.", פתח מישל.
ניכר היה מהבעת פניו ההמומים שהוא לא יודע איך להגיב.
"מה הגיע הזמן? מי אתם?".
"אנחנו יודעים שאתה לא אנושי". כשמישל הביט לעומק עיניו של היושב מולם, הוודאות בעניין התחזקה בליבו ותחושת השליחות שבה ומילאה אותו, מחייה את כל אבריו. לא היה בהן כל חיות, כאילו אדם לא אנושי עומד מולם.
"אנחנו יודעים. אנחנו יודעים שאתה לא אנושי. אנחנו יודעים שלינדסון מת כבר לפני שנה וחודשיים."
הבעת התדהמה על פניו התחלפה בבבת צחוק.
"מה? מאיפה הגעתם לזה? בוודאי שאני לינדסון. מי עוד אני יכול להיות? אני קורא לאבטחה." עכשיו הוא פרץ בצחוק רם והושיט את ידו לכיוון כפתור האזעקה.
"עצור." מישל הגביה שוב את הקנה.
ראש הממשלה עשה תנועה מהירה לכיוון הכפתור. מישל סחט במהירות את ההדק וראשו התנפץ לרסיסים. קילוחי דם ניתזו על הרהיטים העתיקים ושברי מתכת, סגסוגת פלטינה, התפזרו בחלל החדר.
הם הביטו זה בזה בהשלמה, החזיקו ידיים ותוך פחות מחצי שנייה נחתו בקצה השני של העולם. זה הולך להצליח.

* * *

המשנה לראש הממשלה, אנושי בכל רמ"ח אבריו, פסע בכבדות אל החדר. הזעיקו אותו באמצע הלילה, ופניו עוד היו מאותרות בסימני הכרית. "מה קרה?" הוא שאל את הסוכן הממונה בשטח.
"התנקשות. שוב."
"זאת כבר הפעם הרביעית. מתי הם יבינו שאין להם שום סיכוי?"
"אני מקווה שבמהירות, אדוני, מתחיל להמאס עליי לנקות דם סינטטי באמצע הלילה", הוא זייף צחוק קטן, מתחנף.
המשנה החזיר לו חיוך קטן, והרצין ברגע.
"קדימה, ג'ון, תנקו את הבלאגן. תביאו לי אחד חדש, מהר, ותוציאו הודעה לתקשורת שראש הממשלה בריא ושלם למרות השמועות שרצות ברשת."
"כן אדוני."

אחרי חמש דקות נכנסו לחדר ארבעה אנשים סוחבים ארגז בגודל אדם. הם פתחו אותו בזריזות והמשנה לראש הממשלה אמר בקול: "קום."
רובוט אנדרואיד, זהה לגמרי לראש הממשלה המנוח לינדסון קם על רגליו ועמד במרכז החדר, מוכן לקבל הוראות.

* * *

"זה הזמן.", ברנדון התסכל למישל עמוק בעיניים.
הם הסתחררו קלות, ונחתו בחדר מלא ניתזי דם ושברי מתכת מבריקה. בדיוק ברגע שנחתו הם ראו את ראש הממשלה החדש יוצא מהארגז מוכן לקבל פקודות חדשות מהמשנה לראש הממשלה, השליט האמיתי.
ברנדון חייך. מישל הגביה את הקנה, הפליט צחוק זריז וסחט את ההדק בפעם האחרונה.