הוא הולך למדבר הסהרה במרוקו לנקות את הראש.
הייתה לו בסטה בשוק רמלה לוד למכירת שווארמה ופשט את הרגל ברח כי פחד שירצחו אותו. יש לו חובות למשפחת חרירי.
הוא מחפש שקט כדי לחשוב. הוא הולך יומיים ומתעלף כי שכח לקחת מים. מתייבש. ילד משבט בני הטוראנג מוצא אותו. הוא נודד איתם שנה ועוזר בגידול גמלים. הוא לומד מהזקנה המרפאה בשבט שמזכירה לו את אמא שלו שהלכה לעולמה. היא נפתרת הוא עוזב את השבט. הוא הולך ומוצא מים נובעים בפעם הראשונה בשנה. נביעה במדבר. הוא שוטף את עצמו ומתגעגע לארץ. הוא חוזר לארץ לפתוח פינת חי בקניון הזהב בראשון.
הקניון היה יפה וחזק וחיותיו איתו. הימים היו לילות ואילן הרגיש רעב נורא. אילן בשן היה רעב שוב. ושם לנגד עיניו ראה מה שלא טעם מימיו. הספגטי היה רך מימי ולבן. הוא פתאום הבין את מטרת חייו ופתח את האגודה "חוט מקשר". ספגטי כחוט המקשר לגוף ולנפש. ספגטי בעל כוחות פנומנאליים.
הוא הלך להפגין מול הכנסת עם חיותיו "תנו לספגטי לחיות" למען עתיד טוב יותר לאנושות. הוא נכנס לשירותים, היה צריך לשירותים, אז הלך לשירותים. הוא יצא מהשירותים. זקנה הגיעה ולחשה לו "תזהר". אילן נתקף פחד.
חובותיו למשפחת חרירי. מה יעשה? הוא התעטף בספגטי הרך המימי הלבן ועצם את עיניו. "חוט מקשר". יצא הנשיא לברך אותו על מעשיו. אילן קם לכבודו, הוא וחיותיו יחדיו, חיותיו מהפינת חי בקניון הזהב בראשון. הוא הרגיש טוב.
הנשיא שאל אותו "מה נשמע?"
הוא ענה" בסדר".
אילן הרגיש סיפוק. לחייו היו משמעות. אילן היה שמח על מאמציו והישגיו עד שימים כלילות חלפו ואילן הרגיש כה בודד בעולם. על כן אילן בשן חיפש את זוגתו לחיים. הוא הבין שזה צריך להיות זה.
כפי שחברו זיו הסביר לו "אם זה זה, זה זה".
אילן לא לגמרי הבין את דברי חברו הנבון. הוא פנה לספר הספרים הויקיפדיה. אילן מגלה שזה הוא ספר אימה מאת סטיבן קינג. אילן לא אהב סיפורי אימה ולא הבין למה זה היה צריך דווקא להיות סיפור אימה. אילן לא העלה דבר כזה על הדעת. אילן שקע במחשבה. אילן היה צריך לחשוב. הוא הלך למקום שבו הוא נח ממחשבותיו. לנחל.
"אם זה צריך לקרות זה יקרה" חברו זיו אמר לו.
אילן חשב לעצמו. הוא קפץ למימיו של הירקון לשחייה היומית שלו.
"כל מה שירוק בריא" זיו היה אומר.
אילן ידע שהקישון ירוק עד מאוד. אילן האמין בגוף בריא ונפש בריאה. לפתע הבחין אילן בשיערה השחור כהובני בעורה הלבן כשלג, בשפתותיה האדומות. הנה זה זה. אילן שמח. הוא מצא את זה!
הוא יצא מהמים ליבו נרגש. ידה בידו. אילן רצה שתבטח בו. שלא תתבייש. שתלך על רגליה שלה. אילן היה פמניסט והאמין בשחרורה של האישה. הוא שמח שלבושה מעיד על חופשיותה. הוא התיישב והיא לידו. אילן היה שמח. היה לו את הזה שהיה זה. כל כך שמח היה אילן שאילן היה שמח. הוא נשא אותה בשתי ידיו לביתו. היא לא דיברה הרבה ואהבה לשבת במקום אבל אילן היה שמח. אין מה להתלונן כשזה זה. הוא הבין אותה. זה היה ממש זה. אילן הבין אותה. אילן היה מאוהב. עברו ימים ואהבתו התחזקה. יום אחד אילן הביט ברעייתו והבחין שמתהלכים על פניה ג'וקים קטנים ורבים והיא כהרגלה בשקט. אילן היה מודאג מאוד. לקח אותה ישר לבית חולים. הכול מפני שהוא היה מודאג מאוד. היא הייתה כל אושרו.
"איפה מצאת אותה?" שאל הרופא.
" בירקון" ענה אילן וחייך כי שם התאהב בה ממבט ראשון ממש. זיכרון יפה עלה בזיכרונו של אילן. הוא חייך. "תרפא אותה?" שאל אילן.
לפתע מצא אילן את עצמו מאחורי סורגים. היה לו הכול: בית אישה פינת חי בקניון הזהב בראשון. היה לו הכול. אילן היה עצוב. פתאום אבי פיטר הגיע לבקרו. הכלא התמלא קול שירת דיכאון. הרי ידוע שאין יותר משמח מלחלוק את דיכאונך עם חבריך. אילן הרגיש נרגש. הוא שכח עד כמה אהב לשיר עקב עיסוקו ברעייתו עליה השלום. לחייו היו משמעות. אילן נהיה זמר הדיכאון של כלא קישון בין לילה כוכב נולד. אילן הרגיש שזה זה שוב. זה היה זה. שוב.
הזמן נהיה עבר ואילן טפס את מקומו כזמר כלא קישון. תחילה זימר דיכאון משמח. ואם הזמן התרחב למגוון סגנונות. בעט ארוחת הצהריים הפיל אילן את צלחתו. מצד אחד הצטער שנשבר צלחת למארחיו אך מצד שני הצליל שיצא היה משגע. אילן התחיל לזרוק שלל דברים על הרצפה וכל האסירים הקשיבו. כך אילן למד לנגן.
מארחיו לא שמחו והורו לו לנתב את קישרונו לדלתות. אז כך עשה. בעזרת פתיחת וסגירת דלתות בחדר אוכל היה מנגן. האסירים היו באים לראות את מופע הדלתות של אילן. אילן פגש את זלמן. זלמן עשה משהו רע מקום המדינה. כולם נהגו בו כבוד רב. זלמן הביא לו תקליט ביידיש. אז אילן זימר בבוקר דיכאון שהאסירים ישמחו על הבוקר. בצהריים מטאל שיפתחו את דלתותיהם לטובה. ובערב יידיש כי צריך לחשוב על פעם.
אילן לא חי בתקופת הפלמ"ח אבל סבתא שלו הייתה ממקימי קיבוץ כינרת וכל פעם שהיה מגיע לקיבוץ הייתה מדברת על פעם.
"פעם היה יותר טוב. הנוער של היום זה לא הנוער של פעם. פעם היו ערכים. פעם היה חברה מתוקנת. פעם היה מרקם קהילתי…".
כן, אין כמו פעם. אז אילן אימץ את הפעם של סבתא וירש אותו לשאר האסירים.
עבר הזמן עד שקם אילן, מרגיש תלוש מן המציאות. הוא ביקש עיתון וקרא על אחד הרוצה למחוק את ישראל מן המפה. אילן שקל והחליט שאין ברצונו להימחק. הוא אהב שרואים אותו כי ככה יכל להופיע.
הוא כתב להם מכתב:
שלום רב
זה לא בסדר! (אל תמחקו אותנו בבקשה) סמיילי.
בתודה מראש
אילן,
כלא קישון
כה מוצלח היה מכתבו של אילן בשן שהוא קיבל חנינה ומונה ליד ימינו של מבקר המדינה.
אילן בשן הציל את ישראל שוב. אילן בשן המיומן. אילן בשן. אילן בשן.
אילן נכנס להיות יד ימינו של מבקר המדינה. אילן הבין שקודם אליו לבקר את עצמו לפני שיבקר מדינה. אילן בא לעצמו הביתה ואמר "טוב" טפח לעצמו על הגב ויצא לבקר את המדינה. הלך כמה צעדים בכביש ארבעים וראה שלט -גדרה. אילן היה מסודר וכתב לעצמו תזכורת "גדרה – יש שם פינת ישיבה" . אילן ביצע את תפקידו בנחישות והקרבה. אילן ידע שבשביל זה מונה לממשלה. הוא חזר וחלק את ממצאיו עם עמיתיו. כולם התפלאו מחכמתו המופלגת. אילן אמר "שלום". ויהי שלום.
אילן שמח עד שהיה עצוב שוב. הימים היו כלילות ואילן הביט בשמיים. הוא האריך מאוד את מעשי העננים אך לפתע עברו על פניהם קהילה של ציפורים.
V גדול אחד מורכב מהרבה ציפורים קטנים.
אילן הצטער בליבו שאין להם את האפשרות להיות אינדיווידואליים כמוהו. ציפורים נועדו להיות חופשיים חשב אילן לעצמו בלב. אילן חשב וחשב ולבסוף הגיע למסקנה שלא סת"ם הוא ראה את מחזה הציפורים המצער. אילן אהב לעשות מעשים טובים. הוא קיבל מהם סיפוק אישי אנדוודואלי. הוא החליט שזה יהיה מעשה טוב אחרון לפני תחילת שנת הלימודים כי יש גבול לכמה שאפשר לעשות טוב.
על מנת לשחרר את הציפורים אילן הבין שאליו להתחפש. אילן השקיע שבוע שלם בתחפושתו. הוא גידל שפם. כך אפילו הוריו לא זיהו אותו כשהזמינו אותו לתה בטלפון. אילן שמח שהיו לו את הכלים לבצע מבצע שכזה. גידול שפם תחפושת מעולה כי הרי גם הוא בצורת V ממש כמו ציפור. אילן גם למד לעוף על ידי שהייה זמן רב על נדנדה בפארק השכונתי "נחמד פה". אילן עם השפם קפץ מהנדנדה פעמים ספורות. הוא תמיד רצה לעוף. כולם הסתכלו עליו בתדהמה. הוא היה גיבור על אמיתי. זה היה השפם. אילן התעייף ממאמציו הרבים להציל את חופשיות הציפור האינדיווידואלי והלך לישון. כשאילן היה עייף אילן הלך לישון. לילה טוב אילן.
אילן קם ושנת הלימודים התחילה. הוא נרשם לטכניון כדי למצא את הפוטנציאל שבו כיצור חי. אילן מצא את עצמו בשיעור על פלאי העולם האסטרו פיזיקאים. הוא רצה להעמיק את ידיעותיו בנושא והופנה לספרייה. שם ראה את הספר שהמרצה שלו תיאר. אליסה בארץ הפלאות. אילן התפלא כמה קל למצוא ספר רצוי. אליסה אוהבת לגדול ולהתפתח וגם יודעת להצטמצם. אילן הבין מה חסר לו.
אליסה אוכלת ומרזה מבלי להקיא בעט ובעונה אחת. אילן רצה לעמוד על האמת. הוא יצא בחיפושים אחרי אליסה. הוא מיהר למצוא אותה. "איפה אליס"? שאל.
אילן חיפש בכל רחובות העיר וכשהגיע לתחתית שם הייתה ליד מסעדת מקסים. אילן הבחין שהיא שונה במעט במראהה מהאיורים שבספר. היא לא הייתה קטנה כלל וגם היה לה זקן שאילן לא הבחין שהיה לאליסה המקורית. אך בכל זאת אילן האמין שודאי השתנתה עם השנים. ואסור לפסול בגלל חיצוניות. "אנא תאמרי לי בבקשה. האם הגברת עונה לשם אליס?" היא נענתה בחיוב. ואילן למד מפיה שכעת עסקה בריקודי בטן. היא הדגימה בתנועות מרהיבות של התכווצות והתרחבות את קישוריה. אילן רצה לגלות את סודה. אליס לימדה אותו והלבישה אותו בלבוש המסורתי כך שיהיה לו נח לראות את בטנו מתכווצת ומתרחבת.
אילן הרגיש אסיר תודה על כל החוכמה שהעבירה לו תוך חצי שעה בלבד. הוא הרגיש שהוא צריך לתת לה תגמול על מעשהה הטוב. אילן לא ממש חיבב אותה אבל חשב שהיא סבירה ביותר. אז הציע לה נישואין. תחילה לא רצתה כלל. אך אילן התעקש שמגיע לה בן זוג טוב ולבסוף הסכימה שיתחתנו אבל רק ליום אחד. כעט עסקה בעסקים ולא היה לה זמן לשחק משחקים. אשת עסקים. לא שחקנית. אילן שמח באפשרות הזאת שלא העלתה על הדעת קודם לכן. אך ממבט שני אילן לא הסכים שיתחתנו רק ליום אחד. הוא החליט שהוא לא יצליח לחבב אותה תוך זמן קצר כל כך. לבסוף אילן אמר לה "תודה רבה" והלך הביתה. אילן היה שמח. הוא הרחיב את ידיעותיו על פלאי העולם האסטרו פיזיקלים, ואפילו לא היה חייב להתחתן איתה. אילן היה שמח שהכול מסתדר בסוף. כן מסתדר הכול כשמגיע הסוף.
בדרכו חזרה מהלימודים אילן פגש את רן. אילן הושיט לו יד ורן הציג את עצמו:
" שלום. אני רן הזקנקן. אני זקן. זקן בן 20. אני מזמין אותך ורק אותך ללמוד איתי את אומנות הקשישות, סוד החוכמה האמיתי."
אילן הרגיש כבוד גדול וזה מצא חן בעיניו. כי הרי אין סיבה לבזבז זמן בחיפוש אחרי דבר שכבר נמצא.
" היכן נלמד את האמת הזאת? "שאל אילן בכובד ראש.
"בבית האבות – גריאטרי זה פנטסטי". לרן היו פתרונות על כן אילן שמח.
אילן חי שם עם רן דקות רבות. ולפתע מצא את מטרת חייו. הוא אהב את האוכל, המרקם הבלתי נטעם. זה היה לא מלוח, לא מתוק, לא מוצק, לא מימי סוד מיזוג החיים. קונצנזוס אמיתי כבממשלה. אילן למד בטכניון שמינוס ומינוס זה פלוס. אילן הרגיש כמו פלוס אחד גדול. הוא ישר העביר את הראיון לערוץ שתיים. לא מטעמי אגו אילן פעל כך אלא מטעמי מצפון נקי. להפיץ את האמת ברבים, שלא יחיו עוד בשקר. תוכניתו של אילן נהיה תוכנית הקולינרית מספר אחת. והם עשו אותו לא רק אחת אלא אחת נקודה אקספויינט 78פסיק5 99 .
כל יום אילן בחן בפני המצלמה את הניואנסים הקטנים בפירה שהוגש בפניו. אילן עבר מבית אבות לבית אבות ונהיה כוכב גדול בקרב ציבור הנוסעים. כל המדינה ידעה כיצד לבחון פירה כראוי. ואז אילן עבר לאבוקדו. לחיים היו משמעות.
לפתע אילן נתקל. למול עיניו נעמד איש. אילן שאל אותו "איך אתה מרגיש?"
האיש ענה "בדיוק כמו בסרט של אתמול כשמישהו פוגש מישהו ושואל אותו משהו".
"מה הוא שאל אותו?" אילן התעניין. מייד האיש ענה "וואי גם זה כמו בסרט אחר שאני זוכר כשמישהו אחר שואל מישהו אחר מה הוא שאל. אילן לא הבין אך הוא אהב את חברו אשר נתקל בו, אהבה אמיתית הלא תלויה בסרטים. מי צריך סרטים כשיש יער?! אז אילן והאיש יצאו בדרך. "מה שמך?" שאל אילן. "קוראים לי ברק." ענה האיש. ומייד הסביר "כמו השחקן הראשי בסרט חשוב שגם שם שואלים אותו איך קוראים לו. והוא מתחזה".
אילן שמח שפגש הוא את ברק. לא כל יום מזדמן לפגוש אדם כה חכם היודע את המקור לכל דבר בעולם. בדרכם ביער לא עבר זמן רב עד אשר פגו בעצי תות מרובים וריחניים בקרחת הימנית השמאלית. "איזה יופי" אילן ספג את הריחות המרעננות שבאוויר. "לא לא אל תגיד לי.." אילן נבהל. "מה לא להגיד לך? שאל אילן "אל תגיד לי את הסרט שבו יש את העצים האלה בדיוק. אני זוכר את זה כאילו כמו אז שזה קרה לי ממש כשראיתי סרט. אילן לא הבין והמשיכו שניהם לצעוד. הם לא עברו שלשה צעדים לפני שנפגשו עם היפופוטם. האיש נלהב התלהבות גדולה הוא הרים את ידו וביקש רשות דיבור. אילן לא הבין ממי. לבסוף האיש דיבר: "היה היפופוטם בסדרה שפספסתי ממנו את הפרק האחרון. איזה סידרה מעולה! כל כך חבל!" נתקף האיש התקף בכי ואילן לא ידע לנחם. "סבתא אומרת שחבל רק על מי שמת". הוא הביט בידידו שלא היה מרוצה מהנחמה הראשונה ולכן המשיך בניסיון נוסף. "בטח תוכל לראות את הפרק באינטרנט." הפעם ניסיונו של אילן זכה ליותר הצלחה. ידידו הפסיק לבכות אך לא התנחם. "זה לא אותו דבר." ברק אמר ונאנח. וזה בהחלט לא היה אותו הדבר. וכך ברק ואילן צעדו להם בדרך. ברק חי מסרט לסרט ואילן אהב פירות יער.
אילן נסע לביזנס באיסלנד.
ביזנס לא מדברים על זה. ואילן גם ככה לא ידע לא לדבר.
הוא הגיע לשם בשביל השלג. כשהוא ראה את האדמה הנוצצת הלבנה של איסלנד לראשונה בגלויה שהוריו הביאו לו בגיל חמש, מייד היה נחוש ליסע לראות. כעת אילן ידע מה עליו לעשות.
הוא קנה כרטיס, סיפר לכולם שיש לו ביזנס באיסלנד, וטס. שם הוא ראה את השלג כיהלומים וידע שזה אוצר גדול שהיה במדינה שלהם. היה טעם לשלג וגם ריח טרי וגם כשקפה היה כיהלום בכתר של מלכה . לאילן כעת לא היה מלכה. אבל היה לו חבר, זיו. אילן אהב לחלוק עם חבריו. הוא אסף בבגדיו כדורי שלג קטנים, כגודל יהלומים והכניס לשני המזוודות. כשהגיע לארץ ראה אילן שלא נשאר דבר אלא קטמי רטיבות. אילן לא ידע מה לעשות. הוא חיפש להתנחם אצל חברו. אילן נתקף רוח נוסטלגיה על אתמול. אתמול היה לי הכול. אתמול היה לבן, אתמול היה יפה, אתמול היה לי אוצר, אתמול…." חברו זיו היה יועצו הגדול של אילן במיוחד בענייני ביזנס. "לך להר החרמון עם כפיות וכוסות ושם תמצא שלג." אילן הבין שחברו הוא חבר באמת טוב. והוא אילן לא העלה על דעתו לעשות זאת. בשביל זה יש חברים אילן ידע. מייד ארז חפצים ויצא לדרך. כעבור שעה וחצי אילן הגיע. בדיוק כמו זמן המטוס לאיסלנד. אולי איסלנד היא בעצם בארץ?!
אילן בנה לעצמו אוהל בחרמון. פתח עסק למכירת קוביות קרח מסוכרים. הוא קרא להם בפיוטיות "יהלומים מסוכרים" וכולם אהבו. אילן שימח את הילדים ואילן היה איש קרח חם. תמיד הוא רצה להיות. הוא התיישב במקום וישב שם. אילן היה עשיר בחלקו. ושמח.
אילן נזכר באהבתו הראשונה. אשתו. זאת מהנחל .קישון. זאת שתקפו אותה חרקים ונקטפה בטרם עת. אילן בעצמו נתקף. או הגעגועים… החל לחשוד שהוא חווה מה שנקרא ברפואה – התקף לב. אילן החל להיות מודאג על בריאותו. הוא ידע שברגע שאדם נתקף התקף לב אז גם היד שלו כואבת ולאילן היה חשוב השימוש בידו הימנית. אילולא ידו הימנית לא היה יכול להצביע בשיעור?! זיו חברו הטוב המליץ לו על פיתרון. אחותו של זיו הלכה למתקשרת. אחת שמבינה דברים. ולא סתם דברים. דברים ברומו של עולם. וזיו לא סתם ממליץ. הוא אמר שאחותו הקטנה כבר הייתה אצלה. היא הגיעה עליה שבורה. דילמה קשה עמד לה בפתח – "האם מנחם הוא נחמד?" אחותו שאלה חסרת אונים. המתקשרת קראה בקפה שלה ומייד פרקה מאחותו של זיו את העול הכבד הזה וענתה "כן". היא נענתה בחיוב. ומייד נתנה פרשנות – "את בן אדם שיש לך חברה טובה לפעמים. תיזהרי מלעשות את זה ביסודי." עצה כל כך קולעת לאחותו של זיו שבאמת הייתה ביסודי. ובאמת הייתה לה חברה. המתקשרת ידעה בדיוק מי אתה. ובנוסף היה בכוחה להיעלם. היא קמה ונעלמה. אילן ידע שזיו גדול בגדולתו ולכן לא חשב פעמיים כששמע את עצתו. מייד הלך למתקשרת. היו לה כל מיני כוסות קפה. ופינג'אן גם כן. אילן ידע שהיא רצינית. היא אמרה לו לשבת והוא ישב. מיד הרגיש בבית ונרדם. כשהוא קם לפתע הגיעה. המתקשרת. "מה בני?" שאלה בקול שופע מקצועיות. היא לא הייתה האמא שלו אבל אילן היה מנומס וגם הוא היה מתבלבל לפעמים בענייני משפחה בעצמו. על כן ענה: "אמא, אני רוצה את אשתי הראשונה. אני יודע שהיא נחה באדמה אבל לפחות הייתי מצפה שתכתוב לי מכתב לפעמים." אילן לא רצה להישמע אנוכי לכן הוסיף" לפעמים".
מייד המתקשרת נכנסה לטרנס. וקמה לאחר 2 שניות בלבד. "יהיה לך סימן". היא ענתה. ונעלמה דרך הדלת. אילן שילם. מחיר קטן לאהבה גדולה. אילן הלך הביתה וכל יום בדק את תא הדואר האלקטרוני שלו. משלא קיבל תגובה פתח פייסבוק. כל יום אילן התמיד ובדק את הסטאטוס של גורלו. גם שם לא מצא את אשר חפץ ליבו. אילן החליט לנקוט בצעדים. הוא בנה לעצמו תיבת דואר מעץ . תיבה אשר הייתה קרובה לביתו כמו שהיה לידידו המוערך בגז באני. אילן חיכה בסבלנות לסימן מאשתו בעולם הבא. סימן שזה לא נגמר. רק סימן. אילן ידע כשזה היה זה. וזה היה זה. וכשזה זה, האהבה היא נצחית. איך יכלה לשכוח אותו כל כך מהר. הוא אילן. אהבת חייה.
אילן לא ידע מה לעשות. מייד הלך לזיו ידידו הטוב. זיו הפציר בו והדריך את אילן כיצד לנהוג. הורה לו שהוא, אילן, הוא הגבר במערכת היחסים והוא זה שצריך לקבוע את החוקים. אילן הבין. לא היה צורך לחזור על הדברים. מייד שב הביתה והחל לכתוב. יום לאחר מכן פתח את תיבת הדואר והיה פתק. פתק מעצמו אילן. פתק I Love U Ilan
מה עוד צריך לבקש. היה סימן. היא אהבה אותו. והוא אילן היה גבר. הוא התגבר.
אילן נזכר. הוא רצה לדבר עם עצמו כמו אז כשהוא היה ילד והיה מתייעץ עם עצמו ממש. הוא הלך למעלה אדומים הרחק במדבר ירושלמי. הר גבוה מעל ים מלח ושם אילן התיישב על סלע אדום מעל לוואדי. הוא ישב והרהר על כל הדברים היפים שיצא לו להכיר והיה רוח והחול במדבר. פתאום שמע רשרוש כמו טיפות של בס. הוא קם ממקומו והלך בעקבות הטיפות. ילדה אחת קטנה מאוד בשמלה ירוקה ושני קוקיות הלכה עם תיק גדול על גבה. היו לה נמשים כאילו השמש אהב אותה מאוד.
ואילן תהה עם עצמו בקול "איך היא מוציאה את הצליל הזה מהתיק שלה הקטן?"
הילדה הסתכלה לאחור והבחינה בו.
"אני אילן." אילן נזכר.
"לנה" השיבה. היא גם זכרה את שמה. אילן שמח.
"כיצד את מוציאה את הצליל הזה מתיקך?"
אין לי צליל. יש לי ספרים". היא ענתה והוציאה מתיקה מילון.
"בטח יש לך הרבה."
"כן, אמא שלי מפחדת שאעוף ברוח. כל יום היא שמה לי הרבה הרבה."
"זה מאוד יפה מצידה." אילן הבחין.
"ואת יודעת לעוף ברוח?"
"כן אני דקה והמדבר מלא חול. רוח יכול לבוא ולקחת אותי כל דקה."
"ואת נהנת מהספרים?"
"כן….כשאני אלמד לקרוא אשחק איתם אפילו יותר."
"לשחק עם מילון?" אילן נרגש.
"כן לשחק….הנה תראה. תשאל שאלה שהתשובה שלה היא לא כן ולא לא."
"אילן אהב כן ולא. הוא לא ידע מה לשאול. הוא חשב זמן רב ושאל "מתי יהיה טוב?"
הילדה פתחה את המילון ברצינות, ידה פתחה בעמוד אמצעי. במקום בו אצבעה נחתה כך הצביעה על מילה והורתה לו לקרוא:
"אשנב." הוא קרא "איזה יופי" אילן התפלא.
"שנב" לנה חזרה. "כן יפה".
"הנה אני אענה לך גם – תשאלי…"
"טוב". הילדה הביטה מסביבה והוציאה מקולה "איך יקראו לילדה שלי?"
אילן גם ברצינות ניגש לספר וידו הגיעה למילה. "מאוד."
הילדה צחקה תחילה ולאחר מכן נראתה שוקלת את עתיד ביתה בכובד ראש מלא.
אילן גם התמלא סקרנות. "איך יקראו לבת שלי?"
לנה דפדפה שוב והוא קרא "יום".
"איזה נפלא. אני כול כך אוהב ימים."
לנה הוציאה קול של נמר מבטנה.
"מה יש לך שם?" אילן הרגיש פחד.
"זו החיה שיש לי שם שמזכירה לי לאכול… אני צריכה ללכת לאכול עם אמא שלי. היום יש שניצלים."
"לך יש אמא?" היא פנתה אליו בדאגה.
"כן"
"יופי." הוקל לה.
היה יפה והרוחות התמלאו. התפזרו והתקרבו.
הילדה הרגישה שהיא מתחילה לעוף.
אילן נאחז בתיקה מהר הוא הכניס את המילון ורגליה נגעו שוב בקרקע.
הילדה אמרה לו "תודה". והתחילה לרוץ ברוח. הספרים בתיקה טפטפו עד שאילן לא שמע אותם עוד.
נזכר אילן על השיחה שתכנן עם עצמו. הוא ישב על האבן והחל לשוחח:
"מה שלומך אילן?"
הוא ענה "הכול טוב."
ותדע לך שיהיה לך בת"
"אני יודע." אילן חייך. הוא שמח על שהחליט היום לבוא לשיחה. ושמח על הרוח במדבר.
אילן יצא המשיך בדרך. הוא יצא לדרך עם ידידת נפשו יעל. הם הלכו בתוך גן סאקר שבירושלים ומייד היה פיצול בדרכים.
דרך אחד הוביל לכוון אחד ודרך אחר הוביל לכיוון אחר. "לאן נלך?" שאל אילן שעמד על הפיצול.
"לשם" יעל הצביעה והחליטה על הדרך האחר. הם הלכו בה ובאמת דרך יפה היא הייתה. הם עברו עתיקות ועצים וגשר קטן עבר מעליהם. אילן לא ידע אילו סיבות הובילו לבחירתה של יעל בדרך האחר. הוא שאל והיא ענתה "פשוט תדע." אבל זה לא היה פשוט בכלל.
אילן סיפר לזיו וזיו קרא ליכולת של יעל בפשוט לדעת – "אינטואיציה נשית". אילן נדלק. הוא אהב אינטואיציה. רגש שפשוט יודע. הוא לא היה אישה אבל הוא רצה את האינטואיציה הנשית. כולם אמרו לו ללכת לפסיכולוג.
אילן שמע בעצתו של חבריו. הוא הלך ל ד"ר פאטריסיה סונטג. אישה שישבה על כיסא שחור מעור והורתה לו לשבת. אילן הסתנוור מאור הפלורוסנטים ומהקירות הלבנים יחדיו. הוא התרכז וביקש ללמוד את האינטואיציה הנשית. ד"ר פאטריסיה דיברה על בעיות כגון נוירוזה, מניאה דפרסיה דו קוטבית ולבסוף על חרדה. אילן החל להיות מוטרד. כל כך הרבה בעיות בבן אדם אחד. ישר ניחם אותה בפרח שקטף ואמר לה "אל תדאגי – יהיה בסדר." היא חייכה ויצאה בבכי מן המשרד. אילן נשאר ישוב מנסה להבין כיצד גרם לבכייה של הד"ר כשלפתע נכנס אדם. הוא התיישב והחל לספר באוזני אילן על דיכאונו. אילן שמע הכול ואמר לו "יהיה טוב" ותיאר בעיניו את כל הדברים הטובים העתידים לקרות לו אולי. אולי יהיה לו טיול למעיין ואולי כלב ואולי גם ימצא רעייה עליה השלום. ואולי אפילו יהיה טבח וטוב להכין אוכל. אילן הביא לו מתכון כדורי שוקולד שתמיד שמר בכיסו לשעת חירום . האיש נדלק כדורי שוקולד – הוא לא הכין מילדותו. מייד יצא וחיוך על פניו. ואז הגיעה חלי שדיברה על בדידותה. מייד תיאר בעיניה אילן את כל המקומות הנחמדים בו הכיר אנשים. בפארק, בחרמון, בגלידה בעיר התחתית בחיפה ועוד ועוד. הוא אמר לה שההסתברות שהיא תפגוש מישהו היא בין הגבוההים ביותר וודאוי תפגוש בטוח. וכך היה שבדרך יציאתה מן המשרד נתקלה באדם הנכנס. הם התחילו לדבר וישר הלכו. ואילן לקח הפסקת תה ועוגיות עם הבא שנכנס למשרד הד"ר. אילן הביא עוגיות למשרד וסלטים וגם דובי שיהיה אפשרות לחבק. דובי בשם מוריס.
הוא גם צבע את החדר בקרם חם והביא בטטות רבות שיצמחו במשרד. המשרד היה יפה. וכך היה שאילן נהיה פסיכולוג. הוא עזר לאנשים וחילק סוכריות. הוא היה שמח.
ובלילה בחלומו חלם על המקום בו האינטואיציה הנשית חיה. מקום יפה שגם הוא אולי יגיע עליו יום אחד. אבל אין לחץ כשהכול יהיה בסדר. והכול היה בסדר.
אילן ניסה להיות מחליף זמני טוב לד"ר פאטריסיה עד שתחזור.
הוא הקשיב לכל מי שהגיע לדבר והיה מייעץ יעוץ כמיטב יכולתו.
היה את מר יסקי שהגיע עליו סוחב את ראשו בידיו.
"מה קרה אדוני?" אילן שאל מודאג.
"בימי רביעי יש לי כאבי ראש." ענה יסקי.
"רק ביום רביעי?" אילן שאל על מנת לשאול.
"כן" ראשו נראה כבד יותר מרגע לרגע.
"למה? למה דווקא ימי רביעי?" התעניין "לא היית מעדיף יום אחר?"
"לא, לא נראה לי. יום רביעי זה יום נוח לקבלת כאבי ראש."
"יופי." אילן חייך.
גם יסקי חייך. כי זה היה באמת יום נוח לו שיבואו הכאבי ראש.
"אני לא ישן טוב" הוא הוסיף.
"למה?" אילן התעניין.
"יש לי נידודי שינה."
אילן לא האמין למשמע אוזניו. מספיק לנדוד ביום למה גם לנדוד בלילה?
מייד החל לחשוב על פיתרון. הוא קם והכין סיר חומוס גדול עם שמן זית וטחינה ומעט ג'ינג'ר ודבש. הביא לאיש שפע לחם וחומוס והאיש אכל עימו. אילן הכין גם מיטה עם שמיכת פוך ותנור חימום ויסקי נרדם אל תוך הלילה בלי לקום עד הבוקר כשהאור העיר את עלי הבטטות הירוקים במשרד.
אילן שמח. הוא סמך על הסבתות. סבתא רבה יוחבד הייתה ככה מרדימה כל מי שהיה ער יותר מידי. או שהייתה מדברת לאט לאט לאט ולאט יותר והיית נרדם בלי לשים לב. את זה אילן שמר לפעם הבאה. החומוס היה טעים ואילן אהב לשמוע. וביום היה מספיק זמן גם לשבת וגם לנדוד.
אילן יצא לנדוד. הוא לקח עימו שעון כי שעון דומה למצפן. לשניהם חצים ושניהם עיגולים על כן שניהם עובדים אם הם זזים. אילן ידע שאנשים כשהם רצים ממקום למקום הם מסתכלים על היד שלהם איפה שהשעון, נעצרים לרגע ואז ממשיכים ללכת. אילן רצה לעצור רגע גם. על כן יצא לטיול. לטיול עם השעון.
מסתכל בשעון ומשנה כיוון.
הוא הגיע לארץ כלבקל.
זו הייתה ארץ משונה מאט מהארצות בהן אילן הלך. היו שם סרגלי מדידה ישרים ישרים על פני השלטים, על פני הבתים, על פני הרחובות, הכול מדידות. אילן ראה איש וחייך אליו "שלום!".
האיש הביט בו והצמיד סרגל לחיוכו של אילן. הוא שאל בקול גבוהה "מה אתה שמח? מה אתה שמח?". אילן מעולם לא שמע כזאת שאלה. "מה אני שמח? שאל אילן חזרה. הוא היה סתם שמח בלי סיבה מוצדקת. "אתה צריך סיבה מוצדקת" ענה האיש בחוסר סבלנות, כיפל את סרגלו והלך.
אילן המשיך ללכת. הוא עבר את העיר הסימטרי והגיע למקום ששם לא היה איש. זה היה מין גן נובע אבל לא יער. היו עצי פרי שפירותם סגולים וכתומים והרבה סבך. לפתע אילן שמע קולה של בת. קול שמילא כל תדר שהיה ביכולתו לדמיין. היא ישבה מתחת לעץ שסק ובשירתה סיפרה סיפור. היא הבחינה בו והפסיקה לשיר.
למה הפסקת?" אילן שאל. הוא אהב את השירה שלה שהייתה כל כך אמיתית, שנראתה כאל מרחפת עפה על פני האדמה.
היא השפילה מבט ודיברה בלחש באוזנו כאילו ישמעו פתאום "אמרו לי בגזר דין שאם אשיר בפני אנשים ישימו אותי בבית מעצר לזמן רב מאוד."
"למה?" אילן שאל המום.
"כי לכל הדעות הקול שלי קטן, לא יפה, לא הרמוני, לא גבוהה, לא נמוך, לא שלו, לא סוער, וכו, וכו לא לא. על כן פסקו שאני הפרעה ציבורית לנוסעים. אסור לי לשיר לפי חוק ררר8907 סעיף פסיק נקודה."
"אבל את כל כך אוהבת לשיר?" אמר אילן נרגש.
"כן בגלל זה נטעתי את גן השסק שיסתיר אותי מפני השופטים."
אילן נהיה עצוב, למה שלא יהיה לה מקום בעולם לשיר?
הוא אמר לה שיעזור לה. יחד הם יצאו לכלבקל העירה.
בדרכם הוא שאל מן המוטב "איך קוראים לך?"
"מכוערת" היא ענתה בטבעיות.
"מה? איך?" אילן לא האמין.
"על הקול שלי, שאני משמיעה, שלא אוהבים לשמוע."
"מהיום תהיי לבנה. לבנה כשמו של הירח היפה כל כך." אילן אמר, היא חייכה והרימה את מבטה.
"מי החליט שאסור לשיר?" שאל אילן כחוקר של הבנת הנשמע.
"השופט" לבנה ענתה.
אילן היה נחוש למצוא אותו. הוא שאל איפה ואיפה השופט.
כל אחד ענה לו "אני כאן השופט."
וכל פעם אילן טען בפניו: "מי שאוהב לשיר צריך לשיר."
וכל שופט פסק בחזרה "מי שיודע לשיר ישיר. "
"מה זה – יודע?" אילן שאל.
האדם הוציא סרגל והראה שתי יחידות:
1. יודע
2. לא יודע.
אילן הבין עניין. הוא בנה סרגלים רבים. חלקים מעוגלים חלקם בצורות שלא ראית אף פעם. כולם מדדו משהו אחר וכולם גם לא מדדו בכלל, היה מקום ליחידות מדידה נוספים כביכולתך .
אילן הגיע לכיכר העיר פנה ללבנה ואמר לה "תשירי!"
היא הביטה בשופטים והשפילה מבט. כמי שהושפלה קודם לכן ולא רוצה יותר שוב. אילן התחיל לשיר. נתן לה אומץ. קולו היה כצפרדע הקם משנת הנסיך. היא הצטרפה. החלו השופטים להתאסף סביבם. בידם סרגלים ישרים, ישרים והם עומדים ללא הרף. אילן הראה להם שאין התאמה בין כן ולא ויש טעות. יש. הוא חילק סרגלים בצורות חסרות.
השופטים לא ידעו מה לעשות. מבולבלים במקום שבין כן ולא הם התיישבו. לבנה סיפרה סיפור על ילד וילדה ועל ים סוער. וכולם הקשיבו והחלו לבכות כי השיר נגע איפושהו. חלק התחילו אף הם לשיר ולא היה הרמוני בהכרח. אם הזמן בארץ ההיא שכחו לקחת את הסרגלים לכל מקום. כבר לא שאלו את השאלה "מה את שמחה?" השמחה הייתה מובנת בלי ניסוח קבוע. ואם תצטרך לשופט בעיר ההיא תהיה לעצמך שופט קודם. וזה לא מקל כי בעצים פרות שריחם תעדיף לטובה ותרצה להיות יפה תואר גם כן כלבנה. ואם תרצה לדרוש עוד יש את מי לשאול. קיימת עוד קול לאו דווקא בצלילו הוא קיים.
כל הדברים האלה ואילן התגעגע לסבתא שלו. זאת מהמרכז. הוא חזר לשם ונודע לו שעברה מרצונה החופשי לתל אביב. אילן מייד נסע עליה. איך לא אמרה לו. סבתא. הוא הגיע לבית האבות – "שנישאר חברים בטח". היא חלקה על דברי המשפחה במרכז. אמרה שדווקא לא ביקשה לעבור. ואף התנגדה. אילן היה נחוש לדאוג לסבתא. נשארה לו רק אחת בחיים. והוא העריך את זה מאוד שהיא נשארת. כל יום היה מביא לה כרצונה תבלינים ומלח כי תמיד העירה – "מה זה האוכל האשכנזי הזה?" אל אף שהיא בעצמה מפולנייה. בגילה המופלג היא החליטה לשנות זהות וכעת הייתה קליאופטרה הלבנה. אילן אהב את חופש הבחירה. לו היה יודע באיזה זהות לבחור וודאי היה בוחר בה. כל יום היה בא לבקר את סבתא וכל יום היא זיהתה אותו. הוא היה יושב בשולחן העגול עם כמה מופלגים אחרים ומשחק בקלפים איתם. כל אחד מהם סיפר סיפור של פעם ואילן אהב את מגוון הפעמים שהוא שמע. בנוסף חיי החברה היו טובים. אתי הציעה לו נישואין יום אחד אל אף שהיא
"ביישנית ואולד-פשנד." לדבריה.
ובוב תמיד אהב לדבר בלי קשר, דבר שעורר את דמיונו של אילן. אילן היה שמח. היה לו דמיון חברים וסבתא. כל יום סבתא ביקשה שיביא מיץ ענבים שיוכלו לשתות לחיים כי התרוקן עוד מיטה. כולם לבשו לבן ונזכרו בכל מי שעבר על המיטה שזה עתה התרוקנה שוב. הם בכו די הרבה ואילן היה עצוב. הוא הלך לבקר את המיטה. היו לידה כל מיני תמונות של ילדים ושמלות תחרה ארוכות. וספרים על אהבות של מישהו אחר. אילן ישב ודמיין את האישה במיטה ואת זאת לפניה ולפניה ולפניה. אילן אהב אותן. את כולן. הוא לא יכל לראות כשבא עובד אחד ורצה לזרוק הכל. הוא חיפש לה בדברים וכנראה התאכזב שלא היה לה משהו שווה ערך בעיניו. אולי זה שבא לפניו כבר לקח?
קולה של סבתא הדהדה בראשו האוכל בלא טעם, המוות שבפתח רבץ במיטות הריקות. אילן הבין. הוא לא היה סתם נכד. הוא דאג לה, לסבתא. לכן בבוקר, בבוקר קם ונתן לה פתק בו כתב שבלילה תהיה קשובה להצעתו. אילן הגיע והתפלא שרבים באו. אילן קיבל את כולם ומייד עלה על תוכנית שם המופלגים תכננו הכול. הם ציירו מפה עם טושים צבעוניים וזוהרים ובנוסף היה לאילן מצפן שהכין בעצמו מפחית קולה וכתב עליו בזהירות צ'- לצפון וד'- לדרום. (אין צורך בימינה ושמאלה. אילן ידע מה יש שם) . הוא תפר לכל אחד בגד שחור שיחמקו מן השומרים וכך היה בחצי הלילה שאילן סבתא ושאר המופלגים ברחו מהמוות.
אילן לקח מחברו זיו משאית של פמפי קולה וכולם נכנסו מאחורה והתחבאו. אילן נהג כי היה הכי פחות חשוד. ובנוסף היה לו משקפי שמש שהכניסו אותו הישר אל תוך הלילה. המופלגים התעוררו והם היו בדרום. היה לידם מעיין קטן והם שתלו תבלינים וירקות ומלח. הם היו בנעימים וגדלו לידם עצים – פרי ונוי.
ואם וכך תשמע על שבט מופלגים שחיים בעצים, תאמין. כי כך קרה הדבר כשהם חיו בזמן שהיה. לעטים הם רקדו ושרו ובבאר שבע ביקשו שיהיו בשקט כי הילדים ישנים. וכולם התחשבו כי לא קשה למופלגים להבין. היה טוב. וכך היה.
בתל אביב הגבירו את השמירה בבית האבות "שנישאר חברים בטח". השתיקו את מעשה בריחת האסורים לדרום שלא יפסידו את הון המופלגים העתידים לבוא.
והיה כשכל מי שנזרק לשם על ידי אוהביו היה שומע על הדרום היה חולם בליבו להגיע. וחלק שבאמת האמינו במקום הקיים הזה, עלי אדמות, באמת הגיעו. וחיו. שם לא חיקו למוות. הוא בא לבד. יותר בטבעיות. כשהחיים חזק ממנו.