14. ציד מאכילי החתולים הירושלמים

בתשעה באב הידרדרו העניינים. על חורבן שני בתי המקדש, ניתוץ העיר ביתר, גירוש יהודי ספרד, חטא המרגלים ומכת הקור שהכתה בירושלים כמה חודשים לפני כן, הוספתי גם אני כמה צרות פרטיות על אלו הכלליות.
אימא נכנסה ל'הדסה' לטיפול שהיא כינתה אותו וידוא הריגה, הדייט האחרון זרק אותי בדיוק כשחשבתי שמשהו יקרה בינינו, והשכנה שלי חזרה מטיול בצפון איטליה, היא והילדים הפוטוגנים שלה, לאחר שבועיים שקטים שבהם לא הציקו לי בענייני וועד, לכלוך או בניסיונות לחבל בפגישות העיוורות שלי.
באותו תשעה באב כינסו אותנו במחלקה והודיעו שלכל הסימנים המתרבים לאחרונה יש שם מדעי: חתלת אנדמית, ושמדובר בלא פחות ממגיפה. עיריית ירושלים פתחה במבצע עיקור חתולים ובניקוי שטח העיר.
אני, שמעולם לא שהיתי במחיצת בעלי חיים, לא ראיתי בזה אות לפורענות כלשהי, הנוספת לאלו הקיימות. ליתר דיוק, עד שלא כינסו אותנו לא חשבתי כלל על חתולים כיצורים שיש לפנות עבורם חלל כלשהו במוח.
כמו רוב הירושלמים, חתול היה עבורי בנקבה, חתולה, מין חיה חמקמקה שזנבה מונף בגאון, קרובה רחוקה של נמר או טיגריס, או שניהם גם יחד.
זה, פחות או יותר, מה שחשבתי עליהם עד כה.

כששבתי לבניין, הבחנתי במזוודות שפרקו את השכנה וילדיה מהמונית. רציתי לסגת, אבל היה מאוחר מדי. "צפקוש היה מתוק כל כך, בכלל לא שמענו אותו." היא אמרה לעברי כשבדקתי את תיבת הדואר שלי.
רציתי לומר לה, שיש תעלת שמע פשוטה מאוד המחברת בין האפרכסת לשבלול. אפשר לחתוך אותה- עניין של שתי שניות, ובאחריות, היא לא תשמע כל רעש לכל החיים. במקום לעשות את זה נשמתי עמוק והתחלתי לשנן את שבועת הרופא, כי אם יום אחד אפגוש בה כשהיא שרועה על הכביש בעיצומו של התקף לב או אסטמה, גם לאסקלפיוס בכבודו ובעצמו יהיה קשה לשכנע אותי להשתמש בכישוריי הרפואיים ולטפל בה.
"ושמרתם עד מאוד חיי אדם מרחם אמו." לחשתי.
"יחכם לבבכם גם לבריאות הרבים, להעלות ארוכה למדווי העם." לחשתי מהר יותר, כששאלה במורת רוח על ערימת העיתונים הפזורה ליד דלתי.
"ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה. אם זר אם נכרי. אם אזרח נקלה ואם נכבד." הוספתי ללחש ותהיתי האם לשבועות יש זיקה למציאות. ברור שלא. התנ"ך מלא בשבועות- מברית הבתרים ועד לפרשת הגבעונים, קשה לומר שמשהו טוב יצא מזה.

עליתי לדירתי בעוד השכנה מפגינה לראווה את כישורי הסתגלנות שלה- היא כבר הספיקה להפעיל את מכונת הכביסה ולוודא שהעציצים לחים.
עשר שנים אני מתגוררת בבניין הזה. בניין שהוא רכבת: דיירים עוברים בו ולא שבים. את הבניין רכשה השכנה מבעל הבית הקודם, איש רחום וחנון שאם היו מוציאים אותו מקברו ופותחים לו את הלב, היו מוצאים שם לשכת סעד קטנה. הוא לא הוריש את התכונה הזו לילדיו, שמיהרו למכור אותו למי שתהפוך להיות שכנתי, השכנה בהא הידיעה.
מהר-מהר, בעיניים קרועות לרווחה, רכשה השכנה דירה ועוד דירה מהבניין ועטפה את עצמה בקומות. יש כאלו המתהדרים בתעודות. אחרים במעשים טובים, אך היא הייתה מסוג האנשים שדעתם מתרחבת נוכח כלים ורהיטים נאים ולכן דאגה לרהט את סביבתה.
"דיירי מפתח הם צרה-צרורה." שמעתי אותה אומרת למישהו, ככל הנראה יזם נדל"ן, אחד מאלו שירושלים מוצפת בהם ולא כל כך יודעת מה לעשות ברעיונותיהם הבלתי נדלים.
ואכן, אני צרה צרורה, תקועה להם בגרון כמו אדרה של דג בארוחת שישי. מלחמה חרישית מתנהלת בבניין: אם אצליח להתחתן וללדת, ייאלצו היא ומשפחתה להמתין עד שאחרון צאצאיי יזדקן וימות ואז, ולא רגע קודם לכן, תעבור הדירה שלי לרשותה, אך בחישוב פשוט, יהיה זה מאוחר לה מדי.
אך בינתיים, במלחמה אין מנצחים והשכנה, זמנית, יכולה לנשום לרווחה. עשרות הבחורים שהבאתי לדירתי הדולפת אך המבוקשת (והרי המפרט: ארבעה כיווני אוויר, יציאה למרפסת קטנה, רומנטית מאוד, וגולת הכותרת: מדרגות צדדיות שעולות לגג ופורשות את העיר כמו על כף יד) לא נותרו בה, לא כרעו על ברך, לא הביטו בעין מצועפת, וכמובן שלא הגישו לי טבעת.

אני וותיקה מאוד בבניין. מרגע השחרור, בו דרכה רגלי על האריחים המצוירים שברצפותיו, לא עזבתי אותו.
צפיתי ברגעי היווצרותה של משפחת השכנה. ביני לביני אני מכנה אותה משפחת הפוסטר:
האישה: מורה(חודשיים חופש, זמן איכות עם הילדים). הבעל: מהנדס אווירי (זמן איכות עם מנהל הבנק).
שלושה ילדים הבאים במרווחים נאים בני שנתיים. עשר, שמונה, שש.
ילדים בלונדינים ושמנמנים, הנראים כמלאכים בכנסיות הקתוליות (אך ככל הידוע לי, אינם נוטים לקדושה ולטהרה באופן מיוחד). מדרך הילוכם אני למדה שאינם סובלים מבעיות בריאותיות הנפוצות כל כך בגילם. אין להם תולעים, וכפי שזה נראה, גם לא כינים או אלרגיה כלשהי.

"את צריכה להקים משפחה." הייתה אמי אומרת לי בשנים הראשונות להתהוות משפחת הפוסטר והייתה פוזלת מטה, אל החצר של השכנה. היא הביטה בנדנדות העץ המתוקות שהבעל בנה- באחת מגיחותיו האוויריות, בבלגן החינני שהילדים השאירו אחריהם- פה כף גינה שם דלי שחציו חול. אוזניה הזדקפו למשמע בכי הילד, שבוכה מעייפות. במשפחת פוסטר לא בוכים סתם, אלא רק כי עייפים.
"את כבר בת עשרים וחמש. עשרים ושש. עשרים ושבע. שלושים! שלושים ושש!למען השם!מיכל, את מוכנה לעשות משהו עם עצמך?אין לכם רופאים שמה במחלקה?"
באף גיל לא עניתי לה. וכי מה אגיד? שעל כל רופא יש עשר רופאות? שערכה של רופאת משפחה פחות משל רופאה פנימאית או כירורגית או מומחית לגסטרו? שאני, שרואה את הילדים מצידו האחר של השולחן, שנאלצת לקרוע את גרונם ולבחון את השקדים שלהם, לא ממש נפעמת מחוכמתם ומיופיים, ועל כן למה שאחצה, מרצוני החופשי, את המרחק הזה לעבר צדו השני של השולחן?

אימא לא התייאשה, היא לא מהטיפוסים שמתייאשים. בתור המזכירה לשעבר של אחד מהתתים שעומדים בראש הצבא, לא ידעה ייאוש מהו. היא ניהלה את הלשכה ביד רמה וברגל גסה: החליטה מי ייכנס לשיחה ומי יעוף משם, וקבעה שאלות קבועות המותרות לריאיון, כדי שחס וחלילה, התת שלה לא יעמוד במבוכה. מתוקף אי היותה מיואשת, אמא נהגה להגיע לדירתי אחת לשבוע ולטרטר לי במוח: "מה עם ההוא, מיכלי? אל תגידי לי שגם אתו לא הלך. ומה עם השכן הזה, ממול, אין לו מכונת כביסה במרפסת, הוא וודאי רווק." וגם כשהסברתי לה שוב ושוב שהוא הומו, לא הרפתה ואמרה בחלחלה מעושה: "את בטוחה? שמעתי שאפשר לתקן את זה."
אבל תשעה באב הנחית עליה את הגזירה. מעתה, לפחות שבועיים יחלפו בטרם תבוא להיאנח לי ולבקש סיבוב על הנכד שאין לה, כלומר, הבן שאין לי.
כבר זמן רב לפני האשפוז התרעתי בפניה: "השיעול שלך נשמע לי רע. תלכי להיבדק."
"אני אפילו לא זוכרת באיזו קופת חולים אני." אמרה ורקקה דם. האמנתי לה. אימא הייתה מסוג האנשים שיירו פקודות לעבר נגיפי השפעת, והם, אומללים שכמותם, יעדיפו להידבק באדם פחות סמכותי. הפעם, לא שפעת הייתה באוויר.
הבדיקות חזרו ואיתן כמות מבהילה של לימפוציטים. ובאותו היום היא שוגרה להדסה, לאכסון עד להודעה חדשה.

ביום הצום נסעתי לבקר אותה. אימא הרגישה בבית: "תכיר, הבת שלי." אמרה לרופא שרוב שערו נשאר במקומו, אך הלבין כליל. "היא גם רופאה."
ההמטולוג גישש אחר התחום שלי וכשגילה מהו, מיהר להיעלם. זו אינה תחרות הוגנת. בזמן שהוא בודק תאים, אני מחלקת בלונים לילדים טובים וממושמעים. בזמן שהוא פוגש על האולימפוס בלימפוציטים ובטסיות קרישה, אני מגישה טישו לקנח את אפם המנוזל של הילדים. אם יש איזשהו צדק, הוא וודאי לא נמצא במקצוע שלי.
"הבת שלי, יפה, לא?" המשיכה אמי לעבר אח זעוף פנים.
אני לא יפה. הפנים מסוכסכות עם הגוף, עודפי עור מתקמטים באזור הצוואר. יש לי עיניים קטנות המעניקות לי ארשת חמדנית, וידיים גדולות מאוד. השפתיים יפות דווקא, אבל הן לא מועילות לי הרבה.

שמחתי לצאת מבית החולים. ירושלים כולה הייתה בצום, ולכבוד האירוע, היה דוק לבן פרוש על העיר הצמאה והמותשת, כמו גם אד קל של ריח פה. גם אני צמתי. הרגשתי שאין זה מן הנימוס להגיש צרות למאזן הצרות ההיסטורי שלנו, בלי להשתתף בצום.
הלכתי בראש מורכן. המבטים המושפלים נמלטו לצדדים וגילו גדודי חיילים רומאים שנעצו כידונים ועוד כידונים בערימות שחת שבהם יהודונים התחבאו. הרומאים צעקו בגרמנית והציתו את ערימות השחת.
כשכמעט יכולתי לשמוע את 'שריפה, אחים', העירו אותי משרעפיי הנוגים קולות של פסס.
הרחוב נראה שומם, אך על יד הפח שהיה פתוח, כהרגלו, עמדה אישה די נמוכה. היא לבשה שמלה אדומה מחוררת, ועל ראשה היה כרוך בד שלא הייתי פוסלת אותו כחיתול מלוכלך. כשהבחינה בי ניסתה להסתתר, אך כשחלפתי על פניה היא אמרה: "אפשר?"
התקרבתי אליה. צחנת גוף נדפה ממנה, מעורבת במשהו יבש ופריך.
אני רופאה. רואים עלי שאני רופאה. אם כמעט-פגר ישכב ברחוב ואדי סירחון יעלו ממנו, אנשים אותו. כבר עשיתי את זה. הגועל נמצא על הנייר, אך בזמן אמת הוא איננו. בחור אחד שעמו נפגשתי תקופה, מיהר לעזוב כששמע על מקרי ההנשמה שלי.
"ירושלים מלאה בחולים." התנצלתי אז מול האיסטניס, שאפילו לא הפריח לעברי נשיקה.
נעצרתי ליד האישה ומיד חלף הריח. היא אמרה לי: "תראי. זמנים קשים הגיעו. את מהבניין ממול, נכון?"
נדרכתי מיד, כי חשבתי שאולי היא קשורה לשכנה. פעם היא הפעילה חוקר פרטי, כדי לוודא שאני באמת גרה שם.
"אני רואה אותך בכל בוקר." היא מיהרה להסביר. וגיליתי שמתחת לחיתול המלוכלך מביטות עלי עיניים שעצב ניבט מקרקעיתן.
"את לא מכירה אותי?" היא שאלה. אימצתי את זכרוני והנדתי בראשי לשלילה. "החתולים. עכשיו זה נהייה מכה. בעירייה החליטו לחסל אותנו."
שאלתי:"אותנו?"
"מאכילי חתולים." אמרה ביובש ואז נזכרתי בה עומדת בפינת הרחוב ומאכילה משהו כמו טריליון חתולים.
"זה גורם למגיפה, לא?" הנפתי רגל חלשה אחת שהצום נתן בה אותותיו.
"מגיפה?" היא התיזה אלי מרירות. "כל דור וציד המכשפות שלו. אבל אני לא אכביר מילים. אני רציתי לשאול אם את תוכלי לקחת את חבקוק?"
"חבקוק? מהתרי עשר?" שאלתי ובתגובה היא הוציאה מין חבילה מרטטת. אמרתי לה: "תראי, אני יכולה לרשום לך קלונקס, זה הרבה פעמים עוזר.."
היא קטעה אותי: "את חושבת שאני משוגעת?את חושבת שמה שהעירייה עושה עכשיו זה נקי?"
"אז למה להם?" שאלתי.
"הם צריכים את השערות של החתולים. זה מקור טוב וזול לסיבים. והחורף האחרון, אני לא זוכרת כזה קור.." היא אמרה. התחלתי למחות ואז היא הוסיפה: "סבתא שלי הייתה מאכילת חתולים ואימא שלי הייתה מאכילה, וגם אני מאכילה, הולכת בדרכן."
עמדתי שם כשהיא קשקשה על השושלת שלה, ושאלתי את עצמי מה השעה, מתי ייגמר הצום, ומה בכלל אני עושה פה.
"הם יחסלו את כולם." היא אמרה. "דמייני את ירושלים בלי חתול אחד." והיא ליטפה את החבילה שפסקה לרטט בידה.
דמיינתי ולא כל כך הצלחתי להתרשם. היא אמרה: "תראי, יש לך לב טוב. רואים את זה. אני מבקשת שתיקחי את הגור הזה. בו עוד לא הצליחו לגעת ו.."
קול מנוע נשמע מאחורינו. היא נראתה מבוהלת. "זה מהעירייה." היא אמרה. "מישהו ראה אותי והלשין."
היא שוב הגישה לי את החבילה ואמרה בקול מלא בתחינה: "את תיקחי אותו? את תראי שהוא יעשה לך רק טוב."
הבטתי בו. הוא היה קטן מאוד ומכוער, בעל אף מקומט בסלידה. איזה טוב הוא כבר יכול לעשות?
"סליחה גברתי." נשמע קול מאחוריי. בלי לחשוב לקחתי את הגור והנחתי אותו בכיס החולצה שלי.
היא נפנתה לעבר הקול ואני המשכתי לבניין. מאחורי גבי נשמעה טריקת דלת. לא הסבתי את פניי.
"מיכל יקרה," אמרתי לעצמי. "את לא טיפוס של חתולים. בעצם, את לא טיפוס של חיות בכלל. תזרקי אותו לגינה של השכנה והיא כבר תיפטר ממנו באופן האלגנטי ביותר שניתן להעלות על הדעת."
אלא שאז, ליד השער הצבוע יפה, פגשתי בשכנה. והיא אמרה בהבעת סיפוק מכוערת: "סוף סוף לקחו אותה מכאן. ראית אותה? לזהם ולסכן את הילדים שלי בשביל חתיכת חתול."
לא הצלחתי למצוא מילים. העברתי את התיק לחזית וגוננתי על החבילה שלי, וככה עליתי אל הדירה, כשהשכנה בגבי, משבחת את עצמה.

הערכת מצב מהירה גילתה לי שגם לאחר הצום, מצבי לא משהו. אמא הייתה תובענית. לאחר כל הקרנה הייתי צריכה לשעשע אותה, תחום שאני לא מצטיינת בו, ואז להישבע לה שבקרוב ממש אתחתן, תחום נוסף שגם בו אינני מבריקה.
יותר ויותר ילדים חלו במגיפה המסתורית והיה עלי לנפח בלונים ולהבטיח להם הבטחות שונות ומשונות, והעיקר שייתנו לי לקחת משטח גרון בשביל מחקר המחוז של ירושלים. הסימנים היו זהים: עיניהם היו אדומות מאוד וסביב פיהם התבייתה לה פריחה. כולם התלוננו על כאבים בגרון.
גם כשחזרתי הביתה מהעבודה המצב לא היה טוב בהרבה. גיליתי, לחרדתי, שהגור הולך וגדל. בתחילה לקח לי זמן לגלות שהמקום שאליו אני מטפטפת חלב אינו הפה אלא האף. חבקוק לא נראה טוב כל כך, גוון פניו היה אפור, כמו של הילדים בפגייה. אוויר צח וודאי היה מועיל לו, אך לא השתגעתי להיתפס דווקא עכשיו, כשפקחים התניעו מנועים ופטרלו ברחובות.
פעמים אחדות חשבתי לזרוק אותו ודי, אבל התשוקה של השכנה לתפוס חתול ולהעביר אותו לרשויות גרמה לי להותיר אותו בבית, באותה נקמנות חרוצה המאפיינת את כל דיירי המפתח באשר הם.

הימים שלי הפכו לימים סיעודיים. בבוקר "תגיד אה" ומתן אינספור בדיקות דם להורים היפוכנדרים, ובערב ביקור אצל אימא בהדסה. היא נראתה מצומקת מביקור לביקור, אבל זה עדיין לא חיבל בשתלטנות הטבעית שלה. תמיד מצאתי אותה עם מישהו. קורבנותיה היו בדרך כלל שקטים וכל מבוקשם היה למות בשקט. אימא לא הייתה בדיוק המשאלה האחרונה שלהם, אבל זה לא עניין אותה במיוחד. היא תמיד דאגה לוודא שיש גבר כלשהו בשושלת הקורבן, והייתה מודיעה לי על כל ממצאיה בקול רם במיוחד. הקלה הייתה פושטת על הקורבן, כאשר אחות/רופא היו נכנסים וגואלים אותו מציפורניה של אמי. ואז הגיע תורי. היא הרעיפה עלי דברי ייאוש: היא רוצה נכד. מה כל כך קשה להבין את זה. למה אני לא עושה כדבריה?למה שפשוט לא אצא השוקה ואקטוף עבורה נכד?

ואז הגיע הסתיו. אותה עונה חמקמקה שבכלל לא קיימת בעיר ובמקום להשיר על אזרחיה עלים אדומים, היא מרעיפה עלינו מבצעים ומכירות סוף עונה. הגור חבקוק כבר לא היה גור. הוא התארך ועלה יפה במשקל. החתולים ברחוב הלכו והתמעטו, והוא גדל, כמו ילד בשואה, חיוור ושקט. בגללו לא יכולתי להכניס בחורים לדירה לאחר הפגישה ולהכיר להם את מעוני הייחודי, לא יכולתי לפתוח וילונות כי היה ברור שלפי סעיף ארבע קטן, אם יגלו אצלי חתול, אמצא את עצמי ברחוב, ולשכנה הייתה שמחה ואורה.
באותו סתיו מפוקפק ידעתי שאם אני רוצה לשרוד עוד שנה במלחמת דמי המפתח, עלי להסתיר אותו היטב.
ברחוב בכלל לא נראו חתולים וידעתי שכל תזוזה תזעיק את הפקחים. גם אוכל החל להוות בעיה, כי חבקוק כבר לא אהב חלב, ולא יכולתי סתם כך לרדת למכולת ולבקש מזון לחתולים.
שיטוט באינטרנט גילה לי את נבכי נבכיו של פורום לירושלמים חתוליים, שם הוצע מתכון לימי הצנע, והרי המתכון: 1. לוקחים את עליו המחטניים של אורן וכותשים אותם היטב.
2. גורסים גרגירי חיטה ומוסיפים לאורן. 3. יוצרים מהתערובת גושים ומייבשים. 4. אפשר לערבב עם מעט חלב. 5. בתיאבון.
עשיתי כדברי המתכון. אם יש משהו שלא חסר בחצר שלנו אלו אורנים. השכנה משתוקקת לעקור אותם ולשתול במקומם פיקוסים או איזה מטפס חסר אופי אחר, ורק חוק עזר מציל את הטיפוסים המחטניים מידיה הענוגות.
מהתערובת שהכנתי נדף ריח לא מוצלח במיוחד, מין שילוב של טרפנטין ועובש, אבל חבקוק, כיאה ליצור שגדל בתקופת-צנע, אכל בלי להתלונן.
אחר כך הייתי צריכה לחשוב על ריפוד הקירות, כי חבקוק, נצר למשפחת הנמרים או החתוליים או-מה –שזה-לא-יהיה, אהב לנתר ורק המחשבה על כך שהשכנה תשמע את קפיצותיו העבירה בי חלחלה.
כשזיהיתי את רגע דריכת שריריו, מצאתי את עצמי מהופנטת למראה תנועותיו. "אני לא מאוהבת בך בכלל." אמרתי לו כשהוא ניתר. "ובקרוב-קרוב אמסור אותך לאימוץ." וניסיתי להסיר את עיניי ממנו.
למחרת, ירדתי השוקה וסחבתי ארבעה שטיחים מגולגלים. אפילו לא התעכבתי לבחון את הצבע שלהם.
השכנה הייתה בחוץ. אף פעם לא הצלחתי להבין איך היא משמשת בו זמנית גם כשומרת סף הבניין וגם כמורה בבית ספר.
אני מכירה את העמידה הממתינה שלה על יד הגינה המטופחת שלה הכוללת רק פרחים עונתיים, וכמה שיחים הגזומים באופן ממושמע. היא העמידה פנים כאילו היא בודקת את חוזקו של לוע ארי אחד, אך כשחלפתי לידה היא כחכחה בגרונה: "מיכל." בדקתי את תיבת הדואר. ריקה. שום הסחות דעת מבורכות לא יהיו לי הפעם.
היא התקרבה אלי. היא הדיפה ריח של בית, של מרכך כביסה ושמפו וגם קצת של עוף מטוגן. "אז מה, משפצים את הבית?" היא שאלה.
אמרתי לה: "כן, בעזרת ארבעה שטיחים." היא נרתעה ואז הוסיפה: "את שמעת על כל הסיפור של החתולים?"
אמרתי: "איך אפשר לא לשמוע? כל העיר השתגעה." היא חייכה ואני נדרכתי. "בעלי," היא משכה הברות, "את יודעת שהוא מהנדס, כן? הוא סיפר שחתולים משריצים במטוסים שלהם, וכבר ארבע פעמים הם נאלצו לבצע נחיתת חירום. עכשיו הם נכנסים בהם חזק."
מלמלתי משהו והתחלתי ללכת. קולה הגיע אלי: "אנחנו, בבניין, מכבדים כמובן כל החלטה של העירייה."
מיהרתי לטפס הביתה ונאנחתי אנחת רווחה. חבקוק ישב בכורסה ונמנם במתיקות. כשהדלקתי טלוויזיה, הוא פקח את עיניו ומתח את גופו.
לא הפסיקו לדבר על החתולים. כתב לענייני בריאות אחד סיפר על המגיפה המשתוללת בעיר. ולמרות הטון התוקפני שלו, הסכמתי אתו, כי נאלצתי לפגוש בכל יום עשרות ילדים חולים, בדיוק באותם סימנים, כאילו פיזר מישהו וירוס בעיר.
תליתי את השטיחים במהירות. כרווקה מתבגרת, כבר סיגלתי לעצמי אי-אלו מיומנויות.
חבקוק לא התרשם במיוחד מהקירות המרופדים. הוא ניתר מצד לצד ונראה מבסוט.

בשינוי הראשון שחל בי הבחינה אמי, כשבאתי באחת הפעמים לבקרה ב'הדסה'. מאחת מאצבעותיה שהפכו לעפרונות ארוכים ומחודדים, נשרה טבעת. מיהרתי להתכופף ולתור אחר הטבעת, ותוך כדי כך גופי התארגן לישיבת שפגאט. אימא פלטה צעקה, ואני, כמו נערת גומי, מתחתי את עצמי לפנים ואחזתי בטבעת. "התחלת ללמוד בלט, מיכלי?" היא שאלה במבט חשדני.
אמרתי: "לא, למה?"
"למה? הרגע עשית שפגאט ואת שואלת למה?" היא שאלה. אחות שנכנסה לבדוק את לחץ הדם שלה הצליחה לשנות את אפיקי השיחה הלא רצויים.
כשחזרתי לבניין, הבחנתי בחבקוק מהחלון. הבנתי שאני בבעיה גדולה והחלטתי לאטום את החלונות. כשחזרתי, עמוסה בניירות דבק, סיפרתי לשכנה, ששוב בדקה את מרקמו של לוע הארי, שמתוקף תפקידי כרופאה, אני מגלה לה, ורק לה, שמדברים אצלנו במחלקה על מגיפה קשה מאוד. "כדאי לך לאטום את החלונות," המלצתי והצעתי לה נייר דבק, וכבר לאחר שעות אחדות, גם חלונות ביתה היו אטומים.

מאכילי החתולים- אלה שפעם בכלל לא שמתי לב אליהם, למרות שנמצאו בכל קרן זווית, וירושלים הרי משופעת בקרנות מזוותות- לא נראו ברחובות. לאן לקחו אותם, התחלתי לתהות ביני לביני. העליתי אותם בדמיוני: תמיד כפופים. תמיד עריריים. באין נכדים או ילדים. מתעלמים בשיגעונם מסביבתם. האם כשהיו ילדים ידעו שיגדלו להיות ככה, זקנים מאכילי חתולים?
ואז, ערב אחד, כששוב חזרתי מאמי, זינק עלי חבקוק היישר מהמשקוף והתרפק עלי. אני מודה שהופתעתי, כי עד כה לא זיהיתי בו כל נטייה לרגשנות. הוא קיפץ כה וכה, בזמן שערבבתי לו את ארוחת הערב שלו, ותחושה חשמלית עמדה באוויר. פתאום הייתי מוכרחה לטעום מהתערובת שלו. שלחתי יד אל הקערה ודליתי ממנה כמה קוביות טרפנטין. הן נגרסו בין שיניי, וטעמן היה, באופן מוזר, מבחיל ומעודן כאחד.
חבקוק הביט בי בריכוז. נראה היה לי שהוא עצוב ושלחתי אליו יד, כדי לגרד את גבו. את רגלי האחת קיפלתי תחתיי, בתנועה שמעולם לא חשבתי שאני מסוגלת לעשות. חבקוק לא התקמר למגעי, רק הטה את ראשו והניח אותו על הספה, לידי. באותו הלילה שיטח את ראשו על בטני וכך נרדמנו.
**
גדלתי על ברכי האמרה שצרות באות בצרורות. בחמישי לדצמבר הכניסו את אמי להוספיס. הרופאים אמרו לי שהיא במצב סופני. "אני כבר גמורה." גם היא אישרה בקושי. נתנו לה את החדר הכי יפה, בעל הנוף המשגע ביותר, כי היה ברור שזה עניין של ימים עד שהיא תמות, ואז החדר הזה יתפנה במהירות לטובת הסופני הבא. אימא חרחרה אלי מילים שמשמעותן לא נסתרה ממני. היו אלו המילים: נכד, חתונה, גם לה מגיע, גבר. ואם הייתי מחברת את הקווים בין הנקודות הייתי מקבלת חיי משפחה מלאי עלילה להפליא.
באותו חמישי לדצמבר גם גיליתי את הקנוניה הרפואית. וככה זה היה: אם תובענית אחת נכנסה למרפאה והמתינה ליד חדרי עם בנה הצווח.
הכרתי את הטיפוס. היא הייתה מאלו המאשימים את הרופאים בכל החוליים של הילדים שלהם. אצל טיפוסים כמוה, בדרך כלל, נבע הדבר מחוסר אמונה בסיסית ביד המכוונת את העולם, ואת כל תסכולם פרקו עלינו. כשסיימתי לאבחן את בנה, אחרי שהעליבה כמה אנשים שעמדו בתור, האם אמרה: "ועכשיו, בלון." כשפתחתי את המגירה הבחנתי שאזלו הבלונים.
"לא מעניין אותי." היא התעקשה והתעלמה מערימת האנשים שהלכה והתגבהה בחוץ. "כולם יצאו מפה עם בלונים, הבן שלי לא יהיה שונה מהם."
יש טיפוסים שעדיף לא להתווכח איתם. השארתי אותה שם והלכתי לכיוון המחסן. אך עוד לפני שנכנסתי לשם, קלטו אוזניי שברי שיחה. "תמלא-תמלא. אין מה להתקמצן." אמר קול בלתי מוכר.
"זה נראה לי מספיק לשני בתי ספר." אמר קולו המתגונן של הרוקח האחראי. הייתה מעטה של חשאיות שגרמה לי להתאחד עם הרצפה ולזחול לעברם. הגוף החדש שלי זרם בגמישות, כמו מסטיק מעופף.
הקול הבלתי מוכר אמר: "עדיף להיות מכוסים. אבל תיזהר עם החיידקים האלו. אני לא נזהרתי ואשתי.."
"מה נעשה עם הישנים?" נשמע קולו הדאוג של הרוקח.
"זה לא עניין שלי. הקודקוד אמר שיתקין מאווררים כדי להפיץ אותם. בעיה שלו. תביא גם את המרסס הגדול."
נשארתי על הרצפה, הגמישות נעלמה ואני נותרתי מאובנת כמו פסל יווני. הם יצאו מהמחסן ואני התעוררתי מקיפאוני וזחלתי לעבר המקום שבו עמדו. לא ראיתי דבר מה יוצא דופן. שלחתי יד לכיסי, כדי לדלות את המשקפיים, אך אז, פילח את עיניי כאב לא מוכר, ומיד לאחר מכן, חשתי שעיניי מצטללות ושכמו קרן לייזר נשלחת מעיניי. הבחנתי בכמה טיפות שנותרו על הרצפה. הספגתי אותן היטב בתוך אפי, ואחר כך חזרתי לחדרי. הנודניקית ובנה כבר עמדו במשרד הקבלה וקבלו על התנהגותי. אבל לי לא היה אכפת. חמקתי משם.

לא נצרכתי להמתין זמן רב. לאחר שעתיים כבר הופיעו בי הסימנים המוכרים עד לזרא. הודעתי למשרד שלא אגיע למחרת. המנהלת ענתה ואיחלה לי רק בריאות, אבל כשאחזור, היא רוצה לשוחח אתי על המשך תפקידי במרפאה.
דמיינתי איך מדביקים את הילדים בווירוס, ולראשונה בחיי, לא היה אכפת לי וגם שבועת הרופא לא הופיעה מולי בצורות שונות ומשונות.
אכלתי מהמזון של חבקוק. הוא התקמר מולי בתנועה ארוכה כאומר: קיבלנו חופש גדול ואנחנו הולכים ליהנות.
הבחנתי שכבר צמח לו שפם. הוא טיפס על החלון המואפל. עקב בצד אגודל. חשתי נקיפות פנימיות חזקות. הן לא באו מכיוון המצפון, אלא מוקמו יותר גבוה, באזור הסטרנום, למעשה, לא הרחק מהלב. כדי להימלט מהמצב המביך, נסעתי להוספיס של אימא. האחות הראשית אמרה לי בלחש מרוצה: "זה עוד מעט נגמר."
ואכן, אימא נראתה כמו סוף מסלול. קירחת. רועדת מאוד. כשהבחינה בי, אמרה: "את נראית טוב. מה קרה?"
אמרתי לה: "צריך לקרות משהו כדי שאני איראה טוב?"
"אני מכירה את הבת שלי." היא אמרה ועצמה את עיניה. "יש לך מישהו."
מלמלתי משהו בכעס וחזרתי הביתה, אך למחרת, חביבותה של האחות התחלפה בעוינות. "יש שינוי בתוכניות." היא אמרה לי. "חל שיפור במצבה של אימא שלך."
היא צדקה. אימא נראתה זקופה יותר. לא הייתי נותנת לה תחילת מסלול, אבל מִקְצֶה רביעי או חמישי-בלי בעיה.
"אני לא לוחצת עלייך, מיכלי," היא אמרה לי בקול של מלחציים. "כשתרגישי מוכנה, תכירי לי אותו."
כל הסבריי נפלו על אוזן ערלה. אוזן, מאחר שהאוזן האחרת כבר יצאה משימוש. אך מאחר שמרגע לרגע היא נראתה טוב, החלטתי לוותר. גם בגזרת השכנה היו הפתעות. לא ראיתי אותה תקופה די ארוכה, וגיליתי שאינני זוכרת את הנוסח המדויק של שבועת הרופא.
למרפאה כבר לא הגעתי. הזמן הלך והצטופף מסביבי. ימיי מלאו בחבקוק.
בלילה אחד, זרמים שלא הצלחתי לשיים אותם באופן מדעי, חצו את בטני. נקיפות הלב הגיעו בתדירות צפופה, נתקלות אחת בשנייה. קמתי ממיטתי ובחושך הבטתי במראה. עורי זהר מאוד. זוג עיניים מהבהב הביט אלי מאחור. הסתובבתי והושטתי יד. ליטפתי, והוא התקמר. נשכבתי על בטני על המרצפות הקרות והגמשתי את תנועותיי.
חבקוק בא אלי. ונהם וקרצף. ורטט והרטיט. וזרם והזרים. ידעתי שפלא מתחולל כאן. פלא שאינו קשור למונחים מדעיים.
כשהתעוררתי, עדיין בתוך המתווה הקבוע של גופי, חבקוק עדיין ישן. לא הערתי אותו. מזגתי לי חלב על קוביות האורן והבטתי בשנתו העמוקה.
נסעתי לאימא. היא סקרה אותי ורק אמרה: "עכשיו הכול ברור לי."
ואני לא שאלתי מה כל כך ברור לה.

העבירו את אימא לחדר גרוע, בלי חלונות. כפסע היה בינה לבין המוות, אך היא לא שתקה. אמרה שהיא לא כועסת עלי. שעדיף היריון בלי מישהו, מאשר מישהו בלי היריון. כרגיל, ניסיתי להתעלם מניסיונות ההצקה שלה, אך רק כדי להשתיק אותה, קניתי מקלון היריון והצגתי בפניה את הקו הבודד.
"עזבי מקלונים." היא רטנה מולי. "מריחים את ההיריון שלך מקילומטר. תודיעי להם שאת לוקחת חופשת לידה כבר מעכשיו."
אימא לא ידעה שלא חזרתי לעבודה. המנהלת לא התקשרה וגם אני לא פשפשתי בעניין. נוח וטוב היה לי עם חבקוק. נוח וטוב היה במגע שלנו. היה משהו לא מחייב באופן החתולי שבו התנועע. ללא מחויבות הדדית. בחוצפה. בא מתי שבא והולך מתי שהולך.
גיליתי שעל בטני התגבהה בטנונת. כשהבחנתי בשכנה, אחרי שבועות שבהם לא התראינו, היא שאלה: "יש לך מישהו?" ומבט האולטרא סאונד שלה התמקד בבטני, מהול בהרבה-הרבה חרדה.
התקמרתי בתוכי. חשתי איך זנב אלסטי מונף אל-על ואמרתי לה בחוצפה חדשה: "זה שהבית שייך לך אני מבינה, אבל את עצמי, במטותא ממך, אני משאירה ברשותי." היא נתקעה שם בפה פעור, עד שאחד ממלאכיה השמנמנים משך אותה משם. ופתאום ממש לא התחשק לי לערוך בו ניתוח שלאחר המוות.

אימא שוחררה מההוספיס ברעש גדול. הגיעו כמה עיתונאים לראיינה, כי השמועה שמישהו יצא חי משם, עשתה לה כנפיים. היא התעלמה מכל המהומה ואמרה לי: "עכשיו אני אוכל לבדוק את הבחור שלך. וגם צריך להתכונן לילד, את לא חושבת?"
אמרתי לה: "איזה מין שטויות את מדברת? ממי אני יכולה להיות בהיריון?
היא נאנחה ואמרה לי: "את מעלה טיעון הגיוני מאוד. מאז שהעיפו את החתולים מהרחובות, גם בחורים נחמדים כבר לא רואים. אבל את זוהרת למרחקים, וזה לא זוהר של קרם פנים."

ההיריון המדומה שלי היה נסבל בהחלט. לא סבלתי מבחילות. לא חשקתי במלפפונים חמוצים. חלקתי צלחת עם חבקוק וזה הספיק לי. לאחר שאימא נוכחה לראות שאין גבר בחיי (חבקוק התחבא מתחת לספה), נאנחה ואמרה שבקרוב היא טסה לחופשת הבראה בצרפת, וכשתחזור נשב לשיחה ונפתור את בעיית דילול האוכלוסין שלי.
אני זוכרת במדויק את הרגע שבו הבנתי שההיריון אינו מדומה, ושאני עומדת להתחלק לשניים.
זה קרה בגזע האורן שליד אחת מדירות השכנה. היו לי הרבה עסקי אורנים, כידוע, וכאב פתאומי בשיפולי גבי אילץ אותי להישען על הגזע ולהתחכך בו, כמו ג'ירפה משוגעת. בהמשך היום ראיתי חתולים מכל עבר, וזה היה מחזה משונה כי בחדשות דיברו ללא הרף על ציד החתולים המוצלח ועל המגיפה ההולכת ומתמגרת.
הצצתי מחלונותיי המואפלים וחזיונות חתוליים נגלו לי: חתול מתנודד על צמרת עץ. חתול נובר בפח. חתולה מתנמנמת על מרפסת ופורשת כפות מול השמש, כמו כוהן בברכה עתיקה. חבקוק היה חסר מנוחה. מהמקרר קפץ אל הכיור שעובש שחור כבר ציפה אותו, ומהכיור קפץ למדף והתהלך בו בכובד ראש.
כשהכאבים שטפו אותי, נתלה בשמים ירח אדום ומשוגע. ערימות חתולים ייללו מולו, ממלאים את תפקידם המסורתי של הזאבים. הכאבים היו בלתי נסבלים, אך במקום לצווח, מתחתי את גופי לשפגאט.
יללות החתולים הפכו להמיות רכות וחרישיות. חבקוק נעלם, מתעלם מהחלונות האטומים ומגבולות דירתי, ולקול הקינה נתגבהה בטני הקטנה, עד שנוצר משולש זוויתי וחד, שממנו התבקע גוש רטוב ואדמדם. הגוש התגלה כחתולון. מקום הזנב שלו היה קצוץ מאוד. מיד, כאילו למד אנטומיה שבע שנים, נצמד לשדי ולא הרפה ממנו שעות ארוכות.

לא הייתי רוצה שיחשבו שאני מוזרה או משוגעת. אבל מיד לאחר מכן, השכנה, על כל משפחת הפוסטר שלה, עזבה את הבניין שהחל להתכסות באזוב. הם נסו מקרבתי ללא מילים, או אולי היא אמרה משהו, אך אני לא הצלחתי לפענח את מילותיה.
כמעט מיד לאחר מכן אימא הודיעה לי במברק שהיא מאריכה את החופשה הצרפתית שלה. בחדשות אמרו שהמגיפה נעלמה לחלוטין, ותלו זאת בהצלחת מבצע חיסול החתולים.
ירושלים הוצפה בקור, כאילו קרחון שעמד סמוך לעיר, הגיר אלינו גלי כפור. לי לא היה צורך במעיל. יחד עם הגור שלי, בשקט הטוב שהשתרר בעיר, הייתי מכורבלת בדירה. הגור ינק היטב. עדיין לא היה לו שם וחבקוק לא נראה, אבל ידעתי שדבר לא בוער. שהקצב האיטי של הדברים מיטיבים עמי.
הבטתי בגור שינק בשביעות רצון, וידעתי שהוא יהיה חתול מצוין.