אני לא אשכח את היום ההוא בו נפל מעל עיני המחסום והתחלתי לראות. אבל באמת לראות, את מה ששנים חלף על פני מבלי להתגלות.
זה קרה כשישבתי על הספה הרכה בביתי, לגמרי משועממת, מזפזפת בין ערוצי הטלוויזיה, שולחת מבט חטוף אל עבר מדף ספרים האהובים, אותם אני נוהגת לקרוא שוב ושוב בעיתות של השראה. ביני לבין המדף ריצדו נקודות שחורות קטנטנות. זה קורה לי לפעמים בימים חמים כשאני מתרוממת מהר מידי משכיבה לעמידה, אלא שהפעם הייתי עדיין ישובה על הספה. הנקודות השחורות ריקדו לנגד עיני ואט אט התמצקו לחומר שקשה היה להגדירו כמוצק, אך מצד שני מרקמו היה שונה מן האוויר הסובב אותו. נעמדתי, מטה את ראשי הצידה בעדינות, בוחנת את המרקם ה"כמו נוזלי" שבחן אותי בחזרה ללא שינוי. התקרבתי באיטיות, עוד קצת וקצה אפי נצמד אל הריצוד השחרחר שלא היה חם ולא קר. נטול טמפרטורה כמעט לחלוטין. איבדתי אחיזה. הרגשתי כיצד אני נשאבת בכוח יניקה עצום אל תוך ריק שחור ומרצד. בעוד העולם סביבי מסתחרר כבסופה אימתנית, צפתי לאט בעין הסערה, מרחפת בין שמיים לארץ. בהדרגה האט העולם את סיבוביו עד לעצירה מוחלטת והנה אני שוב עומדת במרכזו של חדר מוכר, אך עם זאת זר, לימיני מסך שטוח ומשמאלי ספה.
האינסטינקט הראשוני שלי היה לברוח. לצאת אל השטח הפתוח, ממש כפי שמומלץ בנוהל העדכני להתנהגות בזמן רעידת אדמה. בקושי בזבזתי זמן על מנת לעכל עד כמה מוזר הדבר. הרי דברים משונים קרו לי מאז ומעולם. זו לא הפעם הראשונה בה העולם המציאותי חשף בפני את מוזרויותיו.
במדרגות דילגתי שתיים, שתיים אל עבר הרחוב. זה היה הרגע בו הבנתי שאני רוצה בחזרה פנימה, בחזרה דרך הריק המסתחרר אל המציאות אותה חשבתי לביתי, לעולמי.
נלכדתי כמעט מיד.הרתמה שנכרכה סביב צווארי הייתה קרה ומתכתית. היא צרבה את עורי, מעטרת אותו בחתכים קטנים בדוגמת תחרה. כשניסיתי להתנגד הם בעטו בי שוב ושוב עד שהפסקתי. הם גררו בעוצמה גם כשלא התנגדתי עוד. העלו אותי על משאית וסגרו את הדלתות ברעש טריקה רם שפיזר במקום חשיכה מוצקה. הרעש עוד הצטלצל באוזני בעוד חושי מאיימים לקרוס מן המבול שגאה בהם. הצפיפות הייתה בלתי נסבלת. עיני שאט אט הסתגלו לעלטה התקשו לעכל את המראות. שטח המשאית היה מלא בבני אדם. נשים וגברים שהיו דחוסים כמו בתוך צנצנת "אנשים בלחץ". צנצנת משחק מלאה בדמויות מספוג שהכנתי בחוג יצירה כשהייתי קטנה. מרוב דוחק לא היה ניתן לשבת, אז כולם עמדו. חלקם היו מעולפים, שעונים זה על זה בתנוחות מגוחכות. רבים בכו. הקולות היו קורעי לב. הריח היה בלתי נסבל שכן רבים, מרוב חרדה או אולי בגלל מחסור בברירה אחרת, כנראה עשו את צרכיהם במכנסים. נסענו כך, פרק זמן שקשה לי להגדיר בשל אי הנוחות המוחלטת. אולי היו אלו דקות, אולי שעות. אני לא ממש יודעת.
סוף כל סוף המשאית עצרה. כשנפתחו הדלתות הדחף הראשוני והמובן היה לפרוץ החוצה. אחדים מאיתנו דחפו, אחרים כשלו אל עבר הפתח. במהרה מצאנו את עצמנו מתגודדים ברחבה מגודרת, מרוצפת בבטון מטונף. הם גהרו משני צידי המשאית, שוקרים חשמליים קטנים אחוזים היטב בידיהם. מכוונים אותנו הנה והנה. את הגברים דחסו למשאית נוספת שחנתה בקרבת מקום, אותנו, הנשים, הדפו אל עבר שער ברזל חלוד, אל תוך מכלאה אפלולית הבנויה מעל אדמה בוצית ומטונפת. כשהוכנסנו פנימה הבהבו באפלה זוגות זוגות של עיניים, מרושתות בנימים, זבות מוגלה. כמו פנסים קטנים שסוללתם כמעט התרוקנה. היו שם צרורות של נשים, רובן מבוגרות מאיתנו. הן הצטופפו בכניעות פנימה על מנת לפנות לנו מקום. רק כשהחלל היה מלא לחלוטין נסגרו הדלתות.
הזמן איבד משמעות בתוך המקום אליו הגענו. הנשים הוותיקות סיפרו שהן נמצאות כאן כבר שנים, אך קשה מאוד להעריך. אין ספק שאורך החיים הצטמצם עד מאוד בשל תנאי המחייה שנגזרו על המין האנושי בעולם זה, ומכאן נגזר שגם מושג הזמן השתנה באופן ניכר. קיבלתי טעימה ברורה לכך כבר בדרך הנה על המשאית.
בחלוף הזמן צפיתי בשתיקה בנשים המבוגרות ממני שהוצאו מן המכלאה מספר פעמים ביום ובלילה למה שכונה בפיהן כ"שאיבות". הן חזרו בוכיות וכאובות. דם ומוגלה זבים משדיהם שהיו קשים ונפוחים באופן לא טבעי.
יכול להיות שעבר שבוע, אולי שנה מאז הגעתי הנה כשצלילי תכונה והתרגשות נשמעו מחוץ למכלאה הבוצית והמצחינה שלנו. אחת הנשים המבוגרות ביותר, שקמטים מילאו את פניה, ושיערה היה לבן, (היא הייתה שלושים ושש, גיל מופלג על פי אמות המידה של המקום), שמה יד על כתפי והביטה בי בעיניים שנפער בהן תהום של רחמים. היא שאלה אותי אם כבר נאנסתי בעברי. כשהרמתי גבה שואלת לכוונה היא חיבקה אותי בידיים רועדות, מחניקה יפחות שגעשו והתדפקו על בית החזה שלה כמו מכונת כביסה ישנה.. הדלתות החלודות נפתחו בחבטה ועוד לפני שהספיקה להרפות ממני חשתי כיצד אני נקרעת מעליה ומובלת החוצה.
אור השמש הבהיר בהק בעיני. בוער וצורב אחרי ימים כה רבים בחלל האפל והמסוגר. שוב מצאתי את עצמי ברחבה המרוצפת בבטון מלוכלך. נזרקתי על ברכי, ידי נאזקו אל הגדר החלודה. משמאלי כבר נאזקה אישה נוספת בתנוחה דומה. אט אט התמלאה הרחבה בנשים צעירות שנאזקו אל הגדר. חלקן בכו. אחרות עצמו את עיניהן בכהות חושים, ממתינות לעתיד לבוא. זו לא הייתה עבורן הפעם הראשונה.
הם התחילו את מסלולם מן הצד הקיצוני ביותר. בידיהם אחוז מכשיר כסוף מוארך שנראה כמו שילוב בין מזרק לטפטפת. אחד מהם רכן מאחורי האישה הראשונה. השני משך בישבנה כלפי מעלה, מרים אותה לעמידת ארבע. מעט לאחר מכן נשמעה זעקת הכאב החנוקה שלה.
התהליך היה מהיר. בערך שתי דקות בממוצע לכל אישה. כעבור בערך עשרים דקות של המתנה מלאה בפחד טהור הם הגיעו אלי. אחד מהם הרים גם אותי בגסות לעמידת ארבע וכמעט מיד, ללא אזהרה, ללא כל חומר סיכה או הכנה מראש, נתחב לתוכי בכוח המכשיר הכסוף. הרגשתי כיצד אני נקרעת מבפנים. נשכתי את שפתיי בחוזקה וטעמתי את טעם הדם שטפטף אל תוך פי. אני לא אצרח. לא אתן להם את הסיפוק הזה. כך החלטתי ביני לבין עצמי. כשהמכשיר הכסוף נמשך החוצה מתוכי הרגשתי כיצד אני נוטפת. לא ידעתי אם מדם או מן הנוזל שזה עתה הוחדר לתוכי. עצמתי את עיניי וחסכתי מעצמי את הצורך לגלות. בשלב מסוים צרחות הנשים משני צידי כבר הפכו לקינה ונחלשו בעת שנגררנו, אחת אחרי השנייה, בחזרה על פני החצר המרוצפת שנשטפה כעת בכתמים אדומים, אל תוך המכלאה המצחינה.
בימים הבאים התקשיתי לעמוד. ללכת לא ניסיתי. גם כך לא היה מקום.
ארבעת החודשים הבאים היו שקטים באופן יחסי. בחודש החמישי החלו השאיבות. אחרי מספר ימים של כאב בוער בשדיי הפצועות, הגדושות, המוגלתיות שלמדו בהדרגה להפיק כמויות גדלות של חלב אל המשאבה, כבר הבנתי את מקורו של המבט הנבוב והריק שהופיע דרך קבע על פניהן של השותפות הוותיקות לכלאי. עברו עלי חמישה חודשים נוספים של כהות חושים עד שהחלו הצירים.
הלידה הייתה קשה, כראוי ללידה ראשונה. אחרי לילה ארוך של כאבים כרעתי ללדת על הבוץ המזוהם, המלא בהפרשות. ולרגע קצר אחד, כל הייאוש, הכאב והצער שהיו מנת חלקי מאז הגעתי הנה נעלמו. ליבי, שהתרחב מעל גדותיו, הוצף באהבה, בתקווה, בעודי אוחזת את ביתי הראשונה בידיי, נושמת את הניחוח ה"וונילי" הטהור שלה שהיווה ניגוד כה מוחלט לצחנה ששלטה במקום. נדמה היה ששמחתי מדבקת. הנשים הצעירות התגודדו סביבי, נוגעות, מחבקות, מסניפות את הניחוח הטהור, מלא התקווה של ביתי. לעומתן, הנשים המבוגרות התרחקו ממני כמו ממחלה מדבקת. צעדו אל עבר הקירות האפלוליים. חמלה עמוקה מסורטטת על פניהם, עיניהם מתחמקות ממבטיי המתפלאים. ננעצות בבוץ הדביק כמחפשות בו אוצר חבוי.
לאחר עשרים דקות של אושר צרוף, פחות או יותר בזמן בו ניסיתי לשדל את ביתי הזעירה למצוא את הפטמה הפצועה ולהתחיל לינוק את החלב שבעולם טוב יותר היה נועד רק לה, נפתחו הדלתות. הם מיד נפנו אלי כמו יצורים גזירי פנטזיה היודעים לזהות שביב של תקווה הניצת בתוך ים הייאוש בו היינו כלואות. ללא כל היסוס הם עקרו אותה מזרועותיי. את ביתי הראשונה, והתרחקו מן המקום, טורקים אחריהם את דלתות המתכת החלודות שהדהודם התחרה בבכייה של ביתי יחידתי הדועך ונמוג ככל שהיא מורחקת מן המקום.
אני לא יודעת אם היו אלה ימים, שבועות או חודשים, בהם הטחתי את גופי הפצוע בדלתות החלודות. שוב, דרכו הנבזית של הזמן במקום הזה לטשטש ולבלבל מבלי רחם. הפסקתי לפגוע בעצמי רק בזמנים בהם נגררתי לשאיבות. הם היו מרוצים מתפוקת החלב שעלתה אצלי מאז הלידה.
קשה לומר שהצלחתי להתאושש כי לא באמת אפשר, אבל הזמן הקהה אותי יותר ויותר ובשלב מסוים לא נותר בי הכוח להתאבל. במקביל, גם תפוקת החלב שלי החלה לרדת. זה היה השלב בו נאנסתי שוב.
אני חושבת שכשעקרו מידיי את ילדי הרביעי בכיתי קצת פחות. אולי אדם נולד עם מאגר ממוספר של דמעות עבור גלגול חיים אחד ושלי פשוט אזל.
אחת הנשים הוותיקות, אותה אחת שחיבקה אותי לפני האונס הראשון שלי, נהגה לספר סיפורים. היא, ששהתה כאן זמן רב מכולנו, ששמעה יותר מכל אחת מאיתנו על מעלליהם של המפלצות ששלטו בנו, גילתה לנו לאן הולכים הגברים. כמעט הספקתי לשכוח שהיו גם גברים, הרי הם געו כמו ילדים באותו היום על המשאית, ביום בו התחיל הסיוט ממנו איני מצליחה להתעורר.
היא סיפרה לנו כיצד הם נלקחים אל אזור מיוחד, בו הם ממוינים על פי מדרג גנטי. הבריאים והחזקים מביניהם, אלו שהצליחו להוכיח כי הם בעלי אינטליגנציה מפותחת או מרובי כישרונות, נלקחים אל המכון. השאר מומתים. אין בהם צורך כך שלא משתלם לקיימם. במכון שואבים מהם זרע. אותו הזרע שנלקח ומוחדר אל תוכנו על ידי המכשיר הכסוף בעזרתו אנו נאנסות אחת לשנה. בגיל בו תפוקת הזרע של הגברים המובחרים יורדת, גם הם מומתים. אין בהם עוד צורך כך שלא משתלם לקיימם.
תהליך דומה קורה לתינוקות שנלקחים מאיתנו, כשהם גדלים.
יום אחד גם היא נלקחה ואיתה נלקחו הסיפורים. הבלות אחזה בגופה וכבר לא היה בה צורך, כך שלא השתלם להחזיק בה בחיים.
כך עברו כמה שנים עד שנקרתה בפני ההזדמנות. זה קרה מעט אחרי זמן השאיבות. ילדה קטנה נמלטה מתוך מכלאה סמוכה. שם כנראה החזיקו את הצעירים. הדבר זרע רגע של בלבול בקרב צוות המקום שמיד נחלץ לעזרת האחראים במאמצים ללכוד את הילדה. הם לא שמו לב ששכחו להכניס אותי אל המכלאה לפני שסגרו את הדלתות. השתופפתי על עקבי מאחורי אחת המשאבות והבטתי בילדה הבוכייה שרצה ממש לכווני אף שלא יכלה לראות אותי ממקום מחבואי. רבים מהם דלקו אחריה. ידעתי שבעוד שניות אחדות הם יראו גם אותי וכבר כמעט השלמתי עם גורלי כששוב הבחנתי בזה. בהבהוב המרצד של נקודות שחורות בשדה הראייה שלי.
אחרי שנים בהן חייתי בתת תנאים לא הייתי בטוחה שאין זה מצבי הגופני הירוד המהתל בי, אך הנקודות השחורות הוסיפו לרצד לנגד עיני ואט אט התמצקו, ממש כפי שעשו לפני עידן שלם של סבל. במהירות, ללא מחשבה, הושטתי את ידי ואחזתי בפרק ידה של הילדה הבוכייה שכעת נעצרה בדיוק מולי. עוד הספקתי לראות את האימה גוזלת את הצבע מפניה כשאחד מהם הושיט את ידו וניסה לאחוז בכתפה, אך אני הייתי זריזה יותר. בעודי אוחזת בידה, קירבתי את פני אל פני המרקם הנוזלי, בדיוק כפי שעשיתי בפעם הקודמת בה נלקחתי מעולמי. מיד חשתי שוב בתחושת היניקה שהייתה זכורה לי עוד מאז. כשצפנו שתינו בתוך הריק, היא חיבקה אותי בכוח רב. הידיים הקטנות נאחזו בצווארי בעוצמה ההולמת אדם הנאחז בפי תהום. אותו שביב תקווה שנלקח ממני לפני זמן כה רב ביום בו נעקרה ממני ביתי הראשונה ניצת בי שוב. ידעתי שלא יכול להיות שזו היא, שכן, עברו שנים כה רבות מאז נולדה, אך אולי היה זה הפחד ששידר גופה, או הצורך העז, חסר האונים האופייני לתינוקות רכים ולגורים של בעלי חיים שהעיר בי את הניצוץ שחשבתי שכבה לעד.
העולם סביבנו האט כעת את דהרתו ונעמד, מלטף אותנו במוכרותו. והנה אני עומדת בביתי הישן, הספה המנחמת במרחק צעד אחד ממני ובידיי אחוזה עגלה חמימה ורכה. היא געתה לעברי ועיניה החומות הענקיות ברקו בהקלה. דמעות נשרו מעיני בעוד מוחי דוחס את המידע, מחבר את הקצוות לידי תגלית אחת שלעולם לעולם לא אוכל להתעלם ממנה שוב.