18. שדה גרוס

ישבתי על הכיסא במשרד והבטתי בסיפוק בעיתון. כן, כן, עיתון כזה מנייר כמו של פעם. בעודי עסוק בלחייך לעצמי חלפה דמות על פני דלת המשרד. נשימתי נעתקה. זיהיתי את הדמות. חלק בי קיווה בכל מאודו כי הדמות תעצור ותשוב על עקבותיה. חלק אחר היה מבוהל עד אימה מההכרה שזה כנראה מה שעומד לקרות.
ליבי החסיר פעימה כשהדמות שבה על עקבותיה ושרבבה את ראשה מבעד לדלת משרדי. אני חושב שכדאי שאומר משהו, חשבתי לעצמי בעודי בוהה מרותק ומבועת גם יחד בפנים המביטות בי. לא הצלחתי להוציא הגה. וגם לא לזוז. למעשה, אפילו לא לנשום.
העיניים החומות היוקדות הביטו בי בהבעה רצינית וסקרנית. מעליהן גבות עבות המשורטטות בעדינות מפתיעה. לחיים גבוהות ורחבות במידה, אף קטן מעוגל ופה עם פוטנציאל לחיוך רחב, צחור שיניים, שהיה עתה סגור.
אחרי פרק זמן ארוך למדי, החליטה הדמות שדבר לא יצמח מעמידה במפתן דלתי והניעה את גופה בצעדים נמרצים אל תוך המשרד. בעוד עיניי עוקבות אחריה מהופנטות וגופי מנסה לנשום לראשונה מזה נצח, נזכרתי בבוקר. בפגישה שבה הכל התחיל.
"רפי צריך אותך. אתה יכול רגע לקפוץ אליו?" הדהד קולה של גל, הפקידה של רפי, בראשי. השבתי בחיוב ונקשתי בשיניי.
לא הייתי צריך ללכת יותר מדי. המשרד של רפי נמצא חמישה מטר קו אווירי מהמשרד שלי. לבקש מגל להתקשר אלי נראה לי קצת… טוב, אבל הוא הבוס.
רפי היה בעיצומה של שיחת טלפון כשנכנסתי אליו. הוא סימן לי בידו לשבת וענה לאיש שיחו: "טוב תשמע, אני בדיוק נכנס עכשיו לישיבה, תתקשר אלי עם התוצאות בערב. יאללה ביי", נקש בשיניו ופנה אלי.
"מה קורה דותן?"
"אחלה רפי. מה חדש?"
"הכל דבש. אני מוריד את נועם מהמאיץ ושם אותך במקום".
קורנס נחת ברעש מצלצל על ראשי. שילוב של פליאה עמוקה, חששות כבדים, צמרמורת בכפות הרגליים ורעד בלתי נשלט בחלקים נבחרים של גופי. בקיצור, היסטריה מוחלטת. שמרתי על פני פוקר והפטרתי בקול שכנראה יצא גבוה מדי: "מה? למה?".
רפי חייך: "קודם כל תירגע. אתה נראה כאילו ראית רוח רפאים."
אחלה פני פוקר.
"לא נמאס לך להתעסק בשטויות? זה הדבר האמיתי". רפי התבונן בי וחייך שנית. חייך? כמעט צחק. כנראה שנראיתי ממש אומלל. המפקד שלי מטיל עלי את המשימה הכי חשובה בעשר או יותר השנים האחרונות, ראשי צוותים אחרים היו מוכנים להרוג כדי לקבל אותה, ואני כמעט מתעלף.
"אני חושב שאתה מוכן ומסוגל להתמודד עם המשימה, אל תדאג" אמר רפי באמפתיה. רפי? אמפתיה? אני כנראה נראה ממש רע. "וחוץ מזה אני יודע למה הצטרפת אלינו. זה בסדר," המשיך רפי.
רפי "יודע" את מה שכולם חושבים. שהצטרפתי רק בגלל הייחוס המשפחתי. טוב ברור לכולם שהעבודה לא ממש מעניינת אותי. לא צריך להיות עם תואר בשביל זה. אבל הסיבה להצטרפותי איננה הייחוס המשפחתי, כפי שכולם חושבים. הסיבה אחרת לגמרי, אבל את זה – אף אחד לא יודע.
"ברור שאני מסוגל להתמודד עם המשימה," אמרתי. באמת! הרי יש לי את יונתן בצוות. ואת זה גם רפי יודע. אחרת בחיים לא הייתי מקבל את המשימה הזאת. "אני רק לא מבין למה?"
"זה די ברור. הצוות של נועם עושה עבודה טובה, אבל בשורה התחתונה התוצאות אינן מספקות. אנחנו רואים את זה במספר מובנים, אבל באופן הכי ברור בעיתונים. כן, גם אלו מהנייר שאתה טורח לקרוא.
"אם צוות מסוים לא מצליח להביא תוצאות, אחת הדרכים לטיפול בבעיה היא להחליף צוות".
תמונה של סדרת טלוויזיה עתיקת יומין חלפה בראשי. "כמו במשטרה," אמרתי.
רפי התבונן בי במבט משונה. "אבל אנחנו משטרה, דותן…"
איזה מפגר אני.
"טוב נו, אתה יודע," ניסיתי לגמד את הפאדיחה, "אנחנו לא ממש משטרה".
"נכון," עשה רפי מאמצים להניח סולם על העץ שלי, "זה לא דומה לשום משטרה אחרת, אבל משטרת הזמן היא משטרה לכל דבר. ואתה, תהא הסיבה להצטרפותך אלינו אשר תהא, שוטר. אל תשכח את זה."
"מה נועם אומרת על זה?" שאלתי, מסיט את הנושא.
"היא חושבת שהיה צריך לעשות את זה קודם," ענה רפי. "למעשה, היא פנתה אלי כבר לפני שבוע ואמרה שעם כל הצער שבדבר, הדבר הנכון הוא להחליף את הצוות שלה."
והיא צודקת, אמרתי לעצמי. המשימה של המאיץ מתקרבת לקצה גבול הנגישות, וכבר מתחילים ממש להרגיש בסימנים. אפילו לא רק בעיתונים. חייבים לפתור את העניין הזה מהר.
"או קיי" אמרתי, וקמתי מהכיסא.
"מה או קיי" אמר רפי בתגובה. "אני רוצה דו"ח ראשוני עוד הערב"
"ברור," עניתי. זה באמת ברור. הרי מדובר ברפי.
"אז אתה מעדכן את יונתן?" שאל רפי את גבי רגע לפני שיצאתי.
הסתובבתי אליו. הוא שוב חייך. חייכתי גם אני בחזרה. זה בסדר. באמת. אף אחד לא ממש סופר אותי במשטרת הזמן. אני לא שולט בחומר, וזה גם לא מעניין אותי. כשהגשתי בקשה קיבלו אותי ללא בחינות ועשו ממני ישר ראש צוות. כל זאת כשברור לכולם מה היכולת האמיתית שלי. בכל זאת, מפאת כבוד, ציוותו אלי את יונתן. הדבר הפך את הצוות שלי לאחד מהיותר טובים במשטרת הזמן. אולי אפילו יותר טוב מהצוות של נועם. לא כל כך נעים לי כלפי יונתן, אבל סך הכל נראה שזה לא מפריע לו יותר מדי, ולי זה ממש מתאים.
חזרתי למשרדי בעצלתיים ונקשתי בשיניי: "מה קורה? התגעגעת אלי? איפה אני תופס אותך?" צלצלתי ליונתן.
"דותן? אין לך מושג כמה אני מתגעגע אליך. אני כל הזמן חושב רק עליך." ענה יונתן.
"אז אתה בא לפגוש אותי?" שאלתי.
"מה? מה פתאום, אני בחופשה!"
"היית בחופשה."
"איך התגעגעתי אליך." ענה יונתן
"חכה רגע לפני הציניות" אמרתי "קיבלנו את המאיץ. אני יכול לדבר עם יובל אם אתה לא יכול להגיע."
"את המאיץ?! חצי שעה אני במשרד!"
לקח לו 25 דקות. זה יונתן.
התיישב מולי במשרד. עיניים גדולות ועגולות צבען אפור, כמעט כצבע של שיערו. חיוך רחב בפה סגור, משווה לו מראה ממזרי. הפעמים שיונתן לא חייך היו נדירות, כמעט כמו הפעמים שהייתה לו הזדמנות לדבר והוא העדיף לשתוק. אין מצב כזה שאין לו מה לומר. למזלו – ולמזלנו – זה כמעט תמיד דברי טעם.
"אז מה?" שאל, " קבלנו את המאיץ? הייתי בטוח שיחליפו צוות, אבל לא האמנתי שייתנו אותו לנו".
"באמת תודה רבה", עניתי, "אתה מזלזל בעיקר בעצמך, אתה יודע."
"שטויות. אז מה עם שאר הצוות?"
"בדרכם . אני מניח שיגיעו תוך כשעתיים."
"ומה אתה רוצה שנעשה עד אז?"
בהיתי בו כתשובה.
הוא התבונן בי בעיון לשנייה אחת, ואז חייך. "בקיצור, לא יזיק לך איזה תדרוך".
"ברור לך שאני שולט באופן מוחלט בתיאוריה ובהיסטוריה של המסע בזמן, וכמו כן בפרטי הסיפור של המאיץ", חייכתי אליו בחזרה.
"ברור", ענה יונתן, "אין כאן שום שאלה. אז מאיפה להתחיל?"
"בוא תניח שאני לא יודע כלום, ותתחיל מהתחלה."
"אל תגזים, אין מצב שאתה לא יודע כלום. אתה אמנם מעט זמן איתנו, אבל כבר שולט לא רע."
"טוב, טוב, אין צורך להגזים לכיוון השני. יש דברים שאני יודע, אבל יש לי לא מעט חורים. הכי טוב להתחיל מהתחלה. זה לא יהיה נעים אם ראש הצוות שאמור לפתור את בעיית המאיץ יתגלה כאידיוט מול הצוות שלו."
יונתן צחק.
ואז, רגע לפני שהוא מתחיל, חשבתי שכדאי לנקות שולחן. אם זאת המשימה הכי חשובה שלנו, מן הראוי שנגיע אליה יחד. "תגיד", שאלתי, "זה לא מפריע לך שבור כמוני מגיע ליחידה, מוצנח מעליך, והופך להיות הבוס – סליחה המפקד שלך, כשהוא כמעט ולא יודע כלום?"
יונתן הפסיק לצחוק. פניו עטו ארשת רצינית: "אתה רוצה תשובה אמיתית?"
"כן", עניתי. "אני לא מרגיש נוח עם זה".
"טוב," ענה יונתן. "התשובה הקצרה היא שזה מתאים לי. מאד מתאים לי. אני לא אוהב את כל ההתעסקות שבניהול, ובמיוחד לא את הפוליטיקה שכרוכה בעבודה שלכם. אותי מעניין הצד הטכני, וכאן אתה נותן לי יד חופשית".
יונתן עצר לרגע וחשב איך להמשיך. "תראה", אמר, "אם אתה מסתכל על זה מהזווית שלי, אז אני הוא זה שמרגיש לא נעים… כולם יודעים שאתה לא שולט בחומר, ומקשרים את ההצלחות של הצוות שלנו אלי, אפילו אם זה לא נכון עד הסוף. אז אני מקבל ממך יד חופשית, כמעט לגמרי, ואת ההכרה במה שאני עושה. אני מסתדר איתך ואתה מעריך אותי, ואתה גם לא רע בכל מה שקשור לניהול נטו. בשביל מה אני צריך את כאב הראש של ראש צוות. הרבה יותר כדאי לי לעבוד תחתיך".
יונתן נעץ בי עיניו ושתק. ואז, כאילו קרא את מחשבתי: "וחוץ מזה… אני יודע למה אתה באמת פה, ואין לי בעיה עם זה. באמת! שיהיה לך לבריאות."
"אתה חושב שאתה יודע," אמרתי. "אבל אתה לא".
יונתן התבונן בי שוב, חוכך בדעתו מה לומר. לבסוף פלט כלאחר יד: "תראה, היא אמנם לא הטיפוס שלי, אבל אני חושב שהיא שווה." ואז הוא חזר לחייך.
"בן זונה."
"אל תדאג, מבחינתי אתה כאן רק בגלל הייחוס המשפחתי." חזר יונתן לציניות הרגילה שלו וצחק בקול גדול. "אפשר לעבור ולדבר על התנועה בזמן?"
"כבר חשבתי שלא תתחיל עם זה לעולם" עניתי ושמחתי בליבי על שינוי הנושא.
איזה מזל שיש לי את יונתן בצוות.
"אז ככה," פתח יונתן, "כמו שאתה יודע, ההיסטוריה האמיתית, לפני ששינו אותה, היא שהעולם נכנס למיתון אחרי פקיעת בועת הדוט-קום בתחילת האלף הנוכחי, מיתון שהסתיים רק ב-2009. 'העשור האבוד', כפי שמכנים זאת כיום. בספרי ההיסטוריה ובעיתונים אין לזה כאמור זכר, כי ההיסטוריה שונתה, אבל ברשומות של משטרת הזמן ניתן לראות את קו הזמן הזה בבירור.
"רק אחרי שהעולם יצא מהמיתון, התחילה בניית מאיץ החלקיקים הגדול בשוויץ. הניסוי המפורסם שערך פרופסור עילם גרוס ב-2024 הביא לסיומו את החיפוש אחר החלקיק בוזון היגס. שנים ארוכות של חיפוש הסתיימו בתגלית שהשטות הזאת – חלקיק בוזון היגס – אינו קיים.
"לקח לפרופסור גרוס פחות משנה מרגע הגילוי 'המצער' ועד שמצא את המקור האמיתי לקיומה של המסה: נעילה אנטרופית. אבל את כל זה אתה כמובן מכיר באופן אישי."
"תשמע," אמרתי, "מה שאני מכיר זה בעיקר רכילות משפחתית. אני לא שולט בפרטים הטכניים".
"או קיי. נעילה אנטרופית, המכונה בשפה עממית 'נעילת זמן' אומרת בצורה די פשוטה כי לכל חלקיק יש מסה בגלל שהוא מקובע לציר הזמן. אם מנתקים אותו מציר הזמן – על ידי שדה גרוס – אז הוא גם מאבד את המסה שלו, וגם יכול להיסחף בזמן. ובצורה יותר מדויקת: לנוע אחורה בזמן, ולחזור עד לנקודת היציאה. לא לנוע קדימה מעבר לנקודת היציאה."
"הניסוי של פרופסור גרוס שבו גילה – בטעות יש לומר – את הנעילה האנטרופית ואת שדה גרוס המשחרר אותה התבסס על תורת הקפיצים: המשוואה הקושרת בין תורת הקוונטים לתורת היחסות, שהתגלתה שנתיים קודם. המזל הגדול שלנו, כפי שכתב פרופסור עילם גרוס בסיכום הניסוי, הוא שהניסוי שלו קרה אחרי מציאת תורת הקפיצים. אם בניסוי, פרופסור גרוס לא היה מרסן את שדה גרוס על ידי הקפיצים של המימד ה-12 מהתורה, שדה גרוס היה מתבדר ומכסה את כל כדור הארץ. כולנו היינו צפים חסרי משקל וחסרי זמן מבלי שום יכולת לצאת ממצב זה."
את ההמשך הכרתי. מישהו, תאב בצע במיוחד – עד היום לא יודעים מי – שינה את קו הזמן והוציא את העולם מהמיתון של תחילת האלף על ידי הזרמת אשראי מדינה זול בצורה חסרת אחריות. העולם אמנם יצא זמנית מהמיתון, אבל נכנס למיתון כפול ב-2008 ובהמשך ב-2013, מיתון שגרם להתרסקות גוש היורו ולמיתון עולמי ארוך וכואב.
וזאת הסיבה למשטרת הזמן. את השינוי הזה כנראה שכבר אי אפשר לתקן, אבל אפשר למנוע אירועים דומים בעתיד (או בעבר).
"העיקרון של שדה גרוס מוגבל ביכולת שלו." המשיך יונתן. "אפשר להיסחף לאחור מספר עשרות שנים בלבד. לא יותר. חוץ מזה, לשינויים הנערכים בעבר לוקח זמן להשפיע על ההווה. זאת הסיבה שאנחנו כאן. גם אתה." צחק יונתן. "להספיק ולתקן את מה שהחכמולוגים מצליחים לקלקל. לנו יש יותר אמצעים ממה שמפורסם ברבים, כך שהאפשרות שלנו לתקן תקלות בזמן היא אמיתית.
"את המיתון הגדול כנראה כבר לא נצליח לתקן, אבל את הסיפור של המאיץ עוד אפשר."
למעשה, חייבים. את זה ידעתי. זה ברור.
מעבר לריסוק הכלכלה ולמיתון הגדול שהזרמת האשראי גרמה, היא אפשרה את בניית מאיץ החלקיקים הגדול עשר שנים מוקדם יותר. סימולציות קווי זמן שנערכו במשטרה הראו שפרופסור עילם גרוס יגלה שחלקיק הבוזון היגס אינו קיים כבר ב-2012. שנה אחר כך הוא יגלה את שדה גרוס – מספר שנים לפני שהפיסיקה התיאורטית תגלה את תורת הקפיצים.
במילים אחרות, פרופסור עילם גרוס עומד להעיף את כל העולם לציפה בזמן. אלא אם אנחנו – משטרת הזמן – נצליח למנוע זאת. כרגע רוב הסימנים מראים שאנחנו לא מצליחים, והחלון הולך ונסגר. חייבים לעכב את הגילוי במאיץ – שאין חלקיק בוזון היגס – בשמונה שנים בקירוב, כדי לתת לפיסיקה התיאורטית את הזמן למצוא את התורה לפני שפרופסור גרוס מוצא את השדה.
"טוב," אמרתי, "העניין מובן. יש לנו עוד כשעה עד שהחברה מגיעים. תתחיל להעלות בראש רעיונות, כדי שלא נתחיל את הישיבה בלי כלום. אני צריך לסגור עוד עניין לפני זה."
"בהצלחה!" אמר יונתן וחייך מאוזן לאוזן.
בן זונה כבר אמרתי?
יונתן יצא ממשרדי ואני עצרתי רגע כדי לנשום. מה שאני הולך לעשות הוא לכאורה מתבקש ופשוט למדי. הייתי חייב לעשות זאת כחלק מהתפקיד. יותר מכך, רציתי בזה. רציתי מאד. זה הרי זה. בדיוק זה. בשביל זה אני פה.
אבל הגוף לא שיתף פעולה: הפה יבש, כפות הידיים דווקא רטובות. הבטן כואבת וחולשה כללית אופפת את כולי.
יצאתי ממשרדי ופסעתי לאורך המסדרון. אור צהבהב הנחה את דרכי. לאחר מספר צעדים לא גדול הגעתי למשרד סגור. דפקתי בדלת ולאחר שנעניתי, פתחתי אותה כדי סדק.
הדבר הראשון שפגע בי היה משב משכר של פרחי בר מהול בריח גוף ממורק. הריח עטף אותי, ממלא את כולי. אם לפני הריח נעתי בקושי רב, עתה הפכתי למשותק.
"דותן? זה אתה, כן?"
איך לכל הרוחות היא יודעת.
" כנס, חיכיתי לך," המשיכה נועם.
באמת? היא חיכתה לי? לי!
במאמץ רב הצלחתי לפתוח את הדלת במלואה ופסעתי פנימה.
נועם ישבה מאחורי שולחנה עם פניה אלי. מבטה חמור סבר ומשועשע גם יחד. הראתה בידה על הכיסא ריק הניצב בחזית שולחנה. התיישבתי נוקשה, משותק למחצה והתבוננתי בפניה. הגבות הקמורות, העיניים החומות היוקדות, עצמות הלחיים הגבוהות. שיער חום כהה אסוף ברישול משתפל על כתפה השמאלית. מדהימה ביופייה. טוב, אהה… בסדר. אני מודע לכך שאחרים מגדירים אותה רק כנאה. שיערב להם.
ישבתי מול נועם כארנבת מול פנסי רכב. כל כולי רוצה לברוח, ומשתוקק להישאר ולטבול במבטה המפלח את רוחי.
"אני מניחה שאתה מעוניין בדיווח תמציתי של הניסיונות שלנו בתקופה האחרונה." אמרה, מחזירה את התחושה לאיברי גופי. "כדאי שתדעו מה ניסינו, ומה לא הצליח כדי שלא תבזבזו על זה זמן". התייחסות עניינית שמתעלמת בהפגנתיות ממה שקרה לפני שנתיים.
הקשבתי לה. זה לא שלא הקשבתי. אבל קשה לומר עד כמה באמת קלטתי. אני מניח שהיא דווקא כן קלטה אותי, אבל המשיכה והתעלמה.
"מה שניסינו, הצוות שלי ואני לעשות, בגדול, זה לחבל במאיץ. זה לא עבד. את כל הנזקים שגרמנו הם תיקנו במהירות רבה." נועם עצרה לרגע והמשיכה, "ניסינו לחבל בדרכים שונות, אבל שום דבר לא באמת הצליח. העיכוב שנגרם היה של חודשים ספורים. הרבה פחות משמונה השנים הדרושות."
"או קיי." אמרתי. ומיד הוספתי לעצמי: או-קיי? זה מה שיש לך להגיד? או-קיי?
"זה עוד לא הכל," המשיכה, מתעלמת מן הסתם, מהשיחה שהתנהלה בתוך ראשי. "השיא היה התקלה עם קרן הנויטרונים. בנובמבר 2011 היה ניסוי של שיגור קרן נויטרונים מהמאיץ בשוויץ למעבדת גראן סאסו באיטליה כ-700 ק"מ משם. חיבלנו בקרן הנויטרונים, אבל הם נקלטו באיטליה בכל זאת. כלומר התערבנו מאוחר מדי. הדבר היה עושה הרבה רעש אם לא היינו מתקנים אותו מיד. הבעיה, שבגלל הלחץ והרצון לתיקון מהיר, נעשתה טעות של טירונים."
התבוננתי בנועם בפליאה. האם נועם בכבודה ובעצמה מודה בפני, שהצוות שלה – שהיא עשתה טעות של טירונים?
היא המשיכה מיד: "אז שלחנו שתי חוליות, אחת ירתה את קרן הנויטרונים בזווית המספיקה כדי להחמיץ את המעבדה באיטליה, אך עדיין נראית בכיוון. צוות שני ירה קרן זהה ממרחק אפס בקולטים. הניסוי תוקן והושלם".
"אז מה הבעיה? איפה הטעות של הטירונים?"
"שתי החוליות עשו זאת באותו הזמן. בדיוק."
"אז?"
"חוליה אחת ירתה כביכול אלומת נויטרונים לעבר השנייה, בעוד החוליה השנייה גרמה לאלומה להיקלט בחיישנים באותו הזמן בדיוק," ניסתה נועם לעזור לי. "והמרחק בין החוליות הוא 700 ק"מ" הוסיפה.
יש כאן משהו פשוט, אני בטוח. מה שראיתי בעיניי רוחי הוא שתי רכבות היוצאות מתל אביב לחיפה ולהיפך. ברור שאני לא בכיוון. נועם הסתכלה עלי במבט של מורה בתיכון. זה אולי לא הכי נעים, אבל זה בסדר. סה"כ נועם נחשבת למספר אחת אצלנו. משאירה מאחור גם את יונתן.
ההבעה על פני לא הותירה מקום לספק לגבי הבנתי.
"נויטרינו עובר 700 ק"מ בזמן אפס?" שאלה נועם. "אפילו לאור לוקח זמן לעבור את המרחק הזה."
ברור. איזה אידיוט אני.
"החבלה שלנו גרמה נזק שבקושי תוקן. כל תיקון גרם לנזק אחר. למזלנו 'התגלית המדהימה' שנויטרינו יכול לעבור את מהירות האור נתפסה כטעות במדידה. אבל מדובר במזל ולא בתכנון. זה גרם לנו – לי, להבין שאנחנו לא בכיוון. וזאת הסיבה שביקשתי מרפי שיחליף אותנו."
נועם עצרה רגע, ונדמה כי מבטה מתרכך. "אני שמחה שהוא בחר בצוות שלך".
"באמת?!"
"לא בשקר. למה זה נראה לך מוזר? למה בעצם אתה פה?"
נועם נעצה בי את עייני השקד היוקדות שלה. עפעפיה הוצרו משווים לעיניים מראה מזרח-רחוק. עצמות לחייה התרוממו וקצוות פיה נמשכו לאחור. היה זה רגע לפני החיוך. החיוך המדהים, הכובש שלה. חיוך המפנה אליך שיניים צחורות ותחושה של אושר עילאי. חיוך אותו ראיתי מופנה פעמים רבות לאחרים, אך לא זכיתי מעולם לקבל.
משלא קיבלה שום תגובה מצידי, המשיכה: "דותן גרוס! כל שעליך לעשות זה בדיוק להיפך."
"מה?" על מה היא מדברת? על המאיץ או על מה שקרה לפני שנתיים? היא בכלל זוכרת? לא יכול להיות שהיא לא זוכרת… ולמה היא שואלת למה אני פה?
"אם משהו לא עובד לך, במקום להמשיך ולעשות שוב ושוב את אותו הדבר, אתה צריך לעשות פשוט את ההיפך," המשיכה נועם בסבלנות, קצוות פיה נמשכים אף יותר, בעוד עיניה עוקבות אחרי בערנות.
"אני לא מבין על מה את מדברת," עניתי. באמת לא הבנתי.
"נו באמת, דותן. אתה לא בן 16 נכון." עיניה קדחו בי חורים. נועם קמה, עקפה את שולחנה ופסעה לעבר הדלת. "אתה תבין לבד" הפטירה מאחורי גבה.
הסתובבתי והתבוננתי מהופנט בגבה של נועם. ללא שמץ של יכולת שליטה, צנח מבטי מטה אל הדבר הזה, המעוגל לכדי שלמות, שהתנועע ברכות ימינה ושמאלה עם צעידתה. תחושת אשמה הציפה אותי כשמחשבה סוררת קישרה בין דברי נועם למראה בו חזו עיניי. הספקתי להרים את מבטי במהירות, כאשר היא הגיעה אל הדלת, פתחה אותה והסתובבה לעברי. "יש לך עבודה לעשות לא?"
אני נשבע שקצות פיה הגיעו עד לאוזניה. אבל את החיוך לא זכיתי לראות. קמתי וחזרתי למשרדי.
יונתן ויובל חיכו לי שם. "החברה הגיעו," אמר יונתן, "מחכים בחדר ישיבות".
"קדימה," אמרתי. "חשבתם בינתיים על רעיון?"
יצאנו מהחדר והלכנו אל עבר חדר הישיבות.
"זרקנו כמה רעיונות, אבל לא הגענו למשהו משמעותי," ענה יונתן. "יש הצלחה עם נועם?"
לא יכולתי שלא לחייך אליו: "אתה לא מרפה מה?"
"אני מתעניין במידע הקשור למשימה." יונתן לא הצליח להסתיר חיוכו.
"כן, באמת, מה היא אומרת?" שאל יובל.
"אני אספר כבר לכולם," חנקתי את הנושא באיבו.
חצי שעה מאוחר יותר סיימתי את התדרוך שלי בפני הצוות: "וזה פחות או יותר מה שצוות נועם עשה."
רעיונות שונים החלו נזרקים לאוויר עם תום דברי. חדר הישיבות נשמע כמו לול תרנגולות.
"רגע, רגע," ניסיתי לארגן את הדיון. "בואו נדבר אחד-אחד. כמו אנשים מתורבתים כאילו." דברי העלו בדל חיוך על שפתי הצוות. "וחוץ מזה," המשכתי מהר לפני שמישהו אחר יתחיל לדבר, "אני רוצה שבמקום לחשוב מה לעשות, תחשבו בדיוק להיפך". אין לי מושג למה נועם התכוונה, אבל לא טרחתי לומר להם שזה לא הרעיון שלי.
הצוות השתתק.
"למה אתה מתכוון?" שאל יונתן.
"הכל אני צריך להסביר לך, יונתן? תחשוב לבד".
רחש קל של צחוק ענה מהחדר בתגובה.
"אפשר להרוג את פרופסור גרוס," הציע ברק. החדר השתתק.
לקח לי שנייה, אבל אפילו אני, שלא שולט היטב במסע בזמן הבנתי את מה שברק אמר. נעצתי מבט בברק שהבין מאוחר מדי את משמעות דבריו. אחרי שנייה נוספת הבין כל הצוות וצחוק פרוע מילא את החדר. יונתן לא הצליח להתאפק: "אני מציע לשלוח את דותן להרוג אותו. זה יהיה מושלם".
"סליחה," אמר ברק, והשפיל מבטו.
"לא נורא," אמרתי, "אבל בואו לא נסיט את הנושא. אני מבקש שכל אחד יחשוב לבד על משמעות דברי. עדיף בלי להרוג אף אחד. במיוחד לא מישהו ממשפחת גרוס".
הצוות צחק במבוכה ואז השתתק.
אחרי כדקה שאל יונתן בהרהור: "כלומר, אתה רומז שבמקום לחבל במאיץ אנחנו צריכים לעזור לו?"
"מה הרעיון?" שאל יובל. "להאיץ את המאיץ? זה רק יחריף את הבעיה."
"ומה אם…" ענה יונתן, "נעזור להם למצוא את חלקיק בוזון היגס?"
"איך נעזור להם?" שאלה ספיר. "הרי אין דבר כזה. כולם יודעים שזאת שטות."
יונתן התבונן בה מהורהר והמשיך: "מי זה כולם? את, אני, אנחנו? כל מי שכאן יודע שזאת שטות, אבל פרופסור עילם גרוס לא יודע זאת. בשלב זה הוא מאמין שהחלקיק קיים. הוא מחפש אחריו כבר איזה עשרים ומשהו שנה לא?
"אם נטפל בתוצאות הניסוי כך שיראו את קיומו של החלקיק, זה יעסיק אותו בכמה? שמונה שנים לפחות לא?"
דממה השתררה. כל אחד ואחד גלגל את הרעיון החדש במחשבתו.
"נשמע כמו רעיון לא רע בכלל." אמרתי. "מישהו חושב אחרת?"
חשוב שאם מישהו רואה בעיה ברעיון של יונתן, שיגיד אותו עכשיו ולא אחרי שקרן נויטרינו עוברת את מהירות האור. אף אחד לא דיבר. אותי העסיקה שאלה ילדותית למדי: של מי היה הרעיון בסופו של דבר, של נועם או של יונתן?
"טוב," סיכמתי. "נראה לי שמספיקה חוליה אחת. יונתן, קח איתך עוד שניים תשבו על הרעיון ותציגו בפני את מה שאתם מתכננים לעשות. שאר החברה מוזמנים לעזור להם במידה והם מבקשים. אני הולך לעדכן את רפי."
חצי שעה אחר כך הציג בפני יונתן את התוכנית. הרצנו עליה סימולציה וקיבלנו דחייה של כעשר שנים בגילוי שדה גרוס. שנתיים יותר מהדרוש. אישרתי את התוכנית ללא שינוי ושעה מאוחר יותר ספיר, יובל ויונתן שוגרו לקיץ 2012. הם חזרו כהרף עין ועל פניהם חיוך רחב שאמר הכול.
אני רצתי לחפש ערימת עיתונים ישנים ונשאתי אותם אל משרדי.
ישבתי על הכיסא במשרד והבטתי בסיפוק בעיתון. בעודי עסוק בלחייך לעצמי חלפה דמות על פני דלת המשרד. נשימתי נעתקה. הדמות שבה על עקבותיה ושרבבה את ראשה מבעד לדלת משרדי. העיניים החומות היוקדות הביטו בי בהבעה רצינית וסקרנית. מעליהן גבות עבות המשורטטות בעדינות מפתיעה. לחיים גבוהות ורחבות במידה, אף קטן מעוגל ופה עם פוטנציאל לחיוך רחב, צחור שיניים, שהיה עתה סגור.
אחרי פרק זמן ארוך למדי, החליטה נועם שדבר לא יצמח מעמידה במפתן דלתי והניעה את גופה בצעדים נמרצים אל תוך המשרד. בעוד עיניי עוקבות מהופנטות אחר נועם, הסתער עלי ניחוח משכר, אופף אותי מכל עבר. צפתי כבתוך חלום.
"נו, אז מה? שמעתי שהצלחתם?" החזירה אותי נועם למציאות. פניה מביעים הערכה ו… ומשהו נוסף.
"בואי תסתכלי בעצמך" קיבלתי אומץ והזמנתי אותה להסתכל בעיתון.
נועם עקפה את השולחן ונצמדה אל צידי. מבטה נעוץ בעיתון, וריחה ממלא את כולי. הרימה את ידה והניחה אותה ברכות על כתפי. חמימות נעימה פשטה בגופי.
הכתבה בעיתון תיארה את התגלית הגדולה, כולל ריאיון נרחב עם פרופסור עילם גרוס. החלקיק האלוהי הם קראו לבוזון-היגס. יש אלוהים, אין אלוהים. מה הקשר בין מה שעשינו לקיומו של אלוהים.
הרמתי את מבטי אט-אט לאורך ידה, מעבר לקימורי חזהּ, אל עיניה.
נועם הפנתה את מבטה אלי. עיניה הוצרו וקצוות פיה נמשכו לאחור. חשתי את גופי נשאב אליה. ואז, נמשכו קצוות פיה עוד קצת מגלות שיניים צחורות.
נועם חייכה.
מישהו כנראה הפעיל שדה גרוס. איבדתי תחושת משקל. גם הזמן עצר מלכת. נועם החליקה את ידה במורד גבי, פניה רוכנות לעברי, ריחה אופף אותי. הפניתי את פני לעברה בעוד ראשה הולך וקרב. חיוכה הלך וגדל, הלך וקרב, ולבסוף נצמד לשפתיי.
יש אלוהים.