19. מעגל הנחש

העולם אינו ניתן להבנה. לעולם איננו מבינים אותו;
לעולם איננו מגלים את סודותיו.
לכן עלינו לנהוג בו כפי שהוא,
במסתורין מוחלט!
מתוך "מציאות נפרדת". קרלוס קסטנדה 1971.

השחר כמעט הפציע בין דמדומי הבוקר. ידו הייתה מונחת על גופי. ידו הקרה והמתה היתה מונחת על גופי.
שכבתי לצידו על העשב זמן מה. "אנו ביחד בכדי לחיות לנצח," אמר לי פעם. אך הוא לא חי לנצח אלא מת בדמי ימיו. הוא לא היה רוצה שאני אוותר.
ראיתי הרחק כי המדורות עודן דולקות והתחלתי לפסוע אליהן. הוא נשאר מוטל שם, לא הבטתי לאחור.
בין האוהלים דממה. הכל ישנו. במישור האינסופי השועלים והינשופים כבר נדמו. ישבתי על סלע ליד מדורה גוועות, סמוך לאוהלו של אֶלאֶטראַ, והמתנתי לו. מחשבותיי היו ביער, עם אֶנאֶו.
כעבור זמן מה החל השבט להקיץ משנתו, מגיחים מתוך אוהליהם ובעצלתיים הולכים לשתות ולרחוץ עצמם באגם. השמש היתה די גבוהה במרום כאשר אֶלאֶטראַ הסכים לקבלני לשיחה. הוא ישב על פרוות בהמה ומולו על הארץ התיישבתי אני. בחנתי את פניו. עיניו נראו לי ככוכבים רחוקים, קטנים וללא ברק ויופי. אמרו עליו כי הוא רואה רק צללים. הצגתי עצמי לפני שישאל:
"זו אני, אִינווֶה, בתם החמישית של טראַסו ונירמַה."
"כן אינווה, אני מקשיב."
"אֶנאֶו, בנם הבכור של אֶלפַס וטרימיס, מת אמש. נחש הקיש אותו בעת שטיילנו יחד בחורש. הוא היה חברי לחיים."
פני הקשיש הביעו צער, המשכתי, "לפני שני ירחים מלאים, פגש אֶנאֶו באיש מאֶנפוס, אשר אמר לו כי מעבר להרים ישנו גורם המסייע להגיע לחיי נצח. אֶנאֶו ואני תכננו יחד לצאת במסע לשם בקרוב מאוד, אך כעת שאֶנאֶו מת, אני רוצה לצאת לשם לבדי, ומיד. ברצוני לשמוע מפיך דעה על כך ולקבל את אישורך לצאת לדרך."
אֶלאֶטראַ השיב כי לא ידוע לו דבר על חיי נצח הממתינים למי שמגיע אל מעבר להרים, לכן, אם ברצוני לשמוע עצה, עלי לפנות לטריאַס, אלת החיים והגורל, "ולשם כך," הוא אמר, "עליך להמתין לסימן בחשכת הליל. לבדך והרחק מהמאהל, בערבה. בבוקר המחרת אני אפענח את האות."
חזרתי לאוהלי הריק, והעפתי מבט עצוב בחפציו האישיים של אֶנאֶו. חניתו לא תצוד עוד תחת ידו החזקה, ומקערית העץ הוא כבר לא ישוב לשתות. נכנסתי בין פרוות משכבי, ומאחר והייתי לילה שלם ללא שינה, העייפות הכניעה את הצער ונרדמתי. ישנתי שינה קצרה, אך עמוקה וללא חלומות.
כשהשמש התקרבה למרכז השמיים, כמדי יום יצאתי עם יתר הנשים ללקט ביער. ומשהגברים הביאו את הציד, גם עזרתי בפשיטת העורות.
עם רדת ערב ישבתי על סלע גדול בערבה. הרחק מאחוריי דלקו מדורות המאהל. לפניי נפרש מישור רחב ידיים, שנסגר באופק בשרשרת הרים מרשימה.
החשיכה סגרה עלי. נהיה קר. אי-שם יללו התנים. מחשבותיי היו עם אֶנאֶו ועצב רב אפפני.
כעבור זמן מה העייפות השתלטה עלי, וצורך עז לישון גרם לי לעצום את עיניי מפעם לפעם, ומשהייתי שבה לפקחן, הייתי מרגישה איך פלג גופי העליון מתנועע מצד לצד ללא שליטה. ניסיתי להילחם בעייפות בישיבה, כי חששתי שאם אשכב ארדם, ואז לא אראה את הסימן שטריאַס תשלח עבורי.
הזמן התקדם לו לאט, מאוד לאט, ונהייתי כל כך עייפה, וכה היה לי קר… נדמה היה לי כי יותר ממחצית הליל כבר עבר כאשר לפתע, הבחנתי במעורפל בדבר מה הנע במרומים. חושיי התחדדו בן רגע. היה זה כוכב נופל, אך שונה מאחרים. כוכב זה עבר את קו האופק לכל רוחבו מימין לשמאל, מבלי ליפול, ברחיפה איטית, איטית מדי, ונאלם. ידעתי כי זהו האות ומיהרתי למאהל להמתין לבוקר שיבוא.
אור ראשון. בכבדות הלכתי את המעט צעדים עד לאגם. מימיו הקרים ציננו את פניי והדפו את העייפות.
אֶלאֶטראַ הקשיב לדברי והרהר. עיניו הדהויות, העוורות כמעט, בהו בחלל האוויר זמן מה ואז אמר :
"מסעך ארוך ובסופו מוות, לא נצח, ובמותך תהיי בודדה, כמו כשמת כוכב."
"כמו כשמת כוכב?" שאלתי תמהה.
"כוכבים," השיב הזקן, "תמיד מתים לבדם." ועוד הוסיף, "את נשמעת לי צעירה, אִינווה…"
"שש עשרה קיצים, אדוני."
"כמו שחשבתי. האם ילדת כבר?"
"עדיין לא, אדוני."
"אזי אני מניח, שהנך הרה כעת, האם אני צודק?"
"לא אדוני, גם אינני הרה."
"ובכל זאת, למרות שאינך מטפלת בילד וגופך עוד צעיר, אינך בשלה כדי לצאת למסע כזה לבדך. לכן, עצתי לך אִינווה, אל תצאי אל הלא נודע בגפך. המוות עלול להמתין לך שם."
רציתי לערער על דבריו, אך הוא פסק עוד בטרם הספקתי להגיד דבר מה:
"חוזרי להורייך אִינווה, עד אשר גבר אחר יבחר בך שוב."

עשיתי כפי שהציע זקן השבט, וכעבור זמן לא רב התאחדתי עם סֶרֶס. הוא לא אהב אותי כמו שאֶנאֶו אהב. יחסו אליי היה מרוחק, וגם דרש ממני מטלות מרובות.
כאשר סיפרתי לו על האיש מאֶנפוס, לעג לי. לכן לא חזרתי לדבר על כך שוב.
סרס נתן לי בן יפה תואר, רק בן אחד, כי בפעם השנייה שכרעתי ללדת במעמקי היער, התינוק נולד מת, ואני דיממתי שרועה על הארץ במשך שני ימים ולילה, עד אשר מצאתי הכוח לפסוע אל המאהל תוך כדי מעידות ונפילות רבות. לא עלה בידי להרות שוב.

כאשר לבני, יטיר, מלאו שני חורפים, ברברים תקפו את שבטנו. רכובים על סוסים עברו בינינו כרוח סערה. בדהירה מטורפת ושאון רועם, פרסות העלו ענני אבק, כידונים הקריסו אוהלים, גרזנים ערפו ראשים. התגוננו. ניסינו להרחיקם, אך לשווא. ותוך זמן קצר שדדו את כל מזוננו שבעמל רב אגרנו יום אחר יום במהלך כל ירחי הקיץ. גם את העלמות הצעירות שבינינו גררו בכוח, ובאלימות העלו אותן על סוסיהם, וידענו כי לא נראה אותן עוד.
רבים וטובים מן הגברים שלנו נפלו ביום ההוא, וביניהם סֶרֶס. גם הקשיש אֶלאֶטראַ נהרג.

בחורף שלאחר מכן, שבטנו ספג מהלומה קשה עוד יותר. השטן בא. נגס בבשרנו. ילדים ומבוגרים קדחו יום אחר יום, עד כלות הנשמה. לבסוף מאס בנו ועזב, אך הותיר אחריו חללים רבים. רבים מדי.
כאשר קברתי במו ידי את יטיר הקטן, ידעתי כי עלי ללכת.
המוות אפפני. הרהרתי, האם חפץ הוא להשיג גם אותי בטרם עת.
וכשהפשירו השלגים יצאתי לבדי למסע אל מעבר להרים, אל אותו המקום אשר תכננו להגיע יחד אֶנאֶו ואני. פניי היו קודם כל לאֶנפוס, ומשם כבר אלך לי להיכן שאנשיו יפנו אותי.
עם שק על הגב, ובו פרוות משכבי, מקצת בשר מיובש, פירות והרבה אגוזים, יצאתי לכיוון ההרים. אֶנפוס, נאמר לי, אמורה להימצא בדרך לשם.
מאחוריי נותרו שרידי השבט, קומץ אוהלים על שפת אגם, וקברים מכל עבר.

פסעתי בערבה הצחיחה רחבת הידיים במשך חמישה ימים, בהם אכלתי במידתיות רבה מהאוכל שלקחתי עימי, רק קצת בכל פעם, כי לא ידעתי לכמה זמן הוא אמור להספיק לי. שתיתי מהשלוליות שהשלג השאיר אחריו. ובמשך ארבעה לילות קרים מאוד התכרבלתי בין הפרוות תחת עצי השיטה. קריאות הזאבים במרחק האדירו שינה מעיניי מפעם לפעם.
חציתי פלג שגושי קרח גדולים עוד צפים עליו. שקעתי במימיו עד הברכיים, וחלוקי הנחל עליהם דרכתי יחפה, יחד עם הקור העז של המים, הכאיבו ברגליי כדקירות של אלפי מחטים.
ההרים הלכו והתקרבו לאיטם, ופסגותיהם הלבנים בהקו בשמש וזהרו עם אור הירח.

לקראת ערב היום החמישי הבחנתי באופק במן צורות משונות, וככל שהתקדמתי לקרתם, דברים אלה נראו לי יותר ויותר מוזרים מכל מה שידעתי עד כה. ממרחק נראו צורות אלו כצפים על פני המים. אך מאוחר יותר כבר הבחנתי כי לא צפים הם, אלא עומדים בתוך מי אגם על ארבעת רגליהם הענקיות… ולא זזים. עם צאת הכוכב הראשון הגעתי עד לצורות, ובחנתי אותן בפליאה… היו אלה מבנים, מבנים שידיי אדם עשו, אבל כלל לא דומים לאוהלי העורות אותם הכרתי, אלא שהיו אלה מבנים קשיחים, עשויי בוץ וענפים, והדבר המופלא ביותר היה, שהמבנים אכן הזדקרו מעל פני המים, כשלכל אחד מהם ארבעה רגלי אבן מתחתם, כאילו צמחו הם מתוך האגם…
על החוף דלקו המדורות, נשים וגברים היו עסוקים בהכנות סעודת הערב. איש איש ליד מדורתו. ילדים גדולים עמלו לצד הוריהם, ואילו הקטנים התרוצצו ושחקו סביב כולם בחופשיות. אנשי המקום קראו לשבטם אֶנפוס.
אישה שהבחינה בהגעתי, הזמינה אותי לחלוק עימהם במדורתם ובמזון שהכינה. בני המשפחה הרבו לחייך ודברו מעט. במהלך הערב, סקרנים ממדורות אחרות הצטרפו גם הם. חיבבתי את האנשים. נעם לי להתחמם ליד מדורה ולאכול בשר צלוי לאחר שביומיים האחרונים אכלתי רק אגוזים. ולשאלתי הסבירו לי, שהלינה מעל המים מגנה עליהם מפני חיות הטרף.
מששוחחתי עמם על חיי הנצח אמרו לי, כי לא אל מעבר להרים עליי ללכת, אלא קרוב יותר, אל חוף הים.
"ים?, מה הוא ים?"
"המקום בו נגמר העולם ומתחילים המים החיים." הסביר אב המשפחה, "ואני מזהיר אותך, אל תכנסי אליהם, הם יבלעו אותך!". הצטמררתי. "אבל אם רק תלכי על החול הרטוב, ואפילו ממש על קצה העולם, המים החיים לא יפגעו בך."
"ומשאגיע לקצה העולם, אז אחיה לנצח?"
"לא. שם תגלי מהו הנצח." ומבלי להוסיף עוד פרטים, בני המדורה הזמינו אותי ללון עמם באותו הלילה.
על רצפת הענפים המרופדת בבוץ, פרשתי את פרוותיי לצד בני המשפחה כולם. ישנתי שינה ערבה. לראשונה מאז יצאתי למסע לא סבלתי מהקור ולא חששתי מטורפי הלילה.
בבוקר המחרת, אנשים טובים אלו מלאו את אמתחתי במיטב מזונם והראו לי את הכיוון.

שלושה ימים עוד הלכתי עד אשר הגעתי לחוף הים. השמש, שלא מזמן נולדה, הייתה עוד בתחילת מסלולה כאשר ממרומי הדיונה ראיתי לראשונה את קצה הארץ. בפליאה בחנתי את סוף העולם ואת האין- סוף של המים. והמים היו באמת כפי שאמרו לי שיהיו, חיים. הם זזו להם באי שקט עם הגעתי. התרוממו לגובה בצורה מאיימת פעם אחר פעם, בה בעת שגם נעו אחורה וקדימה כשריר לבן ומבעבע מופנה כלפיי, ויחד עם זאת, גם שאגו אליי בקול רועם ומפחיד, ללא הפסק, ללא הפסק. בהתנהגות שכזו, הבנתי שהם מנסים להרחיקני. אבל עשיתי את כל הדרך המפרכת, וכעת שהייתי כה קרובה למה שבאתי לחפש, זה לא היה הזמן לוותר. בזהירות ירדתי מגבעת החול והתקרבתי אל הים בחשש. ואז הבנתי שהוא רק מאיים, הוא בקושי עובר את הקצה של הארץ, וגם כשאני ממש לידו, הוא לא מעז להיכנס עוד לתוך העולם ולגעת בי. ידעתי שעליי להישאר לצד המים החיים עוד זמן מה, אז התחלתי לדבר אליהם ברוגע ובידידות, בניסיון לפייסם. מה שלא שינה במאום את גישתם.
התחלתי ללכת לצדם, בטוחה כבר שמה שנאמר לי הוא נכון, שהם לא יפגעו בי. ותוך כדי הליכה המשכתי לדבר אליהם בנועם, בתקווה שאצליח להרגיעם. וכעבור זמן קצר, הם אכן שלחו אליי בריזה קלה מהולה בטיפות עדינות וניחוח מרנין. אני החזרתי להם חיוך.
צוקים מרשימים התנסו מימני כשפסעתי על החול הרטוב, מחפשת סימן, דבר מה יוצא דופן. והדרך מתארכת, עוד ועוד התארכה לי. והנהמות הבלתי פוסקות של הים נשמעו לי עתה ערבות ומרגיעות. ואני המשכתי לדבר אל המים החיים, סיפרתי להם את מכאוביי. ומפעם לפעם הם הגיבו אליי במתז טיפות זעירות.
משנשארו מאחורי הצוקים, היה זה יער שגבל עם החוף. הייתי כבר עייפה, ולא ידעתי מה עליי למצוא. חפצתי לנוח, אז חיפשתי מחסה בין צללי העצים, שם פרשתי את הפרוות ושכבתי לישון. התעוררתי לשמע רעש בסבך מאחורי. ואז ראיתי את השמש שוקעת באופק, נמוגה במים, נמסה בתוכם. כה בשקט בלעו המים החיים את השמש… האם גם השמש של מחר תמות בים?.
בעודי שומעת רשרוש קרוב אלי, קמתי מסוקרנת לדעת מה הוא הדבר, וראיתי כי צמחים זזים להם. הבטתי ביניהם, ולהפתעתי היה שם נחש ארוך, הבולע את זנבו שלו!. נשארתי מתבוננת בו. הזוועה ריתקה אותי והפליאני כאחד. הכאב שהזוחל חש ייסר אותו, וגופו החל להתפתל מעלה ומטה, בגלים, מה שגם הביא אותו לזוז ממקומו ולהתקדם בסבך ללא שליטה, בעת שנעלם לו אט אט אל תוך פיו. עקבתי אחריו, "הוא לא יוכל השתחרר," חשבתי לי, "אף פעם לא. הוא יצר מעגל שלא ניתן לצאת ממנו." ובקול אמרתי, "מעגל בו החיים בולעים עצמם למוות, תוך כדי שהמוות חודר לו אל תוך החיים."
לא הרחק היה באדמה פתח מחילה גדול מאוד, שהקרקע בתוכו השתפעה עמוק פנימה. הנחש הגיע עד לקצה הפתח, התפתל פעם נוספת והתגלגל לתוכו. הבטתי בתוך הלוע, הדופן המשופעת היתה כשביל צר היורד בעיקול ונבלע באפלת מעמקי הבור. הזוחל המשיך להתגלגל מטה במדרון המעוקל, עד אשר נעלם מעיניי אל תוך החשוך. חדורת סקרנות נכנסתי אחריו בתוך הבור, והחלתי לרדת.
רוחב הפתח כרוחב אדם, גובהו הנמוך אילץ אותי להתכופף. התחלתי להעמיק פנימה ומהר מאוד הכל מלפניי נהיה חשוך. עלטה מוחלטת. מאחוריי, אור עמום עוד נראה. בידיי מיששתי בזהירות את הקירות המגורענות שלצדדיי ואצבעותיי החליקו מעל שטחן המתפורר. רגליי היחפות פסעו צעד צעד, תוך כדי גישוש לקראת המגע שבו יבוא עם הנחש. חשתי בידיי איך הקירות מתעקלים, ותחת רגליי איך יורדת הקרקע בשיפוע תלול. שערי השתפשף בעדינות בתקרה, וזו התפוררה קלות מעל ראשי, מעפרת עליי גרגרי אדמה זעירים. במעגלים מעגלים ירדה המנהרה אל תוך בטן האדמה. והאוויר נהיה לח, ומחניק. "מה המקום הזה?," עכשיו לא רק הנחש עניין אותי, המנהרה סקרנה אותי אף יותר.
נדמה לי שזמן רב הלכתי בחושך המוחלט, סומכת רק על מגע ידיי ורגליי. כאשר הבטתי לאחור, אפילו אור הכניסה לא נראה עוד לעין, רק ידעתי כי הפתח נמצא אי שם למעלה מאחוריי. הזמן נמתח ונמשך. ריח חזק של אדמה לחה באפי. פרורי העפר שכבר כיסו את פני, אף חדרו גם לפי, וטעמתי את טעמה המר של הארץ. עוד ועוד המשכתי לרדת במעגלים עד אשר חשתי בשינוי, והשינוי היה שהקרקע שתחת רגלי לא השתפעה עוד, אלא התיישרה, והקיר שמימיני נעלם לו. האוויר המחניק נעשה קליל וקריר יותר. כנראה הגעתי לתוך חלל גדול , או אולי פיצול. החלטתי להיצמד לקיר אותו אני ממששת, אם אתרחק ממנו, אולי לא אמצע את הדרך חזרה. התקדמתי עוד צעדים אחדים, כאשר שוב הרגשתי קיר לימיני, אך כעת כיוון העיקול של הקירות השתנה, ומיד לאחר מכן, שוב חשתי שהקרקע משתפעת לרגלי, אלא שהפעם השיפוע הוביל אותי מעלה. "כל הדרך שירדתי במדרון לא נתקלתי בנחש," חשבתי לי, "וגם לא בחלק הישר. אזי שבעליה כבר לבטח לא אתקל בו, הוא ודאי סטה הצידה במקום בו הקיר נעלם." ובעודי ממשיכה לעלות במעגלים בתוך לוליינות המנהרה, גם תוהה אני לאן זה יובילני.
מעלה ומעלה, בתוך תוכה של הארץ המתפוררת למגע אצבעותיי. מעלה בתוך העלטה העוטפת אותי. מעלה ועוד מעלה, במעגלים.
אור ירח מלא האיר את הפתח בצאתי, ומשמשכתי את גופי מהבור, להפתעתי מצאתי עצמי בדיוק באותו המקום ממנו נכנסתי קודם לכן.
"לחפור מנהרה כזו דורש עמל רב, ובכל זאת אין לה שום תחליט…" אמרתי לעצמי, "מנהרה זו נעשתה בידי אלים!" פסקתי בבטחה , "אלים מטורפים!!…"
חזרתי לפרוותיי וניסיתי לנוח, רדופת מחשבות. ומשסוף סוף נרדמתי, חלמתי שאני נופלת. עוד ועוד נופלת, אל תוך תהום שאינה מסתיימת.

שחר הפציע, שמש חדשה נולדה אל חייה הקצרים ואני התחלתי ללכת. ללא כיוון, פשוט ללכת על שפת הים, עדיין מחפשת משהו שאיני יודעת מה הוא.
גבוהה היתה החמה במרום כאשר ראיתיה, פוסעת לעברי. יצאה מאיזשהו מקום ביער אל החוף, ובא הישר אלי. כאשר התקרבה הבחנתי קודם כל בבגדיה, קרועים ונושנים. משהגיע עד אלי נעמדה מולי, פסקתי מלכת ורק הבטתי בה. יופייה היה מרשים ומיוחד. גילה כשלושים עונות, גבוהה, שיערה המלא, שחור כנוצות עורב, ליטף את כתפייה השחומות ונפל גלים גלים על מרפקיה. אבל מה שיותר מכל משך את תשומת לבי היתה השרשרת הבוהקת שענדה על צווארה הארוך, מתכנסת בין קיפולי בגדיה ובחלקה נסתרת. לראשונה בחיי ראיתי אני חומר שכזה, מן צהוב בוהק, יפה כל כך.
הרמתי את עיניי מהשרשרת אל פניה, ואז, עיניה הקפיאו את דמי… כה שחורות וגדולות. אישוניה, כחורים נראו, גומות חלולות. הבטתי בהן, ולרגע קט חשתי כי אני עומדת ליפול אל תוכן.
הושיטה ידה אלי, נגעה בעדינות בכתפי, וללא מילים סמנה לי לבוא עימה. התחלנו ללכת זו לצד זו. היה משהו באישה זו שמשך אותי. רוח המסתורין שאפפה אותה מאוד משך אותי.
הזמן נמשך ונמתח, ועודנו הולכות ולא מדברות. דבר לא שבר את השקט בינינו. ורק הים שאג ושאג…
ואז ישבה היא על החול, ואני ממולה התיישבתי. בידיה הארוכות חפרה בור קטן, ומתוך שק עור זעיר שתלוי היה בחבל דק ממותניה, הוציאה עשבים יבשים ומילאה בהם את הגומה. גם שני אבני צור הוציאה מתוך ארנקה ועמם הבעירה להבת אש קטנה בערימת העשב.
העשן שמהר מאוד עלה מתוך הבור, היה בעל ניחוח חזק ומשכר. רכנתי לעברו ונשמתי עמוקות. הים והשמים החלו להסתובב לפתע, להתערבב ביניהם. גופי נחלש עד מאוד. התמוטטתי.
ואז ראיתי את גופי מלמעלה, מוטל על החול, ואני מתרחקת ממנו השמימה. עולה ועוד עולה מבלי שתהיה לי כל שליטה בכך. הכל תחתיי נראה רחוק וקטן ואני ממשיכה לעלות, עד אשר מרחב שחור ואין-סופי הופיע לפניי, ואיכשהו קרה ששם נעצרתי. ובין המרחבים השחורים, העמוקים וללא סוף שסבבו אותי, הכוכבים נראו קרובים, גדולים ובוהקים כל כך, יפים כל כך… . התבוננתי סביב בתדהמה. איפה אני?… והים והחול, השמיים והיער, איכן הם?, נעלמו?…
ואז הבחנתי שאין לי כלל את מגבלות הגוף, אין לי שום מגבלות. אין לי גוף!. ומרחקים וזמן, גם הם היו כלא היו. וחוויתי רק חופש…
הכוכבים סיקרנו אותי. אז נגשתי אל הכוכב הקרוב ביותר. ולהפתעתי ראיתי שהיה זה כדור שכולו אש. אש במימדים כבירים כמותם מעולם לא דמיינתי. ועברתי לכוכב אחר, לראות גם אותו מקרוב, וגיליתי שגם הוא בער.
והמרחבים לא היו אלא גשרים בין כוכבים, שמספיק היה לרצות בכדי לעבור בהם, לחצות אותם.
והתחלתי מטיילת בין הכוכבים. מכוכב לכוכב. משמש לשמש. בקלות הקפתי את גודלם העצום של כדורי האש הללו, ובאותה קלות גם נכנסתי בין להבותיהם ואף חדרתי עמוק לתוך גופם. והייתי לחלק מלבם, ערפל צהבהב וזוהר שפעם ברחשי בערה. את חומן של השמשות כלל לא חשתי, רק חוויתי ברוממות רוח את הזיו שאפפני. ובמקום להרגיש אך הזמן עובר, חשתי בנצח. ושימחתי לא ידעה גבול.
משמש לשמש, מכוכב לכוכב. כך השתובבתי לי במרחבים האינסופיים, עד אשר מפץ אדיר אירע אי שם הרחק. פיצוץ עצום, כביר, וגל אור לבן ומסנוור בכל נגע.
היה זה כוכב שניתץ. ואז ראיתי, איך במהירות הוא גם מתחיל להתקבץ… כנבלע בתוך עצמו… ונעלם… והיה שבמקום בו עד לפני רגע נתלה כוכב לבן ויפהפה, כעת עמד לו מין ענן שחור, מעורפל, לא ברור, שמסתובב סביב עצמו בכבדות, כמערבולת של פחם.
"ובמותך תהיי בודדה, כמו כשמת כוכב," מילים אלה של אֶלאֶטראַ הדהדו בזיכרוני פתאום. היה זה מוות מה שראיתי, מוות של כוכב. המוות אשר מגיע לכל מקום ולא פוסח על אף אחד ועל אף דבר. עצב גדול אחזני והתחלתי נופלת. נופלת. נופלת מהכוכבים אל הארץ. מן המוות אל המוות, היכן שהחיים מתהלכים בין השנים זמן קצר. נופלת מהכוכבים אל תוך גופי המוטל על החול.

כאשר פקחתי את עיניי היא כבר לא היתה שם. השמש הגוועת הכתימה חול ואופק בדמה. הים עודו נהם ושאג. לבטח גם הים ימות יום אחד…
משב רוח קל הביא עד אלי ניחוח בושם עדין שבקע מתוך הבור הקטן שלפניי. הבטתי לתוכו, מערבולת אוויר זעירה מרימה ומפזרת את העפר שנשאר. יש משהו בתוך העפר, משהו קבור מתחתיו ומבצבץ בחלקו מעליו. הושטתי יד ונגעתי. המגע היה קר וגלי, וכאשר משכתי את היד, העפר שנצמד לאצבעותיי גילה את צבעו, צהוב ובוהק. זיהיתי כי זו השרשרת שהאישה ענדה על צווארה ומשכתי את כולה החוצה. מן השרשרת נתלה תליון. בידי השנייה ניקיתי את השכבה המפוחמת שכיסתה אותו. היה זה נחש הבולע את זנבו.