2. ערב ז'אק ברל

הכול התחיל שעברנו ליד לוח המודעות.
"היי, תראי, ערב שירים של ז'אק ברל!" הסתובבתי מיד. הוא היה הזמר האהוב עלי. "נלך?" שאלתי בתקווה סמויה לעין. "נלך", היא הנהנה.
אז הלכנו.
היה המון רעש בפאב המקומי של האוניברסיטה.
הערב המוקדש לז'אק עדיין לא התחיל, איזושהי להקת רוק מקומית-אך-לא-ידועה ניגנה, או בעצם הרעישה. זה די תלוי בהגדרה האישית שלך ל'מהי מוסיקה'. נכנסנו פנימה, משפשפות את ידנו אחת בשנייה כנגד הקור הנורא שעמד בחוץ. "בירה?" שאלה. "בירה" עניתי. התחלנו לצחוק. תמיד הבנו אחת את השנייה טוב יותר מהשאר.
הילה ואני היינו החברות הכי טובות מאז כיתה א', כשילדה ג'ינג'ית מסוימת התיישבה לידי, חייכה וחשפה 3 שיניים צמודות שנשרו בבת אחת והצחיקה אותי נורא.
אבל נחזור לערב המסופר. הילה הלכה להביא שתי כוסות גבוהות שנראו כאילו לא עברו רחיצה זמן נכבד, מלאות בבירה מרה מאוד וקצף לבן שגלש על הכוס, ואילו אני הלכתי לתפוס לנו מקום. הערב המיועד הפך לערב צידיי כישרונות כשהלהקה שהרעישה כבר הסתלקה לה ובמקומה זמרת מתחילה עלתה לבמה. נו, מתי יתחיל הערב שבשבילו הגעתי? אני שונאת פאבים, העשן, הרעש, והצפיפות וכל הרשימה הזו הייתה פה – שלושה במחיר אחד. הילה חזרה עם הכוסות הנשפכות יתר על המידה והתיישבה לידי. "שולחן טוב מצאת לנו" העירה ונדה בראשה לכיוון הקבוצה שלידנו.
עד אז, אפילו לא שמתי לב. הם היו ארבעה בחורים, שניים יותר מדי אבל אם רוצים, תמיד אפשר להסתדר: הם היו חתיכים נורא. אחד מהם, החתיך מכולם, יפה להדהים, הבחין שהבטתי בהם – בו. הוא חייך לעברי והנהן בראשו. חייכתי גם כן. זה לא שאני כזו שחושבת את עצמי, בכלל לא… הייתי מובכת.
שנאתי כשבחורים הביטו בי. "הרבה רעש מה?" צעק אחד מהם. הילה ענתה לו והחלה לפטפט איתו בקלילות. החתיך-מדהים עדיין נעץ בי, בי, את מבטו. הוא פשוט ישב שם ובהה בי, עיניו לא מרפות ממני לשנייה אחת קטנה. זה היה בהחלט אחד הדברים המביכים ביותר שקרו לי מאז הנייר טואלט שנדבק לי למכנס ושחזרתי איתו להרצאה, ואבא שלי שעבר ליד השירותים בדיוק כשעשיתי פיפי עם דלת פתוחה. (טיפשה, טיפשה, טיפשה.)
והוא פשוט המשיך לשבת שם כמו קן, רק בלי ברבי, ונעץ בי את מבטו בלי להזיז את עיניו כאילו אני לפחות מלכת היופי הטרייה אם לא מיס אמריקה, ולא רק בחורה קטנה שחרחרה ופשוטה.
בינתיים, הילה שהייתה הרבה-הרבה יותר חופשייה ממני, כבר פטפטה עם כול החברים שלו כאילו שהם מכירים מימים-ימימה, ונתנה לבחור שישב ליד קן – ללטף את שערה הג'ינג'י שתמיד שיגע בחורים, וצחקקה.
"ועכשיו גברותי ורבותיי הצעירים אך החרשנים! אנחנו שמחים שהוצאתם את הראש סוף כל סוף מהספרים ושבאתם לפה כי… הערב יש לנו ערב מיוחד במינו: ערב ז'אק ברל גברותי ורבותיי!!"
"ואוו!!!" מחיאות הכפיים הרעישו באוזני. הזמר שאמור היה לייצג את זאק ברל אחרי מותו עלה לבמה. בהתחלה בקושי ראיתי אותו בין כל האנשים שנדחפו מקדימה – הוא היה קטן נורא, מטר וחמישים וחמישה ס"מ בקושי רב וצפלון. אבל ברגע שהוא פצח בשירה… קולו הימם אותי לגמרי. מה מעידה חזות חיצונית לעומת קול שכזה… חשבתי לעצמי. התבודדתי ושקעתי לחלוטין בשיריו של ז'אק ובקולו הממיס והממכר של הזמר. שרתי לעצמי בשקט, את המילים, הבירה שלי כבר מזמן הסתיימה ולי לא היה איכפת מכלום, משום דבר ממש. בדמיוני כבר הייתי בפאריס, מול מגדל אייפל, בשנות ה50 או ה60, בחור גבוה ודק, בחיר ליבי, אוחז בזרועי וצועד יחד איתי על גדות נהר הריין…
הדמיון שלי סחף אותי הלאה עוד ועוד, קולו של הזמר השפיע עלי ושכחתי לחלוטין איפה אני בכלל.
לכן, כשהוא התיישב לידי, קפצתי ונבהלתי כל כך, מפילה את הכוס הריקה שלי על הרצפה, מנפצת אותה. לרגע אחד נעצתי בו את מבטי באימה, גופי מרוחק ממנו בכוונה, מבולבלת ומפוחדת – מי אתה?
"אז אני מבין שהפחדתי אותך" הזר דיבר, וקולו היה עדין ומתנגן, "אני באמת מתנצל, זו אשמתי המלאה. הייתי צריך לקחת בחשבון כשחלמת בהקיץ כל כך רחוק, שקרוב לוודאי תשכחי היכן את."
"זה בסדר, זה בסר גמור" גמגמתי, "שלום." שלום? מה זאת אומרת שלום? איזו בחורה אחרת חוץ ממני, בכול הגלקסיה הענקית הזו, הייתה אומרת שלום ולא סתם "היי" קולי ורגוע כזה???
"את באה לפה הרבה?" הוא שאל. בטח עם איך שאני נראית כל הזמן. "לא. לא ממש." "את …צרפתית?" "מה?!", "שאלתי אם את אוהבת מוסיקה צרפתית." הוא נראה קצת נבוך. גם אני הייתי נבוכה. אחרי הכול, מה שחשבתי ששמעתי היה שונה לגמרי מן השאלה מקורית עצמה. "כן, מאוד. למעשה זו המוסיקה האהובה עליי. ואתה?", "אהה. גדלתי עליהם. אימא שלי נהגה להאזין לשנסונים צרפתיים כל הזמן." "אימא שלך צרפתייה?" הסתקרנתי. תמיד רציתי להכיר צרפתי אמיתי. "לאאא. אני אמריקאי", ענה בחיוך רחב. ידעתי שיש סיבה מדוע הוא מזכיר לי את בובת הקן שלי! "ואת, איזו סיבה יש לך להיות כל כך כהה ומתוקה?" הסמקתי. בחורה בגילי, עדיין מסמיקה כשהיא מקבלת מחמאה, פשוט בושה וחרפה. "אני פרסית." "אהה.. באמת אומרים שהפרסיות יפיפיות אבל לא ידעתי שעד כדי כך." הוא הביך אותי לגמרי, הרגשתי כמו עגבנייה שדרכו עליה, והוציאו ממנה את כל המיץ. המשכנו לדבר, שמדי פעם הוא נוגע בי, בברך, בכף היד, בחולצה. הוא היה חמוד כל כך…
כשהילה והחבר שלו אלון חזרו מאיפה שהם לא היו – לא ממש ידעתי והאמת היא שגם לא ממש הייתי בטוחה שאני רוצה לדעת – התחלנו לדבר כולם יחד. מקהלה. הילה סימנה לי עם הראש, וניסיתי להבין אותה… אבל לא הצלחתי.
"שנזוז?" שאל וולף, החבר העתידי שלי? ואני, שיכורה מרוב הבירות המרות שהוא קנה לי, שוכחת את הביישנות הטבעית שלי – הנהנתי. קמנו ויצאנו החוצה, לקור הגדול.
יצאנו שישה אנשים: אני ו-וולף – זוג ראשון. הילה ואלון – זוג שני. יניב ושרון – החברים שלהם, ללא בנות זוג. (מה לעשות, אני והילה היינו רק שתיים.) "שנלך למעונות?" שאל וולף, קולו נמוך. "אבל אסור להכניס בנים אחרי 10 בערב…" עניתי, מגהקת. הבירה הרגה אותי ועיוותה לי את הקיבה. בקרוב אצטרך להקיא, כך הרגשתי ולא רציתי לעשות זאת לפניו – עוד לא. הספיק לי שהתנדנדתי וגיהקתי חצי שיכורה.
"אולי כדאי שתלוו אותנו ואחר כך נראה?" התחלנו ללכת. הקמפוס היה חשוך כמעט לחלוטין, רק העורבים נשמעו בו, קולם חד וצורם, חודר לתוך הקור הפנימי שבך. "מה השעה?" שאלתי את וולף. "אחת בלילה", הוא ענה ותמך בי, כי כמעט ונפלתי.
"את מכירה את פרופסור נוימן?" שאל פתאום. "המם…לא." "הוא מלמד מוסיקה. יש לו חדר עם נגן תקליטים אמיתי וישן, וה-מון תקליטים, מעל 2,000 אולי. חלקם המובחר בצרפתית. ואני יודע איפה מחביאים את המפתח… שנלך?" "יש רק בעיה אחת. אנחנו עלולים להיתפס." "בחייך גלי !" צעקה הילה מאחור. "מי יתפוס אותך עכשיו? ערב יום שישי! הקמפוס לחלוטין ריק!!!"
וכך הלכנו לחדר המוסיקה של פרופסור נוימן הזר לי, והלא מוכר, אני, הילה, וולף, אלון, יניב ושרון. היינו שישה.
לא חשבתי לרגע שיש סיכוי, הקטן ביותר בעולם, שהמספר הזה גם עלול להשתנות.
*
הבניין למדעי חברה ואומנות היה ריק לגמרי. אפילו המכונות שתייה וממתקים, שתמיד יש איזשהו מישהו לידן, היו בודדות. "היי, בואו נוציא ממתקים!" קרא שרון שיכור כולו. התחלנו לשלוף מטבעות ולשלשל אותן למכונה, אך הן נתקעו. שיכור ועצבני דפק שרון עם הרגל על המכונה. "בום!" מכה אחת חזקה טלטלה את הכול וכל הממתקים החלו נשפכים מהתופסנים שלהם…. במבות, שמיניות בייגלה, בוטנים אמריקאים, וופלות שוקולד וסוכריות ג'לי החלו להישפך אל תחתית המכונה ולהיפלט משם, כמו פצצה שנורתה. "יא ממתקים!" צעקה הילה, כמעט מחוקה לחלוטין. התחלנו מתכופפים, רכונים על הרצפה, מעמיסים ערימות של חטיפים וממתקים על המעילים שלנו. וככה עם ערמות של אוכל קל נדדנו בבניין הריק והחשוך כמעט לגמרי, שרים שירי ז'אק ברל ושירים אחרים, חלקם דבילים לחלוטין, לטיול יצאנו את התחת השמן של אחותך מצאנו.. על ראש הגבעה עומדת פרה, פותחת סוגרת את התחלת שלה… חיפשנו אחר חדר התקליטים של פרופסור נוימן המהולל.
מצאנו אותו לבסוף, אחרי שיטוט ארוך ואכילה של במבות ושוקולדים. הקיבה התערבלה לי לחלוטין, כול חלק אפשרי כאב לי. מתחת לעציץ ירוק מפלסטיק, היה מוחבא מפתח שחור. "אבל איך ידעת?" שאלתי את וולף בתמיהה. "עבדתי פה פעם". יותר הוא לא פירט, מסתורי כזה. נכנסנו פנימה, שישה שיכורים לחלוטין. החדר היה קטן וצפוף, אבל חמים יחסית, ואכן היה בו נגן תקליטים ישן וערמות מסודרות של מאות תקליטים, מסודרים על גבי המדפים. "הי,זה כמו גלי צה"ל"… מלמלה הילה מתנדנדת ומעבירה את קצות אצבעותיה על העטיפות. "לא,זה כמו הABC…" ענה לה יניב. (תחנת רדיו בריטית.) "היי,איזה קטע! יש פה את נחמה הנדל!" קרא אלון. "נחמה הנדל!" ענינו בצעקה. התפרענו לחלוטין. שמנו לשמיעה אולי 20 תקליטים, אני לא מגזימה. בלגנו הכול. יכולנו להמשיך עד הבוקר אם לא הייתי חוטפת כזה עיוות שהייתי מוכרחה להקיא. "אני צריכה להקיא…" מלמלתי וכשלתי החוצה. השירותים, למזלי הרב, היו ממש ממול. רצתי לשירותי הנכים, הגדולים והמרווחים, והקאתי הכול – ממתקים, והאוכל שהיה שם לפני, ספגטי וגבינה, הכול שכב בשירותים עם בועות מגעילות של בירה מעל.
הקאתי עד שהברכיים שלי רעדו כל כך שכבר לא יכולתי יותר להחזיק מעמד ונפלתי על הרצפה, ממשיכה להקיא תוך כדי שאני מורידה שוב ושוב את המים באסלה, כי כבר לא נשאר מספיק מקום.
אוי איזה גועל חשבתי, אני לא מאמינה שזה קורה לי ועוד בדייט ראשון, כל הבגדים לפח…
הילה באה לעזור לי. "את בסדר?" הנהנתי לאות הן, לא ממש מסוגלת להוציא הגה מפי, כשהיא החלה סיבוב פרטי משל עצמה. "בטח גם הבנים מקיאים" הצלחנו לצחקק בשקט. "איזו פגישה מוזרההה."
*
חזרנו לבנים. הם כבר סידרו את החדר ונעלו אותו בחזרה. "איזה בלגן" אמר אלון. "מה השעה?" ביררתי. היה זה כבר 3 לפנות בוקר. "שנחזור?" התחלנו לחזור בחזרה. "רוצים עוד ממתקים?" יניב ניסה להתבדח, שהחושך השתלט פתאום על הקומה לחלוטין. "מה קרה?" כולם נכנסו לפאניקה. "מכת חושך. הנה יש לי פלאפון זוהר בחושך." וולף הוציא את הפלאפון שלו והאיר איתו. התחלנו להתקדם לאט לאט, קצת מגששים שהפלאפונים של וולף והילה מאירים לנו כמה שאפשר את הדרך. "תודה לאל שאנחנו במאה העשרים ואחת" ניסה להתבדח וולף, "תארו לעצמכם מה היה קורה עכשיו ללא הפלאפונים. רק נגיע למדרגות וכבר יהיה אור בקומה בתחת". זה היה ממש מוזר – פתאום, באמצע החיים, הפסקת חשמל. המשכנו ללכת, כשבום אדיר נשמע והרעיד את כל הבניין כמעט. "מה זה היה?" עצרתי, מבוהלת נורא. "בואי גלי, בואי נלך" משכה אותי הילה. "לא רוצה. מה זה היה?" "נו מה זה משנה?אני לא יודעת. בואי כבר." הילה נשמעה על גבול ההיסטריה בעצמה. המשכנו ללכת, אבל עוד בום נשמע. זה נשמע כאילו… כאילו אדם חוצב ברצפת הבניין, כאילו ענק מהאגדות קם לתחייה ומתפרע בהתקף חרדה…
התחלנו להאיץ את צעדנו, בחשכה שמוארת על ידי שני פלאפונים בלבד, כשהסוללה של אחד מהם, של הילה – לפתע הסתיימה. "שיט!" היא צעקה. "נגמרה לי הסוללה הבת זונה!" הרעש הלך והתגבר, כאילו חבורת ענקיים השתלטה על הבניין, ואילו אנחנו היינו עדיין די רחוקים מהמדרגות עצמן, שייקחו אותנו מכל חשכת האופל הזו, שהשתלטה פתאום. "בום!!" עכשיו הרעש נשמע ממש מאחורינו, לידנו. "אימא!" צרחנו יחד אני והילה. "אימא לא פה…" אמר שרון בהומור מתובל בעצב. זה נשמע כמו… זה נשמע כמו גרזן… "לחשה הילה בבהילות.
"תפסיקי לדבר שטויות ולהלחיץ את כולם." פקד עליה וולף. "בואו נעוף מיפה. עכשיו." המשכתי ללכת מעודדת מהפיקוד שוולף לקח, כשפתאום נתקלתי במשהו ועפתי, השתטחתי על הרצפה. "מה זה היה? גלי את בסדר? על מה נפלת?"
"אני לא יודעת! תאירו את זה!!" וולף האיר עם הפלאפון שלו על הרצפה. נשמתי מהר. רציתי לצרוח אבל הקול שלי לא יצא. ההלם, הפחד, הזוועה.
כי כשוולף האיר על הרצפה, אז הואר לו, הואר לו ראש, ראש של ממש, ראש אמיתי, ראש של אדם, כרות, ראש של אדם מת, עם עיניו הכחולות הבהירות, הקרות, המתות שבהו ישר בנו, בי.
לא הצלחתי להתאפק וצרחתי.
היה זה פרופסור נוימן, ועכשיו כשראיתי את הראש הכרות שלו – אז מיד ידעתי שזה הוא.

אולי הצרחה שלי היא זו שנתנה לו בוודאות להבין היכן אנחנו, ואולי לא. זה לא ממש משנה כי פתאום, מהר מאוד, בזמן שאני עוד הייתי על הרצפה, ישובה, הוא התקרב אלינו. שמענו רק את צעדיו ולא הצלחנו לראות שום דבר ברור. התחלנו לרוץ, לנוס, קמתי כשאני מדדה על הקרסול שעיקמתי. רצנו ועל כל החלק הזה של הקומה, היו מפוזרים חלקי גופות מבותרים, יכולת להרגיש אותם כשרצת, כשנפלת, השטחת עליהם, על ראשים ערופים, עיניים שנשלפו מחוריהם, גפיים שעוד זזו מס' דקות אחרי הביתור הטרי, הכול כך טרי…
זה היה סיוט. הריח, הריח היה פתאום בכל מקום, ריח של דם, של טינופת: ריח של נבלה סרוחה. לא הבנתי איך לא הבחנו בו קודם?! רצנו ברחבי הקומה והוא, מי שהוא לא יהיה רדף אחרינו. באותו שלב לא ידענו מי הוא, מה הוא ואיזה כלי נשק בעצם יש לו. ידענו רק שאנחנו לבד בקמפוס חשוך שלא החשיך סתם, כי לכל דבר יש סיבה. מסתבר שמי שאמר את זה – ידע היטב מה הוא אומר.
עפתי על שקית במבה ומעכתי אותה תחת רגלי. ראשי נתקע בין ארבעת רגליו של כיסא שעמד שם. ניסיתי נואשות להילחץ כשמכה כלשהי שברה את לוח הכיסא לשניים. הבטתי וצרחתי. שם היו הפנים שלו בכל החושך הזה: פנים מכוסות עם סדין או מסכת סקי והיה לו משהו שהוא אחז ביד… החושך הקשה עלי לראות. והייתי כל כך קרובה למדרגות, האור מהקומה השנייה חדר למעלה והקל עלי מעט, אם הוא רק ילך איכשהו אני אולי אצליח להיחלץ ולרדת למטה…
הוא הניף את המשהו שלו שנראה לי כמו גרזן על פני. צרחתי. בעטתי ברגלי כלפי מעלה, כמו דג שנלכד ברשת, כמו צבי שראשו נתפס בין ענפיו של עץ. בעטתי בלי הכוונה ברגליי ופגעתי בו, כנראה, כי הוא פלט צעקה נמוכה. תפסתי את עצמי בכוח, אחזתי בשפיות שנשארה לי ובעטתי בו שוב. הפעם הוא צעק חזק יותר. בעטתי שוב… לא רואה בכלל לאן אני בועטת אבל בכל זאת מנסה להציל את חיי. העפתי אותו ממני כשאני בועטת כמו חיקוי גרוע ביותר של ברוס לי, שמסתבר שהוא עזר.
התחלתי לרוץ לכיוון האור, לקומה מתחת.
"גלי בואי לפה, גלי בואי לפה, בואי!" שמעתי את הילה צורחת. היא התחבאה יחד עם אלון בחדר אחסון קטן וסגור, רצתי לשם, כשנכנסתי היא טרקה חזק את הדלת. "אל תדאגי" הילה לחשה "חסמנו את הדלת. יהיה לו קשה לפתוח אותה. העיקר שאת בסדר."
נתנו ידיים בחשכה. וולף?שאלתי. שרון? יניב? "אנחנו לא יודעים," ענה אלון מותש. "אנחנו פשוט לא יודעים." "אתם יודעים מה הוא מחזיק?" שאלתי בלחש." "גרזן או משהו כזה." "כן גרזן." אני לא יודעת כמה זמן עבר עד שהילה שאלה "אתם חושבים שכבר אפשר לצאת? אין לי אוויר לנשום פה." ואז כאילו, היא הזמינה את זה, רעש אדיר נשמע ופיסה מהדלת עפה ישר פנימה, אל תוך החדר. "הוא שובר את הדלת!," צרחה הילה, "הוא שובר את הדלת המזוינת!!" צרחנו. התחלנו לטפס על כיסאות ושולחנות שבורים שנועדו לתיקון, החור שנפער בדלת הלך וגדל ולא היה שום חלון לברוח ממנו, בטח לא מהקומה השלישית. הוא יצר חור מספיק גדול כדי שיוכל לעמוד בפתחו ולבהות בנו. "אני מפחדת…" לחשה הילה באימה. "מי אתה? מי אתה ומה אתה רוצה מאיתנו?" שאל אלון בקול רועד.
הוא פסע קדימה ונכנס לחדר שבו כביכול התחבאנו מפניו, דרך החור שהוא עצמו יצר, והניף את הדבר הזה שלו באוויר. זה לא היה גרזן רגיל,זה היה הגרזן שהיה שייך למטף של כיבוי האש, האדום והחד הזה, עם להב בצבע כסף מבריק בקצהו… הוא הניף אותו באוויר, שוב ושוב, מתקדם לעברנו. הילה צרחה. אלון נעמד מולו, בשיא הטיפשות, זקוף. "אלון,לא!" צרחנו. "אתה רוצה אותי? כן? אז בוא, בוא קח אותי, עכשיו." הוא סימן לנו בראש שלו, סימן קטן, לצד שמאל. "אלון לא, בבקשה…" הילה מיררה בבכי. "גלי קחי אותה ולכי עכשיו!" הוא צרח. תפסתי ביד של הילה ורצנו, בורחות. הסתובבנו והיה מאוחר מדי – הוא תקע באלון, בחזהו של אלון את הגרזן שלו שוב ושוב. עמדנו מהופנטות עד שאלון נפל על הרצפה, מדמם כולו, דם נפלט מפיו, על החולצה הלבנה. ואז הוא הסתובב לעברנו וניקה את הגרזן ביד. הסתובבנו בחזרה, צורחות ורצות כמו מטורפות. כמו זוג חברות שרוצח פסיכופת ולא ידוע דולק אחריהן ללא סיבה בעוד סרט אימה סוג ז'. רק שזה לא היה סרט, זו הייתה המציאות.

*
הקמפוס היה עדיין ריק. וחשוך כמעט לחלוטין. פנס רחוב האיר את החלק שבו הלכנו. הדשא שהיה מפוזר מסביב… טוב, הוא עדיין היה דשא כמובן ,זה לא שעקרו אותו או משהו כזה. זה רק שהדשא נהפך לדשא מסוג אחר, דשא ששום בוטניקאי לא היה חולם לגדל בסיוטים הכי שחורים שלו. דשא מגואל בדם, ועמוס סטודנטים, כמו כל יום רגיל, רק שהפעם הם בילו בו את הבילוי האחרון שלהם בתור גופות. "מה נעשה?" שאלתי בקול קטן. "נלך לפאב. לשם הוא לא יבוא קדימה." ענתה הילה. וכך המשכנו ללכת.

שהגענו, הפאב היה מואר מבחוץ, וזה היה סימן טוב. מוסיקה נשמעה וזה היה סימן עוד יותר טוב. לפה הוא לא הספיק להגיע. עדיין לא. לא הבנו איך הוא השתלט ככה על מחצית מהקמפוס, אבל היינו בטוחות שבתוך הפאב ישנו מישהו בעל פלאפון שנוכל להתקשר ממנו ולהזעיק עזרה. נוכל להתקשר מכאן למשטרה. נכנסנו פנימה. כמו בכל סרט אימה, הדלת מאחורינו נטרקה. מיד ידענו שטעינו ובגדול: שהאור והמוסיקה הושארו רק כדי להטעות אותנו בכוונה. הריח של הדם עמד בכל מקום. המוסיקה נבעה מדיסק שחזר על עצמו כל הזמן. מוסיקה שקטה, עצובה, שירי בלוז שחדרו לנשמה. המקום עצמו… שימי, המוזג הכי חמוד בעולם, ישב על הישבן שלו מכוון הישר אלינו, סכין נעוצה בליבו, דם וחתיכות עור שפוכות על חולצתו. יפית המלצרית נחתכה לשניים: פלג הגוף העליון שלה עם החזה שלעולם כבר לא יעלה וירד יותר היה תקוע על הבר, כמו בובה בחלון ראווה, בובה משוסעת. רגליה היו זרוקות באמצע החדר, מפוסקות לשניים ותחתוניה מופשלים. מסכנה.. לא רצינו לדעת מה היא עברה לפני שהיא מצאה את עצמה ככה. חלק מהחברה שלמדנו איתם, שהכרנו אותם, שפטפטנו והחלפנו חומר ללימודים היה שם… כולם מתים. נרצחים ומתים.
"בואי," אמרה הילה, "אין מה לעשות פה. כולם מתים. נלך." פנינו לדלת ודחפנו אותה. היא לא זזה. דחפנו חזק יותר, נשענו ולחצנו אבל…
היא הייתה נעולה. הבן זונה נעל אותה, נעל אותנו בפנים.
סרט האימה עדיין לא נגמר, הוא רק שינה מיקום ותפאורה. אבל השחקנים הראשיים – עדיין ישנם.
*
"לך תזדיין!" צרחה הילה בקולי קולות. "פשוט לך תזדיין!" הבטתי בה מיואשת. ניגשתי אל הטלפון. "אלוהים בבקשה, אלוהים בבקשה…" התפללתי קול רם. הרמתי את האפרכסת. היא הייתה חתוכה, כמובן. "הילה" אמרתי. "הפלאפון שלך. אולי נשארה קצת סוללה בכל זאת." "שיט, נכון איזה טיפשה אני!" היא הוציאה את הפלאפון מהכיס ולחצה. רעש נשמע מבחוץ. "הילה מהר,הוא עומד להיכנס…" "אבל זה לא נלחץ גלי. זה לא נפתח!" "תביאי לי!" חטפתי את הפלאפון מהיד שלה. לחצתי חזק ושוב פעם ושוב – ושום דבר, הפלאפון מת. הרעש הדלת נשמע חזק יותר, ציריה חרקו והיא נפתחה. צרחנו בלי שליטה. הוא עמד בפתח. לא היה לאן לזוז, הכול ממילא היה עם גופות של אנשים שעד לא מזמן, עד שהוא בא – היו חיים. הבטתי בו בחוסר עניין. "אז מה? החלטת לעשות 'הצעקה 5' משל עצמך? דבר איתי, אני לא מבינה." הדמות פערה את משהו שאולי היה פיה, אולי לא, לעולם אין לדעת מה מסתתר מאחורי המסכה, וצחקה. או לפחות ככה זה נשמע. זה היה צחוק נורא, לא הייתה בו טיפה אחת של חיים, רק קולו של המוות נשמע.
הוא המשיך לצחוק… וניגש אלינו. זזנו לאחור. הילה תפסה בידי ורצה. אבל לאן? רציתי לצרוח לה, הדלת הרי סגורה, הוא נעל אותה בחזרה! היא גררה אותי אל שירותי הנשים שהיו בפאב. הוא רץ אחרינו. הילה סגרה את הדלת ואמרה "הישעני עליה." "השתגעת?" "גלי עשי כבר מה שאני אומרת לך!" היא טיפסה על הכיור, מנסה להגיע אל החלון. היא פתחה אותו, מאובק וצורם כולו, חרקני, כל כך קשה לפתיחה. דפיקה נשמעה על הדלת. בכל מצב אחר זו הייתה נשמעת דפיקה רגילה, כמעט כמו החבר שלך שמחכה לך. "גלי,מהר!" יכולתי להרגיש את הגרזן שלו שורט את הצד השני של הדלת עליה נשענתי. "נו כבר קיבינימאט!! קדימה חתיכת זין!" הוא שמע לה ונפתח רק למחצה. "שיט!זין! טוב זה יותר טוב מכלום. בואי קודם את ראשונה." "מה פתאום, קודם את. את פתחת את זה." הבטתי בה מפוחדת נורא. "גלי, אין לנו זמן לשטויות שלך! את יותר רזה אז קדימה!" "אני לא יוצאת בלעדייך…" היא משכה אותי חזק ביד והעלתה אותי על השיש, דוחפת אותי קדימה. "הילה אני לא יוצאת בלעדייך…" מלמלתי שכבר חצי מגופי היה בחוץ העוד היא ממשיכה לדחוף אותי. בינתיים, הוא הצליח לפרוץ את הדלת ועמד עם הגרזן שלו מונף כלפיה מעלה, מביט בי, חצי בפנים וחצי בחוץ, הילה ממשיכה ודוחפת אותי.

נפלתי החוצה בבת אחת. "הילה!" צרחתי. "הילה קדימה נו בואי כבר!!" היא טיפסה ושרבבה את רגליה החוצה .היא שכבה על הצד הפנימי של החלון. "תעזרי לי!" משכתי אותה החוצה אבל הוא היה מהיר יותר. היא שרבבה את כל גופה, עד לצווארה, והוא התקדם, יכולתי לראות את הצל שלו מבחוץ…. "הילה נו כבר, הוא מאחורייך!" צרחתי חזק, ללא שליטה. "הילה, לא בבקשה!!!!!" היא הביטה בי, הוא הביט בי, עיניים בתוך מסכה, והוא סגר את החלון החד על צווארה, ראשה נכרת מיד, וכל הזגוגית נשטפה בדם שלה, גופה נפל החוצה, לידי, מפרפר, גופה של חברתי הכי טובה ביותר, לידי, בחצר, וראשה שם, ערוף, בפנים. צרחתי ובכיתי, עומדת ליד הגוף שלה ללא הראש, לא מצליחה לזוז. החלון נפתח. מישהו ניקה את הדם, יד כלשהי. היד שלו. הוא עמד בחלון, מביט בי. ואז הוא התחיל לטפס, משתחל גם כן.

פתחתי את הפה ורצתי, צורחת ובוכה. רצתי הכי מהר שהרגליים האומללות שלי לקחו אותי, רצתי ורצתי, כמו שלא ארוץ עוד לעולם.

*
הוא רדף אחרי. הוא רדף אחרי בכל הקמפוס. רצתי ורצתי, חסרת אוויר ונשימה, והוא אחרי. מרחוק, מהפאב, נשמע שוב שיר של זאק ברל. השחר עלה. רצתי, כושלת בין גוויות, מכוניות חונות, ספסלים, עצים, אבנים. הנחתי שעכשיו נשארנו רק אני והוא בכל הקמפוס, לגמרי לבד. הגעתי מול ביה"ס לרפואה. נשמתי עמוק ושקלתי האם להיכנס פנימה או להמשיך לברוח כשראיתי אותו רץ, מתקרב אלי. שעטתי פנימה. כוח ההישרדות אחז בי. לא הכרתי את הבניין ובכל זאת רצתי בין החדרים, כאחוזת תזזית. החיים שלי היו תלויים בזה. אם אמות או אחיה. אם אשרוד או ארצח. לא רציתי למות כמו האחרים. רציתי לשרוד, רציתי לשרוד רק כדי לספר. נכנסתי לחדרים, סוגרת דלתות, עומדת מתנשמת והוא מנפץ אותן עם הגרזן שלו ואני רצה לחדר אחר, צורחת כמו כל שחקנית סוג ג' בזוועתון עלוב וזול. הגעתי בריצה שלי, אל תוך המעבדות. כאן מנתחים גופות ובקרוב ינתחו את שלי… צמרמורת אחזה בי. הוא נכנס אחרי והיה נראה שגם הכוח שלו, כמו שלי, הולך ואוזל. היינו ליד מיטה שמעליה היה מכשיר ארוך שסורק ומצלם את הגוף מבפנים… כמו בדיקת CT שכזו. פתאום עלה בי רעיון. אני מהצד האחד של המיטה. הוא מהצד השני. פניתי מהר ונשכבתי בה, במכונה הזו, והפעלתי אותה. מהר-מהר-מהר!!! המכשיר צילום ירד לאט מדי על גופי העדיין חי והשוכב, מחכה, הוא הניף את גרזנו מעליי כמעט כורת אותי לשניים, כשהמכשיר סגר עליי והחל לצלם… הוא לא הספיק לקלוט בכלל מה הוא עושה כשהגרזן שלו פגע במכונה העובדת, ונדבק עליה בזרם חשמלי מזמזם וארוך… הוא התחשמל כולו ועף אל הרצפה.
לקחתי את הזמן כדי להיות בטוחה שהוא באמת מת. שזו לא הצגה. קמתי מהמכונה וניגשתי אליו. רציתי לראות מי זה, מי זה האיש שחיסל את החברה הכי טובה שלי ועשרות סטודנטים אחרים וחפים מכל פשע שלא עשו דבר, מלבד לחיות.
אז הורדתי את המסכה שלו. וצרחתי.
צרחתי חזק. חזק כל כך, שעד היום אני מתעוררת בלילות רדופי סיוטים, מזיעה, שומעת את הצרחה ההיא, הצרחה שלי, מתנגנת בתוך הראש שלי.

ז'אק ברל הביט בי. וזו לא הייתה מתיחה. ז'אק ברל הזמר האהוב עלי והמת, מת מזה זמן רב כל כך, ז'אק ברל שרצח את כל קמפוס האוניברסיטה באותו הלילה ממש והשאיר ניצולה אחת – אותי , הביט בי.
אחר כך, בעיתון, קראתי שהמשטרה מוסרת שזהות הרוצח לא ידועה כי הרוצח עטה מסכה של הזמר ז'אק ברל אך בגלל ההתחשמלות, הם לא הצליחו לקלף אותה מפניו.
אבל אני ידעתי.
באמת שידעתי.
ולא יכולתי לשמוע עוד שנסונים בצרפתית, לעולם.