3. התמכרות חוצת גבולות

"דוקטור, אני חושבת שראיתי שסודה מתחיל להתעורר," פנתה דיאה המתמחה לדוקטור אייזמן.
"ששש.. מבקרים כבר התחילו להיכנס למחלקה ואם תסתכלי פעם נוספת תיווכחי שהילד עדיין ישן כמו בול עץ," נזף הרופא בן הדור הישן. "חוץ מזה, דברי חלש יותר ותפסיקי לקרוא לו סודה. ידוע לך היטב שיש לו שם מכובד בהחלט – מיקלה רוזנבאום." הרופא השתתק לרגע לפני שהרים מעט את קולו: "את יודעת, כמו מוריס רוזנבאום, קצין המשטרה מוריס רוזנבאום."
עכשיו גם דיאה הבחינה בקצין רוזנבאום גבה הקומה שנכנס למחלקה. היום, משום מה, הקדים הקצין לביקור היומי של בנו בן השש עשרה, שבחר לא רק להיות האדם הראשון מזה שלוש מאות ושלושים שנה שהתמכר לחומר שאינו תרכובת ביולוגית, אלא גם מצא את מושא ההתמכרות המוזר ביותר שאפשר להעלות על הדעת – סודה לשתייה.
"צהריים טובים, דוקטור," נעמד הקצין קרוב מידי לרופא התורן, מאלץ אותו לשאת את מבטו מעלה עד כדי חשש לנקע צווארי. "מתי אני לוקח את הילד הביתה?"
"עוד מוקדם לדעת, אישי הטוב, עוד מוקדם," הניד הרופא בראשו במחווה שחציה הן וחציה לאו. "רמת הסודה בדמו של מיקלה ממשיכה לרדת וזה בהחלט מעודד." הוא הסב מבטו לעבר דיאה שעמדה מאחוריו, סמוקה מעט. "התוכלי לחזור באוזני הקצין על הדיאגנוזה שלך, ברוב טובך?"
דיאה התקדמה שני צעדים ונעמדה לצידו של הרופא הבכיר, נעצה מבטה בעיניו של הקצין ואמרה ברצינות: "האדון הצעיר, מיקלה רוזנבאום, מתחיל לגלות סימנים משביעי רצון של התעוררות משנת ה… אה… סודה שלו."
"טוב מאוד," חייך הקצין, נאבק ברצונו ללטף את שערה המתולתל של הרופאה הצעירה, שהזכיר לו את הפודל שלו מגיל שש, שנוצי. "וכעת אם תסלחו לי," הוסיף בנימה רשמית, "אגש למיקלה שלי."
הקצין רוזנבאום נעמד לצד מיטת בנו, גופו הגדול מטיל צל על החדר כולו, על שלוש המיטות שבו. הוא הינהן בחטף לעבר שומעכיר הקשיש שהצדיע לו. "אין חדשות המפקד," המתיק הקשיש המוקמט סוד סודי בהחלט, "הכל שקט בגיזרתנו."
"טוב מאוד," נהם הקצין. "תמשיך בעבודה הטובה," הוסיף קריצה רבת משמעות בעודו שולף מתיק הצד בקבוק שתייה סודה לימון, מכונת גילוח מסוג "לייזר" וכמה חוברות קומיקס מסדרת "דין דן השקוף".
ממש ביום לפני שהבן החנון שלו הספיק להסתבך בצרה המוזרה הזאת, הוא היה אמור ללמד אותו איך לגלח את חתימת השפם באמצעות לייזר ממוקד מאותה המכונה שבה השתמש הוא עצמו בגיל שש עשרה. הוא קיווה שטקס הבגרות המיועד ישכנע את מיקלה להתעורר כבר ולחזור הביתה. לא די שאמא של מיקלה, מונטה, הגרושה שהשטן שלח לו ישר משמיים כדי למרר את חייו הארוכים מידי, מאשימה אותו במצב המוזר הזה, הרי שהמצב הזה גם הפך אותו ללעג במחוז כולו.
אם כבר להתמכר, הזדעף הקצין לעצמו בפעם המי יודע כמה, הרי יכול היה הילד היקר שלי למצוא לא אחד אלא מאה וחמישים תענוגיים סטנדרטיים. מי אם לא אני יכול לספק לו כאלה בארגזים מההחרמות של המחלקה.
"נו טוב," נאנח השוטר הגדול, מתיישב על המיטה הריקה שחרקה תחת כובד משקלו, מיקלה אף פעם לא היה ילד סטנדרטי.
בעוד השוטר הגדול מהרהר בתעלולים שנהג מיקלה לבצע בכל פעם שביקר בתחנה (שינוי תדרי רובי השקטוקים, השלכת נקניקי בשר אמיתיים (!) לכלבי המשטרה הרובו – ביולוגיים K – 9000, צילום החזה של הסמלת בי במצלמת השיקוף ועוד כהנה וכהנה) הירהר מיקלה, בשנתו, בשורה ארוכה כתולעת של אבקה לבנה, שאותה הוא עמד להסניף לתוך האף שלו. אבל איש, גם לא הרופאים, לא ידע שהסודה לשתייה הייתה רק חלק מהטקס המקדים לדבר האמיתי. הדבר המענג ביותר, החוויה העילאית ביותר שגרמה למיקלה השובב להתמכר אליה בכל מעודו. המסע לעבר.
העבר שבו הוא למד איך להסניף. העבר שבו לא היו יצירי כילאיים רובו – ביולוגיים. עבר שבו אנשים התרבו כמה שרק רצו ויותר מכך – באופן העתיק ההוא, שיצא כבר מזמן מהאופנה. עבר שבו היה דבר נוסף שעדיין היה באופנה, ושהיה מרתק כל כך, מרגש כל כך.
מוות.
ראשיתו של דבר הייתה בגיל עשר, בפעם הראשונה שמיקלה מצא את שקית ההפתעות של אבא, שאז עדיין היה נשוי פחות או יותר באושר, לגרושתו לעתיד. המחלקה שאבא – הקצין רוזנבאום, עמד בראשה, הייתה כר פורה למציאות ואין להתפלא על כך. הרי תפקידה מאז ומתמיד היה אחד – למצוא את אותן ההפתעות ולהחרים אותם. יום ולילה הסתובבו אנשי מחלקת ההחרמות ברחבי העיר תל-הטן, והחרימו כל מה שצעירים שטופי שעמום השיגו לעצמם בדרכים לא דרכים. המבורגר בלתי משועתק, אבקת שמן-כוהל מערפלת חושים, פחיות מימן אציטלי דביק, מסוף אל – נוירוני עתיק ונדיר שרק חנון אחד ממיליון הצליח להתאים ולחבר לממשק-ביו עצמי בלי להזדקק אחר כך לטיפול פסיכו-מוטורי-סנסורי- אנטי רגרסטיבי.
את שקית ההפתעות נהג להחביא הקצין רוזנבאום בעליית הגג שבביתם, עטורת קורי העכביש והאבק, רק מפני שהוא היה חייב (מבחינה מקצועית כמובן) לבדוק מה מוצאים הצעירים הטובים של תל-הטן בשללם הבלתי מורשה. ורק מכיוון שרוזנבאום לא הספיק להעביר את אותה מציאה מיוחדת במינה להשמדה מיתרית במכון העירוני לטיהור המידות מצא מיקלה מה שמצא. עבר מה שעבר. וסופו היה להתמכר לסודה לשתייה. אותה אבקה לבנה ותמימה. כל כך תמימה עד שאיש לא היה מעלה בדעתו לעולם להכניס אותה לרשימת החומרים המועמדים להעברה להשמדה במכון לטיהור המידות.
אבל כאמור, לא הסודה הייתה העיקר כי אם אותו אביזר תמים למראה שהקצין רוזנבאום לא הקדיש לו, כשנתגלגל לידיו, צל צילה של תשומת לב. היה זה חפץ צנוע למראה, מעין מחמם אוזניים בלתי יעיל להפליא. לא תהיה זו השערה בלתי מבוססת אם נניח שאותו מחמם אוזניים לא היה מחמם אוזניים כלל. החפץ "שלא היה מחמם אוזניים כלל וכלל" היה למעשה חפץ פשוט יחסית, שאותו היו מזהים אנשי העבר הרחוק, שחיו זמן קצר אחרי שאנשי המערות פינו את מקומם, כאוזניות שהתחברו למכשיר העתיק ווקמן.
גם מיקלה הצעיר לא היה מקדיש לאותן אוזניות מחשבה נוספת לולא שמע, בעודו נובר בשקית ההפתעות שבעליית הגג המאובקת, את צעדיו הכבדים של אביו הקצין עושים את דרכם היישר לעברו. אז סודה, שבאותם ימים איש עדיין לא חלם אפילו לכנותו בשם זה, חטף את הדבר הראשון שנפל לו לידיים ומיהר להתחבא מאחורי חפץ גדול ובלתי מעניין שתפס את מרבית עליית הגג (דבר מה מוזר שנודע פעם בשם פסנתר כנף ואשר הממשק שלו עם הגורם האנושי היה מוזר מידי אפילו לצעיר סקרן כמו מיקלה.)
אותן אוזניות מוזרות למראה היטלטלו בכיס-הביו האישי של מיקלה לא פחות משבוע ימים לפני שניזכר בהם. שבוע נוסף חלף לפני שנבר מספיק עמוק במאגר הלאומי ומצא את התשובה לשאלה הרת הגורל "למה הן נועדו", ועוד שבוע חלף עד שמצא מתאם ישן, כמעט עתיק, שבעזרתו הצליח לחבר את האוזניות למסופון הביו האישי שלו. ומדובר כמובן במסופון החדיש ביותר, הדגם האופנתי שממוקם במרכז פיקת ברך ימין, מאחורי המקום שבו הג'ינס קרוע. חשוב כמובן שהג'ינס יהיה מהסוג הנכון, אם אתה לא רוצה להפוך לבדיחה של השכונה – ג'ינס ליב אייס. מיותר להגיד שאם סודה יתעורר, (אני חומד לצון כמובן, כשהוא יתעורר) לא הג'ינס יהפוך אותו לבדיחה של השכונה. אבל אנחנו סוטים יותר מידי ממחממי האוזניים – שאינם מחממי אוזניים, אלא אוזניות של ווקמן, לפחות בערך. מיד ברגע שחוברו האוזניות אל המסופון ידע מיקלה שלא מדובר בווקמן סטנדרטי ושההפתעה הזו שמצא היא ההפתעה הגדולה ביותר של החיים שלו.
מיקלה מצא עצמו מסניף אבקה לבנה, שממש, אבל ממש לא הייתה סודה לשתייה. למען האמת מיקלה עצמו לא היה האיש שהסניף את אותה אבקה לבנה אלא האיש שגופו של מיקלה התמזג לתוכו כמו שגביש סוכר מתמזג בכוס מלאה במים. וכמו אותו גביש סוכר, גם מיקלה, המתמזג, והמסניף (הממוזג?) לא היו בדיוק ערים למתרחש. הם גם לא ידעו שהמטען הגנטי שלהם היה זהה במאת האחוזים.
מיקלה, באותה מידה שהיה שובב, היה פיקח ונבון. כמעט מיד הבין האיש הצעיר שבאופן כלשהו המכשיר שלח אותו לעבר. השורה הלבנה שמצא את עצמו בוהה בה התמקמה על עיתון יומי מנייר (!!!) דבר שאפילו בלי שהצטרך להתייעץ במסופון שלו ידע היטב שלא קיים בעולם לפחות מהשנה שבה צעד האדם הראשון על השמש.
מיקלה, שכבר עבר דבר אחד או שניים בחיים, שם לב שהגוף שלו מתחיל להגיב לאותה אבקה לבנה מוזרה. האף שלו התחיל לגרד, והוא רצה להתעטש יותר מאי פעם, אבל זרם האבקה שהמשיך ונכנס פנימה עשה את העיטוש לבלתי אפשרי. גם העובדה שמיקלה חי יובלות שנים בעתיד הפכה את העיטוש לבעייתי במקצת.
ובכל מקרה, חיש מהר שכח מיקלה את רצונו העז להתעטש, כאשר המסניף החצי מקצועי איבד את שיווי משקלו (את שיקול הדעת שלו הוא איבד הרבה קודם), ומעד היישר לעבר אסלה לא נקייה במיוחד. זו הייתה הפעם הראשונה שמיקלה מת. כלומר, שמיקלה הרגיש את מה שהרגיש איש שסוגר את הבאסטה באופן סופי ומוחלט. אפילו שהאיש שמיקלה מצא את עצמו בתוכו לא יוכל להעריך את הייחודיות שבדבר, הבה ניקח לעצמנו שנייה להרהר בשיתוף הפעולה הנדיר יחסית, שבין אסלה לאבקה לבנה מסוג לא כל כך חוקי, שהביאו לקיצם חיים. וראוי שנקדיש אפילו יותר משנייה נוספת של דומיה לזכר חיים שהסתיימו. חיים שהיו אמנם של איש לא מבריק במיוחד, אבל ראויים להוקרה כמו של כל אחד אחר.
ההרגשה של המוות הפכה את התחושה שהעבירה האבקה הלבנה במורד גוו של מיקלה לאין ולאפס. זו הייתה נקודה אחת קצרה, קצרצרה, במרחבי החלל והזמן, הרף עין אחד, שבו התרכזו חוויות החיים של איש אחד (למרבה המזל לא של מיקלה עצמו) לשיא שאין בעולם כדוגמתו. בנקודה הזו התרכזו כל העצב והשמחה של ביש גדא אחד, כל הסבל שסבל והתענוגות שהתענג עליהם, כל החלומות, הייאוש, המסע, האובדן, והתקווה של איש אחד.
הנשימה של מיקלה נעצרה. ככל הנראה הוא היה מת בעצמו לולא מצא את עצמו ברגע הבא על מיטתו, מפרכס בעווית. כשהתאושש במידה מספקת על מנת שיוכל להתרומם לישיבה (מעשה גבורה שהצריך יותר משעה ומחצה) הבחין שמתאם הווקמן שבפיקת הברך נשמט ומתנודד כמטוטלת לצד הרגל. יתכן שמישהו אחר היה מוצא את החוויה המסעירה קצת מטלטלת מידי. אבל לא מיקלה. הוא ידע מיד שהוא חייב לנסות שוב את הווקמן יוצא הדופן. כל כך הרבה חוויות מדהימות הוא יוכל למצוא בעבר ששום מציאה מאלה שהחרים אבא לא תתקרב אליהן. ומכל החוויות, החוויה שהוא מקווה למצוא ולגלות, ולו פעם אחת נוספת, היא של אותו מאורע מפליא, מדהים ובלתי ניתן לחיקוי של… ובכן, של סוף.

ורק כדי להרגיע, אם נשאר מישהו מהקוראים היקרים שחושש שמיקלה היקר לא יתעורר, הרשו לי לבשר לכם שגם אני אינני יודע. ולו בשל העובדה שאיש מאיתנו, כותב או קוראי המהדורה הראשונה של "התמכרות חוצת גבולות" לא נתהלך, ככל הנראה, על פני האדמה כשמיקלה יוולד.
אבל אם זה יעודד במשהו – אם יהיה לך מזל אולי מיקלה יבקר אותך ביום מן הימים.
ביקור קצר.