4. סינרגיה ברחוב הראשי של גדרה בדרך לקריית מלאכי

אני שואלת את עצמי, מה היה קורה אילו החלטתי באותו בוקר להישאר בבית, שרועה במיטה מתחת למאוורר תקרה חזק וקוראת ספר של סופר דרום אמריקאי.
הרגשתי רע מאוד בבוקר, אבל חוש האחריות שלי גבר. גררתי את עצמי למקלחת, התלבשתי איכשהו, ובאמת ההרגשה שלי השתפרה. עד שהגעתי לאוטו כבר הרגשתי כמעט טוב, חוץ מתחושת ריחוף קלה, אפשר אפילו לומר, קלה ביותר.
במתנ"ס בקרית מלאכי חיכו לי נשים שהתעניינו בבישול טבעוני. חוש האחריות שלי אמר, אם אאכזב אותן, תהיה להן תחושה שטבעונות ואמינות הן שני דברים שונים. ואולי בגללי, מרוב כעס שהברזתי, הן תלכנה לבשל בשר דווקא. יש לי אחריות כלפיהן, כלפי תרנגולות ותרנגולי הודו ופרות, ויש לי אחריות כלפי ילדים רעבים שמתים מרעב כי במקום לגדל אוכל עבורם מגדלים אוכל עבור בעלי חיים שאחר כך הורגים ואוכלים אותם. ובאירועים כמו פיקניקים של ל"ג בעומר ויום העצמאות, גם סתם זורקים לפח חלקים של יצור שהיה פעם חי, וסוגרים היטב את הפח כדי שיצורים אחרים, כגון חתולים ומכרסמים, לא יבואו וייהנו מזה חס וחלילה.
כרגיל, הרבה מאוד ישב על המצפון שלי באותו בוקר, וכך מצאתי את עצמי יושבת באוטו ומרחפת לכיוון המתנ"ס בקרית מלאכי, לתת שם הרצאה על בישול טבעוני.
הדרך לקריית מלאכי עוברת ברחוב הראשי של גדרה, שהיה נתון בשיפוצים. מנהרות פתוחות נבנו באמצע הכביש, קירות של פח גלי הוצבו מימין משמאל למסלול הנסיעה. נסעתי בריחוף קליל דרך אחת המנהרות האלה, עד שראיתי שפרנסי העיר גדרה עשו מלאכה רצינית ולא הסתפקו במנהרות עיליות פשוטות, אלא אף בנו מנהרה תחתית, ממש מתחת לפני האדמה.
לפי מה שראיתי לפני שנכנסתי למנהרה העילית, ולפי ההיגיון ולפי הנסיעות הקודמות שלי לקריית מלאכי, הייתי צריכה לצאת מן המנהרה התחתית תוך דקות ספורות. אבל לפי השעון שלי נותרה עוד רבע שעה להרצאה, ואני עדיין מרחפת במנהרה. ואז קלטתי שהריחוף הוא לא רק בראש הקצת חולה שלי, אלא שהרכב הישן, הגדול והכבד שלי הפך לרחפת קלילה, שאני לבדי במנהרה, אין רכב לפני ואין רכב מאחורי, ואני מרחפת יותר קרוב לתקרה מאשר לכביש, ובבת אחת, ברגע שהבנתי את זה, הייתי בחוץ ותוך עשר דקות הגעתי מתנשפת למתנ"ס. שתיתי כוס מים, הצגתי את עצמי, והתחלתי לדבר על יתרונות הפרי, הירק, הקטניות והאגוזים לבריאות האישית והכלל אנושית.
ההרצאה התקבלה בהתלהבות רבה. הנשים שמחו שלא גזלתי מהן את האפשרות לאפות עוגות שוקולד לימי ההולדת של הנכדים ("קקאו מכיל חומרים נוגדי חימצון!"), פיתחו תקווה בהשפעות החיוביות של תזונה טבעונית על בריאות הבעל הקשיש, ובקריצות ורוח טובה נפרדנו לשלום.
הלכתי למשרד של המתנ"ס לגבות את הצ'ק שלי. המנהל, מוטי קרסו, הסתכל בי בהפתעה ואמר: "את נראית שונה הבוקר". "מיהרתי קצת…." אמרתי לו "היה לי בוקר מוזר." המנהל הסתכל בי במבט יודע כל וצחקק: "כן, לפי המידע שנתת פה על השפעת התזונה הטבעונית על תפקודי הגוף, אני מתאר לעצמי שיש לך לפעמים בקרים מוזרים…."
לא נשאר לי כוח לפתֵח שיחה, כל מה שרציתי היה לחזור הביתה למיטה, להשתרע מתחת למאוורר, ולקרוא על הרפתקאותיה של גברת דרום אמריקאית אחת צעירה ונועזת. רשמתי קבלה, לקחתי את ההמחאה בתודה, ונכנסתי לאוטו.
כדי לצאת מהחניה בנסיעה אחורנית הסתכלתי במראה האמצעית, ואז ראיתי את זה: השערות הלבנות שצמחו ליד הרקות מזה מספר שנים השחירו, הסנטר הקצת רפוי התמצק, והנימים העדינות בלחיים נעלמו. "אני יותר חולה מכפי שנדמה לי!" אמרתי לעצמי, והתמקדתי בכל כוחי בנסיעה.
בדרך חזרה נסעתי בנתיב הנגדי שלא היה נתון בשיפוצים. הגעתי הביתה באפיסת כוחות, הפעלתי את מאוורר התקרה החזק שלי, ונרדמתי מיד.
התעוררתי באפלולית. הסתכלתי בשעון על המסך של הטלפון. הסתבר שישנתי שעות רבות. התעוררתי מלאת כוח ומרץ, ושאלתי את עצמי מה לעשות עם מלאי הכוחות הבלתי צפוי הזה. ואז דפק מישהו בדלת.
ניגשתי לדלת. הצצתי בעינית. ליד הדלת עמד גבר צעיר לבוש מדים של חיל האוויר. פתחתי את הדלת באופן חלקי. "גברת לאה נתנזון?" "כן, זו אני." "אפשר להיכנס לדבר איתך?" "מי כבודו?" הגבר חייך ואמר "אני רב סרן ד"ר משה אלול. את נסעת היום דרך הרחוב הראשי של גדרה?"
פתחתי את הדלת לרווחה.
האיש נכנס ואני סגרתי את הדלת בקפדנות. בדקתי פעמיים אם נעלתי.
הצבעתי על השולחן בפינת האוכל המחוברת לסלון. האיש התיישב. "מים, מיץ, תה?" שאלתי. "מים בבקשה!" אמר. בחרתי כוס, שטפתי אותה ליתר ביטחון (לעולם לא ייאמר עלי שהגשתי כוס מלוכלכת לאורחי!), התבוננתי בה נגד הנורה לוודא שהיא נקייה, מזגתי לתוכה מים, הנחתי את הכוס על צלוחית, התיישבתי מולו והגשתי לו לשתות.
היה לי צורך לשתף מישהו בחווייה שעברה עלי באותו בוקר. אבל את מי? את מנהל המתנ"ס? חששתי להיראות בפניו כמי שנטרפה עליה דעתה, או שיצאה מהבית חולה ועלולה להדביק את הלקוחות שלו. את אמא שלי? אמא שלי חשבה שאני צריכה להביא ילדים, או לפחות לגדל חתול. אילו סיפרתי לה את מאורעות הבוקר היתה מקבלת אישור לחשש שלה שאני מאבדת את שפיות דעתי מרוב בדידות. אמא שלי, שֶׁרָצה מסדנה לסדנה ומפעילות לפעילות לא מבינה כמה טוב לי ונעים לי להיות לבד בבית, אחרי המאמצים שאני משקיעה בעבודה בהרצאות וסדנאות. אמא שלי היא האדם האחרון לספר לו דברים כאלה.
אולי האקס שלי, חובב מד"ב ומיסתורין שנושא עיניו השמימה כל הזמן בתקווה לראות חללית מרחפת שם בדממה. בעצם, אלמלי הופיע הקצין הרופא בפתח דלתי, יכול להיות שהייתי מתקשרת לבֶּני ומספרת לו על החווייה שעברתי. אבל כפי שאני מכירה אותו, הוא היה מיד מציע לנסוע לשם ולראות במה מדובר, וזה לגמרי הדבר האחרון שרציתי לעשות.
"מצאנו אותך בעזרת מצלמות של אחת החנויות במרכז גדרה שקלטו את מספר הרכב שלך" אמר האיש, ולגם מהמים. "בת כמה את, גברת נתנזון?" "לאה." אמרתי "אני בת ארבעים ושלוש."
האיש חייך. לא היה טעם לדבר איתו על התורשה הטובה שלי ועל שמן שקדים ונבט חיטה שאני מורחת על פני באדיקות. כל זה נכון, אבל ללא ספק קרה משהו הבוקר ששינה את מראה פני, כפי שהבחין בזה מנהל המתנ"ס, כפי שהבחנתי בזה בעצמי, אבל לא היה בכוחי לתהות על זה.
אין צורך ורצוי שלא אדבר יותר מדי, חשבתי לעצמי. הבחור הזה יגיד לי את מה שאני אמורה לדעת. הסתכלתי בו וחיכיתי שידבר.
"את רוצה להתחיל, או שאני אתחיל?" הוא זז קצת באי נוחות בכיסא המטבח הנוח מאוד שלי, רחב ובעל משענת גב גדולה ותומכת. "תתחיל אתה" אמרתי, נאמנה לתחושה שלי שעדיף שהוא ידבר. נזכרתי בנימוסים שלי, חייכתי והוספתי "בבקשה".
משום מה, הוא הסמיק.
"לפני שאני מתחיל, שאלה אחת: הבוקר, היתה דעתך מוסחת קצת, או שהרגשת קצת לא טוב?" "הרגשתי קצת לא טוב" אישרתי "והיתה לי קצת תחושת ריחוף."
כאן עצרתי בדברַי.
"טוב, זה לא סוד שיש כמה בסיסי צבא ליד גדרה" אמר הקצין. "אבל יש אחד מהם, ואני יודע שהיה לך סיווג בטחוני גבוה בצבא, שהוא בסיס סודי של חיל האוויר. פיתחנו בו מכשור לקריאת גלי מוח. המטרה היתה לשמור על דממת אלחוט מוחלטת. יש דברים ידועים, יש דברים לא ידועים, על תוצאות נוראות של שידור מידע שנקלט על ידי האויב. התקווה הגדולה היתה להגיע למצב של תרגום גלי מוח אחד על ידי מוח אחר, כך שלא יהיה צורך להעביר מידע במילים ואפילו לא בתמונות, לא בדיבור ולא בכל דרך אחרת. אלא אך ורק מוח אחד רואה ושומע וחושב ומשדר מידע ישירות למוח אחר. או למוחות אחרים."
נבהלתי. יושב אדם בדירה העירונית הקטנה שלי ומספר לי סוד ענק! מה אחר כך? צינוק?
כמו לו קרא את מחשבותי, חייך הקצין ואמר "אין לך מה לדאוג. לפי זה שלא התקשרת לאף אחד, אני מתאר לי ששאלת את עצמך כפי שאני שואל את עצמי, מי בכלל יאמין לנו?"
הערכתי מאוד את העובדה שהוא אמר "מי יאמין לנו" ולא "מי יאמין לך". הערכתי פחות את העובדה שידע שלא התקשרתי לאיש.
"אבל…" הוא המשיך "אחרי שחגגנו את העובדה שהצלחנו מעל ומעבר לכל שיעור של ציפיות, התברר שהצלחנו קצת יותר מדי. המיכשור, איך נגיד את זה, לא רק העביר מחשבות אלא, במובן מסוים, בנסיבות מסוימות, גם הגשים אותן."
פערתי פה.
למרות שאני נוטה להאמין במופלא ממני, יש בי גם חלק ספקן. אבל גם החלק הספקן אמר "טוב, את זוכרת על מה חשבת הבוקר?"
ושוב כמו קורא מחשבות אמר הקצין "את זוכרת על מה חשבת הבוקר?"
היססתי. לא נעים להודות, שלאה הפמיניסטית, הלוחמת לזכויות בעלי חיים ושמירה על איכות הסביבה, חשבה הבוקר על איך היא נראית. לא מספיק שאני מרגישה לא טוב, אמרתי לעצמי, אני גם נראית כמו אמא של אמא שלי. אני נראית כמו הסבתא של עצמי, עם השערות הלבנות האלה והנימים בלחיים. למרות שהנימים כל כך עדינות, ולמרות שבדרך כלל אני אוהבת את השערות הלבנות הזוהרות שלי, ומרגישה שהן מקנות מימד של אמינות להרצאות ולסדנאות שלי על חיים עם הטבע.
אז אם המיכשור המוזר הזה מגשים מחשבות, חבל שלא חשבתי על מיליון דולר.
"אני צריך להסביר לך איך זה עובד. ומה הקשר לזה שהרגשת היום לא טוב." אמר הקצין.
"יש לנו כל הזמן מחשבות, ויש מחשבות שכנגד. אפשר להגיד, לכל רצון שעולה בנו, יש רצון נגדי. הבוקר, כשהרגשת לא טוב, חלק בתוכך שמייצר את מחשבות הנגד, היה מוחלש, כל התחושה היתה של קלות וריחוף, ומערכות ההתחדשות של הגוף היו פנויות לפעולה בלי מחשבות נגדיות שידכאו אותן. התוצאה? את נראית כפי שאת נראית."
שוב הסמיק קצת, לגם עוד מים, מסתיר חלק מההסמקה בעזרת הכוס. אחרי שעיין בדוגמא הלא קיימת על הצלוחית שמתחת לכוס, הרים ראש, שאף אוויר, והמשיך: "בתהליך הפיתוח שמנו דגש על התמקדות. החיילים והקצינים ביחידה שלנו ממוקדים מאוד, ומצאנו דרכים מבוססות מדיטציה כדי למקד את המחשבות אפילו עוד יותר. כמובן, לקחנו בחשבון הסחות דעת, פיתחנו מנגנון של היזון חוזר שמצביע על טשטוש בהעברת החומר, והחייל חוזר להתמקד. ואז גילינו שלפעמים, דווקא בזמן הסחת הדעת, יש העברה מצוינת במיוחד, ללא כל טשטוש. המנגנונים השונים יצרו חיבור בין מיקוד מוחלט של מחשבות מסוימות לבין החלשה מוחלטת של מחשבות אחרות, חיבור שפועל בצורה שלא צפינו אותה."
"אז מה קרה הבוקר? איך יצא המכשיר ממסגרת של בסיס צבאי והשפיע על צבע השערות שלי?" שאלתי.
"השיפוצים ברחוב הראשי של גדרה." אמר הקצין. "מפקד הבסיס שלנו ביקש מראש העיר של גדרה רשות לכרות מנהרה תחתית נסתרת במסווה השיפוצים, מנהרה שתקל עלינו להגיע לבסיס. ראש העיר הוא אחד הבוגרים של היחידה שלנו. והוא הסכים, כמובן. השגיאה היחידה היתה שהבוקר שכח אחד הקצינים שלנו לסגור את הכניסה למנהרה שמובילה לבסיס, ומנגנון ביטול כוח המשיכה המשיך לפעול."
"ביטול כוח המשיכה?" שאלתי. "כן" אמר הקצין. "מתקן נחמד שפיתחנו כדי לפתוח את היום בצורה קלילה, אבל בעיקר בגלל שחוויית ריחוף וקלילות מחזקת את השפעת המתקן לתרגום גלי מוח. את נכנסת בטעות למנהרה שלנו שהושארה פתוחה בטעות, חווית את הכוח של המתקן לתרגום מיקוד טשטוש גלי מוח, נהנית מהמתקן לביטול כוח המשיכה. עד שאחד הצופים הבחין בזה וסגר את המערכת והיטה את הרכב שלך בחזרה למנהרה העילית."
הסתכלתי בו. הוא הסתכל בי. הטיתי קצת את ראשי הצידה ועפעפתי בריסי. "נורא חם היום" אמרתי. הוא הסמיק שוב. "אין לך מזגן?" שאל. "לא, אבל יש לי מאוורר חזק" עניתי.
נזכרתי במחשבה נוספת שהיתה לי הבוקר. חשבתי שאולי אמא שלי צודקת. אילו היה פה בן זוג, רגיש ואוהב, שיגיד לי כמה אני אחראית ויפה ונהדרת, שאני לא חייבת ללכת לעבודה, אבל אם אני בכל זאת הולכת, הוא יפנק אותי בערב ויודה לי אישית בשם האנושות ובשם בעלי החיים.
וגם למחשבה הזו לא היו מחשבות כנגד.
גם על המחשבה הזו לא הכביד כוח הכבידה.
מה היה קורה אילו החלטתי באותו בוקר להישאר בבית, שרועה במיטה מתחת למאוורר תקרה חזק וקוראת ספר של סופר דרום אמריקאי? התשובה היא שבאותו ערב לא הייתי מוצאת את עצמי שרועה במיטה מתחת למאוורר תקרה חזק לצידו של רב סרן ד"ר משה אלול, קצין בחיל האוויר בבסיס סודי של חיל האוויר אי שם ליד גדרה.