5. הבתולה בעמק הלבן

בארץ מוריקה ורחבת ידיים שכנה ממלכה גדולה ועשירה. שנים רבות לא הפר דבר את שגרת החיים השלווה בה, עד לערב אחד שבו התייצבו בהיכל כורים ממכרות הברזל, והציגו לפני המלך חפץ משונה דמוי ביצה שמצאו בעבודתם, ומשקלו רב מאוד. אחד היועצים הזהיר מפני הביצה ויעץ להשיבה ללא דיחוי אל חיק האדמה, אבל כנגדו הציעו היתר לבקעה – אולי אוצר גדול טמון בחובה. המלך שקל את הדברים ולבסוף ציווה להניח את הביצה בטמיון המלכותי, נעולה בתיבה שאותה איש מלבדו לא הורשה לפתוח. כך חלפה המהומה והביצה נשכחה מלב.

חלפו שנים, המלך זקן ומת, ובנו בכורו מלך אחריו. זה לקח לו אישה חמדנית שהציקה לו רבות בדבר התיבה הנעולה, כי האמינה לשמועות שגונבו לאוזנה אודות אוצר בלום החבוי בה; אך המלך אמר: "טרם לכתו סיפר לי אבי כי בתיבה שמורה מין ביצה משונה למראה, אשר איש לא ידע מה טיבה, אך לעצמו סבור היה כי רעה גדולה צפונה בה; על-כן אסר לפתוח את התיבה, וכך גם אני מצווה."

מקץ שנים רבות מתו גם הוא גם רעייתו, ובנו בכורו מלך אחריו. הלה סקרן היה מאוד באשר לביצה שבטמיון, ופקפק כי עלולה לצמוח ממנה רעה כלשהי מקץ שנים כה רבות. רעייתו אמרה לו: "אוצרות לא תחסר יקירי! באם נשמרו אביך ואביו לפניו מלפתוח את התיבה, הנח לה גם אתה והסר אותה מלבך." אבל הביצה שבטמיון הלכה ומילאה כל פינה בלבו של המלך, עד אשר נכנע ליצרו זה. בעצמו ירד אל הטמיון, פתח התיבה, נטל את הביצה והציגה לפני אנשיו. הם ניסו לבקעה בפטיש כבד, אבל הדבר לא עלה בידם; אך הנה כאשר נחה עליה קרן שמש ראשונה, זעה הביצה המשונה במקומה, בקעה, ומתוכה הגיחה תולעת שחורה. אך זה בקעה מן הביצה, החלה זו נוגסת ובולעת כל דבר הנקרה בדרכה: מזון, עץ, אבן וברזל. עד מהרה נוכחו הכול כי אין היא מביאה אלא נזק, ודיברו להורגה – אך לשווא ביקשו לרומסה שוב ושוב במגפיהם, ולזוועתם נוכחו אז כי שום נשק איננו מזיק לה במאום; שריונה חסין היה מכל פגע ודבר לא הסיטה ממסלולה, כמו היה משקלה כמשקל הארץ כולה.
התולעת הלכה ותפחה במהירות ובתוך חודשיים ימים כבר הגיעה לשיא גודלה, כגודל בית; אבל היא לא נחה לרגע, וכילתה בתאבונה הרב שדות יבול, בתי אבן ומכל הבא לפיה. טובי הלוחמים אף הם לא הועילו, והאמיצים שבהם שהעזו לקרוב אליה, נטרפו גם כן במלתעותיה. המלך נותר חסר-אונים וניחם על כי אטם אוזנו לקול רעייתו.
כך הביא היצור הענק חורבן על הממלכה, ולאיש עוד לא נותרה עצה.

והנה בן אחיו של המלך, עלם שחור-עיניים ושיער ושמו גאלין, לבו ייסרו על האסון שהמיט ביתו על הממלכה; והוא נשא שבועה לכפר עליו, בלא חשוך כל מאמץ וחירוף-נפש, אף אם במחיר חייו יעלה לו הדבר. הוא חגר חרב, לקח לו סוס ויצא למסע. ימים רבים עשה בדרכים, מעלה חרס בחיפושיו אחר עצה כנגד היצור הזדוני; כסף רב הציע בעבור כל שביב של ידיעה אודות אורחותיו והדרך למגרו, אך גם בכך לא היה כדי להועיל.
והנה בוקר אחד פגש בדרכו באדם אילם, שבמענה לשאלתו הצביע לעבר בית בודד שנראה הרחק באופק. בדרך מפותלת ועיקשת על פי תהום רכב גאלין עד הגיעו לשם בערוב אותו יום. הוא נקש בדלת וזו נפתחה בידי אדם זקן, שהקשיב לדבריו ואז אמר:
"עניין לך עם כוח עתיק-יומין ועצום, אחד מיצירי החושך. הללו ניזונים ממעשה ידי-אדם בלבד, וגוועים אך כאשר לא נותר להם עוד דבר לאוכלה; על-כן ודאי לא תהיה בכך כדי נחמה עבורך לדעת כי התולעת עתידה לגווע ברעב לאחר כלותה את עירך המפוארת, כאשר תושביה כולם מתים או גולים אביונים בארצות נכר."
פניו של גאלין נפלו, אך הישיש הוסיף: "אל נא תאמר נואש! מובטחני כי גם כוח כזה ישנה דרך למגרו; אמנם מבינתי היא נסתרת, אבל יש מי שבפיו תִמָצֵא תשובה: אי שם בצפון הרחוק והשומם ישנה באר עמוקה, שתחתיה שוכן בהיכלו מכשף המשיב על כל קושיה; ואולם לבו שחור-משחור: בטרם ישיב לשאלת האורח, יחוד לו הוא בעצמו חידה, והאורח שאינו משיב משלם בחייו. אלה הם אפוא פני הדברים, וזו לך הברירה."
"שומה עלי לנסות את מזלי," אמר גאלין לאחר שניעור מהרהוריו. "אך אמור-נא לי, מה שֵׁם לו לשחור-הלב בפי הבריות? כיצד זה אמצא את דרכי אל הבאר הרחוקה?"
"בקש את באר-המתים," ענה הישיש. "כי את שמו האמיתי של המכשף הרשע אין איש יודע, ולזה שינחשהו מבטיח הוא לתת כל אוצר מאוצרותיו הרבים שבו יחפוץ. רבים ניסו ומתו, אך אל יאוש! הרי אתה מבקש עצה ולא אוצר, ועל חידותיו אין זה מן הנמנע להשיב, כאשר נעשה כבר בעבר לא פעם, שאחרת לא בא עוד איש אצלו."
הואיל ונתאחרה השעה, נעתר הצעיר ברצון להזמנת הישיש לעשות את הלילה בצל קורתו. למחרת אחר שהתווה בפניו האיש את דרכו ואף חידש את צידתו, הודה לו גאלין עמוקות, נתן זהב בידו ויצא אל הצפון.
ימים ושבועות רכב, קוצב לעצמו ולסוסו מנוחות קצרות בלבד וגומא ארץ רבה. ככל שהצפין גבהו הגבעות והצמחייה נתמעטה, והירוק של ארצו הלך והתחלף בגוונים קודרים של חום ואפור. סתיו הלך וחורף בא ברוחותיו ובגשמיו להאט את מסעו, אך הוא עמד איתן במעקשי הדרך והגיע לבסוף אל הארץ היעודה: ארץ טרשים הררית, קרה ושוממת. שם עשה זמן-מה בדרכים, נעזר בהנחיותיהם של עוברי-האורח המעטים הנקרים על דרכו. הללו בשומעם להיכן מבקש הוא להגיע נתנו בו מבט קודר וחשדני, אך כיוונוהו נאמנה, וכך הגיע לבסוף אל יעדו. מראה עיניו כלל לא שובב את נפשו: באר גדולה, עצמות אדם פזורות סביב לה, ועורבים לרוב – מהם חגים ממעל, מהם עומדים על ענפי העץ הבודד והעירום הנטוע לידה, משקיפים בציפייה בנעשה.
והנה לא חלף זמן רב ונשמע קול צעדים, ואדם נוסף הופיע שם. הלה לא נתן דעתו על גאלין, ועל פניו ניכרו התרגשות ופחד רב. על-פי רצף התנהלותו נראה היה שכבר פקד את המקום מבעוד מועד, ואך כעת גמר בלבו לנסות את מזלו. הוא עלה ונעמד על שפת הבאר, כרך החבל למותניו, אחז בו וירד ונבלע באפילה. הגלגלת חרקה וסבבה, ולבסוף נעצרה כאשר עלתה והופיעה משקולת ברזל הנתונה בקצהו האחר של החבל. דממה נשתררה לשעת-מה, ולאחריה נשמעו חריקות הגלגלת בשנית, נמרצות יותר בזו הפעם. העורבים ענו כולם בקריאות רמות וצורמות, תוך שהם באים ומתגודדים סביב פתח הבאר. לבסוף שב והופיע האיש המסכן, ללא ראשו שנערף.
גאלין היושב דומם על סלע ליד סוסו, הסיט מבטו מן המחזה המבחיל. בלבו הנכמר בו תהה איזו מצוקה, או שמא תאווה, היתה זו שהביאה איש זה הלום אל סופו האומלל. אחר נדדו הגיגיו אל עירו ואל היצור הארור המכלה אותה. לבסוף התעשת, קם וגירש העורבים. לא לחינם עשה את מסעו, והלוא נשא שבועה. ברוב מיאוס התיר החבל משרידי גופת המת, ואז עשה כמותו: כרך החבל למותניו והחל יורד. הוא תהה לאיזה צורך נועדה הקשירה, והמענה לכך לא בושש לבוא: מפעם בפעם חש במגע צונן, כאצבעות מושטות אליו מתוך כוכים באבן, מבקשות ללוכדו. רעד עבר בו. בהמשך הירידה הוא נשתנק לפתע: אצבעות צוננות סגרו בחוזקה על גרונו לחונקו. כהרף-עין פיתל גופו והלם במרפקו ביריבו, יהיה זה אשר יהיה. קול שבירת עצמות נשמע בבירור, והאצבעות הרפו ממנו. מכאן ואילך התנהל במשנה זהירות, ידו מגששת ונכונה להכות. נדמה היה לו שחלף זמן רב כאשר חש לבסוף בקרקע מוצקה תחת רגליו.
הוא מצא עצמו באולם רחב, מואר קלושות בלפידים. אוצר בל-ישוער היה שם בערימות של זהב ואבני-חן נוצצות; אבל מאחוריהן סדורים בתוך גומחות, עמדו שורות שורות ראשי אדם כרותים: עיניהם ופיותיהם פעורים באימת המוות ויד הזמן לא נוגעת בם, כמו זה עתה נכרתו. אילו התיר לו זאת הזמן ודאי היה גאלין מתחלחל, אבל מולו נסתמנה כעת דמות גבוהת-קומה עוטה גלימה כהה, הולכת וקרבה אליו. ברכיו פקו, אך הוא לא מש ממקומו. הדמות נעמדה כדי פסע ממנו וכעת ניתן לו לראות את פניה, שלמרבה פליאתו כלל לא נראו זקנות כפי שציפה; עיניה אמרו חוכמה וזדון.
שפתי המכשף נעו וביטאו מילים קרות: "שניים ביום אחד, כמו בימים הטובים! אני מניח כי ידועים לך כללי המשחק."
"הכללים ידועים, הצג את חידתך," השיב גאלין בקול תקיף, אך כזה שאינו שֹם אותו לחכם יתר על המידה.
"טוב ויפה," אמר המכשף. "כי מאסתי בגינונים, והעורבים החביבים למעלה גם הם ממתינים למנה השניה – אף כי מסופקני אם תושפע המשקולת מחסרונו של ראשך."
ואז השמיע חידה בחרוזים:

האחד בקשְתו, הוא יצא אלי קרב,
שם נדם ולא שב, לא ירה עוד חיציו.
והקשת חזרה, מיותמת, שבורה,
בלבּה הדואב היא נשאה הבשורה.
כל אחיו חמישים, ביָגון נרעדו,
שיר קינה הם ניגנו, מעליו נפרדו.

דממת מוות נשתררה שעה שהגה גאלין בחידה. אפס ניסיונותיו לא הניבו בראשו דבר. מראה הפנים הניבטות אליו מן הגומחות זרע אימה בלבו. לבסוף החל יריבו המשועשע בספירה איטית של חמש לאחור. הזמן הלך ואזל וחרב נשלפה מנדנה. מאחר ולא עלה כל רעיון בראשו, עצר גאלין את שטף מחשבתו והגה בחצים ובקשת, בצלילים וב… נֵבֶל! כמובן.
"מיתר," השיב גאלין נכונה על החידה ברגע האחרון. המכשף נמלא זעם, אך נותר מחויב לכללי המשחק והשיב את חרבו לנדנה.
"לרשותך שאלה אחת," אמר בחוסר רצון. "רשאי אתה לשואלני כל שאלה, מלבד לשמי. מה תבקש לדעת?"
גאלין עמד לשאול "האם ישנה דרך למיגור התולעת השחורה?" אך למרבה המזל עמד על טעותו ושאל: "מהי הדרך למיגור התולעת השחורה?"
"משמע, עוררתם את התולעת," לגלג המכשף. "לך אפוא אל המצוקים, חפש בהם את הסלע הבהיר והנח עליו את שתי ידיך. הסלע ינוע ונתיב צר יתגלה לעיניך, ובו תעבור דרך טבעת ההרים אל העמק שבתוכה; שם שוכנת בתולת העמק הלבן, העונדת לצווארה את תליון אבן-האש. באם תזכה בחפץ זה, האכל בו את התולעת ויהא זה מזונה האחרון."
גאלין חרת את הדברים בזיכרונו. הוא טיפס מעלה בידיו החסונות, העפיל ויצא מן הבאר המקוללת, לעיניהם המאוכזבות של העורבים שהסתלקו בקריאות של עוגמת-נפש. היציאה מן ההיכל הנורא והאפל אל האוויר הפתוח, עם התרת החבל ממותניו – דמתה בעיניו למעין לידה, ולראשונה מאז יום צאתו למסע נמלא לבו תקווה של ממש. בלא שהות עלה על סוסו והחל רוכב לעבר המצוקים שנראו הרחק באופק.
הקור גבר ושלג ירד מפעם בפעם, אך הוא עמד גם בתלאות מסע זה וניצב מקץ שלושה ימים למרגלות המצוקים, מביט נפעם בראשיהם הנישאים אל-על. לאורכם רכב זמן-מה עד אשר הבחין בסלע שצבעו בהיר, בקווים שנראו היטב. הוא הניח עליו את שתי ידיו, וראה! בלא כל מאמץ ניסוט זה פנימה וחשף מעבר; שם רכב בנתיב צר העולה מעלה במתינות, עד לצאתו אל המרחב שמן העבר השני. באורו האחרון של יום נגלה אז לעיניו העמק השוכן בלב טבעת ההרים, חלקו מיוער וכולו עוטה לבן, והשלג מוסיף ונערם לאטו. השביל שבו רכב הוליך אל טבור העמק, שם ניצבה בקתה קטנה שבה היתה נתונה כעת כל תקוותו לעתיד עמו, וגם לעצמו – כי הקור העז חדר עד לשד עצמותיו וצידתו אזלה. בהגיעו לבסוף קשר את סוסו בסמוך והקיש בדלת הבקתה, תוהה על קבלת הפנים שלה יזכה.
את הדלת פתחה עלמה יפהפיה, שערה זהוב ועיניה כחלחלות-אפורות. איכשהו נדמה היה לו כי כבר ראה בעבר את הפנים האלה או דומות להן, אך היכן ומתי זאת לא יכול היה לומר. שום תכשיט לא ענדה לגופה מלבד תליון אבן בצבע שנהב, צורתו כחצי ירח שצידו הישר מבוקע לכל אורכו. היא לבשה שמלה לבנה פשוטה, אך הולמת היטב את גזרתה הנאה להפליא.
גאלין נאלם דום, אבל היא לאחר שבחנה אותו בעיניה, נתחייכה והחוותה בידה פנימה להזמינו. "בואה אורח יקר, התרווח לך ונוח מתלאות המסע," אמרה בקול ערב.
"חן-חן לך העלמה," השיב גאלין, מוקסם מהליכותיה. הוא פסע פנימה והתרווח בכסא שהציעה לו. הבית חומם באש מן האח, וריח תבשיל טוב עמד באוויר.
"תחילה סעד לבך בנזיד, ואחר-כך ספר לי את סיפורך," אמרה בהגישה לו קערה מלאה בנזיד עגבניות. הוא היטיב בו את לבו וכאשר כילה את תכולת הכלי, מיד מילאה אותו העלמה במנה נוספת.
נפשו חייתה, חששותיו התפוגגו ורווח לו עד מאוד בבקתה הקטנה והחמימה. בחוץ אובס סוסו וטופל היטב.
מיהי זו העלמה? תהה בלבו, והלוא היא הדבר המקסים ביותר שראה מעודו, כלום בחלום הוא מהלך?
בתום הארוחה הציג עצמו כיאות וסיפר לה אודות ממלכתו, אודות הרעה הפוקדת אותה, ומסעו שהובילו עד לעצם הרגע הזה בביתה. העלמה הקשיבה בעניין רב, אך ככל שהוסיף לדבר כך הרצינו פניה, וניכר היה בה שדעתה טרודה עליה, כמו ניסתה לעכל דברים רבים שניחתו עליה בפתאום.
"ואת עלמה נאווה," אמר בתום סיפורו, "מנין באת ומהו שמך, אם יותר לי לשאול?"
"שמי רַטִין," השיבה. "יתומה נדדתי הנה מן המערב בשחר נעוריי, לפני שנים רבות מספור. חסרת-כל באתי למעט בגד קרוע לגופי, התליון שלצווארי ושמי שהושם בפי עוד בימים שאין זיכרוני מגיע עדיהם. בחסד חיות היער גדלתי בעמק זה שהוא נחלתי, ושבתחומו בלבד אוסיף לחיות ולא אבקש לי עוד דבר."
דומיה שררה כאשר הגה גאלין בסיפורה המופלא, תוהה בלבו כמה חורפים עברו עליה במקום הזה. לבסוף הפר את השתיקה: "פנים שמחות קיבלו את פניי, לא כאלה הן פנייך כעת. הלוא תגלי לי את שרובץ על לבך?"
"במחילה ממך, לא נדבר בזאת לפי שעה. את אבן-האש אתן בידך, ומחר עם בוקר תצא אל ארצך להושיעה."
גאלין לא השיב. הישועה הנכספת לארצו דומה כי הנה זה ניתנה, אך דעתו לא נחה.
"נתאחרה השעה והגיעה העת לישון, ליל-מנוחה לך אורחי היקר," אמרה לבסוף ופנתה לחדרה הקט, וגם הוא הלך ונשכב במיטה שהוצעה עבורו. לזמן-מה עוד הרהר לנפשו, ודעתו נודדת ושבה אל העלמה רטין; אך הנה בטרם נרדם, הופיעה זו לפניו ועיניה בורקות. הוא הזדקף לישיבה והמתין למוצא פיה.
"דחקת בי לגלות את שרובץ על לבי," אמרה. "לא עוד אסתיר זאת ממך: בתתי לך את אבן האש, דע לך כי דיני נחרץ, כי היא הכוח המגונן על משכני ממגע יד הזמן; עד לצאת החורף הבא ייקחני המוות."
גאלין הוכה באלם, ודיבר אך מקץ רגעים רבים: "אילו גלויים היו הדברים הללו לפניי, אזי לא דיברתי באבן, שאותה הצעת לי בנדיבות לבך; וכעת משנודעו לי, מבקש אני אותך לנהוג כמו לא שמעת דבר. רשאית את לחזור בך ועדיין כידידה תהיי בעיניי. אמנם אני אסור בשבועה לעשות כל שאוכל למען בני-עמי – אף אם יהיה זה בסופו של דבר חירוף-נפש חסר תכלית כנגד תולעת הזדון – אך מי יודע? אולי תתגלה סגולה נסתרת בחרבי, או ישועה ממקום בלתי צפוי."
"תקוות שווא היא, כידוע לך," אמרה העלמה. "חרבך לא תועיל ואני אינני חוזרת בי; הלא תבין? נפשי יצאה אליך מרגע שראיתיך ושמעתיך, גבר אמיץ-לב היוצא לשליחות רבת-סכנות למען היקרים לו. כעת אחת היא לי אם גופי יקמול וימות, או שיוסיף לחיות ולבי קמל בו לעד; כי השבועה שנשאת, אכן אל לך מלהפרה, ולא אני אמנע ממך את הישועה לארצך."
גאלין החריש והיה כפוסח על שתי הסעיפים.
"חשוב על בני ביתך," הוסיפה העלמה, ובתוך כך הסירה התליון מצווארה ונתנה אותו ביד אורחה.
בלב כבד וביד ממאנת אחז גאלין בחפץ היקר, ואצבעותיו סגרו ברוך על כף ידה הקטנה של העלמה, וכך הם נותרו לזמן-מה.
"אנא ממך, חבקני," אמרה אז. "כעת רק בכך יהיה כדי להקל במעט את הכפור שבגופי; הכפור שאותו הבאת עלי בעצמך, בלא כל ידיעה ורצון, בזאת בטוחה אני."
הוא הושיבה לצידו וחיבקה בחוזקה. "נפשי אף היא יצאה אלייך מרגע שראיתיך," אמר. "כעת עזה מצוקתי שבעתיים! מה אכזר הוא הגורל ומה רבים תככיו!"
"רואה אתה, מזה הטעם חתמתי את פי קודם לכן, אך הנה כרעתי תחת הנטל, צר לי!"
הוא נשק לשפתיה, והיא אחזה אז בידו והובילה אותו לחדרה. דבר לא הפר את דממת הלילה, אך בלבם התחוללה סערה. שעה ארוכה ליטפו, נישקו ואהבו ואחר נרדמו יחדיו, היא בזרועותיו.
עם בוקר הקיצו אל תוך גורלם האומלל. גאלין איכף את סוסו והתכונן לצאת אל הדרך הארוכה. "לו תהי לך זו לנחמה פורתא," אמר, "כעת משידעתיך, אין עוד את נפשי לשאת אישה בחיי."
"אכן זו נחמה עבורי, לא אכחיש זאת," השיבה. "אך כחלוף השנים ידהה הזיכרון, ואז חופשי תהיה לשאת אישה כטוב בעיניך, לשמר את שושלתך."
"לא ידהה הזיכרון, היי שלום אהובה!" הוא נשק לה, עלה על סוסו ויצא בעיניים בורקות לדרכו.
מוכה גורל רכב כך בדרכים.

שלושים יום חלפו עד שובו של גאלין לבסוף אל בירת מכורתו, שנראתה כעת כעיר רפאים. אזורים נרחבים ממנה הפכו עיי חורבות, אך רבים אחרים לעומתם טרם ניזוקו. רבים מאנשי העיר מצאו את מותם ברעב ובכפור, בלא קורת גג, ואילו אחרים נמלטו אל הסְפָר. בין החורבות הוא הבחין כעת בתולעת הארורה, מוסיפה ומכלה כל חלקה טובה. הוא צעד וקרב אליה, מתעלם מאזהרותיהם של הנוכחים, והניח לה להתקדם כמעט עד למקום עומדו. שאון הגריסה החריש את אוזניו והוא הביט במשטמה בלוע האדיר בפעולתו. חמת זעם התלקחה בו, בייאושו הניף את חרבו והכה בעוצמה בגוף הענק. חרבו ניתזה אחורנית ונשמטה מידו והוא הוטח אל הארץ. התולעת לא ניזוקה במאום, אך חשה בלהב ונפנתה בזריזות מפתיעה אל עבר העלם השכוב על הקרקע. ברגע האחרון ממש השליך אל תוך פיה את אבן-האש וסר הצידה.
התולעת נתקפה עוויתות, התפתלה בחוסר-אונים ועלתה לבסוף בלהבות שפרצו מתוך גופה; הלהבות היתמרו אל-על ואיכלו את הגוף הענקי במהירות. כך הקיץ עליה קצה וגאלין מילא את שבועתו.
הוא קרב אז אל ערימת האפר וכילה את שארית תקוותו למצוא את האבן בשנית, כי זו אכן אבדה, ולבּו ברגע ההוא כמו פולח במדקרות סכין. האנשים הריעו וצהלו, ורק אז נוכחו כי אותו פלוני שהושיעם לא היה אלא בן אחיו של המלך. אבל הלה הילך כמת מול עיניהם המשתוממות.
השמועה פשטה במהרה, המונים שבו יחידים ומשפחות אל העיר והחלו במלאכת שיקומה. גאלין הוכתר למלך, ואנשיו ששו לעשות את דברו; פועלים רבים עשו במלאכה, העיר הלכה ונבנתה וההיכל אף הוא הוקם מהריסותיו ובעיצומו של האביב כבר עמד על תילו. הכול שמחו והיללו את המלך, אבל הוא לבדו נותר נכא-רוח ומצוקתו אך גברה מיום ליום, ואודותיה לא אבה לשוחח עם איש. בלילות חלם לעתים כי הנה הוא שב אל העמק הלבן, ואהובתו מקבלת את פניו בביתה ועל פניה אותו חיוך הזכור לו ממפגשם הראשון; או אז היה מקיץ באחת אל עגמומיות חייו.
בערב שקט אחד של שלהי האביב הוא סייר לבדו בגן, הביט בסהר הלבנה וחשב: "תקומת הממלכה הולכת ונשלמת, מוקדם מן המצופה. בקרוב אאזור כוח ואצא שוב למסע אל העמק הלבן, לחלוק עם אהובתי את שארית ימיה; ולכאן אביאה לקבורה בגן הזה הנשקף מחלוני, קרוב אל לבּי."
והנה בלילה פקד אותו חלום מוזר, ובו אישה זהובת-שיער ויפת-תואר שוכבת במיטתה על ערש-דווי. בתחילה סבור היה כי אהובתו היא, אך בהתבהר התמונה עמד על טעותו: זו אישה הדומה לה ומשני צדי מיטתה ניצבים בנה ובתה, תאומים פעוטים; והיא עונדת תליון לצווארו של כל אחד מהם, ומניחה ידה על ראשם לברכם. ברגע זה נתחלף החיזיון באותו חלום מוכר, והוא שוב מתדפק על דלת אהובתו, אלא שהפעם לא היתה זו היא שניצבה בפתח: במקומה הופיע גבר, מחייך אליו ברשעות.
הוא הקיץ בבהלה משנתו. מיהו הלה? והלוא כבר ראה את החיוך הזה בעבר, אך היכן? זמן-מה הפך בשאלה, עד אשר נוכח באחת ומעבר לכל ספק: זהו המכשף מבאר-המתים! דבר נתחבר לדבר עד אשר נשלמה התמונה כולה: אחים תאומים הם אהובתו והמכשף הרשע, גם אם נסתר הדבר אף מהם עצמם – או מרַטין לבדה על כל פנים. שוכן באר-המתים מחזיק אפוא בחציה השני של אבן-האש, המגונן על משכנו ממגע יד הזמן! כעת גם נזכר גאלין כיצד שעה שהפנה אליו את שאלתו, שיחקה ידו של המכשף בדבר-מה כלשהו הענוד לצווארו, מוחבא תחת כנפות גלימתו.
התגלית הציתה שביב תקווה בלבו של המלך: אם אך יעלה בידו לנחש את שם המכשף, אזי רשאי יהיה לדרוש ממנו בתמורה את האבן, שעמה יציל את אהובתו.
את השרביט הפקיד ביד דודנו ויצא שוב לבדו על סוסו. הפעם שם פניו הרחק לצפון-מערב, לבקש אי שם את מקום מכורתה של רטין. דרך רבה גמא, וקיץ בא; ובמרוצת כל אותו קיץ נדד בין הרים ועמקים, עד הגיעו יום אחד לכפר השוכן למרגלות הרים אדירים שפסגותיהם נסתרות בעננים. פניהן של כמה מן הנשים הזכירו לו במשהו את פניה של רטין; יושבי הכפר דיברו בניב זר, אך בשילוב תנועות ידיים עלה בידו לקשור שיחה עמם. בעניין רב האזינו לסיפורו, אבל אודות רטין ומשפחתה לא ידעו דבר וחצי-דבר, ועל-כן הובילוהו למעונו של ראש הכפר הזקן – אולי בפיו יימצא המענה לשאלותיו.
"רטין," הגה הזקן את השם, ושקע לזמן-מה בנבכי זיכרונותיו. עיניו שכבר כמעט נעצמו, נפקחו לפתע והוצתו בברק, וחיוך עלה אז על שפתיו הצמוקות.
"נֵגָלוֹרַטין," אמר אז בקול חרישי.
"וזה מהו?" שאל גאלין.
"מילה עתיקה היא במסורת שלנו שפירושה 'אש-החיים', וזהו כמדומני הפיתרון לשאלתך אדוני."
"תודתי וידידותי נתונים לעד לך ולאנשיך," אמר גאלין ופנה לדרכו בלא שהות.

*
הקיץ תם ורוחות סתיו צוננות הכו בצמרות עצי העמק הלבן. רטין נפלה למשכב ולא משה ממיטתה הקרה. היא חשה בקִצה ההולך וקרב והוסיפה להגות באהובה; תוהה היתה אם שלום לו ולעמו, מהם מעשיו, ולְמה או למי נתונה כעת דעתו באותה שעה עצמה.
לאמיתו של דבר, באותה שעה עצמה רכב גאלין בנתיב הסתרים המוביל אל העמק הלבן; וזאת לאחר שירד בשנית אל באר-המתים והגה את השם 'נֵגָלוֹ' באוזני בעליו מוכה ההלם, שנאלץ למסור לידיו את תליון אבן-האש שלו. המכשף מעל בשבועתו וביקש לקטול את יריבו, אך כשפיו נטשוהו והוא הומת בחרבו של גאלין.
בדי עמל הקימה עצמה רטין למשמע נקישה בדלת. פגישתם היתה משמחת עד אין-קץ, והכפור שאחז בעלמה חלף חיש-מהר. היא החלימה במהרה ויד הזמן לא הותירה בה כל סימן, למעט מספר שערות שיבה על ראשה.
גאלין אחר שובו מביקור אחרון במכורתו, נותר עמה בבקתה הקטנה עד לקץ הימים, ואהבתם לא נגרעה לעולם.