7. איזון

"הלילה לא יכול להיות יפה יותר."
"אני אף פעם לא אבין אותך, סארין." אמרה דיני, מחייכת לעצמה. "הכל חשוך מדי."
היה זה לילה בלי ירח. סארין עמד בראש הגבעה, בוחן בקפדנות את העיר שנפרשה תחתיו. הוא היה גבוה, זקנו הלבן בוהק אל מול החשיכה. עיניו היו שחורות ועמוקות, כמו מקבלות לתוכן את הלילה ואת כל מה שיביא איתו.
דיני הייתה ההפך המוחלט. קצרת-קומה, שערה צהוב ובוהק עד כדי שניתן לבלבל אותו עם אור השמש. עיניה היו כחולות כצבעם של שמיים בהירים בשעת אמצע-יום. היא כמעט זהרה, אפילו בלילה האפל הזה. למרות זאת, הלילה נטול הירח מחק את כל ההבדלים בין השניים, צובע אותם בשחור חד-גוני שהקל לשכוח עד כמה היו שונים. סארין הביט בה בסלידה. הוא רחם בכל לבו על אלה שיעזו לשכוח.
"אתה מוכן?" שאלה דיני, חיוך עדיין מקשט את פניה.
דיני אהבה את הלילות האלה יותר ממנו. בתחילה הפשיטות הליליות היו התכלית של חייו, תשוקה ואהבה בעת ובעונה אחת. כל פשיטה נתנה לו, לאחר שהסתיימה, סיפוק. אותו סיפוק של נפח ההופך גוש ברזל גולמי לחרב מבריקה. המוצר המוגמר היה מדהים ביופיו, אבל אחרי כמה פעמים הדרך הפכה למוכרת וצפויה, כמעט משעממת. הוא בחן את העיר, מייחל בסתר לבו ללילה קצר. הפשיטות נמאסו עליו, אבל הוא ידע שאין אפשרות אחרת. לא היה אף אחד אחר שיעשה את זה.
סארין ישר מבט לעבר דיני והנהן באי-רצון. ההתחלה הפכה קשה יותר בכל פעם.
הם עמדו בשקט, שתי דמויות כהות בראש הגבעה – שני דורסי-לילה, ממתינים בסבלנות לסימן הראשון לטרף כדי להסתער.
"עכשיו." לחשה, קולה מלא בהתלהבות של נעורים.
סארין נאנח. הוא החל לרוץ במורד הגבעה לכיוון העיר, דיני לא הרבה מאחוריו.
"בהצלחה!" קרא לאחור, לא מחכה לתגובה. סארין סטה ימינה, בוחר להכנס לעיר מדרך צדדית. הוא לא אהב להיות ליד דיני בזמן הפשיטות. למעשה, אם הכל יעבור כמו שצריך, הוא לא אמור אפילו לראות אותה עד שהכל יסתיים. לעתים רחוקות, לצערו, דברים היו עד כדי כך פשוטים.
***
סארין עמד מול בית הכנסת הגדול. עשרות מנורות דלקו בפנים, והאור שבקע מהחלונות הגבוהים פזר את החושך סביב בית הכנסת, גורם לכל המבנה לזהור. דיני הייתה אוהבת את זה, חשב. סארין עצמו העדיף את החושך. הוא בלע, ונכנס דרך הדלת הראשית כמי שכפאו שד.
בית הכנסת היה מרהיב מבפנים אפילו יותר משהיה מבחוץ. ספסלי עץ ארוכים נמתחו בשורות סדורות. שביל צר חצה אותם במרכז, מתחיל בכניסה ומסתיים בבמה גדולה. אנשים, כמו תמיד, מלאו את המושבים. סארין מעולם לא הבין מה משך כמות כזו של אנשים לבתי הכנסת, לכנסיות ולמסגדים. אולי הייתה זו הארכיטקטורה שלהם, שואבת מבקרים לחזות בפאר הבנייה. אולי האוכל שלעתים הוגש בכניסה. אולי הם באו כדי לחפש את אלוהים, כפי שמישהו טען בפניו פעם. אלוהים, יישות כל-יכולה שתרפא את כל מכאוביהם ותוציא אותם מכל צרה. מגוחך, תמיד חשב. הסיבה שהם הגיעו בהמוניהם לא שינתה הרבה, בסופו של דבר. הם פשוט היו שם, ולכן גם הוא.
סארין לקח ספר קטן מהשולחן במבואה והתיישב על אחד הספסלים האחוריים.
הוא הביט סביב, מחפש. כרגיל, לא היה לו יעד מוגדר – הוא ידע מה הוא מחפש רק כשיראה את זה. עיני רבים היו מושפלות, ללא ספק ממוקדות בספרים הקטנים שאחזו בידיהם. ילדים ישבו על ברכי אמהותיהם, אלה מקפיצות רגליהן בקצב מרגיע. סארין הרגיש לא שייך. הוא אף פעם לא מצא את עצמו במקומות כאלה, אבל הפעם כבר לא בער בו החשק לנסות. אני מיותר, חשב בהשלמה. הם בבירור לא צריכים אותי כאן.
הוא בקושי הספיק לקום כשראה אותה.
אישה צעירה – לכל היותר בת עשרים וחמש – עמדה בסמוך לכניסה, גבה שעון על הקיר. היא לבשה שמלה אדומה וחושפנית שהדגישה מקומות שלא היו זקוקים לכך. היא הייתה, בלשון המעטה, בחורה מושכת. אנשים התרחקו ממנה כמו מאש.
הם תמיד לבד כשאני מוצא אותם, חשב, מניד בראשו לעצמו. אפילו הבחורות הצעירות.
סארין הניח את הספר על הספסל והחל לעשות את דרכו לכיוונה. עיניה רחבו משהבחינה בו. היא חייכה אליו חיוך מזמין, מסמנת לו באצבעה להתקרב ומחליקה בחינניות אל מחוץ לבית הכנסת. סארין נאנח ועקב אחריה. הוא מצא אותה בחוץ, ממתינה לו, ידיה נחות על מותניה.
"אני לא זוכרת אותך." אמרה בקול חשדני, כמעט מתגרה.
"את לא אמורה."
היא צחקה צחוק גבוה מדי, וסארין הרים גבה. זו לא הייתה אמורה להיות בדיחה.
"אתה יכול להיות אבא שלי." הצהירה באותו טון מפתה, נוגעת בידו בעדינות.
"יכול להיות." תהה, מלטף את זקנו. הוא הביט בה. "למרות שאם הייתי אבא שלך, אני חושב שהיית זוכרת אותי."
האישה הטתה את ראשה, מבולבלת. כעבור כמה שניות החיוך המזוייף שעל פניה פינה מקומו לאחד אמיתי. היא צחקה בלבביות.
"אוי, זה הולך להיות אפילו יותר נחמד משחשבתי…" אמרה לבסוף.
האישה אחזה בידו והחלה לצעוד, מוליכה אותו הרחק מבית הכנסת, לתוך העיר.
"איך קוראים לך? " שאלה.
"את יכולה לקרוא לי סארין." השיב. "ומה השם שלך? "
היא צחקקה.
"אני לא מבטיחה שזה השם שלי," הביטה בו וקרצה. " אבל אתה יכול לקרוא לי אריאל."
"אריאל." חזר אחריה, מהנהן. "זה שם טוב."
"גם אני חושבת."
שקט השתרר בין השניים, בעודם הולכים שלובי ידיים לעבר היעד הלא ידוע.
הם עצרו ליד בית קטן. אריאל פתחה את דלת הכניסה ומשכה אותו פנימה. הוא הרים גבה, תוהה מהיכן הוציאה את המפתח שכן שמלתה הצמודה, קרוב לוודאי, לא הכילה מקומות מסתור רבים. השניים נכנסו והיא הדליקה את האור. סארין מצמץ, עיניו השחורות מסרבות להתרגל לאור ללא מאבק. הוא תמיד העדיף את החושך.
חדר הכניסה, מסתבר, היה גם חדר האורחים. שתי ספות בלויות נצבו בו, מסודרות בצורת ר'. שטיח מרופט כסה את הרצפה ביניהן. הוא היה פרוותי, מלוכלך, וצבוע בצבעי סגול ואדום חזקים ללא דפוס ברור. הדבר היחיד שמנע מהשטיח להיות הפריט המכוער ביותר בחדר הייתה הרצפה. שחורה-חומה, כמו מתקשה להחליט אם היא עשויה מקרשים רקובים או ממרצפות מטונפות. סארין היה אסיר תודה על כך שלבש נעליים.
"בוא." אמרה, מתיישבת ומיד נשענת בחצי-שכיבה על אחת הספות.
סארין התיישב על הספה השנייה. היא הביטה בו בחוסר-סבלנות.
"אתה יכול לבוא לכאן."
"לא תודה, יקירתי, הספה הזאת טובה עבורי."
היא נאנחה, הרימה עצמה בחזרה לתנוחת ישיבה ומיד שלבה את ידיה. חיוכה – לראשונה מאז שראה אותה בבית הכנסת – נמחק לחלוטין.
"איזה משחק אתה משחק, סארין?"
"משחק?" השיב בבלבול.
"אתה מאלה שרק רוצים לדבר?" שאלה, המילים קופצות מפיה במהירות מסחררת. הטון המפתה והאיטי, זה שמלא כל מילה שיצאה מפיה, נעלם כלא היה. הוא הבין שכל מה שראה ממנה עד עכשיו היה רק הצגה. סוף סוף.
"לדבר." חזר, כמו שוקל את דבריה. "לדבר זה טוב."
היא הרכינה ראש, מצקצקת בלשונה בתסכול. סארין ידע כי הוא חייב לעשות משהו, לפני שיאבד את ההזדמנות.
"אם אפשר לשאול אותך…" התחיל, ומיד עצר בנימוס והמתין לאישור. היא נפנפה בידה, מסמנת לו להמשיך.
"מה בדיוק עשית בבית הכנסת?"
"סליחה?" שאלה בקול חלול, מרימה את ראשה. רק כעת הצליח להבחין בדמעות בעיניה. זה לא עצר אותו, כמובן. אנשים שלא בוכים לא היו זקוקים לו, והוא ידע שהדמעות יגיעו במוקדם או במאוחר. הוא התכונן לכך.
"בית הכנסת, יקירתי. אני רואה את הצלבים על הקירות. מה יש לאישה נוצריה כמוך לחפש בבית הכנסת?"
היא הביטה בו בתיעוב. הצבע שקיבלו פניה הזכיר לו, באופן לא-מחמיא, את צבעיו המזעזעים של השטיח.
"חיפשתי." ענתה לבסוף, ארס ממלא את קולה.
"מה?"
"אנשים כמוך." התיזה, מצביעה לכיוונו באצבע רועדת. "אנשים. דוחים. כמוך."
עיניה רשפו בכעס. היא לא פחדה ממנו, גבר זר שיושב בסלון ביתה. זה לא שהיא אמיצה, חשב. היא פגועה. היא לא מפחדת, שכן היא חושבת שאין דבר שאני יכול לעשות לה שעדיין לא נעשה. אני מניח שהיא מעולם לא פגשה את דיני. סארין הרכין ראשו בעצב. הוא לא ידע כמה לילות כאלה עוד יוכל לסבול.
"מה עכשיו?" שאלה בקול, כמעט צועקת. היא פרשה את ידיה לצדדים.
"אתה רוצה לדבר איתי? אתה רוצה לשכב איתי? אתה רוצה להרוג אותי? בבקשה!"
היא התנשפה בכבדות.
"רק תעשה את זה כבר!"
סארין נעמד על רגליו, גורם לה להרתע. אולי בכל זאת נותר בה קצת פחד, חשב. זה טוב. הוא הזיז אותה בעדינות, מפנה לעצמו מקום לצדה על הספה. עורה התקשח למגעו. הוא הביט בעיניה.
"העיניים שלך…" אמרה בקול רועד.
"שחורות," אמר סארין. "אני יודע."
"אבל איך –"
"הן מעדיפות את החושך." קטע אותה, מושך בכתפיו. "קשה לי להאשים אותן."
"אתה רוצה שאני –"
"לא." עצר אותה שוב. "אני צריך לראות אותך."
היא משכה באפה והתיישרה במושבה.
"אריאל, אני רק רוצה לשאול אותך כמה שאלות."
היא הביטה בו במבט לא-ממוקד והנהנה. סארין ניחש שהיא כבר, ככל הנראה, חשבה אותו למשוגע. זה התאים לו. לאן שלא הלך, סארין מצא רק כאב. הוא נמשך לאנשים האלה, למקומות האלה. לרוב חשבו אותו לתמהוני, אבל זה היה רק במקרה הטוב. אנשים כואבים נוטים להוציא את הסבל שלהם על כל מי שבסביבה – בין אם הוא חבר, בין אם הוא אויב ובין אם הוא סתם עובר-אורח. לפעמים הם מוציאים את הכעס גם על אלה שמנסה לעזור, כפי שלמד סארין מחדש כמעט מדי לילה. תמהוני, אם כך, היה הבחירה המועדפת. הוא לא הבין את אריאל, כמו שלא הבין את האנשים האחרים שמצא. זה לא שהוא לא נסה – הוא פשוט מעולם לא הצליח. למזלו, הייתה סדרת שאלות שתמיד הביאה אותו למקום אליו רצה להגיע.
"מה את יודעת על אלוהים?"
"אני יודעת שהוא לא קיים." ענתה, כמעט מהר מדי.
"אני מסכים, זו תמיד הייתה גם דעתי. אבל, אם יורשה לי לשאול, איך בדיוק את יודעת את זה?"
היא משכה בכתפיה.
"הוא אף פעם לא עונה לי."
סארין פתח את פיו כדי להגיב, אך מיד הבחין בדמעות מציפות מחדש את עיניה. הוא חייך ברכות, עוטף את כתפיה בידיו. עורה התקשח שוב למגעו, כמו מצפה שידיו יגלשו למקומות אחרים. סארין פשוט חיבק אותה. לפעמים זה כל מה שהם היו צריכים. לא הפעם.
אריאל החלה לבכות בקול, טומנת את ראשה בין כתפו לצווארו של סארין. נדמה היה שגופה נרגע, המתיחות גולשת החוצה עם הדמעות. הוא ליטף את אחורי ראשה, מנסה לשאוב ממנה את הכאב.
"הוא אף פעם לא עונה גם לי," לחש באוזנה. "אם זה נותן לך נחמה כלשהי."
לאחר מספר דקות הבכי שכך. אריאל הרימה את ראשה ונגבה את פניה בשרוול השמלה.
"אני מצטערת, זה פשוט…"
היא עצרה, מביטה בו.
"אני לא יודעת." אמרה לבסוף, מנידה בראשה לעצמה. "אני לא יודעת למה אני מדברת איתך על זה."
"אני צריך מישהו לדבר איתו," אמר בתגובה. "ואני חושב שגם את."
הוא הטה את ראשו, הופך את זה לשאלה.
"אני מניחה…"
הוא הניח יד על כתפה והעניק לה מבט תומך.
"מה את מבקשת ממנו, אריאל? מאלוהים?"
עיניה ברקו, כמו מנסות לבכות רק כדי לגלות שלא נותרו בהן עוד דמעות.
"הילד שלי." אמרה בקול שבור. "הוא נעלם לפני שנה, ואני –"
דפיקה בדלת קטעה אותה. שניהם סובבו ראשיהם לעבר הכניסה.
"את מצפה למישהו?" שאל סארין, מופתע.
"לא." השיבה, מושכת באפה.
היא החלה לקום, וסארין עצר אותה.
"אני אלך."
אריאל הנהנה, שוקעת בחזרה לתוך הספה בראש מושפל. סארין קם והחל ללכת לכיוון הדלת. האישה הזו עברה יותר מדי, חשב, מסובב את הידית. הוא ידע שהוא לא יכול להציל אותה. בעבר, אבחנות כאלה היו עבורו קשות מנשוא. אחרי כל השנים האלה, זה כבר כמעט ולא הפריע לו.
הוא פתח את הדלת. אישה קטנה לבושת סחבות עמדה בכניסה, מערסלת בידיה חבילת סחבות נוספת. הלילה היה מקסים וחשוך כפי שרק לילה בלי ירח יכול להיות. האישה, לעומת זאת, זהרה מתחת לסחבות השחורות שלבשה. סארין לא האמין שמישהו מלבדו יכול היה להבחין בכך, אבל עבורו היא הייתה כמו השמש המתחבאת מאחורי ענן כהה. הוא זהה אותה מיד.
"דיני, מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?"
"שקט." לחשה, מרימה את ראשה וחושפת זוג עיניים כחולות. היא חייכה.
"אני בסך הכל מזרזת קצת את העניינים…"
"זה לא התפקיד שלך!" סנן דרך שיניים סגורות, מנסה נואשות למנוע מעצביו לפרוץ בצעקה.
"ואיך את מתכוונת –"
סארין קפא, בוחן לראשונה את חבילת הסחבות שאחזה בידיה. הוא הביט בה, מבועת.
"לא. זה לא יכול להיות. את רוצה להגיד לי שזה הילד ש– "
"כמובן שלא." אמרה, מעבירה את התינוק ליד אחת ומנפנפת בביטול. "בכל זאת, אתה רוצה לעזור לבחורה הזאת. אין לי איפה לשים את התינוק הזה, ואני חושבת שהוא יכול להיות בדיוק מה שאתה צריך."
היא צדקה, והוא ידע את זה. הוא שנא אותה על כך.
"לכי עכשיו, דיני."
היא הניחה את חבילת הסחבות על מפתן הדלת.
"אתה יכול לסגור את הדלת ולהשאיר אותו כאן," אמרה בקריצה, פונה ללכת. "למרות שאני לא בטוחה שיש לך הרבה ברירות…"
דיני נעלמה לתוך הלילה.
"אני לא מאמינה."
סארין קפץ. הקול הגיע מאחוריו, מתוך הבית.
אריאל דחפה אותו הצדה, פיה פעור לרווחה. עיניה עברו מסארין לערימת הסחבות, ובחזרה. לבסוף הרימה את התינוק בידיה ונכנסה פנימה, חולפת על פני סארין. הוא הביט בכמיהה לעבר הלילה החשוך, כמעט מתפתה לצאת החוצה ולא לשוב. לצערו, זה לא היה הסוף – הוא היה מוכרח לוודא שעבודתו הסתיימה. בטריקה, סגר את הדלת והחל ללכת בחזרה לכיוון חדר האורחים.
הוא מצא אותה יושבת על הספה. התינוק נח על ברכיה בשלווה, והיא לטפה את פניו ובטנו בעדינות. הוא היה עטוף-למחצה בסחבות שחורות, נקודה של אור לבן על מצע של חושך. סארין כנראה עמד שם זמן ממושך, שכן רגליו העייפות החלו לכאוב. הוא התיישב על הספה השנייה.
"זה אתה?" שאלה אותו.
"מי?" שאל בחזרה, מפספס את כוונתה.
היא לא ענתה.
"סארין," אמרה לבסוף. "אתה יכול בבקשה לפתוח את המגירה הימנית העליונה בשידה?"
סארין הסתכל סביבו, מזהה את השידה שעמדה בפינת החדר בקלות. הוא קם, נגש לשידה ופתח באיטיות את המגירה הימנית העליונה. היא הכילה בקבוקון נטול-תווית, מלא בנוזל שקוף. הוא לקח אותו בידו, סובב אותו, ולאחר שלא מצא בו משהו מיוחד הביט באריאל בבלבול.
"רחם עלי, בבקשה." אמרה בקול מתחנן.
"התכוונתי לשתות את זה הלילה ולסיים את התירוץ העלוב לחיים שעוד נותר לי. לא יכולתי לדעת שאתה מגיע."
"אני חושב שאת טועה בי." אמר בשקט, משפיל את עיניו.
"אתה נגש אלי בבית הכנסת ומלווה אותי לביתי. במקום לעשות מה שכל גבר היה עושה, אתה שואל אותי שאלות על אמונה. אתה פותח את הדלת לאחר דפיקה מסתורית, ושם ממתינה המשאלה הגדולה ביותר שלי."
היא שלחה בו מבט חודר, מנידה בראשה.
"לא. אני לא טועה בך, סארין. מחר ידעו כל איש ואישה וכל ילד וילדה בעיר הזאת שאלוהים קיים."
התינוק השמיע קול חרישי, ואריאל לטפה את בטנו.
"ואני, אדוני, יודעת שאתה קיים כבר הלילה."
סארין נאלם. האנשים השבורים שמצא כמעט תמיד תקפו וקיללו אותו, גם במקרים הנדירים בהם הצליח לעזור להם. לעתים פשוט התעלמו ממנו. הם היו מלאים בזעם או ריקים מתוכן. אפילו אם הבחינו במעשיו, לא נותר בהם מספיק בכדי להודות לו – ולבטח לא לחשוב אותו לאלוהים.
"אין כזה דבר אלוהים, יקירתי." אמר סארין, מופתע מהשבריריות בקולו. "שיהיה לך לילה טוב."
הוא צעד במהירות לדלת הכניסה, עוזב את הבית.

***
סארין נשם את האוויר הקר. הוא עמד בראש הגבעה, ממתין לדיני. היא הייתה חדורת מוטיבציה כתמיד, ממשיכה בפטרולים עד הרגע האחרון. כמו בסופו של כל לילה, הוא היה זה שנאלץ לחכות.
כעבור מספר דקות ראה אותה רצה במעלה הגבעה. סארין המתין בידיים שלובות מאחורי הגב עד שהגיעה.
"איך היה הלילה שלך?" שאלה בחיוך, מתנשפת בכבדות מהטיפוס.
"את יודעת," השיב. "כרגיל. עזרתי לבחורה, אבל את מן הסתם כבר יודעת את זה."
הנימה של התוכחה בקולו רק הגדילה את החיוך שלה.
"נראה לי שיהיה יותר נכון לומר שאני עזרתי לה." אמרה בשעשוע.
"עזרת לה?" צעק, אוחז ראשו בידיו. "עזרת לה? הבחורה המסכנה חשבה שאני אלוהים! ואין סיכוי שאני מתכוון לשאול מאיפה השגת את התינוק הזה. אולי הדברים האלה באים לך בקלות, אבל אני אפילו לא יכול לדמיין איך המשפחה שלו –"
"הרגע את עצמך, סארין." אמרה בקרירות, קוטעת את שטף דיבורו.
סארין פלט נחרה והסתובב, מפנה אליה את גבו. היא הניחה יד עדינה על כתפו.
"אני מצטערת."
הוא לקח כמה נשימות עמוקות והסתובב בחזרה. השמחה הנערית שהיה כל-כך מורגל בה נעלמה מפניה. כמה קל לשכוח את הגיל שלה, חשב.
"זה בסדר." אמר בשקט. "אני פשוט לא מבין את זה. הכל חשוך בי, ואני מגיע רק כשהכאב כבר בלתי-נסבל. אני רחוק מלהיות כל-יכול. איך היא יכולה לחשוב שאני אלוהים?"
דיני לטפה את סנטרה.
"אולי אתה צודק, אבל נסה לחשוב על זה רגע. אלוהים הוא, לפי האמונה שלהם, זה שצריך להאזין לכל החרטות, לכל התחינות, לכל העוונות. אם היה עושה כדברי כל אותם מתפללים, המתחננים שיקח מהם את כל כאבם וסבלם, לא הייתי מופתעת אם הוא היה מלא בזעם שחור."
סארין השפיל את ראשו, ודיני הרימה אותו בחזרה באצבעותיה.
"אתה מלא בכאב, סארין. אני רואה את זה בעיניים שלך בכל לילה. אתה לא יודע איך תוכל לספוג עוד, ולמען האמת, גם אני לא. אתה קרוב להישבר, ועדיין, אתה חוזר לשם. אתה שואב מהם עוד רוע, ועוד סבל, ועוד כאב. אתה מציל אותם, ופוגע בעצמך."
היא הביטה לשמיים השחורים.
"אני לא יודעת הרבה על האנשים האלה, אבל לא אהיה מופתעת אם אגלה יום אחד שאתה ההשראה שלהם. אני אומרת את זה, שכן אם הייתי צריכה לדמיין את אלוהים, סארין היקר, הוא היה נראה בדיוק כמוך."
הוא הסתכל עליה, הזוהר הקלוש של פניה בולט בחשכת הלילה. מחשבה מטרידה עברה במוחו.
"אם אני אלוהים עבורם," אמר ברעד. "למה זה הופך אותך?"
פניה של דיני קדרו. היא משכה בכתפיה.
"אני מניחה שיש להם שמות גם בשבילי, יפים הרבה פחות."
אור אדום בצבץ באופק, שובר בכוח את האפלה המרגיעה של הלילה. סארין ידע שאין להם עוד הרבה זמן.
"שנלך?" אמרה, צליל של צחוק בקולה וחיוך על פניה.
היא עטתה את אותה ההבעה המוכרת, נערית ומלאת-התלהבות. כמעט מאושרת. בכל זאת, סארין ראה עתה בפניה משהו שלא ראה בהם מעולם. עצב. העצב היה שם תמיד, לא היה לו ספק בכך – הוא פשוט לא הבחין בו עד עכשיו. איך יכולתי להיות כל-כך עיוור?
הוא אחז בידה.
"סארין?" שאלה בשקט.
"אני מצטער, דיני. הייתי מרוכז בעצמי עד כדי שלא ראיתי את זה…"
היא הרימה גבה בבלבול, תנועה שרק חשפה עבורו את עומק הכאב בעיניה.
"אני מצטער. את ודאי שונאת אותי."
"למה שאשנא אותך?"
"תמיד הייתי בטוח שאני זה שקיבל את הצד הרע של העסקה בינינו, אבל עכשיו אני מבין את הטעות שלי. ראיתי את ההנאה בעיניים שלך ואת השמחה בחיוך שלך, וקינאתי. עכשיו אני רואה את זה. כמו שאני לוקח מהאנשים את הכאב והסבל, את בעצם לוקחת – "
הוא עצר באמצע המשפט, גוש בלתי-נראה תקוע בגרונו. הכאב שהיה אצור בו היה כאין וכאפס לעומת העצב שראה בה כעת, חבוי מאחורי מסך של אושר ושמחה. החושך שמלא אותו – אדיר ככל שיהיה – היה כאבם של אנשים אחרים, בעוד שהכאב שלה היה שלה, ושלה בלבד. איך היא עושה את זה?
עיניה נצצו.
"מישהו חייב לעשות את זה." אמרה בפשטות, כמו קוראת את מחשבותיו בפניו.
סארין הניח יד על מצחו, מעורער. הוא נזכר במבטה החודר של אריאל, מבט מלא באמונה ותקווה. היא גילתה את אלוהים, גם אם היא טועה לחשוב שזה אני. אפילו את הכאב של דיני הצלחתי לפספס. דיני בחנה אותו, בבירור מודאגת. דיני היפה. היא ששומרת על האיזון, שלוקחת את האושר, שמעניקה את הכאב, חשב, עדיין נדהם מגודל העיוורון שלו. היא בעצם טהורה מכולנו.
סארין רכן ונשק אותה. היא נשקה אותו בחזרה, וכעבור מספר רגעים הדפה אותו, מסובבת את ראשה ממנו.
"בבקשה, אהובי. את הסבל שלי תשאיר אצלי. זה הדבר היחיד ששומר עלי שפויה."
הוא הנהן, מחייך לעברה. שרירי פיו מחו על כך, מזכירים לו כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שעשה זאת.
השמש יצאה במזרח, צובעת את העיר ואת הנוף בצבעים עזים ובברק זהוב. סארין ודיני נשמו לרווחה, מוכנים למנוחה שאחרי עוד לילה מפרך. סארין נאחז בשאריות החושך הנעלם, חושב על מאורעות הלילה האחרון. הוא הביט בדיני וידע כי היא כבר לא תראה לעיניו אותו הדבר. החושך כבר לא יראה לעיניו אותו הדבר. אפילו האנשים, הבין בהתרגשות, כבר לא יראו לעיניו אותו הדבר. לראשונה בחייו, הצליח להבין מדוע הנפח ממשיך לעצב חרבות. זו לא הייתה הדרך המרגשת, ולא היה זה התענוג של המוצר המוגמר. אלה היו רק בונוס. הוא יצר חרבות כי אנשים היו זקוקים להן – באותה מידה שהם היו זקוקים לסארין.
סארין נשם עמוקות, שואף את פיסת החושך האחרונה לפני שנעלם, יחד עם דיני, לתוך אוויר הבוקר.