8. משחקי האהבה של קופידון

גלית יישרה את המצלמה.
"אני מוכנה כשאתה מוכן, ניר" אמרה.
ניר החליק את השיער שלו ושינן בראש את המילים שהיה צריך לומר.
"הכול מוכן?" שאל את השותף שלו, מיקי.
מיקי סידר את הכלוב והנהן.
"אוקיי, שלוש, שתיים, אחת ו… אקשן!"
ניר חייך "אממ… שלום" אמר בצורה נבוכה "מה שאני מתכוון להראות לכם היום זה הניסוי הראשון שלנו לתמרון פיגמנטים בעזרת גלי אור, את הפרטים הטכניים המלאים תוכלו למצוא באתר שלי, דרך הלינק המצורף, אני אסביר לכם עליו קצת בקצרה: כבר מזמן זאת עבודה ידועה, שיש קשר בין אור לבין צבע השיער, מה שאני רוצה להשיג בניסוי, זה להעתיק…" הוא סימן לגלית לעצור, היא גלגלה את הסרט אחורה "מה שאני רוצה להשיג בניסוי, זה לשבט את ההשפעה הזאת ולהכפיל אותה פי כמה שיידרש ובעזרת זה ליצור מכשיר ידידותי לסביבה שיעזור לשנות את צבע השיער בזמן מועט ומבלי לפגום בסיבי השערות, את הניסוי הראשוני אני הולך לבצע על הזוג הנחמד הזה פה" הוא הרים את הכלוב עם זוג העכברים האפורים "מר וגברת צחקוקים, שהושאלו לנו בנדיבות מהצוות במכון וייצמן ובעזרתם של השותף שלי מיקי דוידוביץ' והסוכנת השיווקית שלנו גלית עטיה".
גלית הוציאה לשון מאחורי המצלמה.
"אני עכשיו הולך להניח אותם כאן, בתושבת המיוחדת שהותקנה למענם בידי השותף הנאמן שלי מיקי" הוא הניח את הכלוב בתושבת וכיוֵון עליהם את הפנס, שהיה הפרויקט העיקרי שלו בחצי השנה האחרונה.
הוא הדליק את הפנס ומר וגברת צחקוקים טבלו באור וורוד עדין.
"כל מה שנשאר זה לחכות, בערך עשר דקות, אולי רבע שעה ולראות כיצד האור משפיע על צבע הפרווה שלהם".
גלית כיוונה את המצלמה לעבר הכלוב והפנס ואז שלושתם יצאו לחדר הסמוך.
"נשאיר אותם ככה למשך כמה דקות" אמרה גלית "ואחרי זה נסדר את זה בעריכה, נוציא את הקטעים המשעממים, אנחנו לא רוצים שהמשקיעים יירדמו לפני קבלת התוצאות"
ניר חיכך את ידיו בהנאה "אז מה נראה לכם? כמה ישלמו לנו על זה? אני חושב שעשרה מיליון יהיה סכום הגון"
"עשר לא מתחלק יפה לשלש" אמר מיקי "ואל תתחיל לשרוף כסף לפני שאתה יודע בוודאות שהחודשים האחרונים לא היו בזבוז מוחלט של זמן"
ניר הניד בידיו לביטול "שטויות, אני בטוח שזה יצליח, כל מה שנשאר לנו לעשות זה לבחור שם, מה דעתכם על 'צבע הכסף'?"
"חמדני מידי" אמר מיקי "ונדוש, אני חושב שהשתמשו בזה בערך במיליון מקומות שונים"
"אז מה אתם אומרים על 'אולטרה בלונד'?"
"אני אומרת שעברו כבר עשר דקות" אמרה גלית "בואו נלך לבדוק האם משפחת צחקוקים כבר הפכו לבלונדינים".
הם נכנסו חזרה לחדר השינה של ניר ומיקי שהוסב לצורך המאורע למעבדת ניסויים ואולפן ההקלטות, ניר ניגש למכשיר וכיבה את הפנס.
מר וגברת צחקוקים היו אפורים כמו הבשר בקפיטריה.
"טוב, אז אני מניח שזה כן היה בזבוז מוחלט של זמן אחרי הכול" אמר ניר בדיכאון.
"אולי, אבל תסתכל עליהם, הם נראים מאוד מאושרים ביחד" אמרה גלית.
ניר הציץ לעבר הכלוב, מר וגברת צחקוקים התחככו אחד בשנייה בעדינות ונגעו זה בזה עם קצה האף שלהם.
"יופי, המצאתי מכונה שמעוררת חרמנות" הוא ניגש למצלמה וכיבה אותה "אני אמכור את זה לבית גיל הזהב, אולי ישלמו לי על זה בתלושי מזון, בואו תעזרו לי לפרק את הציוד".
גלית ניגשה לכלוב ומיקי התחיל להתעסק עם הפנס.
"אל תיתן לזה לדכא אותך" אמר מיקי "כנראה הייתה לך טעות בחישובים, אנחנו צריכים רק לגלות איפה טעית ו…" מיקי משך את המצלמה מעט חזק מידי והחליק לאחור, הפנס נפל על הרצפה בקולניות ונדלק, גלית הרימה יד כדי להימנע מסנוור.
… "אתה בסדר?" שאלה גלית בדאגה עמוקה.
מיקי הסתכל עליה ממקומו על הרצפה, הייתכן שהוא מעולם לא הבחין בעבר כמה יפה היא הייתה? היא נראתה בעיניו כמו דוגמנית על.
"אני- אני בסדר גמור" אמר בגמגום, העור שלו עקצץ והלב שלו פעם כמו תוף.
גלית הסיטה את פניה "אתה הדאגת אותי, אני חששתי שנפגעת" קולה נשבר.
זה צבט את ליבו "אני מצטער, לא הייתה לי שום כוונה לגרום צער לדבר יפה כמוך" אמר בכנות.
ניר הביט בחילופי הדברים בתמיהה קלה "חֶברֵה?"
הם התעלמו ממנו.
"גלית" אמר מיקי מעומק ליבו "אני חש שאם אני לא אומר לך עכשיו את מה שאני מרגיש, אני אבלה את שארית חיי האומללים בחרטה, אני אוהב אותך, תמיד אהבתי אותך, מהרגע הראשון שבו זכיתי לראות אותך, את הבאת אור אל תוך חיי האפורים, אני אוהב אותך"
גלית הסמיקה וסלסלה בשערה בביישנות "גם אני מיקי, תמיד אהבתי אותך, אין לך מושג כמה פחדתי שאולי אתה לא מרגיש את אותו הדבר"
מיקי התרומם "אני מרגיש אותו הדבר" אמר ומשך אותה אליו "אני אֹוהֵב ותמיד אוהַב אותך" ואז הוא נישק אותה.
ניר הסתכל עליהם בעיניים פעורות ומבט אידיוטי, עיניו נעו לאט לעבר הפנס על הרצפה ואז חזרה לעבר הזוג, חזרה לפנס ולבסוף על מר וגברת צחקוקים שליטפו אחד לשני את השפם.
ואז הוא חייך.

"אני חייב להראות לך משהו!" אמר ניר ליוסף אביעזרי, ידיד מהתיכון "זאת ההמצאה הגדולה ביותר מאז האינטרנט! אולי אפילו יותר טובה מהאינטרנט" .
יוסף פסע אחריו עם הבעה מבולבלת "אני לא מבין, חשבתי שמיקי הוא השותף שלך"
"הוא באמת השותף שלי, אבל ברגע זה הוא בדרך לאילת עם גלית"
"עם גלית עטיה?!?" יוסף נעצר.
"זה סיפור ארוך ומסובך, ואני חושב שהדרך היחידה להבין אותו תהיה לקבל הדגמה חיה" הם נכנסו לקפיטריה.
ניר התחיל להסתכל מסביב, מחפש.
"אולי אם תאמר לי מה אתה מחפש, אני אוכל לעזור לך" הציע יוסף.
"אני מחפש את שני האנשים שהכי פחות צפוי שיתאהבו אחד בשניה"
יוסף הסתכל על ניר במבוכה "אני חושש שבילית יותר מידי זמן בחדרים חשוכים וסגורים, מלאים באדים רעילים וכספית, בוא, אני אקח אותך לאחות".
ניר נשף ברוגז "יהיה זמן להתבדחויות האידיוטיות שלך יותר מאוחר, אני עומד להראות לך היסטוריה בהתהוות" מבטו נפל לבסוף על שלמה קנדינסקי ושרונה קנפלמכר, שרונה הייתה תלמידת שנה שנייה בלימודי קולנוע, גרה בתל אביב עם אבא טחון בכסף, שלמה היה תלמיד שנה ראשונה לפסיכולוגיה מערבית, ירושלמי ועבד בתור שומר בלילות כדי לשלם על התואר שלו.
הסיבה היחידה שהם בכלל דיברו הייתה בגלל ששוב פעם, הטנדר של שלמה גלש לחניה של שרונה, מה שהפריע לה לחנות בצורה נוחה.
"מעולה" אמר ניר לעצמו וחייך "תעמוד כאן" הורה ליוסף.
הוא הלך ועמד מאחורי שלמה ושרונה, הוא קרץ ליוסף והדליק את הפנס.
… שרונה הייתה באמצע להסביר לשלמה, בטון התקיף ביותר שהצליחה לגייס, שאם הוא עוד פעם אחת מחנה את הגרוטאה שלו בצורה הזאת, היא תדאג שיגררו את זה.
אבל אז היא עצרה, הסתכלה על שלמה, אבל מי שהיא ראתה כבר לא היה המנוול שחסם לה את החנייה פעם אחר פעם, אלא בחור עדין ורגיש, בחור שנלחם קשה כדי לצאת ממעגל העוני, בחור עצוב ועייף.
וזה שבר את ליבה.
"אני מצטערת" מלמלה "תשכח שאמרתי משהו", קולה היה מלא אשמה.
שלמה הביט בה, הוא ראה בחורה יפה ואמיצה, בחורה שהייתה נחושה להוכיח לעולם שהיא מסוגלת להצליח בכוחות עצמה.
"לא" אמר לה "אני מצטער, אין שום תירוץ לדרך בה התנהגתי, זאת הייתה גסות מצדי לגזול ממך את ששלך בצדק"
היא הנידה בראשה "התנהגתי כמו חמורה, סנטימטר לפה או לשם לא אמורים להיות עניין גדול, אתה בטח חושב שאני ילדת שמנת מפונקת, תלמידת מדעי הרוח עם ראש בעננים, שבוכה על זה שהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה מתי שהיא רוצה"
"ממש לא! אני חושב שאת מדהימה, את מתמודדת מידי יום עם דברים כל כך קשים שנותר לי רק לקנאות בך על החינניות שבה את עושה את זה, בבקשה, תני לי להזמין אותך לארוחת ערב בתור פיצוי על ההתנהגות הלא הולמת שלי"
שרונה חייכה "זה ישמח אותי מאוד" אמרה והניחה יד על ברכו.
ניר פסע חזרה לעבר יוסף "נו, מה אתה אומר?"
יוסף מצמץ "מה לעזאזל ראיתי עכשיו?!?"
ניר ליטף אץ הפנס "אני קורא לזה 'ספקטרום האהבה של ניר' קליט, נכון?"
"אני חושב שזה שם די אידיוטי" השיב יוסף "אני נשבע לך אם מתברר שאתה עובד עליי…"
ניר חייך "תירגע, אמרתי לך שזה יותר טוב מהאינטרנט, עם כל אתרי ההיכרויות שלו, הוא לא מצליח לייצר חצי מהאהבה שהחמוד הזה מייצר"
יוסף גירד את אוזנו ”יש לך אפילו טיפה מושג מה יכולות להיות ההשלכות של דבר כזה? מה יקרה אם זה ייפול לידיים הלא נכונות?"
ניר עטה מבע נעלב "אוי באמת, אני חושב שאתה מגזים, אני יצרתי מכשיר שמגביר אהבה, לא נשק להשמדה המונית, אני חושב שלא תזיק לעולם עוד קצת אהבה"
"ואני חושב שכדאי שתתייעץ קודם עם מישהו שיכול לנתח את כל ההשלכות של שימוש במכשיר כזה"
ניר הביט בו בחשדנות "על מי חשבת?"
"פרופסור אבשלום פינזון" אמר יוסף "הוא מומחה לפסיכולוגיה חברתית והשפעות של כל מיני דברים על החברה המודרנית, אם מישהו יודע מה לעשות עם כוח כזה, הוא האיש".

פרופסור פינזון היה בן שישים, מקריח וסקפטי.
הוא הקשיב ברצינות לסיפור של ניר ולבסוף פלט "הבלים".
ניר מצמץ בהפתעה "סליחה?"
פרופסור פינזון קימט את אפו "אתה נכנס לכאן, ומספר לי מעשיות על אור ואהבה, על מכשירים שגורמים לאנשים, שונים ככל שיהיו, להתאהב זה בזו, שמעתי על ניסויים שהצבא האמריקאי ביצע בקרוליינה, הם ניסו לייצר קרן שתעורר אגרסיביות, אין צורך להוסיף שהם נכשלו בגדול, ואגרסיביות זו תכונה מובנת, היא מגיעה מאזור הגיוני במוח, היא מובנית בגנום שלנו עוד מהתקופה בה ישבנו על העץ ופלינו כינים זה לזה, הצורך לגונן בתקיפות, אבל אהבה? האהבה היא רגש לא מובן וחסר הגיון, אז סלח לי אם אני נראה מעט ספקן לגבי פנס האהבה שלך"
"תראה פרופסור" אמר יוסף "אני האחרון שיקפוץ להאמין לדבר כזה, לולא ראיתי את זה במו עיניי, אנחנו נשמח להוכיח לך, רק תבחר שני תלמידים שלומדים אצלך, הכי שונים זה מזה שאפשר, ואנחנו נוכיח לך שהמכשיר אכן עובד והאהבה אכן קיימת".

פרופסור פינזון מסר הרצאות לכיתות של מאה ועשרים תלמידים ויותר, הוא היה מאוד שמח אילו היה יכול לטעון שהוא מכיר את כולם, אבל במציאות הוא הכיר רק את הבולטים מבינם, הוא היה תמיד מעודד אותם בהתלהבות לספר לו את עמדותיהם השונות לגבי פוליטיקה, דת ואקונומיה חברתית.
שני המוצגים הבולטים שלו היו: דנה אבירם, דו מינית מוצהרת, פעילה למען איכות הסביבה, מתנדבת ב'תנו לַחַיות לִחיות', לוחמת במגדריות, קפיטליזם ובשר.
דוד איבון היה אוכל בשר נלהב, חבר במועדון נשק ומבקר קבוע במטווחים, קפיטליסט קולני שחשב שאיכות הסביבה זה לנקבות.
פרופסור פינזון קרא להם לשיחה פרטית באחד מחדרי הניסויים הריקים, היו שם רק שני כסאות, קרובים אחד לשני והפנס היה מקובע על תושבת כדי שיהיה ניתן להפעילו מרחוק.
ניר, יוסף והפרופסור עמדו בחדר הסמוך וצפו עליהם דרך מראה חד צדדית.
"שתי הדמויות האלו הן האידיאליות לניסוי שכזה" אמר פינזון בדרכו הרשמית "תסתכלו עליהם, כל אחד מהם מייצג את ההפך של השני, אבל הם אפילו לא רבים, או צועקים אחד על השני, הם פשוט נעים בחדר כאילו הם לבד, לא מכירים אחד בנוכחותו של השניה, אבל המתח באוויר כבד כל כך שאפשר ממש להרגיש אותו, אלה שני אנשים שבחיים לא ייקשרו בשום מערכת יחסים ידידותית, אם פנס הקסמים שלך יעבוד עליהם, אז הריני מסיר בפניך את הכובע שלי"
ניר קרץ ולחץ על השלט "ויהיה אור!"
…לדנה לא היה שום מושג מה הפרופסור רוצה ממנה או למה היא לכודה עם החלאה הזאת באותו חדר.
היא הציצה לעברו, הייתה לו עמידה יציבה ומרשימה, גוף בריא שהעיד על שעות של אימון…
דנה ניערה את ראשה, מה לעזאזל עובר עליה? מה אכפת לה כמה היטב הוא בנוי? הבחור היה רוצח, הוא אכל בשר ונהג במכונית שהורסת באיטיות את הכוכב היחיד שלהם.
היא הגניבה מבט נוסף, הלב שלה התחיל לפעום במהירות, הראש שלה הסתחרר.
אני חייבת לשבת, אמרה לעצמה מסוחררת.
דוד העמיד פנים כאילו הוא משחק בטלפון וניסה להיפטר מתחושת אי הנוחות הרבה שהוא חש.
הוא הכיר את הבחורה שנעה בחדר בחינניות של איילה, היא הייתה שותפה מאוד פעילה בשיעורים של פרופסור פינזון, היא לא התביישה לומר את דעתה בקול ובתקיפות.
רק חבל שהיו לה דעות של היפית קומוניסטית.
"יש לך מושג למה הפרופסור קרא לנו?" שאל, הקול שלו היה מעט גבוהה מידי והוא השתעל כדי לחפות על המבוכה.
דנה רצתה לבעוט בעצמה על הריגוש שעורר בה הקול שלו, היא התאמצה לשמור על פנים מאופקות "זה כנראה עוד אחד מהניסויים שלו במדעי החברה" אמרה.
"כן, כנראה" אמר בחיוך "מה לדעתך זה יהיה?" הוא אהב את הדרך בה השער שלה גלש לצד אחד, כה חלק ומבריק.
"אני מניחה שאנחנו כבר בתוכו" אמרה והסתכלה סביב "נועלים תוכי ואריה בחדר אחד ומחכים לראות מה קורה".
"מי האריה ומי התוכי פה בסיפור?" שאל "אין צורך לענות, אני כבר יכול לנחש מה תהיה התשובה, אבל למה דווקא אני ואת? ישנם הרבה יריבים כאן בקמפוס"
דנה לא רצתה להסתכל עליו אבל באותו מידה היא לא יכלה להסיר ממנו את מבטה "בגלל שאני ואתה הכי שונים זה מזה שאפשר" כשהיא אמרה את זה היא הרגישה דקירה קטנה של עצב.
"אני לא חושב שזה נכון" אמר דוד והתיישב לידה "אני חושב שאת ואני מאוד דומים, אולי העמדות שלנו שונות, אבל כשאני מסתכל עלייך, אני רואה לוחמת קשוחה שאוחזת בדעה שלה ותלך איתה כנגד כל העולם אם צריך, וזה משהו שהייתי שמח להיות בעצמי" הוא הניח יד על כתפה, היא לא עשתה שום תנועה כדי להזיז אותו משם.
"זה באמת מה שאתה חושב עליי?" היא חייכה, חיוך שהמיס את ליבו.
"אני חושב שכדאי שנצא לאכול ארוחת צהריים יחד, אני מכיר מסעדה נהדרת – צמחונית, נוכל להמשיך לדבר, אולי נמצא שיש לנו יותר מהמשותף ממה שנראה לעין".

ניר חשב לעצמו שההבעה על פניו של הפרופסור הייתה שווה את כל הטרחה בחצי השנה האחרונה.
"מדהים, בלתי יאמן" מלמל לעצמו "זה פשוט לא נתפס, השאלות שזה מעלה, התשובות שזה מביא, האם בספקטרום קיימות עוד תכונות שתפתחנה בפנינו?"
בחדר הסמוך דנה ודוד התרוממו מהכיסאות, זרועותיהם שלובות, לא מסירים את מבטם אחת מהשני.
הפרופסור פתח את הדלת ואחז בכתפו של דוד.
"אדון איבון, גברת אבירם, אני יכול לשאול אתכם שאלה?"
"כן פרופסור, בוודאי" אמר דוד, מבלי להוריד את מבטו מדנה, הוא חייך, זה היה כאילו הפרופסור הוא לא יותר מאשר רעש רקע שתופס רק אחוז קטן מתשומת לבם.
"מהו הדבר הראשון בדיוק שהרגשתם כשהפנס האיר עליכם?"
דוד קרע את מבטו "איזה פנס?" שאל בבלבול.
ואז הוא יצא מהחדר עם דנה, משאירים את הפרופסור מהורהר.
ניר ויוסף נכנסו לחדר, אבל הפרופסור היה נראה שקוע במעין בועה של מחשבות.
"זה פשוט דבר שלא נשמע שכמותו בעבר! הפנס הזה הוא תחבולה מעולה"
"תחבולה?" ניר לא הבין.
"כן, זה כמו תכסיס, זה פועל בשיטה כל כך יסודית עד לרמה האטומית, הוא יוצר אהבה מושלמת והוא לא נותן לדבר לעצור בעדו, הוא נטרל לשניים האלה את ההיגיון, שדד אותם מהדעות שלהם, הוא אפילו שחק עם הזיכרונות שלהם, האהבה חייבת להיות מאה אחוז, אם נניח למשל הם היו יודעים שהאהבה שהם חשים אחד כלפי השני נובעת כתוצאה מהפנס, זה היה פוגם בשלמות של האהבה, לכן הוא מחק כל דבר שקשור לפנס, אפילו אם תאיים עליהם, הם לא יצליחו לזכור שום פנס או אור וורוד, הם אפילו לא יזכרו למה שניהם היו בכיתה הזאת מלכתחילה, רק צירוף מקרים מעניין בעיניהם, במחשבתם הם התאהבו זה בזה מכוח המקרה, או הגורל, או כל כוח עליון אחר לבחירתכם" הוא פנה אליהם והביט בהם "אתם יודעים מה יכולות להיות ההשלכות של דבר כזה?"
"חוזה שמן עם חברות שידוכים?" אמר ניר בתקווה.
"לא, זה יכול להיות הדבר שיוביל את האנושות אל העידן הבא, האהבה תפרח בכל פינה, לא יהיו יותר מלחמות, האנושות תחיה בשלום, רק לאהוב ולהתפתח, זה יטהר את המחשבות, זה באופן מילולי יטהר את העולם מכל הרע שבו…" הפרופסור השתתק ושקע במחשבות.
ניר הביט ביוסף, יוסף רק הניד בראשו.
"סלחו לי רבותיי" אמר פרופסור פינזון בחיוך מתנצל "אני כנראה זקן יותר ממה שחשבתי, אני חייב ללכת עכשיו, אני אאלץ לחשוב על כל העניין הלילה, אני אתן לכם תשובה בבוקר".
ואז הוא יצא מהחדר.

באותו ערב ניר הזמין את יוסף לשתות.
הם שתו כוסיות של משקה בשם "רומנטיק לאב" שהיה עשוי מוויסקי מעושן, ליקר דובדבנים וקרם קסיס.
"אז מה הדעה שלך בנושא?" שאל ניר "כלומר, תהיה הדעה של הפרופסור אשר תהיה, יש לי הרגשה שאתה כבר גיבשת דעה משל עצמך"
יוסף לגם מהמשקה שלו והנהן "תקרא לי מיושן, אבלי אני חושב שאהבה זה לא משהו שפשוט מדליקים בפנס וזהו, אני חושב שזה משהו שצריך להתאמץ למענו, לבנות אותו, להילחם בשבילו, יש בחורה אחת שאני מחזר אחריה מהרגע הראשון שדרכתי בקמפוס, אילנה נמרודי, לצערי היא לא מרגישה את אותו הדבר כלפיי, אין לך מושג כמה התייסרתי במחשבה על פנס הקסמים שלך ועל איך שהוא יוכל לעזור לי, אבל אני לא ארגיש טוב עם עצמי אם אני אדע שהסיבה היחידה שהיא אוהבת אותי, זה לא בגלל מי שאני או בגלל או משהו שעשיתי, אלא בגלל תכסיס מדעי טהור".
הם שתו בדממה למשך כמה דקות.
"אולי הפנס הזה הוא לא תכסיס" אמר ניר "אולי הוא מסיר את החסימות שהמוח בנה לעצמו, הוא גורם לאנשים לראות את השני כמי שהם באמת, בתוכנו כולנו טובים, כולנו ראויים לאהבה, אבל היא מכוסה באפלה, אפלה שרק הפנס יכול לפזר".
"ייתכן" אמר יוסף "נחכה ונראה מה יש לפרופסור לומר"

למחרת נפגשו הפרופסור פינזון, יוסף אביעזרי וניר בשעה עשר במדשאה הקדמית של האוניברסיטה כדי לדון מה יעלה בגורלו של הפנס.
הפרופסור היה נראה זקן ועייף, אבל ניכר היה שהוא שלם עם ההחלטה שלו.
"רבותיי, התכנסו כאן היום כדי לדון בגורלה של האהבה, האם הגיע הזמן להעביר את השליטה עליה לידינו? מדעית הוכח שזה אפשרי, ובוודאי שיום יבוא וכל העולם ידע, אבל האם הזמן הזה הגיע?" הוא לקח נשימה עמוקה "אהבה היא כוח, וכמו כל כוח היא עלולה להיות הרסנית באותה מידה שהיא עלולה להיות מועילה, בימינו אנו אנחנו זקוקים לתחרותיות ויריבות, אנחנו צריכים להילחם למען שלום עולמי, אבל לא בידינו להחליט לעשות קיצורי דרך על מנת להגיע אליו" הוא פנה לניר "תראה ידידי, המכשיר שהמצאת הוא שלך, בידך להחליט מה לעשות בו, אבל בתור חבר אני מייעץ לך לא להשתמש בו, להניח אותו בקרן זווית עד שיבוא היום בו האנושות תוכל להיעזר בו, אבל לפני כן, אני רוצה לבקש ממך טובה".
ניר הנהן בפנים רציניות.
"למרות שהמוח שלי אומר לי שזה הדבר הנכון לעשות, הלב שלי חושב אחרת, אני אשמח אם הייתי יכול פשוט לשכוח מכל העניין, כאילו מעולם לא ניגשת אליי לספר לי על הפנס הזה, הדבר היחידי שאני מכיר שיכול לעשות דבר כזה, הוא הפנס בעצמו, אני ביקשתי מאשתי, לה אני נשוי כבר קרוב לשלושים שנה עכשיו, שתבוא היום, אני אשמח אם תפעיל את הפנס אשתי ועליי, תוכל לעשות זאת למעני?"
ניר הביט בפנס שבידו "כן, אעשה את זה".
הפרופסור חייך.

אשתו הגיעה קרוב לשעה שתיים, הפרופסור התיישב איתה על ספסל במדשאה.
"מה העניין אבשלום?" שאלה אשתו.
ניר החזיק את הפנס לרגע ואז כיוון אותה אליהם ולחץ.
… פרופסור אבשלום פינזון הביט באשתו ברכות, הוא כרך יד סביב כתפה.
"תראי עדנה, הסיבה בגללה לך היום היא בגלל שהיום הבנתי שאנחנו נשואים כבר שלושים שנה, ואני הייתי חייב לומר לך שאלה היו שלושים השנה הטובות ביותר בחיי ודבר לא ישמח אותי יותר משלושים שנה נוספת לצידך"
עדנה חייכה חיוך רחב ונשקה אותו על הלחי.

ניר ויוסף פסעו חזרה לכיוון הקמפוס.
"אז מה אנחנו עושים עכשיו?" שאל ניר.
יוסף הניד בראשו "אני לא יודע מה אתך, אבל אני מקשיב לפרופסור ומושך את ידיי מהעסק, והייתי ממליץ לך לעשות את אותו הדבר, תראה, אתה בחור מחונן ומוכשר, ההמצאות שלך ישנו את העתיד, אבל ההמצאה הזאת תאלץ לשכב במגירה, אולי עדיף שתשמיד אותה, היא לא הקפיצה הגדולה שקיווית לה, עכשיו אם תסלח לי, יש לי עניינים אישיים לטפל בהם" הוא נפרד מניר והלך לדבר עם אילנה נמרודי שעמדה ליד המדרגות בכניסה.
ניר הסתכל עליהם, כיוון עליהם את הפנס ולחץ.
לאחר מכן עלה במדרגות המובילות אל הדלתות הראשיות, תודה לי אחר כך חבר, חשב לעצמו, למרות שסביר להניח שזה לא יקרה, יוסף לא יזכור את הפנס, איש לא יזכור, הוא נועד להיות הבחור האחרון בשרשרת שיזכור את הפנס הקסום, אילו רק מישהו היה יכול להפעיל את זה עליו, כדי שהוא לא יאלץ להמשיך לשאת בנטל של הפנס, אבל להעביר את זה הלאה משמעותו שהסוד ייפול לידיים אחרות, ידיים מצפוניות פחות.
ניר ניגש לדלת הראשית, אך היא נפתחה במהירות מבפנים וחבטה לו בחזה, ניר נפל על והפנס התעופף מידיו והתנפץ על הרצפה.
… הוא הביט במלאכית שיצאה דרך הדלתות הקדמיות, היה לה שער בהיר גולש ופנים לבנות.
"אתה בסדר?" שאלה בדאגה.
ניר הביט בה מהרצפה וחייך "היה יכול להיות יותר גרוע, הייתי יכול להיפגע על ידי יצור הרבה פחות יפה ממך"
היא הסמיקה ועזרה לו לקום "אתה מאוד ישיר, אתה תמיד כזה ישיר עם בחורות שכרגע פגשת?"
ניר ניקה את מכנסיו "רוב הפעמים אין לי סיבה להיות ישיר, אבל אני אדם של הזדמנויות וארור אהיה עם אני אפספס הזדמנות כמוך, קוראים לי ניר, נעים להכיר"
"תמר, ואני לא חושבת שאני הזדמנות כזאת גדולה"
ניר קרץ "אנחנו נראה לגבי זה, מה את אומרת על ארוחת בוקר מאוחרת?"
ואז הם הלכו.
המנקה הגיע למקום והביט לעבר הזוג הצעיר שהתרחק ואז לעבר ערמת האשפה על הרצפה.
הצעירים של ימינו, רק דבר אחד יש להם בראש.
הוא טאטא את ערמת השאריות והשליך אותה לאשפה.