9. יש והיו הם צופים מערבה

אך יש והיו הם צופים מערבה.
מהכותל המערבי אשר לבניין הקומות של הים ראיתים לא פעם. ראשים קטנים, בודדים, מבצבצים אי פה אי שם מהחלונות הרבועים. ממקומי בקומה השניה של משרדי, משרד ממשלתי מוזנח, ראיתים, ונאמן אני לאמר: ראשים צעירים היו אלה. זאת אני מסיק מפרטים קטנים, אקראיים כמעט: ברק משקפי שמש שנתפס, כמו קריצה, מבבואת שמש הים המאדימה. שערות אישה חומות סוערות ברוח. מרפקים מעודנים, שעונים בתנוחה ילדותית, חולמנית, בוהים בשקיעה. יד עבה, חסונה ושעירה, שהסגריה הנעוצה בה מהבילה אל האופק.
משקפי עבות, אך אני נאמן לספר: השמש במערב הולכת וגדלה. איני יודע מדוע, או איך, האמינו לי. תחילה היתה זו תחושה, רעיון מטורף וחולף שסרב להכיר במילים, והיה עולה בי רק לעיתים רחוקות, כמו טעם ילדות ישן, נשכח. ובאותה העת טרם יכולתי לשהות רגע כדי לברור לי מילים, עבודתי רבה וכיסופי למילים חמות מן הממונים עלי האיצו את זמני. סדר יומי היה קבוע ועם זאת תזזיתי: התרוצצויות ממשרד למשרד בבתי הקומות של החוף, רשימות קצרות ביומן המחלקתי, מנהלים לוחצים ברשמיות תפלה, תיווך בין רשויות, ארוחות משרד חפוזות ועוד כהנה. בשנה האחרונה הצטמצם תחום אחריותי לכל הביורוקרטיה של מנהל הקרקעות בחופים הריקים אשר מצפון ומדרום לעיר, ויש לאמר שהצטיינתי בה. טלאי אחר טלאי כוסתה המפה בבתי קומות.
רק לעיתים רחוקות היתה משתהה המזכירה מן המשרד הסמוך כדי לברך אותי בברכות שנראו בעיני מיותרות, ושאלות שראיתי בהן חנפנות סמויה. בצהרי היום היא ברכה: צהרים טובים, על אף שאין הנימוס מחייב איש בברכה זו. מה גם שאת ברכת הבוקר והערב היא השמיטה דרך קבע. פעמים רבות, במהלך מסירת רשימות מידע מהמחשב שלה היתה משתהה קמעה, המספר מונח רפוי על שפתיה, פניה המוארים נתונים בחלון, בשמש הנוטה למערב, ואז היתה שואלת: מה שלומך, תמיר?
אך היו אלו פרטים קטנים, וימים רבים חלפו מאז. עם הזמן מצאתי את השיחות עם הממונים עלי מרגשות פחות, ההתרוצצויות במשרדים מיגעות, ורישומי התנועות בפרויקטים תפלות ושגרתיות. נפנה הייתי להנהן קלושות לחיוכי הקנוניה של המזכירה, או להביט פעם בפעם בשמש של חלוני בשקיעתה. אז ראיתי כי שמש המערב הולכת וגדלה.
התחושה העמומה, משניתן לה שהות, תפסה בי בתדירות גבוהה יותר. כשהמילים עלו בי לראשונה, לקחתי לי טוש וסימנתי את רוחב הכדור בשעה מדויקת על חלון המשרד. למחרת סימנתי שוב את אותו מקום, וכך, ערב אחר ערב. כעבור שבוע הבחנתי שהנקודה האדומה הופכת אליפסית מעט. חודש מאוחר יותר הנקודה הפכה קו קצר.
חששתי מהממונים, על כן במהלך היום היה התריס מכסה את החלון. עם השקיעה, בשעה היעודה, הייתי מעלה אותו בחשאי, מסמן, ומכסה בשנית. רק בשעות הערב פתחתי את החלון, כששוב לא ניתן להבחין ברישומים.
ממוניי שוב לא שמו ליבם למעשי. בסתר ליבי אני מאמין שמעולם לא טרחו להבחין בהם, אף כי החופים כוסו כמעט כולם, ורק פיסות קטנות עוד נותרו פתוחות ומיותמות. אך יחד עם קו השקיעה ההולך ומתרחב בחלוני, יכולתי לראות ראשים ראשונים מבצבצים מהחלונות השחורים, הרבועים, של בניין הקומות הסמוך, כמו חרקים המתגעגעים אל האור. ופניהם מערבה.

"אז אתה טוען שהיכולת להסתכל בדברים עצמם היא מאפיין גברי? הרי זו שוביניסטיות בצורה הכי פרימיטיבית שלה, מזה מאה שנה שהעולם הולך ונהפך, המציאות מפריכה טענות בכל רגע, ואתה בשלך."
ירדתי במדרגות הלבנות, הנוצצות. בשעה הזו, קומת הקבלה עוטה את אורות הניאון הזול כמו שמלת כלה עזובה. האוויר, הקריר עדיין מהמזגן, נשא ערוב ניחוחות קלוש של מכונות דפוס, בושם נשים וריח מחשבים. הדממה הטחובה והמוחלטת הודגשה לאחר הסאון של היום שחלף. עלתה בי אותה תחושה נושנה, צינית, שהיתה מתעוררת בי כשהייתי מבקר במוקמות נטושים, כאילו העזובה עצמה מבטת בשעמום באנשים המתרוצצים, וכשאלה מסיימים את להגם ועוזבים, צומחת היא בנימוס, בעדינות. להפתעתי פגשתי במבואה אסיפה קטנה של צוות העובדים. על פי רוב אין הם נוהגים להשתהות אחר העבודה.
"ובכלל, מי נתן לך את הזכות לזהות איזה דבר שהוא כגברי או נשי, ובכלל, מי קבע שיש כזה, דבר גברי ונשי?"
היו אלו שתי צעירות, מוותיקות המשרד. הכרתי את הנמוכה בהן: המזכירה. פניהן המשולהבות נעוצות בבחור גבוה ושחרחר, השעון אל הקיר בתנוחה חסרת נימוס, ידיו העבות בכיסי מכנסיו. את התנוחה הזו אני מכיר היטב מעצמי; לכאורה ניתן לטעות בה באדישות, אך לאימתו של דבר היא מביעה חוסר בטחון גמלוני ומתגונן. הבחורה השניה היתה גבוהה יותר, וניכר בה כי התערבה בויכוח בזה הרגע. היא ניצבה בסמוך לחברתה ובפניה היפים, קהי התוים, נרשמה אותה הבעת שאלה ניצחת, שיותר מרצונה בתשובה, רוצה היא לסתור את דברי היריב.
"לא זה מה שאני טוען, כלומר, אל תתפסי לניסוח שלי, הנקודה שלי היא שיש יכולת גברית כלשהי לבחון דברים דרך מסכים, ובעוד התכונה הנשית היא דווקא לראות איזה צד פרספקטיבי יותר, שטחי יותר ו-"
"שטחי יותר?"
הקהל הקטן שהתאסף כמו נאנק כאיש אחד. ניכר היה שאין הרוחות בצד הבחור. לימיני לחשה אישה עבת גזרה ששערה שחור ולח לצעיר חלק פנים שעמד בסמוך לה. "איך הוא יכול לדבר כך?" ידיה העבות היו אחוזות זו בזו בקפאון אלים. לבד משני אלה, עמדו שם עוד שתי נשים קטנות קומה ושקטות, וגבר שמן ולא מגולח שהצמיד אל כרסו תיק עבודה ענק וחליפה אפורה. פניו הרבועות צפו בעניין במתרחש סביבו.
"תרגעי. לא מדובר בתחרות. אני גם לא טוען שלנשים לא תתכן תכונה גברית", הבחור דיבר בנימה תקיפה וגסה. ניכר היה שאין סגנון הדיבור הזה מוצא חן בעיניו, אלא שהוא כפוי להמשיך בו, "הנקודה שלי היא שיש הבדל כזה, תפקודי, בין גבריות לנשיות, לא שללתי –"
"כן, וזו הנקודה השלישית שלך לערב", קטעה אותו היפה בזלזול, וכשהיא מצודדת חיוך ופוערת עינים אל פני ידידתה הנמוכה ממנה, הוסיפה: "אני לא מאמינה שעוד יש אנשים כמוהו. חשבתי שהשמידו את האחרונים במלחמה".
עיני הבחור רשפו, וברהיטות קרא, "כן, טוב שלא שלחו אתכן לדרום, נכון?".
"תסלח לי, אדוני", פתחה האשה השמנמנה במגושם, "אלו דברים שממש אי אפשר… זאת'ומרת, קשה להבין מה אתה רוצה להגיד, כלומר, אלו דברים חסרי שחר ממש. אני עובדת לא פחות טוב ממך, וסליחה, אני אפילו יותר מועילה, אז איך אתה מנסה לטעון בכלל ליתרון! אם יש הבדל, אז זה שאנחנו לא עצלניות!" היא נפנתה אל הקהל, ידיה הקטנות היו ניתקות זו מזו רגע קט כדי לחוות תנועה חדה, ואחר שבות וחופנות זו את זו בתנועות מעגליות.
כאן התערב בעל הפנים הרבועות בחגיגיות. "היי, היי, בל נגלוש להאשמות הדדיות, הרי חבל, דבר לא יצא מזה." בטון פשרני פנה אל האשה עבת הגזרה, "הרי את צודקת, איש לא רצה להכחיש את יכולתך את ואת הכישרונות הנשיים באשר הן. אני מניח שהבחור שפה", הוא החווה תנועה רחבה, אבהית, וטפח בחוזקה על כתף הבחור, "יסכים עם הדברים, אלא שרוצה הוא להדגיש שגם היום, עדיין, אם יותר לי להתבטא כך, 'אל אישך תשוקתך', כלומר, שהרי הוא נחוץ תכלית הנחיצות!", הוא אילתר את הסיום בחיוך ממולח וידו האוחזת בחליפה האפורה עלתה בתיאטרליות.
"לא, זה לא מה שאמרתי", סינן הבחור, ושתק, נועץ מבטו לשמאלו, אל מעבר לכתפי האנשים; אל חלון הזכוכית השחורה, האטומה. ידיו שוב היו בכיסיו.
השתררה שתיקה. שתי הנשים נמוכות הקומה, הנער המגודל, האישה עבת הגזרה והאיש הענק בעל הפנים הרבועות זעו באי נוחות. קול מכונית עלה מהדלת הפתוחה.
ראשון יצא הנער, הילוכו מוכני. מיד אחריו פנה רבוע הפנים, כשהוא מניד לעצמו בגאווה פגועה. זוג הנשים השתהו קמעה, מביטות בבחור כאילו היה סוטה, ויצאו אף הן. האישה עבת הגזרה פנתה אל הבחורה עם השיער השחור, ואמרה לה בשקט, "בואי, אקפיץ אותך הביתה". שחורת השיער הנהנה בתנועה חלקה, חייכה אל המזכירה, ופנתה לצאת עם האישה.
"זה באמת לא היה מה שאמר", אמרה לפתע המזכירה, שהביטה כל אותה עת בריכוז בפני הבחור. האשה והצעירה נעצרו בהפתעה, ובהו בה. "הוא סך הכל טען שיש נשיות וגבריות, ושיש שוני ביניהם", הסבירה המזכירה. "אבל זו שטות. זהו דמיון. המציאות כבר הוכיחה אחרת, שוב אין אנו שונים כל עיקר".
הבחור נאנח, הביט בה, ומלמל בהיסוס: "את הבנת אותי. אני לא יודע. אני לא יודע". הוא השתהה קמעה, מחזיר מבטו לחלון, ויצא.
המזכירה חייכה לעצמה, ופנתה לכבות את האור במבואה. מיהרתי לרדת את המדרגות האחרונות, ויצאתי את המשרד.
הרחוב סאן סביבי. ידי בכיסי, מבטי בקרקע, פסעתי אליו. לבית המשרד הישן מובילה סמטה צרה, אותה יצרו שני בתי הקומות הענקיים שנבנו לחוף הים. הסמטה התחברה לרחוב הראשי. זה לי שלוש שנים שאני פוסע לאורך הרחוב הזה, שעובר במקביל לקו החוף הצר, החסום ע"י בתי הקומות. גרתי בדירה קטנה בת שני חדרים בקומה העליונה של בית דירות ישן, מזרחה מעט מהרחוב הראשי.
פשוט הוא ביתי. פעם, ידידה שביקרה בו לא התאפקה ואמרה לי מפורשות: "הכל ריק כאן. הכל מרגיש נקי כל כך, וריק". אז לא הבנתי על מה דיברה, שכן רהיטים רבים לי, למן השידה השחורה, הספות השחורות והשיש האפור עד לארון הבגדים שבחדרי. איני נוהג לתלות תמונות, אך עציצים מפוזרים בפינות הדירה הקטנה, והחלון הפונה מערבה משקיף אל גלי הים השחור.
הלכתי לאורך הרחוב, פניתי מזרחה, ונכנסתי אל חדר המדרגות. השעה היתה מאוחרת, שכן יום עבודה ארוך היה זה. הדלקתי את האור, וכשפניתי אל תא המעלית, נשיפה מקוטעת וחלושה משכה את תשומת ליבי. פניתי אל מקור הקול, ובקצה המסדרון, במעין כוך אפל בין זוגות אופניים מחלידים, ראיתי דמות כורעת. ניגשתי אליה בזהירות.
"הרי… אמרתי… אמרתי את זה כבר. אנשים נשטפים ברחובות עם הביוב, אנשים קטנים נמחצים בין הקומות, אמרתי. מערבה, הם אומרים… מערבה? אני איני יודע, הן אמרתי את זה כבר".
"אדוני", לחשתי בהיסוס.
הדמות רעדה בטלטלה מהירה, קפאה, והרימה אלי את ראשה. פני נער שהיו שחומות מלכלוך הביטו בי בפתיעה, הפה העדוי שפם קלוש פעור מעט. אז שלח הוא את ידיו הקרות, הרכות, ואחז בידי.
"הנה, אתה, אתה תקשיב, הנה, הוא… אח… אתה תקשיב לי?"
לא נרתעתי. התכופפתי כך שעיני היו בגובה עיניו, והנהנתי ברצינות. לילה משונה היה זה.
"הו, אם כך… ראה. הלילה זה יקרה, הלילה, כך אומרים, בחוף. הלילה יפול דבר. אמרתי זאת כבר, כבר נאמר דברי, אך אתה מקשיב, מקשיב… העולם הולך ונטען ונטען כמו אורניום מועשר, ודי, הוא צורח, העולם, די, אני כבר זקן וגופי נושר ושוקע… הלילה נצא, העולם זועק. אני נשבע. אני רק רציתי חום. אמרו שעלי להכיר בקור, אבל אני רק רציתי חום. אני אמרתי, ושוב אמרתי, אמרו ששוב אין לאמר את אשר נאמר, האנשים הקטנים נופלים מהריבועים השחורים, נופלים קורסים, ואני רציתי שמש, אז אמרו שהשמש תבוא, אבל… אבל זה נורא… בכל שחור, ראה איך הוא חסום, ראה. אבל אתה מקשיב, אז ככה: אני רוצה ללכת. אני רוצה. רציתי. אני. אבל איני יודע, איני יודע. אני עייף. הכל עייף. אתה תעזור. אמרו: מערבה. היכן המערב? אני שואל אותך, היכן המערב?"
באומרו דברים אלה אחז בידי בחוזקה, ציפורניו המזוהמות בעורי. השתחררתי ממנו בשאט נפש, אך לא ברחתי. משהו בדבריו המבולבלים, המטורפים, אחז בי. למחר היה עלי להגיש סיכום חודש באשר להשיגי המשרד בתחום תכנון הקרקעות לאורך מקטע החוף הריק מבתי קומות שבין עירי לעיר הסמוכה, אך שוב לא יכולתי לשוב אל חדרי. משהו מן השחור הרתיע אותי. החוויתי בידי לכוון הכללי של החוף, ומלמלתי: זה ברור, המערב בים.
לו ידעתי איך הדבר ישפיע עליו, לא הייתי אומר זאת. באחת קפץ על רגליו, ולמרות שבריריותו הבולטת לעין, פרקי ידיו הדקות ועיניו הבולטות, אחז בזרועי ומשך אותי אל דלת הבניין. מיהרתי להשתחרר ממנו.
"שם? שם, אתה אומר? ידעתי… ידעתי את זה… הלא דבר ברור! אלא שאני, מבין אתה, לא יודע היכן המערב, הים, כן הים… הים הוא הזועם, הים לא חדל להתגעגע, ושם הכל כבה, הכל ישן, נרדם, שם הלילה שאין לו סוף, הים הגואל…"
הוא נקטע, השתהה קמעה, הביט בי, ולחש: "תבוא איתי?"
בהיתי בו.
הוא נאחז במגושם בזוג אופניים חלוד, התרומם, ויצא בריצה מגושמת, רגליו הארוכות נעות בחוסר תיאום, באופן שנראה כאחד שנקע אחת מרגליו. רצתי אחריו, וכשהדבקתיו שאלתי, מתנשם: "אתה לא רוצה ללכת לבית החולים, אולי? נראה ששברת משהו".
הוא פרץ בצווחת צחוק.
"בית החולים, הוי, בית חולים! אני מכיר בתי חולים… הו כמה אני מכיר! אתה אל תספר לי בתי החולים שלהם, בכולם הייתי, בכל הסוגים והמינים, בין כאלה עם אחיות נחמדיות ובין עם אחים שעירים, ושתי שוטרים בחדר אפור וסגור, והמון כדורים כחולים ואדומים שעוזרים לך לשכוח הכל, לשכוח מי אתה… ואתה בוא, אני לא רוצה לאחר, בוא". הוא הגביר מרוצתו, עד כמה שאפשרה לו הרגל החולה. רצנו לאורך הרחוב, נכנסנו לסמטה, חלפנו על פני מבואת המשרד, ומשם במורד מדרגות צרות עד שנפלטנו באחת אל החוף המזוהם.
בימים עברו היתה הטיילת, אך עם השנים החלו בתי הקומות צומחים להם לאורך החוף כפטריות ענק. והחוף עומד היה בשממון, שכן יחד עם צמיחת בתי הקומות מצאו האנשים את החולות מזוהמים, ואת הים מוגבל ומשונה. וכך נפל הדבר, כי עתה שוב לא היו אנשים רבים לאורך החופים. עצרתי בסמוך לבתים כדי לבחון אותם ממרחק. זמן רב שלא הזדמן לידי להגיע אל חופים הללו. וממרחק, מצפון, ראיתי נצנוץ של אור. מדורה.
הקבצן המשונה זע לימין ולשמאל, לצידי, גונח ונאנח בקול רם. כשראה את הבערה ממרחק, קפא על מקומו, ובקול נשנק לחש, "הנה". בפתיעה ראיתי דמעות שחורות בעיניו. הוא פנה, וכמו שכח מקיומי, פנה אל עבר האור.
עקבתי אחריו לאיטי.
המרחק אל המדורה, שעתה התגלתה כמספר רב של מדורות, היה עצום. במחצית הדרך נעצר הקבצן, הסתובב ובהה בפני, לראשונה.
ידו גיששה אל ידי, ורכות זרועו הזכירה לי שוב את גילו הצעיר.
"כל כך קר לי, כל כך, אני לא… אני לא יכול", לחש.
הבטתי בו. הבטתי בים. הבטתי במדורות. נאנחתי והשבתי לחיצה חזקה. יחדיו המשכנו, הפעם אני מוביל, והוא נגרר מעט אחרי.
הים סער, פולט את קצפו הלבן, הבולט בחשיכה. מרחוק שמעתי נהמה עמומה, וידעתי כי סערה במעמקים. וקול הים הצורם מילא את האוויר סביבי, ולרגע, לרגע קל, שכחתי מקיומה של העיר. כשהסערה המימית, הזועפת, בתוך אוזני, וכשהרסס הקר, המצחין מעט, על עורי, נמשך מבטי מערבה, אל הים החשוך. הייתי מדמה כי משהו שם זע, משהו, במעמקים, במצולות, דימיתי שאני חש איזו תזוזה של אי מי, ישות, כמו שודאי מרגישה אשה בהריון לחודשיה הראשונים, כאילו, הבזיקה בי מחשבה מטורפת, השמש הטבועה בים קראה אלי מבין המצרים. הקבצן לימיני, שהיה שקוע במלמול חרישי, פלט איזו יללה קצרה, ולחץ את ידי. הרגשתי את גבהות הבתים בגבי, וכמתעורר, המשכתי לפסוע צפונה.
עתה יכולתי לזהות ביתר בהירות את החזיון. עשרות מדורות היו פרוסות לאורך כמאה מטר של חוף ברווחים קבועים ומזרחה, יוצרים מלבן מאורך. בין כל ארבעה מדורות עמדו ארבעה אנשים: שני גברים ושתי נשים. במרכז המלבן עמדה במה מוגבהת קמעה, ועליה ערימה גבוהה של בדים, נוצות ופרוות משונות.
את המטרים האחרונים נאלצתי לעשות כשאני סוחב אחרי את הקבצן. הוא נשנק ונאנק, ובין יללה ליללה לחש לי שאינו רוצה לבוא, שהוא בעצם, בעצם לא, שהוא לא ראוי, עדיין לא, והמערב רחוק. אחזתיו ביד קשה ומשכתי אותו בקשיחות.
איני יודע. דבר מה אחז בי. עיני אפורות, כמו גלי הים, חלפו על שורות האנשים, תרות אחר מקום פנוי. בקצה המלבן, מטרים רבים לפני, ראיתי מלבן ריק. גררתי בכוח את הקבצן אחרי. שנינו היינו אחוזים בקוצר נשימה עז.
מנהג האנשים סביבי היה משונה. פניהם קבועות מערבה, כתפיהם ישרות, נשים כגברים. הגם שחלפתי לידם, הם נמנעו מלהביט בי. כעשר מטר לפני הריבוע, ראיתי זוג פוסע מתוך החשיכה. כמוני נמשכו אל הריבוע הריק. כשראיתי ששתי נשים הם אלה, נשמתי לרווחה. הן עמדו קפואות שעה שנכנסתי למקומי, הקבצן עימי. ברגע שהיינו בתוך הריבוע, קרס אל עצמו, ונדם. הרגשתי את חום ארבעת המדורות שסביבי, ולמרות המשיכה הבלתי מוסברת, שהתגברה בי עד כדי דחף לא רצוני, מערבה, בחנתי את סביבותי. נדמה היה שמלבד הריבוע שלנו כל הריבועים היו מלאים. שמעתי שיעול קטן לימיני, וכשנפניתי לבחון את שתי הנשים שהיו עמנו, הופתעתי לגלות את המזכירה לצידי. לידה עמדה חברתה הגבוהה, שחורת השיער, ותוי פניה היפים היו מובלטים וקפואים, כל כולה אומרת הסתחפות שבקדושה, מערבה. העברתי מבטי מפנים אלו אל הריבועים שסביבי.
אט אט הבחנתי בהם. בריבוע לימיני עמד הענק רבוע הפנים והאשה עבת הבשר, לצידם הנער ואחת מהנשים נמוכות הקומה. וככל שהרביתי לעיין בסובבים אותי, כך מצאתי עוד ועוד פנים מוכרות. נפתע, השבתי מבטי אל המזכירה.
היא צפתה בי בעינים ריקות, וכמו התעוררה לפתע, וניערה ראשה. הבעת הפליאה נותרה על פניה השמשיות. תנועה משאל משכה את עיני. משהו בתוכי התהפך, שערותי סמרו, והרמתי ראשי. ערימת הבדים, הנוצות והפרוות, החלה לרעוד.
מאות האנשים התיקו מבטם מן הים אל הדמות.
שתי זרועות יצאו מבין קפלי הלבוש המשונה, ומהמקום המשוער של הראש, בקע קול רך, לוחשני, ועם זאת עז.
לא הבנתי את דבריו. היה זה רצף בלתי מוסבר של הברות, זרמי אוויר, התנשפויות, תוים. הקבצן לימיני קם לפתע ממקומו, נשען על כתפי, ובהה בדמות.
ואז התעצבו הקולות לכדי מילים בודדות, נטולות הקשר, בתוך אוזני, כשם שהעין מזהה בת דמות בתוך ענן. עם כל מילה העלתה הדמות טון, עד שהחלה מצווחת.
היא אמרה: געגוע אדמה שושנה זִיעִֵה רקב שבר געגוע תולדה פריצה מעגל ערות קליפה רוחות מערב געגוע בואו.
ואז נעצרה. זמן ממושך. ופתאום צווחה מילה אחת בתווים, בהברות, בתנועות רציפות:
שמש.
חום המדורות גבר. סביבי רעדו האנשים. בתוכי בער דבר מה, אותו דבר שמשך את מבטי אל הים, שמשך את מבטי אל הדמות, שגרר את הקבצן לאורך שורות המדורות, הדבר ההוא בער באש טירוף, גירש את ישותי ממסגריה, וכמו מחוץ לעצמי חשתי זרועות רוטטות, שרירי רגל נמתחים, צוואר נרכן, עין רואה, גו נכפף. אז פרצה הדמות בצרחה, והשליכה עצמה אל מעבר לבמת העץ, מערבה, אל הים. ובקול סאון, בתנודות ריתמיות, כגלים, החלו השורות הראשונות של האנשים לשטוף אל הים. שוב לא היו אלו אנשים, גברים או נשים, אלא סוסים דוהרים, לבנים, איילים בעלי קרן אחת, נחשי דרקון מעופפים, ציפורי גן עדן תכולות, ושוב, איילים סוערים, והים, בקול יניקה עצום, מלווה בנפצים, בלע אותם אליו, חבק אותם, השקיע את גופותיהם בקרבו. אחריהם סערה השורה השניה, ואחריה השלישית, ובבוא השורה הרביעית, האחרונה, עלתה השאגה במי ששוב לא היה אני, ונדרך הגוף ששוב לא לי הוא, אל הים, אל הים. הגל החל מדרום, והתזוזה החשמלית דהרה אליו במהירות. ובדיוק כשניתקו האנשים שלשמאלו, בדיוק כשהרים את כף רגלו, והקבצן, חברו, זינק, תפסה בי יד, בחולצה שלבש מי ממני, ונגררתי לאחורי. ניסיתי להאבק, ונראה שכוחו של האוחז בי לא היה כה רב, וכמעט שהשתחרר, אלא שאז זעקה בי האשה: חדל.
קרסתי. מתנשם.
האוויר המלוח חדר לראותי. הגלים מילאו את אוזני. דמעות אחזו בעיני. הייתי שפוף אל עצמי, ראשי, ברכי ובטני יוצרים עיגול קטן של חלל פנוי. שוב הייתי בתוכי. ובכיתי.
יד רכה ליטפה את עורפי. הרמתי ראשי. מליחות הדמעות לכלכה את זגוגיות משקפי, הסרתי אותם, ניגבתי, והשבתי אותם למקומם. לימיני כרעה המזכירה אל החול, פניה חיוורות, והיא מבטת בגלים הריקים. היא התקפלה אל עצמה בתנוחה עוברית, כמוני, והחלה לנשום עמוקות.
"הם הלכו", אמרה חנוקות.
התנשמנו עת ארוכה, עוצרים את הבכי שאחז בחלל, שנמלא לפתע, בנו. הרמתי ראשי מערבה. דבר לא היה שם: לא מדורות, לא במה. לא אנשים.

למיכל שיער קצר, שׁתני, יבש קצוות, סתור בדרך כלל. צבע עיניה חום אפרורי, ותוי פניה הבולטים כמו תומכים במבע האמון שלעינים אלו. היה בה אותו יופי פשוט, יומיומי, שכמותו אפשר למצוא ולשכוח ברחוב ביום חולין, ודווקא ביופי הזה טמונה אותה עצמות ייחודית, שהייחודיות בה הולכת ונסתרת עם השנים, הולכת ומעמיקה. וכדרך אנשים שעל כל הליכותיהם משוכה אצילות, היווה גופה מעין מראה לנשמתה.
טיילנו לאורך החוף, אני ומיכל, איש איש בגופו. כמו ילדים העושים את צעדיהם הראשונים, הילכנו על החול יחפים, כנוסים ורועדים, מן הקור ומן הדם שטרם סרב לשקוט.
שתקנו עת ארוכה. ידעתי, לא נדבר על אשר היה לעולם, הגם שיוסיף הכאב לפעום בנו. התשובה ניתנה. שקט הים לשמאלנו. גליו הרגועים ליחכו את כפות רגלינו במורך, בנהיה מבוישת, כמו כלב נאמן. הנהמה העמומה ממרחקים התפוגגה ונמחתה, כעקבות בחול. שוב לא היה זה אלא ים לילי, שקט, שחור, אוהב ומסוכן. נעלמה ממני אותה תחושת הישות שמעבר לעמקים. עתה לא היו אלא המרחבים, עד למלא רוחב העין. פסעתי לאיטי, עיני ברגלינו היחפות, ושתקנו.
"תמיר?"
קול מיכל היה צרוד קמעה, כמו קול ילד לאחר הבכי. אותה מילה בודדה הכתה וצבתה בי.
"כן", השבתי.
"אתה יודע, אני כבר לא בטוחה".
"במה?"
"אני לא יודעת. פעם חשבתי שהעולם הזדקן. יכולתי לחוש את השיבה בשמש. ראיתי את הקמטים בעיני האנשים. וככל שהיה הגבר העומד מולי צעיר יותר, הקמטים שראיתי בפניו עמקו יותר. זה לי שנים שאני שקועה, אינני יודעת במה, אילו היו מכריחים אותי הייתי עונה: געגועים. אך אין זה נכון. זוהי שטות. הגעגוע לגעגוע שוב אינו געגוע, הריהו דבר אחר, מת יותר, נטול שם, יותר. כל בוקר, תמיר, בוקר אחר בוקר, תמיד בבוקר. הרצפות הקרות, העייפות המתמידה, המראה שבמקום להשיב לי את דמותי נצבעת בשחור, סאון הרחוב, צפירת המכוניות, דפי המשרד: הכל נדמה בעיני שחור, עייף, קריר. בילדותי שמעתי שחפים, פעם, שטתי עם הורי ובמשך כל שבוע השייט שמעתי אותם, בוקר בוקר, השחפים. מאז לא שמעתי אותם אלא בסרטים, בספרים. אינני יודעת. העולם מעלה שיבה, מכסיף, פניו משחירות. הילדים בחלונות הראווה. התינוקות הקמוטים. וכבר כל כך הרבה דברים אינם, וגרוע מזה – כל כך הרבה דברים לא היו מעולם. הכל חסר שם, כתינוקות קמוטים, כזקנים קמוטים."
"ועכשיו?"
"אינני יודעת, תמיר, אבל אני חושבת שצדקתי: העולם זקן. עייף, זקן וגוסס. אבל עכשיו עולה בי איזה קול קטן: אולי בכל זאת. אני לא יודעת, ומשהו בי אומר, אולי בכל זאת. מה אתה אומר?"
נתהרהרתי, והיא הביטה בי בציפיה. נזכרתי בשמש ההולכת וגדלה.
"את צודקת. אבל פעם חלמתי חלום. אני לא זוכר חלומות, אבל את החלום הזה אני זוכר היטב: היה זה בלילה בו הגעתי לעיר והתחלתי לעבוד במשרד. בחלום הייתי יורד במדרון מיוער, העצים היו גבוהים מעצי ארצנו, והחלל היה סמיך ואפל, אוירו יבש. שיחים מטפסים סרטו את זרועותי ואת שוקי, קרעו ממני את בגדי, קודם את חולצתי המכופתרת, לאחר מכן את מכנסי. ככל שהעמקתי חדור, נקרעו מעלי הבגדים יותר ויותר, ועם שנחשף בשרי, היה נחרש קמטים עמוקים. הזקנתי. חשתי את חיי אוזלים ממני, מטפטפים במורד, מותירים שובל. אני זוכר את הפחד שגאה בי, שהביא עימו את הידיעה שזהו חלום, חלום רע, ובכל זאת, לא רציתי להתעורר. הגעתי אל התחתית, עירום, וירכי החלושות, הלבנות, מדובללות השיער, שקעו עמוק בתוך מצע עלים. הטיפות האחרונות של חיי מכבר אזלו, ומשהו בחלום התפצל: חלק ממני רצה להתקדם קדימה, להמשיך בהליכה, להגיע אל מרכז הבור, והחלק האחר ביקש לשקוע, קפא על מקומו, מיאן לנסות. שהיתי כך רגעים ארוכים, כל אחד ואחד מהם כמהלך חלום שלם, כנצח, עד שלבסוף כמו נפל דבר, ושקעתי עמוק אל תוך מצע העלים, זרועותי החלושות פרושות, רפויות. אז התרחש דבר מה משונה: במקום להתעורר, המשכתי להיות שם, לנשום, לחוש. טיפות חיי אזלו מכבר, ובכל זאת: המשכתי לנשום, ולא יכולתי להתעורר. עוד חלום חלף. קמתי. זרועותי ורגלי כאבו, אך לא יתר על המידה. התחלתי לפסוע אנה ואנה בקרקעית. לא הרגשתי קל יותר, עוד הייתי כבד כמקודם, אך היה בי הכוח לשאת זאת. החלתי להעפיל אל הצד השני, הולך ומזדקן, לנצח"
"ואז?"
"התעוררתי".
מיכל חייכה. חיוך קטן, בהיר. עמדנו על דיונת חול גבוהה, בטלאי החוף האחרון, הריק מבתים. השמש בגבנו. ידה גיששה אחר ידי. שתקנו, מבטנו באופק המכסיף, מערבה.