20. ככה נולדים גיבורים

המזכירה עם השיער הבלונדיני המתולתל קראה לי להיכנס לחדרה של הרופאה. לקח לי כמה שניות ארוכות לקום מהכיסא ולייצב את עצמי. למרות שעבר הרבה זמן מאז ה"תאונה" שלי אני עדיין נעזרת במקל הליכה. זה מראה שלא תראו כל יום: בחורה בת 22 שצולעת ומשתמשת במקל הליכה מעץ, כמו של זקנים.
נכנסתי למשרדה של הרופאה, שקיבלה אותי בחיוך והתיישבתי בכבדות בכיסא מולה.
"דריה! מה שלומך?" היא שאלה בנימה עליזה. "לא התראינו שבועיים והיית אמורה לבוא עוד שבועיים בדיוק. מה מביא אותך אלי מוקדם מהצפוי?".
"אני לוקחת את כל התרופות כמו שאמרנו אבל… הם חזרו. אני ממש מפחדת, ד"ר כהן, למה זה קורה לי עוד פעם?" שאלתי בעודי מנסה להשתלט על החרדה העמוקה שתקפה אותי מאז אתמול, כשלראשונה מזה חצי שנה הקולות דיברו אליי שוב.
הרופאה המבוגרת הסתכלה עליי בדאגה, שהיא ניסתה להסוות כשדיברה אלי. "דריה, אני יודעת שזה מפחיד, אבל אל תשכחי את מה שכבר דיברנו עליו- מחלת הסכיזופרניה, שמאובחנת אצלך, ידועה בשינויים שלה. אין לה מסלול קבוע, לכן את בפיקוח, לכן את באה אליי, הייתה לך עכשיו תקופה טובה של חצי שנה וזה מעולה וזה יחזור. אנחנו נשנה את המינון של התרופות, אני אוסיף לך עוד תרופה, אולי היא תעזור, היא חדישה ואנחנו נתראה עוד כמה ימים. אני אפנה אותך גם לאשפוז יום בבית חולים." אמרה ד"ר כהן ופנתה להקליד את רשימותיה על ביקורי במחשב.
"אוקיי" מלמלתי.
"מה הקולות אומרים לך?" היא שאלה כעבור רגע.
נשמתי נשימה עמוקה, לא יכולתי לדבר על זה, כי אם אני אדבר על זה ואפרט על זה, זהו סימן לכך שזה אמיתי. דמעות נקוו בעיני, לא רציתי להיות במקום הזה עוד פעם. ליבי פעם כל כך בחוזקה שחשבתי שהפסיכיאטרית מעבר לשולחן שומעת אותו גם.
היא שמה את ידה על ידי, שהייתה מונחת על השולחן ודיברה אליי ברכות: "דריה, אל תדאגי, אנחנו נעבור גם את זה כמו שעברנו את זה בפעם שעברה, אני איתך תמיד, תזכרי את זה". כעבור חיוך היא הוסיפה: "אז מה הם אומרים לך?".
כחכתי בגרוני ועניתי בקול רועד: "הם שואלים לשלומי… ואומרים לי שהתגעגעו אליי".
הבעתה של ד"ר כהן נראתה מופתעת. "הם לא אומרים לך לעשות דברים?" שאלה.
"כמו בתאונה שלי, את מתכוונת?" שאלתי.
"כן."
"עוד לא הגעתי לזה ומזה אני הכי מפחדת, ד"ר כהן. בבקשה, אל תתני לזה לקרות שוב." ביקשתי בתחינה ודמעות זלגו על לחיי.
"אל תדאגי, דריה. את בידיים טובות." אמרה בחיוך ושבה להקליד במחשב. כעבור רגע היא הושיטה לי שלושה דפים שהחתימה בחותמת שלה וחתמה עליהם. "אוקיי, זאת ההפניה לאשפוז יום לבית חולים, תלכי כבר היום. הגדלתי לך את המינון של הסרוקוול ל-800 מ"ג ליום, אז את עלולה להיות יותר ישנונית בימים הקרובים. את הזיפרקסה נעלה ל-30 מ"ג. אני מוסיפה לך תרופה חדשה בשם אביליפיי, נתחיל עם 15 מ"ג. ציפרלקס נגד חרדה אני מעלה לך ל-20 מ"ג ויש לך את הקלונקס שלך להרגעה שאת יכולה לקחת כשאת מרגישה חרדה. תזכרי לשתות הרבה, אל תיבהלי אם תופעות הלוואי של חלק מהתרופות יגברו, זה יעבור."
"אוקיי, תודה." לקחתי את הדפים וקמתי באיטיות.
"דריה, אני אהיה במחלקה גם במהלך אשפוז היום שלך ואנחנו נתראה, יהיה בסדר, אני מבטיחה לך." היא חייכה אליי.
צלעתי לכיוון המעלית, בעודי נשענת על מקל ההליכה שלי ומנסה להתרכז בכל הקורה מסביבי על מנת שלא לחשוב על הקולות שמדברים אליי. ירדתי לקומת הכניסה של הבניין ופסעתי לבית המרקחת לקנות את התרופות במינונים החדשים. כשמסרתי את המרשמים לרוקח, לאחר שהוא עיין בהם רגע קלטתי שהוא נותן בי מבט מרחם. התעצבנתי עליו. "מה, אף פעם לא ראית סכיזופרנית קודם לכן?" שאלתי בארסיות. הוא הסיט את מבטו ומיהר ללכת להביא את התרופות. אחרי שהוא חזר הצטערתי על האופן שבו התנהגתי אליו, אבל לפעמים אנשים לא מבינים כמה נזק הם מסיבים רק ממבט. הוא חושב שאני לא מרחמת על עצמי? שכל מי שמכיר אותי לא מרחם עליי? אני לא צריכה לקבל את זה גם מאנשים זרים ורנדומאליים שאני פוגשת. לקחתי את כל התרופות שהוא נתן לי ושמתי אותן בתיק. הלכתי לתחנת האוטובוס על מנת לנסוע לבית חולים. כמה ששנאתי אוטובוסים. אם "התאונה" לא הייתה מתרחשת ולא היו שוללים לי את הרישיון לא הייתי צריכה לנסוע עכשיו באוטובוסים האלה. בחור בתחנה ראה אותי עם המקל והחליט לקום ולתת לי לשבת במקומו. קיבלתי את ההצעה בחפץ לב, הרגל הטרידה אותי בעמידה. זה קרה גם באוטובוס, נערה צעירה קמה למעני ממושבה והודיתי לה. אבל בחיי, הרגשתי כל כך זקנה.
ירדתי בקושי מהאוטובוס והלכתי לאט לבית החולים. נכנסתי למחלקה המוכרת וניגשתי עם ההפניה לדלפק. את פניי קיבלה אחת המזכירות שאני מכירה.
"דריה, חזרת אלינו?" היא שאלה בצער.
"כן." עניתי ביובש. כאן במחלקה הזאת אף פעם לא קיבלו את פניי באמרות כמו "כמה טוב לראות אותך" מאחר והם יודעים שאני לא רוצה להיות פה כמו שהם מעדיפים שאני ארגיש טוב ולא אצטרך לבלות פה את ימיי.
המזכירה הזינה את כל הפרטים שלי והפנתה אותי לחדר הטיפול הפרטני במילות הצלחה.
דידיתי לחדר ושם חיכתה לי מירה, אחת מהפסיכולוגיות הקליניות שטיפלו בי בעבר ועוד בחור שנראה מבולבל.
"אחד הפרקטיקנטים החדשים שלך, מירה?" שאלתי והחוויתי בראשי לעבר הבחור, עוד לפני שאמרתי לה שלום.
"את כבר יודעת לזהות אותם." היא צחקה והציגה אותו בפניי: "זהו אלכס, הוא סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת ירושלים. וזוהי דריה." הוא קם מהספה, שבה ישב לצידה של מירה ולחץ את ידי.
התרווחתי על הכורסה שהתיישבתי בה, הנחתי את המקל על הרצפה ומזגתי לעצמי מים מהקנקן שהיה על שידה קטנה לצידי.
"דריה, ברשותך אני רוצה להציג את המקרה שלך לאלכס, ד"ר כהן התקשרה לפני שעה בשביל להודיע לנו שתגיעי ועוד לא הספקנו לעבור יחד על התיק שלך." אמרה מירה והיא ואלכס הסתכלו עליי בציפייה. זה הרגיש לי כמו שהמבקרים בגן חיות מסתכלים על הג'ירפות.
"כמובן." אמרתי והנהנתי בראשי.
"אוקיי, אז דריה, בת 22, הייתה סטודנטית כאשר לפני שנתיים בזמן נהיגה ברכב היא התחילה לשמוע קולות שאמרו לה לסטות מהדרך לצד שמאל כי ילד קטן עומד להתפרץ לכביש ויידרס על ידה. היא סטתה לצד השמאלי והייתה לה תאונה חזיתית עם הרכב שבא לקראתה. דריה סבלה מפגיעות רבות, נשארה עם נכות ברגלה הימנית. היא אובחנה כסובלת מסכיזופרניה. הייתה מאושפזת כמה שבועות במחלקה סגורה. אחרי כן במשך חצי שנה היא הגיעה לאשפוז יום ואז התחילה טיפולים פרטניים עם פסיכולוג והמשיכה את הטיפול התרופתי עד עכשיו. ומה קרה עכשיו?" מירה הפסיקה להפנות את דבריה לאלכס והסתכלה עליי.
"הקולות חזרו." אמרתי בפשטות, שהדהימה גם אותי. אולי נוכחותו של אדם שזר לי ולא מכיר את התיק הרפואי שלי נתנה לי אומץ להתייחס לכל העניין באדישות, למרות שבעמקי נשמתי זעקתי מרוב פחד משתק.
"לא שמעת אותם מאז האשפוז המלא, נכון? זה יוצא כמעט שנתיים?" שאלה מירה.
"נכון." עניתי.
"זה מעולה!" קראה מירה וחייכה אליי. "דיברנו על זה שלסכיזופרניה אין מסלול קבוע של תסמינים והם יכולים להשתנות עם הזמן ולהופיע לסירוגין או כלל לא. זה אומר שהתרופות פועלות. אני בטוחה שעכשיו את מרגישה חרדה וחוסר אונים לגבי מצבך, אבל אני יודעת שד"ר כהן העלתה לך את המינונים היום ונתנה לך עוד תרופה, אני בטוחה שזה יעזור. גם אנחנו נטפל בך כאן במחלקה ואת תראי שאת תהי בדרך הנכונה." הבטיחה לי הפסיכולוגית בקולה המקצועי.
רציתי להגיד לה שכבר שמעתי את כל הדברים האלה, שאני יכולה לשים אותה על "השתק" ופשוט לדבר במקומה אל עצמי. כל הדיבורים האלה אמורים לנחם אותי ולהגיד שהמצב ישתפר, אבל אף אחד מהם לא יכול להבין איך זה באמת להרגיש חולה נפש. המבטים, הלחשושים, התחושה העצמית של חוסר הביטחון וגרוע יותר- הפחד מעצמך, מהנפש שלך, שאתה לא יודע ברגע נתון מה יכול לצוץ ממעמקי נשמתך ואיך זה יכול לפגוע בך.
שתקתי כי ידעתי שמה שהיא תגיד תהיה חזרה מיופייפת על מה שהיא כבר אמרה, רק במילים אחרות.
"אני יודעת." אמרתי לבסוף. אחרי שראיתי שעיניהם השקטות של המטפלת והפסיכולוג בפוטנציה נעוצות בי ומחכות שאזרוק להם עצם.
"מה הקולות אומרים לך?" שאל אלכס לאחר שקיבל סימן ממירה שהוא יכול לדבר.
"אתה יודע מה מוזר?" שאלתי אותו והוא נענע בראשו לשלילה ובכך עודד אותי להמשיך בדבריי: "לפעמים אני יושבת מול מטפל ואני לא מאמינה שאני צריכה לשמוע את השאלה 'מה הקולות אומרים לך?', אני מרגישה כאילו היא מופנית למישהו אחר ולא אליי או שאני מסתכלת על עצמי כאילו אני מחוץ לגופי וזאת חוויה מאוד סוריאליסטית. לפני שתפנה למירה במבט שואל, זאת לא תופעה של המחלה. זאת פשוט אני, דריה, שמנסה להבין איך יצא מצב כזה שבגיל 20 נהייתי סכיזופרנית וחולת נפש." אמרתי ולגמתי מהכוס.
"דריה מתקשה לקבל את זהותה כסובלת מהפרעה נפשית. זה נושא שעולה אצלה הרבה." הסבירה מירה לאלכס. כך הם המשיכו לנהל דיונים עליי כאילו אני לא נמצאת שם בכלל, מידי פעם הם היו צריכים שאאשר להם פרט כזה או אחר.
הפגישה הפרטנית נגמרה, הייתה ארוחת צהריים קלה ושעה וחצי של ריפוי בעיסוק ובשלוש כבר הייתי בדרך הביתה. אימא שלי הגיעה לאסוף אותי, לאחר שעדכנתי אותה בכל המצב בשיחת טלפון.
*
עבר שבוע מאז שהעלו לי את מינון התרופות וביקרתי יום ביומו במחלקת אשפוז יום. התחלתי להרגיש את תופעות הלוואי של התרופות- רעד בלתי נשלט בידיים כשהחזקתי משהו, מה שבהתחלה הקשה עליי את ההליכה עם המקל. התרופות גם גרמו לי גם לישנוניות ולא פעם פספסתי את התחנה שלי כי נרדמתי באוטובוס. אפילו את המשרה החלקית שלי בחנות הספרים השכונתית נאלצתי לעזוב בינתיים ולעבור ל-100% נכות בביטוח לאומי. בחיים לא הרגשתי כל כך פתטית. איך בחורה בת 22, שאמורה להיות בשיא חייה צריכה לחיות מקצבת ביטוח לאומי, היא צולעת, שומעת קולות ולא יכולה לעבוד, שלא לדבר על לעבור מחממת בית הוריה למקום משלה? מירה לא מבינה עד כמה אני לא מסוגלת לקבל את הסטטוס של "סובלת מהפרעה נפשית". "הפרעה נפשית" זה לקרוא לזה בשם חיבה, זאת מחלת נפש שהורסת לי את חיי.
אחרי השבוע הזה הרגשתי הקלה מסוימת ורמת החרדה שלי ירדה. לא שמעתי יותר את הקולות והאמנתי שהתרופות באמת החלו לעזור וגם אפילו השיחות עם מטופלים אחרים ומטפלים. אבל שמחתי הייתה מוקדמת מידי.
זה קרה ביום התשיעי של אשפוז היום. הגעתי למחלקה בתשע בבוקר, כולם התאספו בחדר המרכזי כי התחילו לחלק את ארוחת הבוקר. ישבתי לי בשולחן מבודד וניסיתי להתרכז בספר שקראתי. כשלפתע קולות התחילו ללחוש לי באוזן: "דריה, לא שכחנו אותך" ואחרי הדברים האלה נשמע צחוק מתגלגל. "רק שתדעי שאלכס הפרקטיקנט ממש דלוק עלייך, היום בהפסקת סיגריה שלך הוא יצטרף אלייך ויזמין אותך לשתות איתו קפה, למרות שהוא יודע שזה אסור. את תראי." ובצליל אחרון של צחוק הקולות נדמו.
לא יכולתי לנשום, תפסתי חזק את השולחן בשתי ידיי ולא יכולתי להרפות. הלב שלי פעם בעוצמה שלא יכולתי להעלות על הדעת והרגשתי את פעימותיו באוזניי, כמו נגינת תופים שבטיים. אחת האחיות ניגשה אלי לשאול מה קרה ולא יכולתי לענות, בטח נראיתי מבועתת כי היא קראה לפסיכיאטר האחראי ויחד הם הצליחו לגרד אותי מהשולחן והכיסא ולתוך משרדו. נתנו לי זריקת הרגעה ומים והניחו לי לחצי שעה.
הרופא חזר למשרדו. "דריה, את בסדר? את מסוגלת לדבר?" שאל.
"כן." עניתי בקול רפה ומנומנם, תרופת ההרגעה יחד עם כל שאר התרופות שלי שגרמו לתופעת לוואי של ישנוניות עשו עבודה טובה מידי וכבר הייתי רדומה.
"מה קרה?" שאל בפשטות.
"שמעתי אותם שוב." עניתי.
"מה הם אמרו לך?".
התביישתי קצת לספר לו מה הקולות אמרו בדיוק. "הם אמרו שהם לא שכחו אותי." עניתי לבסוף.
פניו נראו מהורהרות. "אני אעלה לך את המינון של זיפרקסה ואנחנו נעביר אותך לחדר יחיד עם מיטה על מנת שתנוחי במהלך היום הזה, התרופה שהבאתי לך היא קצת חזקה. כשתרגישי שאת מסוגלת לקום תעשי את זה ותמשיכי את היום שלך כרגיל." אמר בפנים רציניות וקרא לאחות על מנת שתעביר אותי לחדר.
ישנתי כמה שעות טובות, כשקמתי השעה הייתה כבר אחת. כאב לי הראש אבל לא חשבתי על כלום כי השפעת התרופות אפפה אותי כערפל נעים. נכנסתי בצליעה לחדר המרכזי כשכולם כבר סיימו את ארוחת הצהריים. ביקשתי מכוח העזר, שחילק את הארוחות, כוס קפה שחור ושני ביסקוויטים וירדתי למטה במעלית לפינת העישון. הלכתי לאיטי מהמעלית לפינת העישון שבחוץ, בזמן שהיד שהחזיקה את הקפה והביסקוויטים רעדה וטיפות נוזל חום נפלו על הרצפה. קיללתי חרש כמישהו מאחורי כחכח בגרונו, ניגש אליי ולקח ממני את כוס הקפה. "תודה." אמרתי, כשגיליתי שזה היה אלכס הפרקטיקנט. הלב שלי התחיל לפעום במהרה, האם מה שהקולות אמרו לי בבוקר הולך באמת להתגשם? חשתי חולשה בגופי ומיהרתי להישען על אלכס לפני שאפול. הוא עזר לי להגיע לספסל בחוץ והתיישב לידי.
"את בסדר?" שאל בדאגה.
"כן, כן, זה רק כמויות הסמים שמכניסים לגוף שלי." הסברתי.
הוצאתי את חפיסת הסיגריות מכיס הסווטשירט שלי, הדלקתי אחת ולגמתי מהקפה.
"תגידי, רציתי לשאול אותך, האם בתאונה שלך, אחרי שסטית לנתיב הנגדי, האם באמת ילד התפרץ לכביש?" שאל אלכס.
"אין לי מושג." עניתי לאחר מחשבה ארוכה. "כולם היו כל כך עסוקים בתאונה שאף אחד לא באמת בדק אם היה איזשהו ילד. האמת היא שאף פעם לא חשבתי על זה." התוודיתי. באמת אף פעם לא חשבתי על זה, ואם… הקולות צדקו?
ישבנו בשקט כמה דקות, סיימתי את הסיגריה והתחלתי לכרסם את הביסקוויט, לאחר שאלכס סירב להצעתי לקבל אחד מהם.
"דריה." אמר ולאחר נשימה עמוקה המשיך: "אני יודע שאסור למטפלים לפתח קשר עם מטופלים מחוץ לכותלי בית החולים אבל… את מוצאת חן בעיני. אני יודע שאני מבוגר ממך ושאני סוג של המטפל שלך, אבל בעיני את… את מדהימה והייתי רוצה להיפגש איתך פעם לקפה אולי, מחוץ למקום הזה." הוא סיים את שטף הדיבור שלו ואני פשוט בהיתי בו בעיניים פעורות בזמן שהביס מהביסקוויט תקוע לי בגרון.
שתקתי במשך כמה רגעים, הצלחתי לבלוע את הביס, לגמתי מהקפה, ניסיתי להרגיע את עצמי אבל זה לא הצליח. התחלתי לרעוד ולא יכולתי להשתלט על כך. הקולות צדקו. ניסיתי לשבת במקומי ולא לברוח.
"אני מצטערת אבל אני אפילו לא יודעת איך להגיב לזה. אני מוחמאת מאוד, ואני אחשוב על זה." אמרתי בזמן שהנשימות שלי מתגברות, קצב הלב עולה ורמת החרדה עולה כקו ישר בגרף. "אבל… כרגע… הייתי רוצה שתעזור לי להגיע בחזרה למחלקה." ביקשתי בין התנשפות להתנשפות.
הוא הנהן בראשו, עזר לי לקום, השעין אותי עליו והביא אותי לעמדת האחיות.
*
בימים הבאים המשכתי ללכת לאשפוז יום והקולות המשיכו להציק לי, לפעמים מילים ברורות ולפעמים היו שם כל כך הרבה קולות שלא הבנתי מילה. התרופות לא עזרו ולא עמדתי בזה יותר. לקחתי כמויות גדולות יותר של התרופות שגרמו לי לישנוניות, שמתי אוזניות, שמעתי מוזיקה ולא יצאתי מהמיטה. הכל היה כל כך מטושטש ומעורפל שאני אפילו לא יודעת כמה זמן עבר עד שפרצו לחדרי שני פרמדיקים, גררו אותי לאמבולנס והביאו אותי לבית חולים. כל הדרך לשם התנגדתי ולא הרשיתי להם לגעת בי, רציתי לצאת מהאמבולנס. כשהגענו כבר לבית חולים ניסיתי להיחלץ מאחיזתם ואחרי זה מאחיזתם של האחים שקיבלו אותנו, צעקתי, התחננתי, הבטחתי להם שאני בסדר, שאגיע לאשפוז יום ושזה מיותר לאשפז אותי במחלקה סגורה. אבל אף אחד לא נענה לבקשותיי. הדבר הבא שאני זוכרת זה שהתעוררתי בחדר שומם, כשרגליי וידיי נתונות באזיקי עור שצמודים למיטה, הראש שלי פועם, פי יבש וראייתי מטושטשת. ניסיתי לקרוא למישהו שיבוא לעזור לי אבל לא יצא שום קול. לא ידעתי איזה יום היום, כמה שעות אני כפותה כך וכמה זמן אני נמצאת במחלקה. אט אט ראייתי התייצבה וראיתי שאני לובשת גם את בגדי בית החולים. כעבור כמה דקות יכולתי לצעוק לעזרה אבל אף אחד לא בא. שד החרדה בא והשתכן בגופי. פחדתי שאף אחד לא יבוא לחלץ אותי ואני אשאר כאן לבד בחדר הזה, כפותה למיטה ללא יכולת לזוז. דמעות החלו לזלוג על לחיי ובמהרה הפכו לפאניקה שהלכה והתגברה, התחלתי להזיז את הידיים בלי שליטה ולצעוק שיבואו לשחרר אותי. אבל אף אחד לא בא. בכיתי חרש ואבדתי עצות.
"יקירתנו, אל תדאגי, הם יבואו עוד כמה דקות, אנחנו מבטיחים." שמעתי שוב את הקולות האלה מדברים אליי, מה שרק הגביר את הבכי שלי. למה דווקא אני? למה אני צריכה להזות את הדברים האלה? ולמה התרופות לא עוזרות?
"תניחו לי! בבקשה, בבקשה תניחו לי! אני לא רוצה לשמוע יותר!" צעקתי מבעד לדמעות ואז בדיוק נפתחה הדלת והפסיכיאטר של המחלקה הסגורה ואחת האחיות נכנסו.
"את שומעת אותם שוב?" הוא שאל ובחן את הגיליון שהיה תלוי על מיטתי.
"כן." עניתי. "אפשר לשחרר אותי? ואפשר לקבל כוס מים?" הסתכלתי בתחינה על האחות. היא בתורה הסתכלה על הרופא ולאחר שקיבלה ממנו הנהון כמעט בלתי נראה היא שחררה את ידיי ורגליי והלכה להביא לי כוס מים.
התיישבתי על המיטה, והסטתי את השערות שנדבקו לפניי. הרגשתי מלוכלכת ורציתי להתקלח. "למה הם לא מפסיקים? למה התרופות שאתם נותנים לי לא פועלות?" שאלתי בייאוש לאחר שגמעתי בלגימה אחת את המים שהביאו לי בכוס וביקשתי מהאחות עוד.
"כרגע אנחנו מנסים לשנות לך את הרכב התרופות שאת מקבלת ולראות האם זה משפיע. עד אז את צריכה להישאר במחלקה הסגורה." אמר הפסיכיאטר וחתם על הגיליון.
"אני יודעת את זכויותיי, זהו אשפוז בכפייה, אני רוצה שעורך דין ייצג אותי בדיון הוועדה הבא שלכם." הכרזתי.
"הוועדה התכנסה אתמול , ביום רביעי, ולכן תתכנס רק עוד שבוע, עד אז מקומך איתנו. אני אאשר לך שיחת טלפון להורייך על מנת שימנו לך עורך דין. אבל אני לא יודע עד כמה זה יעזור מאחר והם אלו שביקשו לאשפז אותך." הוא אמר בנימה שנשמעה לי קצת מרושעת.
האחות הביאה לי ארוחת ערב ואת התרופות שאני אמורה לקחת. שאלתי אותה אם אוכל ללכת להתקלח. היא אמרה שבעיקרון שעות המקלחת הן בין חמש לשבע אבל היא מוכנה להכניס אותי עכשיו, למרות שכבר שמונה בערב. מסתבר שגם ארוחת הערב הייתה הטבה, כי כל שאר המטופלים כבר אכלו.
חדר המקלחות היה פשוט חדר גדול עם כמה מקלחות ושירותים. לרוב המטופלות נכנסו לשם בליווי אנשי צוות, במיוחד אם היו אלה מטופלות אובדניות. מאחר ואני לא נחשבתי מטופלת אובדנית האחות הקציבה לי רבע שעה למקלחת מהירה בלי ליווי. התקלחתי ממש מהר, שמתי בגדי בית חולים נקיים ובדיוק כהתחלתי לצחצח את שיניי שמעתי אותם שוב: "תתחבאי, דריה, תתחבאי ומיד! הם באים. אסור שיראו אותך, אבל ברגע שתהיה סכנה שהוא יפגע בה את חייבת לעזור לה. חייבת!" הקולות נשמעו כלחש ולא ידעתי מה לעשות עד ששמעתי את דלת החדר נפתחת. תפסתי את מקל ההליכה שלי, שהיה שעון על הקיר לידי, נכנסתי לאחד מתאי השירותים ועליתי בקושי על האסלה, גונחת מהמאמץ שזה דרש מרגלי. שמעתי צעדים כבדים שהתהלכו ליד תאי השירותים ווידאו שהם ריקים.
"את יכולה להיכנס." אמר קול גברי שלא זיהיתי ואחרי כן שמעתי צחקוק של אישה. "חשבתי עליך כל היום." המשיך הקול הגברי ואחרי כן היה שקט ונשמעו נשימות מהירות ומקוטעות. הנחתי שהזוג מתנשק, זה נמשך כעשר דקות עד שהקול הנשי דיבר: "אני צריכה לחזור לחדר, עוד מעט הם יבואו לבדוק שכולם מוכנים לשינה, אסור לי להסתובב במחלקה."
"את תחזרי כשאני אומר לך לחזור." אמר הקול הגברי בתוקף. לאחר שתיקה ממושכת וקולות לא ברורים, היא ניסתה להתנגד לו? נשמע שוב הקול הנשי: "תן לי לחזור עכשיו." היא התחננה.
שמעתי צליל של יד פוגעת בלחי וזעקה נשית. הנחתי שלזה הקולות התכוונו כשהם אמרו שהוא יפגע בה, ירדתי בקושי מהאסלה ויצאתי מהתא.
"תעזוב אותה או שאני אקרא לעזרה." אמרתי למי שהסתבר להיות אחד האחים במחלקה.
"ומי את חושבת שאת? את באמת חושבת שיאמינו לך?" שאל בלגלוג והתקרב אליי. סימנתי בראשי לבחורה מאחוריו שתצא מהחדר ותקרא לעזרה. הוא התקדם לעברי ולפתע תפס אותי והצמיד אותי לקיר. נשימתי נעתקה. חשבתי שאני ליבי ידום מרוב פחד.
"אל תפחדי, תתפסי את המקל שלך חזק ובכל הכוח תנחיתי לו אותו על הגב. זה יסיח את דעתו ואת תוכלי להיחלץ מאחיזתו." שמעתי שוב את הקולות.
זה אכן מה שעשיתי, הרמתי את ידי הימנית עם המקל והכיתי את האח בכל הכוח בגבו, הוא זעק בכאב, אבל ידעתי שזה לא יעצור אותו, למזלי הוא הרפה את אחיזתו והצלחתי להיחלץ ממנה ובאותו הרגע הגיעו עוד שתי אחיות למקלחות.
"היא הכתה אותי בלי שום סיבה! היא הייתה בהתקף וניסיתי להרגיע אותה והיא הכתה אותי עם המקל שלה!" צווח האח לפני שעוד הספקתי לעשות משהו.
"זה לא נכון! הוא ניסה לתקוף אותי!" מחיתי בקול בעודי מבולבלת ממה שקרה פה הרגע.
"הוא ניסה לתקוף אותי גם!" אמרה הבחורה, שאני מניחה ניהלה איתו פרשת אהבים. אבל שום דבר לא עזר. האח התעקש בתוקף שאני נכנסתי למקלחת בזמן שלא הייתי צריכה והייתי בהתקף פסיכוטי וכתוצאה מכך גם תקפתי אותו.
הפרידו ביני לבין מקל ההליכה שלי, גררו אותי לחדר למרות שניסיתי להתנגד, וידעתי שזה יהיה רק לרעתי. השכיבו אותי על המיטה, כפתו את ידיי ואת רגליי, הזריקו לי חומר כלשהו ולפני שהכל נדם ושקעתי בשינה עמוקה עוד הספקתי לצעוק: "אסור לכם לכפות אותי יותר מארבע שעות! אני יודעת את זכויותיי!".
התקרית ביני לבין האח עשתה לה כנפיים וגדלה למימדים של ממוטה והמוניטין שלי בעיני הצוות והמטופלים היה של חולה מסוכנת במיוחד. האירוע דווח להוריי ולוועדה הפסיכיאטרית, שמתכנסת כל שבוע ודנה בבקשות של חולים לשחרורם וכך קרה שנשארתי במחלקה הזאת עוד שבוע.
התרופות לא עזרו, למרות שרוב הזמן הייתי מטושטשת מאוד ובמצב לימבו בין ערות לבין שינה, בעקבות כל הכדורים וסמי ההרגעה שהערו לתוך גופי, עדיין שמעתי את הקולות. אני חושבת שהתחלתי לפחד מהם פחות. נראה לי ,שלצוות הרפואי היה קל יותר לסמם אותי בתרופות מאשר לתת לי את הטיפול המתאים כי ראיתי את הפסיכולוגים או העובדים הסוציאליים לעיתים מאוד רחוקות. רוב הזמן ביליתי במיטה כי לא יכולתי לקום מרוב הטשטוש, התקשיתי ללכת בלי מקל ההליכה וזה גרם לי לכאב. כשכבר כן ביליתי בחדר המרכזי ציירנו ציורים עם המרפאים בעיסוק או פשוט בהינו במסך הטלוויזיה.
באחד מאותם לילות של אותם ימים אומללים הקולות הופיעו שוב והפעם בבירור: "דריה, תקשיבי לנו טוב-טוב! בחדר 223, המטופלת אלונה נמצאת בסכנה גדולה. עוד שעה בדיוק היא הולכת לקחת את כל התרופות, שהיא הצליחה לאגור ולנסות ולהתאבד. זאת הפעם הרביעית שלה שהיא מאושפזת אבל עוד לא הגיע זמנה. את צריכה להציל אותה." באותה מהירות ששמעתי את המסר הקולות גם נעלמו. ניסיתי לשאול מה אני אמורה לעשות, לא כי השתגעתי עוד יותר, אלא כי ראיתי שאיכשהו הדברים שהקולות האלה אומרים לי מתגשמים.
קמתי בקושי רב מהמיטה וצלעתי בכאב לעבר הדלת. לא ידעתי מה השעה, אבל האור היחיד שהגיע לחדרי היה האור מעמדת האחיות, המסדרון של החדרים היה חשוך. ניסיתי לפתוח את הדלת אבל היא הייתה נעולה. לא ידעתי שהם נועלים אותנו בלילה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבכלל קמתי באמצע הלילה, לרוב אני כל כך מסוממת שאני ישנה כנראה ימים שלמים. התחלתי לדפוק על הדלת ולצעוק שיבואו לפתוח לי אבל שום דבר לא קרה במשך רגעים ארוכים. צעקתי שוב שיבואו, שאני צריכה עזרה ולמה הם מעיזים בכלל לנעול את הדלת. היה שקט. כשכבר חשבתי לוותר הקולות נשמעו שוב ואמרו לי לא לוותר. התחלתי לצעוק שוב ולהלום באגרופיי על הדלת, עד שכפות ידיי כבר כאבו. כעבור עוד כמה דקות סוף סוף שמעתי צעדים ושמעתי קול מחוץ לדלת: "תחזרי לישון, למה את ערה?" שאל הקול הנשי שזיהיתי אותו ב תור גלי, אחות הלילה הקבועה.
"את חייבת לפתוח לי את הדלת, יש משהו שאתם צריכים לעשות, אלונה מחדר 223, היא אגרה את התרופות שלה ועכשיו היא מתכוונת לקחת אותן בבת אחת. את חייבת לעצור בעדה!" התחננתי.
"דריה, אלונה כבר מזמן ישנה, היא בסדר. מאיפה באים לך הרעיונות האלה?" היא שאלה וצחקקה.
"לא! היא לא בסדר! את חייבת לעזור לה! את חייבת להיכנס לחדר ולחפש את התרופות שלה! בבקשה! אני מתחננת!" צווחתי, אבל זה לא עזר. שמעתי את הצעדים של האחות מתרחקים מבלי שהיא אמרה מילה. "גלי! תחזרי לכאן אני אומרת לך! גלי! את חייבת להאמין לי! היא הולכת להתאבד! את חייבת לבדוק!" צעקתי והקמתי רעש,, בעטתי בדלת, דפקתי עליה אבל אף אחד לא חזר. דמעות של ייאוש וכעס החלו לזרום על לחיי, גופי התכסה בזיעה מרוב מאמץ. אבל החלטתי שאני לא מוותרת כל כך בקלות. המשכתי להלום על הדלת ולצעוק שיפתחו לי. כעבור מה שנראה לי נצח נכנס לחדר שלי אחד האחים, השליך אותי למיטה, כפת אותי והזריק לי חומר לפתח העירוי שהיה כבר קבוע בגב כף ידי. עיני נעצמו והכל נדם.
כשהתעוררתי ראשי פעם והסתובב, ניסיתי לפקוח את עיני אבל ישר עצמתי אותם כשקלטתי שכל החדר מסתובב לו, כאילו אני יושבת בקרוסלה, אבל לצערי לא הייתי במקום שמח אלא שהיתי בגיהינום. קלטתי שאחד הפסיכיאטרים, שעוד לא ראיתי, עומד מעליי ובוחן את הגיליון שלי, בעוד האחות מתעסקת בעירוי ששמו לי, כנראה כי לא אכלתי כבר כמה ימים או אולי אפילו שבועות. איבדתי את תחושת הזמן.
"דריה, את צריכה להתנהג היום יפה ולא להשתולל כי ראש המחלקה רוצה לדבר איתך." אמרה האחות בקול נעים.
"דריה, אני פרופסור גולד, ראש המחלקה. אני רוצה להבין איך ידעת בדיוק שאלונה מחדר 223 הולכת לשים קץ לחייה?" שאל בפשטות, כאילו שאנחנו מדברים על סוגי תה שאפשר לקנות בסופר.
עברתי במהירות למצב ישיבה. "היא מתה?" שאלתי ודמעות נקוו בעיני. "היא מתה?!" כעת כבר צעקתי בתסכול, בכעס, בהלם ובבלבול, שהיו מהולים ביחד כמו קוקטייל משובח. "איך נתתם לה למות?!" עכשיו כבר ממש צרחתי על הזקן המצומק הזה.
"תירגעי, בבקשה." הוא אמר בקול סמכותי. כשראה שזה לא עובד, ואני תלשתי את העירוי מידי וניסיתי לקום מהמיטה הוא יצא מהר מהחדר והזמין שני אחים בשביל שיתפסו ויכפתו אותי. הם הצמידו לי את האזיקים בצורה שכאבה לידיי ורגליי. הזריקו לי שוב חומר הרגעה כלשהו ושמו את העירוי ושוב זרקו אותי לעולם ללא חלומות או תחושות.
הדבר הבא שאני זוכרת זה שהתעוררתי בבכי מרוב כאב. האזיקים היו סגורים כל כך חזק שהם פצעו את פרקי ידי ואת רגליי. כנראה שהייתי כפותה בהם הרבה יותר מארבע השעות המותרות, אני חושבת שהייתי כפותה יממות כי לאחר רגע אפי הרגיש את ניחוחו של ריח הדם. זה הפחיד אותי ובכיתי עוד יותר. לא ידעתי מה השעה, לא איזה יום, כל שביבי התקווה שעוד היו על ליבי כבר מזמן נשרו, הייתי מוכנה אפילו למות ולא להישאר במקום הזה. נרדמתי שוב.
מבעד לשינה שאפפה אותי כמו שק אטום שהכניסו אותי אליו, התחלתי לשמוע קול שניסה לנחם אותי, שהיה שונה בתכלית מהקולות ששמעתי בדרך כלל. הרגשתי כיצד הכאב בפרקי ידי מתקהה קצת, כנראה שמישהו הוריד לי את האזיקים.
"דריה," לחש הקול הנשי בעדינות. "את צריכה לשרוד את זה. ככה נולדים גיבורים. את לא יודעת עד כמה את מיוחדת. אנשים כמוך הם נדירים וכשאני פוגשת כאלה במקומות החשוכים האלה, אני עוזרת להם. אני יודעת שהכל נראה עכשיו כמו גיהינום, אבל אני אעזור לך לצאת מזה. רק תחזיקי מעמד!" הקול הזה הפנט אותי. פקחתי קצת את עיני וראיתי את האחות שהייתה נחמדה אליי כשרק הגעתי למחלקה. אפילו לא ידעתי את שמה. שוב השפעת התרופות גררה אותי לתהום השינה, כמו עוגן כבד מידי שגורר ספינה למצולות.
הרגשתי ריח של אוכל. פקחתי לאט לאט את עיני ושמתי לב שהאחות שדיברה אליי אתמול עזרה לי לשבת ושמה על שולחן נייד מגש.
"בוקר טוב, דריה." אמרה וראיתי שעל תג השם שלה כתוב "גבריאלה".
"זאת את! את דיברת אליי אתמול!" צווחתי מרוב התרגשות.
"דריה, כנראה שחלמת, אני לא יודעת על מה את מדברת." היא ענתה לי בפנים רציניות.
"לא! לא! את כן יודעת על מה אני מדברת! זאת את! בבקשה תגידי לי שזאת את!" התחלתי להתחנן.
"אין לי מושג על מה את מדברת, אני אקרא לרופא על מנת שיבדוק אותך." היא מלמלה ומיהרה לצאת מהחדר.
ניסיתי לקום מהמיטה בשביל ללכת אחרי גבריאלה, אבל התקשיתי לעשות את זה לפני ששוב חזר על עצמו התסריט שהכרתי בעל פה- באו שני אחים והרגיעו אותי בדרכים לא דרכים. באותו הרגע הרגשתי שאם אפילו נשאר לי שייר אחד של תקווה, כרגע הם רמסו אותה ברגליהם. חשבתי שאני הולכת להירקב ולמות בבית חולים. דמעות החלו לזרום על לחיי בזמן שהמוח שלי ניסה לעבד את הגורל החדש הצפוי לי.
*
"מה לעזאזל נתנו לה שאנחנו לא מצליחים להעיר אותה?!" שמעתי קול גברי זועף מדבר מעליי.
"מה נותנים פה לכולם בשביל שהם יהיו במצב הזה?" הפעם היה זה קול נשי. שמיד זיהיתי אותו בתור הקול של גבריאלה.
ניסיתי לפקוח את עיני. "הנה, תודה לאל היא מתעוררת!" נשמעה התרגשות בקול הגברי. "דריה! דריה! תפקחי את העיניים ותתמקדי בי." הוא הוסיף.
ניסיתי לעשות כבקשתו, אבל כשפקחתי את עיני לא הופיעה לי אף תמונה ברורה של מה שמתרחש אלא בליל של מראות שהסתובבו, והסתובבו… הרגשתי סטירה קלה על פניי.
"זה מספיק טוב, תנסה להעמיד אותה." שמעתי את גבריאלה אומרת. הרגשתי כמו גבעול נבול, ברור שלא יכולתי לעמוד בכלל. הרגשתי שמרימים אותי.
"טוב, אני פשוט אצטרך לקחת אותה כך." אמר הקול הגברי והרגשתי כיצד זרועות חסונות אוחזות בגופי הכחוש בעוד ראשי מתנדנד אל על.
"בסדר. הם מחכים לנו למטה, שלוש ושלוש עשרה דקות! קדימה, צריך למהר לפני שהם יחזרו!" הרגשתי שמי שמחזיק אותי רץ ושמעתי את הצלילים של כרטיסים מגנטיים שמועברים במקומות המיועדים לכך ודלתות נפתחות. כניסה למעלית, ירידה של כמה קומות ולבסוף הכניסו אותי למכונית.
*
פקחתי את עיני. ראיתי שאני שוכבת לא בחדר של בית חולים. עברתי במהירות למצב של ישיבה ונשימתי נעתקה. איך הגעתי לכאן ומה זה המקום הזה?
"סליחה? מישהו יכול לבוא לעזור לי?" צעקתי לאחר שמצאתי את קולי. לפני שמשהו הספיק להתרחש הקולות המוכרים חזרו לדבר: "את בבית החדש שלך עכשיו, את יכולה להירגע." ובצחוק מתגלגל הם גם הפסיקו.
כעבור כמה רגעים גבריאלה נכנסה לחדר עם חיוך. "דריה! איך את מרגישה?" היא שאלה בעליזות וניגשה למיטתי. שמתי לב שאני לא לובשת יותר את בגדי בית החולים אלא אני נתונה בפיג'מה רכה ממשי סגול.
"אני… אני בהלם. איפה אני?" שאלתי בעיניים פעורות.
"בואי, תיכף תביני." היא עזרה לי לקום מהמיטה, נתנה בידי הימנית את מקל ההליכה שלי ועזרה לי לצאת מהחדר, לתוך מסדרון עם הרבה תמונות טבע על קירותיו ואחרי כן לתוך חדר שהיה נראה לי כמו סלון. על ספות חומות סביב שולחן קפה קטן ישבו שתי דמויות, שהפנו את מבטן אליי כשראו אותי.
"היא קמה! סוף סוף!" הסתכלתי על האדם שאמר את זה ולהפתעתי גיליתי שזה אלכס הפרקטיקנט ממחלקת אשפוז יום.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי בבלבול. הוא צחק ואמר שתיכף יסבירו לי.
"דריה, בואי, שבי." אמר לי איש זקן עם שיער לבן וזקן באותו הגוון והצביע על מקום בספה הסמוכה ליד אלכס. בחשש רב, לאחר שקיבלתי מבט מאשר מגבריאלה צלעתי והתיישבתי על הספה. "יופי. גבריאלה, את יכולה לדאוג לה לארוחת ערב? אני חושב שהיא תמות מתת תזונה אם היא לא תתחיל לאכול עכשיו. הם פשוט נותנים לאנשים להירקב שם. לא יאומן!" אמר וגבריאלה נעלמה במסדרון ממנו באנו.
"איפה אני?" שאלתי שוב.
"דריה, קוראים לי רפאל ואני עומד בראש קבוצה מסוימת שאת הולכת להיות חלק ממנה גם כן. הקבוצה הזאת מכילה אנשים מיוחדים כמוך, שלפעמים רואים או שומעים דברים שיכולים לעזור לאנשים אחרים ולעולם שלנו. בדרך כלל אנשים כמוך מוצאים את עצמם במוסדות כגון המחלקה הסגורה שהיית בה ואני דואג שאנשיי יחלצו אותם משם. כמו שאלכס וגבריאלה עשו לך." הוא אמר וחייך לאלכס שישב לצידי.
לא ידעתי מה להגיד אז פשוט שתקתי והאיש המשיך לדבר :" אני יודע שזה הרבה לעכל עכשיו. אבל אני רוצה שכבר עכשיו תדעי שאת לא חולת נפש, את לא סכיזופרנית, את פשוט בעלת קולטנים לעולמות אחרים, שלרוב האנשים הרגילים-אין. את לא תיקחי יותר תרופות בחיים שלך ומהיום זה הבית החדש שלך ואנחנו נלמד אותך איך בעזרת הכישרון שלך את תוכלי לעזור לאחרים. את שמת לב שאת יודעת להגיד את העתיד לבוא?" הוא שאל בנעימות.
הנהנתי בראשי והוא המשיך: "אז מעכשיו זה מה שאנחנו נלמד אותך לעשות עוד יותר טוב. אנחנו נלמד אותך לשלוט בכישרון שלך ולא לדכא אותו ואני צופה לך גדולות!" הוא אמר בחיוך ולחץ את כתפי בחיבה. "ועכשיו, אם תסלחו לי, אני חייב לטפל בכמה עניינים דחופים. אלכס, תתייחס אליה יפה." הוא אמר ועזב את החדר.
פניתי לאלכס, היו לי כל כך הרבה שאלות אבל לפני שהספקתי לפתוח את הפה הוא עצר אותי.
"אני יודע שקשה לקבל את כל זה ואת מתה לשאול אותי מלא מלא שאלות, אבל חכי עם זה, דברים יתבהרו, כרגע מה שהכי חשוב לנו זה שתאכלי ותשתי הרבה ותתני לכל הרעל שהם הזרימו לתוכך לצאת." הוא אמר והצביע על גבריאלה שהגיעה עם מגש ענקי עמוס באוכל והניחה אותו על השולחן לפניי.
כשראיתי את כל האוכל הזה משהו בי התעורר, אולי חלקיק קטן ממני שרצה לחיות וכרגע לאכול ולהרגיש שאני שוב בנאדם. התחלתי לאכול והרגשתי איך הגוף שלי מתמלא קצת בחיים. אלכס וגבריאלה חייכו וחייכתי אליהם חזרה. לראשונה מזה זמן רב הרגשתי שאני באמת בטוחה ומוגנת ולא רציתי לעזוב. הרגשתי שניצלתי.