21. אני, סיפור (שם זמני)

זה קורה במקרה. אתה מחפש איזו תיקיית תמונות במחשב ופתאום אתה מגלה שאתה חי עם סופרת. "אישי", היא קראה לתיקייה בשם הכי דורש חיטוט שאפשר להמציא. עוברות בין חמש לשבע שניות עד שאתה משכנע את עצמך שזה בסדר לבדוק מה יש שם. אתה הרי בן הזוג שלה והיא חולקת איתך דברים אישיים. לעזאזל, היא אפילו מרשה לעצמה להפליץ לידך, אז תיקייה במחשב. אתה פותח ונדהם. יש שם מאות קבצים. עשרות סיפורים ונובלות, אפילו כמה רומנים עם הכיתוב "עותק סופי" מוצמד לשמם. ויש גם את תיקיית ה"טיוטות", שער עם שם צנוע שמוביל לעולם מפואר ומסועף שכולל דלת לממלכת ה"גנוזים" המסקרנת. אתה גולל עם העכבר על פני רשימת הקבצים, זה אין סופי, הבחורה פורה, פורה מאוד ואתה לא ידעת כלום.
כמו בכל דבר בחיים שלך, גם הגילוי הזה גורם לך קודם כול לחשוב על עצמך. לפני עשר דקות גילית שהאישה שאתה אוהב, האישה הזאת שכשרק התחלתם לצאת נהגת להקריא לה בהתנשאות דידקטית שירים של ריימונד קארבר, האישה הזאת, כך מתברר, כותבת בחודש יותר חומר ממה שאתה כתבת כל חייך. אתה כישלון, אתה מבין. כישלון מהדהד. כך צריך להיראות מחשב של אדם כותב. אתה, אתה רק אדם שאומר שהוא כותב. זה חמוד בגיל מסוים, אחר כך זה נסבל ובשלב מסוים גם זה לא. אתה כבר מזמן עברת גם את השלב המסוים הזה.
אתה מתחיל לקרוא את החומרים שלה, בעיקר בבקרים, כשהיא הולכת לעבודה ואתה נשאר בבית "לכתוב". הסיפורים טובים, אתה נאלץ להודות, אפילו טובים מאוד, מעולים, פשוט מעיפים לך את המוח. לא ברור מתי היא מספיקה לכתוב, אבל הקבצים ממשיכים להיערם בתיקייה, כל בוקר אתה מגלה שם עוד איזה סיפור או שניים, לפעמים אפילו נובלה.
לא כתבת כבר חודשיים. אם להיות מדויקים, לא כתבת כבר יותר משנה, אבל את החודשיים האחרונים אפשר לייחס לעובדה שאתה עסוק בקריאת החומרים שלה, אז בתירוצים הנחמדים שאתה מספר לעצמך לא כתבת חודשיים. אותה אתה כבר שונא, מתעב, פשוט לא יכול לסבול. היא מספרת לך בערב על דברים שקרו לה בעבודה והדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה להנהן ולתהות איך אדם שכותב יצירות כאלה גאוניות מסוגל לספר בעל פה סיפורים כל כך משמימים.
אכול קנאה אתה מודיע לעצמך שאתה מפסיק לכתוב. השימוש במילה "מפסיק" הוא כמובן בעייתי, כי מזמן כבר לא כתבת שום דבר, אבל לפחות אתה מפסיק להתייסר על זה. החיים שלך הצטמצמו אפוא לכדי קריאת היצירות שלה במשך היום, והעמדת פני מתעניין בנוגע לסיפורים שלה בערב.
ואז בוקר אחד אתה נתקל בסיפורים שהיא כתבה עליך. זו תיקייה שנושאת את השם שלך בתוך בתיקיית הטיוטות. אתה תוהה אם פספסת אותה כל התקופה הזאת, או שהיא פשוט צצה לה במהלך הלילה. שתי האפשרויות סבירות באותה מידה.
אתה מוצא שם את סיפור חייך. דברים שכלל לא זכרת שאתה זוכר. מעשיות ילדות, סיפורי התבגרות, אהבה ראשונה, אוננות, לב שבור, אוננות, שביזות צבאית בלתי נתפסת, הודו, תאילנד, מלצרות, אוניברסיטה, טופס בקשת הנחה לארנונה, כרס קטנה שתופחת לאטה – הכול שם, מסודר בקבצים, בסיפורים, בפסקאות, במטפורות, בדימויים מתחכמים יותר ומתחכמים פחות. אתה.
היא מדויקת, אתה מבין כשאתה קורא את סיפור חייך. מדויקת, אך לא חסרת חמלה. היא אוהבת אותך. אם היו לך ספקות, המוזיקה שעולה מהסיפורים מבהירה שהיא אוהבת אותך. אהבה בוגרת, אהבה עם חסד, אהבה שמודעת לחסרונות ומשלימה עמם. שונה מאוד מה"אהבה" שאתה חשת פעם כלפיה – סוג של רגש שהחל מחיבה לחזה שלה ונמשך אל געגועים לזוג תחתונים מסוים.
בלי קשר לאהבה שלה או שלך, קריאת חייך גורמת לך לשנוא את עצמך. אתה מבין שאתה בעצם קלישאה, טרחן, אדם בינוני ללא מודעות עצמית, פוץ מהסוג הגרוע ביותר. נכון, היא הצליחה לקשט את זה בפואטיקה, בתחבולות ספרותיות ובתובנות אוניברסליות על החיים, אבל עליך היא לא מצליחה לעבוד. השראה היא מילה שעד כה נתפסה אצלך בהקשר חיובי, אבל פתאום אתה מגלה שגם בנושא הפעוט הזה טעית. אתה דמות בעייתית, משברית, והגרוע מכול – צדקנית. בזמן שהתכונות האלה הפכו את מערכת היחסים שלך עם העולם למאבק סיזיפי מתמשך, עבורה, עבור סופרת ברמתה, אתה משמש חומר גלם מושלם לסיפורים. ההכרה בכך כמעט גורמת לך להתלהב מעצמך שוב ולהרגיש מיוחד, אבל אז אתה נזכר במאות הסיפורים האחרים ששוכבים שם במחשב ומבין שאצלה גם נמלה או יתוש יכולים לשאת על גבם סיפור מרתק.
אתה שוקל את צעדיך, או לפחות זה מה שאתה אומר לעצמך. בפועל, אתה מעביר את חייך בקריאת סיפורים על עצמך. מדי ערב אתה ממשיך לחפש בעיניה רמז לעולם שגילית בכונן המחשב. אתה כבר לא שונא אותה, גם לא ממש אוהב, אתה פשוט מפחד ממנה, מבועת מהעובדה שהיא "קוראת אותך כמו ספר פתוח". באופן לא מפתיע אתה לא מצליח להעלות בדעתך דימוי מוצלח יותר.
ואז יום אחד קורה דבר בלתי ייאמן אפילו יותר. אתה הולך בבוקר לקניות בסופרמרקט. לכאורה, הכול רגיל, אתה מעמיס מצרכים לתוך העגלה והולך חולמני בין המדפים. לבסוף אתה מגיע לקופה ושם אתה קופא. אתה נמס, אתה נדלק – וכל זה בשנייה אחת. לפניך יושבת הקופאית הכי יפה שראית בחיים. לא רק קופאית, מבחינתך זו האישה הכי יפה בעולם. משהו בה נראה לך מוכר, קשה לך לזהות מה, אבל בהחלט יש שם משהו מוכר. אם היית רואה אותה ברחוב היית פותר את הסוגיה במחשבה שהיא בטח דוגמנית או שחקנית, אשת זוהר שאתה לא זוכר את שמה. אבל העובדה שהיא עובדת בסופרמרקט מבטלת את האפשרות הזאת, משאירה אותך נובר בזיכרונך לשווא, או במילים אחרות: בוהה בה.
היא מביטה בך בסקרנות, בסבלנות, ברוך בלתי נגמר. לבסוף היא שואלת אם יש לך כרטיס מועדון. אצל כל קופאית אחרת זו שאלה שגרתית, מכנית, כמעט רובוטית, אבל במקרה של הקופאית הזאת אתה חש כאילו יש פה דאגה חברית, תחושה כנה של פספוס על כך שאתה לא במועדון האנשים החוסכים, החבורה המאושרת בעולם. עד לרגע זה לא חשבת מעולם לבגוד בחברה שלך, ודאי שלא נקטת פעולה כלשהי שתביא להפרת האמונים. אבל בכל זאת, משהו השתנה, אין טעם להכחיש. ערמומי בעיני עצמך, אתה מבקש לעשות כרטיס מועדון. אתה משתדל לא להיראות להוט מדי, אך מצד שני גם לא כפוי טובה. היא כותבת את שמה בשדה המיועד לכך בטופס ההרשמה ומגישה לך אותו. כנראה היא תקבל בונוס על כך שצירפה אותך. מבחינתך זה הישג, אתה יודע כעת איך קוראים לה. אתה יכול לנסות להשתמש בזה ולפתוח בשיחה, אך מסיבה לא ברורה בשלב הזה אתה בוחר בטקטיקה אחרת, לא טובה במיוחד, אפילו די גרועה. אתה בונה על זה שבדרך נס עוררת אצלה רגש מסוים של סקרנות, משיכה. אתה מדמיין אותה מעתיקה את מספר הטלפון שלך מטופס ההרשמה לאחר שאתה יוצא מהסופרמרקט ואז מתקשרת אליך. כתוכנית גיבוי אתה מחליט לזכור את היום והשעה שמצאת אותה במשמרת כדי לשוב ולראות אותה. אתה משלם ויוצא החוצה, זקוף, גאה, מלא בביטחון עצמי, אבל רק בכאילו.
בדרך חזרה הביתה אתה כבר מיוסר. האישה היפה הזאת, משהו בה היה מוכר כל כך, זה לא עוזב אותך. אתה כועס על עצמך, התוכנית שהגית נראית לך כעת מגוחכת ופחדנית. אתה לא מבין איך הגעת לרעיון האווילי הזה שהיא תעתיק את מספר הטלפון שלך ולאחר מכן תעשה בו שימוש. זה מטופש כל כך. אתה מתנחם בחלק השני של התוכנית. אתה מחליט שבשבוע הבא תלך לשם באותו יום ובאותה שעה. המחשבה הזאת קצת מרגיעה אותך.
אתה מגיע הביתה ומסדר את המצרכים במטבח. כמעט הצלחת להפסיק לחשוב עליה, ואז פתאום אתה נזכר, מבין. החסה נופלת לך מהיד כשאתה משחזר מתי בפעם האחרונה שמעת על כרטיס מועדון ואישה יפה. אתה ממהר לחדר העבודה אל המחשב, גולל את העכבר בתוך התיקייה האינסופית ולאחר שתי דקות אתה מוצא אותו, את הסיפור שחברה שלך כתבה. קראת אותו לפני שבועיים או אולי חודש. בטעות או בכוונה, היא לא שמרה אותו בתיקייה שנושאת את השם שלך. גם לגיבור היא לא קראה בשם והסתפקה בשם גוף "הוא". בסיפור שלה "הוא" מתאהב בקופאית יפהפייה בסופרמרקט. זה סיפור על אדם מבולבל, חלש, רומנטיקן בעיני עצמו. זה סיפור עליך. "הוא" מגיע לסופרמרקט מדי שבוע, מחייך בביישנות אל הקופאית, מנסה ללא הצלחה להתחיל שיחה כלשהי, ולבסוף חוזר הביתה מובס לשבוע נוסף של טיפוח תקוות שווא שיסתיים בביקור נוסף בסופרמרקט. זה סיפור עם סוף פתוח. העלילה מתרחשת בראשו של המספר ולא ברור כיצד מסתיימת האובססיה. נראה שמבחינה ספרותית זה גם לא ממש חשוב, זה סיפור על כוחה של הכחשה וככזה, אתה חושב, הוא סיפור מצוין.
אתה סוגר את הקובץ וממשיך לנבור בתיקייה. הלב שלך דופק בפראות כשאתה מוצא את מה שחששת ממנו: תיקייה שנושאת את השם שלך לצד המילה "עתיד". יש שם כמות אדירה של קבצים, אבל בינתיים אתה לא מקליק על אף אחד מהם. אתה הולך למטבח ומוזג לעצמך כוס וויסקי, מצטמרר מהמחשבה שהפעולה שזה עתה עשית כתובה ככל הנראה באחד מהקבצים. אתה מרגיש בעצמך כמו קובץ, תיקייה קטנה במחשב העולם הגדול. אתה לא יודע איך להתמודד עם הגילוי שכל מה שיקרה לך, כל כאב שתרגיש, כל שטות שתחשוב, כל חולשה שתדחיק, כל אכזבה שתנחל – הכול זה חלק מסיפור שמישהו אחר כתב.
אתה רוצה לברוח מהאישה הזאת, אך בפועל אתה לא עושה דבר. היא מתחילה לדבר על חתונה וילדים ואתה מבין שהיא כנראה יודעת למה. בינתיים, אתה מחליט להתרחק מתיקיית הסיפורים. בהתחלה מתוך פחד, אך לאחר כמה ימים התחושה מתחלפת בסוג של ייאוש. הזמן חולף, וכמו עם רוב הדברים בחייך, גם כאן אתה מבין שהתרגלת, הסתגלת, איכשהו למדת לחיות עם מה שיש שם במחשב. אתה אפילו חושב שזה לא כל כך נורא, זמן רב כל כך חיפשת נושא טוב לכתיבה והנה הפסנתר הזה נפל לך על הראש.
אתה מתחיל לכתוב סיפור בשם "אני, סיפור". אתה חושש שזה שם יומרני, אז אתה מוסיף בסוגריים את המילים "שם זמני". פרט לכותרת, הפרויקט לא ממש הולך, הרי אף פעם לא היית באמת סופר. ובכל זאת, אתה מנסה, ממש משקיע את כל מה שיש לך. שבועות של תקתוק חסר כישרון על המקלדת מסתיימים בבליל לא ברור של משפטים. בינתיים, כל בוקר אתה מוצא בכונן סיפורים חדשים שהיא כתבה, אלוהים יודע מתי. אתה יושב מול המקלדת וסובל. הזמן היחיד בשבוע שאתה מרגיש רע יותר זה ביום הקבוע שאתה הולך לסופרמרקט, מגשים את הנבואה שלה. אתה משלים עם העובדה שזה כבר לא יקרה, סיפור מקורי משלך לא תכתוב. מובס, אתה פותח את תיקיית הסיפורים שלה ומקליק על התיקייה שנושאת את שמך. זה קל כל כך, כבר באות א' אתה מוצא את מה שחיפשת. אתה מקליק על העכבר ומביט במסך בהשלמה, בהכנעה, בשלווה. הלב שלך אפילו לא פועם בצורה יוצאת דופן כשאתה מתחיל לקרוא: "זה קורה במקרה. אתה מחפש איזו תיקיית תמונות במחשב ופתאום אתה מגלה שאתה חי עם סופרת. 'אישי', היא קראה לתיקייה בשם הכי דורש חיטוט שאפשר להמציא".