21 – הקיבוץ

לא ממש רציתי לחזור לקיבוץ. הייתי לחוץ כל הדרך. אמרו לי שאין סיבה לדאוג. הקיבוץ נראה בדיוק כמו כל מקום מיושב אחר, שאפילו אי אפשר להבדיל בינו לבין הקיבוץ הישן שאני זוכר מילדותי. אמרו לי גם שאם אני לא רגוע אז יהיה לי קשה להסתגל. אבל כל זה לא עזר. זה לא כל כך קל לבוא לבקר בפעם הראשונה.

הקיבוץ המחודש שמצאתי היה שונה לחלוטין מהקיבוץ שעזבתי כמעט עשר שנים קודם לכן. הקיבוץ שאני זוכר היה מקום שבור, מפורק. המקום שראיתי עכשיו היה כמו נלקח מחלום ילדות. כשאני עזבתי את הקיבוץ כבר לא היה ממש אפשר לקרוא לו קיבוץ. הפרטת השירותים הכלליים לחברים הייתה בלתי נמנעת. ועל פני האנשים ניתן היה לראות, בין הקמטים, בין חרישי הזקנה והעייפות, את השמחה הקטנה של עוד משהו עליו ניתן להתלונן ולהתרעם, להעלות שאילתא לדיון בשיחות הקיבוץ. כבר התחלתי את לימודיי באוניברסיטה כשהקיבוץ התחיל להתפורר באמת. כלפי חוץ הפגנתי אפאטיות, כשקראתי במידעון המקומי על עוד שירות שצריך לשלם עליו, על עוד אירוע חברתי שבוטל עקב חוסר עניין וחוסר צוות מארגן, על עוד ניסיון מגוחך בעליבותו למשוך דם חדש אל הקיבוץ היבש. אבל בפנים עוד משהו נשבר, עוד משהו התייבש ונפל.
ההורים שלי גם עזבו את הקיבוץ בסופו של דבר. אני חושב שלי היה חלק בזה, כשניסיתי לשכנע אותם לעזוב לפני שהם נקברים תחת ההריסות. אבל כשהם עשו זאת, הרגשתי את הצביטה הזאת בלב, את ההרגשה שאולי המעשה הגיוני אבל לא נכון. הם גדלו וחיו בקיבוץ כל חייהם. ההורים שלהם הקימו אותו. קשה לעזוב רעיון שהשקעת בו חיים שלמים של אמונה. לכן, כשהם עברו לקיבוץ המחודש, לא ממש יכולתי להאשים אותם. וגם שמחתי קצת. קצת. זה מקום יותר טוב, קיבוץ כמו שקיבוץ צריך להיות, והם יהיו שמחים שם. אם הם שמחים, מה עוד אני כבר יכול לרצות בשבילם? נכון?

אמרתי לעופר, זה שעובד בקוביה שלידי, שאני נוסע לבקר את ההורים שלי בקיבוץ בסוף השבוע הזה. הוא שאל אותי אם ההורים שלי מפגרים שכלית או משהו. אם זה לא היה עופר, אם לא הייתי יודע שאין שום דבר מאחורי השאלה חוץ מחוסר טאקט מוחלט, כנראה שהייתי שובר לו את האף. אבל ידעתי שלעופר אין שום מסנן בין המוח לפה והוא לא באמת מנסה להעליב.
הקיבוץ החדש הוא לא רק מקום לפליטי הקיבוץ הישן. בגלל המבנה שלו, בגלל המכניקה הסוציאלית, הוא מקום אידיאלי לאנשים שלא מסוגלים להתעלות מעל הנתונים האנושיים הבסיסיים, או שלא מוכנים לבצע את ההשתלות המקצועיות הדרושות. הוא מקום טוב לנכים. הוא מקום טוב לכל מי שצריך את "נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". הוא מקום לאנשים שרוצים לברוח מהמודרניזציה המאיצה אל חיים פשוטים יותר. אבל הייתי צריך להזכיר לעופר שהוא גם המקום לאנשים שלא מכירים, לא מסתדרים, עם שום דבר אחר. ואלו היו ההורים שלי. זה לא שלא ניסיתי לעזור להם להתאקלם בחברה המודרנית. אני לא מאמין שאי אפשר ללמד כלב ישן תרגילים חדשים. אבל כשהעולם עובר מהפכה תעשייתית-טכנולוגית גדולה והם כבר בחצי השני של חייהם, קשה להסתגל. לא, חשבתי שקשה להם להסתגל. בשבילם, זה היה בלתי אפשרי.

השער של הקיבוץ דווקא נראה טוב, הרבה יותר טוב ממה שאני זוכר. שער חווה בצבעי עץ חמימים על צירים חלקים סגר את הדרך באופן סמלי בלבד מכיוון שלא הייתה מחוברת אליו גדר. אלא אם כן גדר היא שורה של ברושים שלרגליהם שיחי אלה ירוקים. גיל, זוגתי הנאווה הביעה את רושמה מהמקום כששרבבה את שפתה התחתונה והנהנה בהסתכלה סביב, מצלה על עיניה מהשמש למרות כובע הקש רחב השוליים. הייתי חייב להודות שאולי זה לא מקום נורא כמו שחשבתי.
מדריך יצא מהקיבוץ לכיווננו. הנחתי שהוא מדריך מכיוון שלבש מכנסי חאקי קצרים, חולצת פולו ירוקה וכובע מצחייה עם סמל התק"ם עליו וכל האנשים שהגיעו באותה הסעה כמונו גלשו לכיוונו.
הוא חזר על ההסבר שקיבלנו לפני שבאנו. גרסה מורחבת ומפורטת של "נא לא להאכיל את בעלי החיים". כל הנושא עשה לי בחילה. הקיבוץ הוא אולי שמורה מוגנת בחוק אבל חשבתי שמדובר בשמורת טבע, שאסור לנו לפגוע במקום, ולא שאסור לדבר על המנהלים של המקום, על הארגון שהקים את הקיבוץ ובעיקר להימנע מלנסות לשכנע אנשים לצאת ממנו. אולי התפאורה הייתה יפה אבל אני הרגשתי כאילו אני לא מבקר בגן עדן אלא בגן חיות, בגטו.
אשתי אחזה בידי והושיטה לי נייר אלקטרוני שציין את המיקום הנוכחי שלנו ואת הדרך שנרצה לקחת כדי להגיע לבית הוריי. היא שאלה אותי אם אני רוצה להסתובב קצת לפני שאנחנו הולכים לבקר אותם. אני רק בהיתי במסך הקטן שנח על כף ידי. עברה כמעט שנה מאז שההורים שלי עברו לקיבוץ. עברו כמה חודשים מאז דיברתי איתם לאחרונה. רציתי, באותה מידה, גם לראות אותם שוב, לחבק ולנשק אותם, לספר להם על חיי ולשמוע אותם מספרים על שלהם וגם רציתי לדחות את הפגישה הזאת כמה זמן שרק ניתן. פניתי לכיוון ההפוך ממה שהציעה המפה. שמתי אותה בכיס אחורי והצעתי שנלך למצפה קודם.

במשך חצי שנה כמעט, מאז שהוריי עברו לקיבוץ, ניסיתי לדחות בנימוס את הזמנתם לבוא לבקר. אמרתי שאני עסוק. יש פרויקט חשוב בעבודה ואז יצאנו לחופש ואז הייתה סכנת פיטורים אז הייתי צריך להשקיע ואז על אשתי הופלה משימה ולקחתי את החלק שלה במטלות הבית ואז… ואז אבא שלי התקשר וביקש שנבוא ליום הולדת של אמא. הוא אמר שזה יהיה חשוב לה אבל ידעתי שזה הרבה יותר חשוב לו. התחלתי לשלוף את התירוצים הרגילים אבל הוא חתך דרכם וישר ללב העניין ושאל אותי למה אני מתחמק מהם, למה אני כל כך נגד הקיבוץ החדש. הרי אהבתי את הקיבוץ הישן וההבדלים לא היו גדולים.
כן, אהבתי את הקיבוץ הישן. כשהייתי בן טיפש-עשרה. עזבתי את הקיבוץ הישן בלי מבט לאחור ובלי מחשבה שנייה. הקיבוץ היה מקום נהדר לגדול בו, מקום יפהפה שרואים היום רק בסרטי דיסני ישנים. אבל הוא לא מקום לחיות בו, לא בשבילי לפחות. זה לא שהפניתי את הגב למה שהקיבוץ מייצג אלא שרציתי לצעוד קדימה, לצאת מהבועה אל העולם האמיתי. ומבחינתי, וזה מה שחשבתי עמוק בפנים, לחזור אל הקיבוץ היה צעד אחורה. לא שנאתי את הוריי על שחזרו לעבר אבל התאכזבתי. הם היו אלו שלימדו אותי לא לוותר, לקחת אחריות ולחצוב את הדרך שלי בעצמי. ידעתי ממזמן שאבא ואמא לא כל יכולים, יודעי כל וחסרי טעות. אבל עדיין, גם אחרי שקיבלתי תעודה, התחלתי קריירה ומצאתי אישה, גם עכשיו ציפיתי מהוריי ליותר, ציפיתי שיהיו חזקים יותר.
אז לא אבא, אני לא רוצה לבוא לקיבוץ כי אני לא רוצה לחזק את ההחלטה שלכם. הקיבוץ נגמר ונקבר והשמורה המלאכותית בה בחרתם לגור, גם אם היא העתק מדויק של הקיבוץ המקורי, מקומה בעולם המודרני הוא מקומם של מנוע הבערה הפנימית ופולחנים דתיים, במוזיאון.
אחרי שתיקה ממושכת, הטלפון בצד השני נסגר. ואחרי עוד כמה דקות בהן עשיתי כמיטב יכולתי לעצור את הדמעות שאיימו להתפרץ, הצלחתי גם אני להניח את השפופרת. לא דיברתי עם אבא מאז.

הקיבוץ היה ממוקם על צלע הר. מצידו השני היו שדות נרחבים ועל קצה יכולת הראייה היה הים. זה מה שהמתכננים החליטו שיהיה הנוף הפסטורלי האולטימטיבי. לי הוא הזכיר חלומות בהקיץ מהילדות על מה שצריך אך לעולם לא יכול להיות. המצפה היה מבנה לא מרשים במיוחד שנבנה ישירות על פני המצוק. מהמקום בו עלייה רגלית על ההר הפכה בלתי אפשרית נבנה גרם מדרגות עם מעקה אל תוך האבן. פחות מחמישים מטר של מדרגות לגובה נבנתה הפלטפורמה, במה מעץ ממורק שחוזקה אל ההר על ידי קורות פלדה. עליה הונחו ספסלים ושולחנות וגם מתקן מים קרים בצד. האינסטינקט הראשוני אמר שהמבנה הזה לא בטוח למדרך רגל אבל ידענו שאין סיכוי שיתמוטט, רק בגלל איך שידענו שבנו אותו.
עמדנו, אני וגיל ליד קצה המצפה והבטנו בנוף שנפרש מתחתינו. הנפתי את ידי ברוב פאתוס והכרזתי שיום יבוא וכל מה שהיא רואה יהיה שלה. היא דחפה מרפק אל צלעותיי, חיבקה את זרועי וחייכה. היא הזהירה אותי שלא להתלוצץ ככה סתם ושהקיבוץ הזה דווקא נראה מקום יפה מאוד לחיות בו.
התכווצתי בלי לחשוב ושרירי התקשחו. היא העמידה פנים שלא שמה לב לכך. גם אם בשנים ואפילו בעשורים הקרובים זה לא יקרה, המחשבה על לחזור לחיות כאן העבירה בי צמרמורת. ולכן גם העדפתי לא לחשוב ולא לדבר על נושאים כאלו. הבטתי בה והיא הרימה את עיניה אליי. היא לא הייתה צריכה לדבר. ידעתי מה עובר לה בראש. היא חשבה על ילדים, על לגדל פה ילדים. עוד לא היינו לנו גרסאות קטנות של עצמנו אבל לא מחוסר בניסיונות. כל הזמן השתדלתי להראות לה שאני יכול לטפל בה ובילדים, שאני יכול לספק. כן, גיל הייתה אישה מודרנית ועצמאית אבל לי בער יצר אבירות איפה שהוא עמוק בפנים ורציתי להראות לה שתינוק הוא לא רעיון שמפחיד אותי, שאני רוצה ומצפה לחוויה. אבל כמה שרציתי ילד גם אני, כך גם רציתי שלא יגדל במקום כזה. רציתי שיגדל בעולם האמיתי. אני גדלתי בעולם דומה לפני שנים אבל ראיתי כמה הייתי לא מוכן למה שנמצא מחוץ לחומות, גם אם אותן חומות הן גדרות שיחים ועצים. הסתדרתי, איך שהוא, נפלתי וקמתי ונכשלתי ואז הצלחתי. אבל רציתי לחסוך לילדים שלנו את ההתנסות. לא רציתי שיגדלו באשליה כמו זאת.
אמרתי לה שאני מוכן לחשוב על זה, מוכן לדון בזה אבל זה היה ברור שמדובר בהבטחה על תנאי, הבטחה שאם תזכיר לי אתחמק ממנה ושאני לא מוכן להתחיל לשקול את הנושא לפני שאחרון הילדים, כמה מהם שיהיו, יעזבו את הקן. טוב, אמרתי לעצמי ואז ביטאתי בקול, הגיע הזמן לפגוש את היחידה ההורית.

הייתה הפגנה גדולה לפני הפתיחה החגיגית הראשונה של הקיבוץ. דיברו על מאה אלף איש שהגיעו עד דלתות התק"ם, הארגון שהביא את הטכנולוגיה לארץ, למרות שכנראה לא היו שם יותר מכמה רבבות. עדיין, מספר מרשים. גיל ישבה בסלון עם הוריי ואני נשענתי על המשקוף וערבבתי את התמיסה לפנקייקים. על מרקע הטלוויזיה המצלמה סרקה מימין לשמאל את ים האנשים ממנו בלטו דגלים ושלטים כמו שברי ספינה צפים. על במה קטנה שהורכבה במקום עמד גבר מבוגר והרעים בקולו על איך שהקיבוץ רוצה לשעבד אותם ולנצל אותם, על איך שהקיבוץ הוא בית כלא צבעוני ונעים. הוא דיבר במילים קיצוניות לדעתי אבל דיי הסכמתי איתו, לחזור לקיבוץ, גם אם זה קיבוץ חדש ומודרני של המאה ה-21, יהיה מהלך שיכלא את הרוח האנושית, את היכולת הטבועה בנו לרצות יותר, להושיט יד ולהשיג את מה שגבוה יותר.
זה היה עוד לפני שהוריי עברו לקיבוץ אבל ידעתי שהם כבר התחילו לחשוב על זה מההכרזה הראשונה של התוכנית. גיל נעצה בי מבט זועם על המחשבות שאני מעיז להביע בכל רם. העברתי את מבטי להוריי. פרצופו של אבי היה מכווץ אל אותו מבט נחוש וראשו נח על אגרופו. הוא הסתכל בטלוויזיה כחושב שזה לא מה שישבור אותו. הוא יצא מהתעלה, שרד את המצרים ושלף אנשים בוערים מטנקים. יפה נפש בחליפה יקרה לא יהיה מה שישבור אותו. פרצופה של אמי היה מכווץ מסיבה אחרת, מדאגה. בעוד אבא שרד בעולם המודרני על ניסיון חיים נרחב וקשרים רבים, לאמא לא היה הרבה להציע. ההשכלה שרכשה פעם כבר לא הייתה מאוד אקטואלית והיא פשוט לא הצליחה לעמוד בקצב של המתחרים בשוק העבודה. אז הבנתי, שלפחות בשבילה, אין פתרון אחר. זה הקיבוץ או ישר לבית אבות ולמוות מוקדם. זאת הייתה הפעם הראשונה שאני זוכר שבאמת ריחמתי על הוריי וידעתי שאין ברירה.

עמדנו, אני ואשתי, מול ביתם של הוריי. ואכן היה זה בית בניגוד לדירה הקטנה ששכנעתי אותם לעזוב. עם שתי קומות ועליית גג, דשא שהקיף את הבניין מכל כיוון ועוד מרפסת כניסה, המקום היה גם נרחב יותר מהדירה שלנו. מעט מהצער על מצבם של הוריי התחלף בקנאה. גיל הנהנה ברוב רושם, מאשרת את המראה, יודעת שזה רק מציק לי יותר וכנראה עושה את זה בכוונה.
בת זוגי המבינה לא דחפה ולא העירה אלא חיכתה ביחד איתי, ידה בידי, ממתינה שאצבור מספיק אומץ בשביל לצעוד במעלה שביל האבנים הצר אל המדרגות והדלת. ליבי פעם בחוזקה ותהיתי אם זה באמת אני או רק המקום הזה שעושה לי את זה. תהיתי אם הוא באמת יכול. ולמה הוריי לא יצאו לפגוש אותי, לא חיכו על המרפסת?
די! אי אפשר לחכות יותר. הגענו עד לכאן והגיע הזמן לעשות את הצעד האחרון. כל מה שצריך זה רק להניח רגל אחת לפני השנייה, נפילה מבוקרת קדימה ושרשרת של תיקונים עד הדלת ועד הנוקר מברזל יצוק בצורת שועל. הרמתי את ראשו בעדינות ונתתי לו ליפול. נקישה אחת, עמומה אך ברורה, הדהדה ממנו, או שרק באחורי ראשי.
קול נשמע מבפנים וכנראה אישר לנו להיכנס. לא הצלחתי לזהות מי. פתחתי את הדלת בזהירות והובלתי פנימה.
בעוד מבחוץ הבניין נראה כמו שום דבר שהיה בקיבוץ הישן, מבפנים, או לפחות בכניסה, הוא נראה בדיוק כמו שזכרתי את הבית שעזבתי, רק עם יותר פרטים, וכמו כל דבר במקום הזה, יותר צבעוני. כאילו הבית עוצב ישר מתוך זיכרונם של הוריי.
גיל דחפה אותי קדימה מכיוון שנעמדתי כמו דחליל במסדרון הקצר וכשלתי קלות לפני שמצאתי יציבות שוב. אבא שלי הופיע במשקוף לשמאלי, ידו על פיו ועיניו ריקות, כמו לא היה בטוח מה נהוג לעשות עכשיו. כמוני, הוא היה מוכן למפגש הזה אבל באותה מידה גם לא מוכן. כמו מרים משקולות שיודע שהמשא כבד אבל מגלה שהוא הרבה יותר כבד ממה שהוא חשב.
"היי אבא." הגעתי? אני כאן? אני בבית? של מי?
הוא לא חייך מאוזן לאוזן או פרש את ידיו כמצפה שאכנס ביניהם. הוא לא עשה את ההילוך המוזר הזה בברכיים כפופות שתמיד חשבתי שהיה מוגזם עוד כשהייתי ביסודי. הוא לא קפץ עליי ואפילו לא נישק אותי. הוא פשוט עטף אותי בזרועותיו העבות והצמיד אותי לגופו בחיבוק אימתני, מזכיר לי וגם לעצמו שגם בגילו הוא האב הגדול והחזק.
שמתי את ידיי על גבו. לא מעכתי אותו כמו שידעתי שאני יכול, לא נתתי לו את החיבוק החזק מדי בכוונה. רק נשענתי עליו ונזכרתי בימים בהם הוא היה יכול להרים אותי ואני לא אותו במקום להפך.
מעבר לכתפו ראיתי את הסלון החדש, חלק שלא היה שייך לדירה הישנה. אמא שלי ישבה בתוך כורסה גדולה, מחזיקה ספר בחיכה עם אצבע לסימון המקום, ופשוט חייכה אליי את החיוך הכי רחב שלה.

ישבנו ליד השולחן, כל אחד עם הנוזל המועדף עליו. אני, כמו אמא עם התה הירוק והנענע, רק בלי הנענע. גיל לגמה קצרות מכוס תה קמומיל ואבא קפה כהה מספל גדול. בהינו אחד בשני ארוכות ואף אחד לא אמר מילה. האוויר הרגיש כל כך דחוס שחשבתי שייקח לי שנים רק להרים את הכוס לפי.
"למה לא–" התחלנו אני ואבא ביחד והפסקנו.
"אתה קודם," אמרתי.
"לא, אני מתעקש."
סובבתי את הכוס על השולחן ואז הרמתי את עיני אליו. "למה עברתם לפה?" חשתי פתאום כאב חד בקרסולי וגיל נעצה בי מבט חודר.
"למה אתם לא באים לבקר יותר?" שאל אבא בלי להתייחס בכלל לדברי.
"באמת, אבא. אמרתי שנעזור לכם. לא זאת הבעיה. ויש עבודה בחוץ. למה–"
"בן…"
"לא, למה?"
"כי זה לא העולם שלנו, אנחנו קיבוצניקים, במקור ובנשמה. היינו בקיבוץ כל חיינו וזה מה שאנחנו מכירים. נכון שהקיבוץ שלנו לא עמד במבחן הזמן אבל זה לא אותו הדבר. הקיבוץ הזה מחזיק."
"ולמה נראה לך שהוא יחזיק? למה נראה לך שהתק"ם לא יחליטו פתאום לקפל את העסק ולזרוק את כולכם?"
אבא הרים את ספלו ולגם עוד לגימה. זה היה ברור שהוא ממשיך מאמונה בלבד. אבל לו זה הספיק ולי לא.
"אני לא רוצה שתקלעו לצרה. אני רוצה שיהיו לכם חיים נוחים ובטוחים. ואני לא רוצה שהם יהיו תלויים בחברה מסחרית ש… לא ברור מה המטרה שלה."
"והיחידי שאפשר לסמוך עליו זה אתה?" אמרה אמא.
"כן!" המילה יצאה מהפה שלי לפני שבכלל הספקתי לחשוב עליה. השקט ריחף מעל השולחן כמו ישות פיזית כשהבנתי מה אמרתי. "זה לא בדיוק מה שהתכוונתי."
"זה כן מה שהתכוונת. ואתה אל תחייך!" אמרה לאבא. "אתה יודע שהסיבה האמיתית שחזרנו לקיבוץ היא לא כי אתה לא מצליח לדבר עם המחשב או שדרשו ממך להשתיל שבב מיקום קבוע. היית יכול להשיג עבודה. אתה פשוט גאה מכדי להודות שאתה חייב להיות זה שמפקד וזה שאחראי על הכל ואתה לעולם לא תסכים לקבל עזרה מהבן שלך או להתחיל לעבוד מהתחתית."
שקט. ורק גיל חייכה, את החיוך החמוד הזה שאומר שהפסדתי ואני יודע את זה אבל זה בסדר, בפעם הבאה אולי אצליח… או שלא. אבא רטן ללא מילים. אמא פגעה בו כמו שרק אמא יכולה כי היחידים שנתן להם לעבור את השריון שלו חוץ ממנה כבר מתו במלחמות עבר.
"אז… מה עכשיו?" שאלתי.
"אנחנו נשארים פה," אמרה אמא. התחלתי למחות אבל היא הרימה את ידה והשתתקתי. "לא יעזרו לך טענות. אנחנו מסוגלים להסתדר בחוץ אבל אנחנו לא רוצים. אני לעולם לא אתקין ספריה בראש שלי ואבא שלך, גם אם יסכים לקבל עבודה נמוכת דרג, יחזור הביתה מצוברח כל יום ואני לא מוכנה לזה. אנחנו יכולים לשרוד, אבל אנחנו לא מסוגלים לחיות. פה החיים שלנו ואתה… אתה תאלץ לחיות עם זה."
"אבל מה עם המחיר שאתם משלמים כדי להיות פה?"
"מחיר שהסכמנו עליו כשנכנסנו, ביחד עם ניקוי הזיכרון של התהליך."
"איזו מין חברה–" משהו צלצל.
בצלצול השני הבנתי שזה מגיע מתיקה של גיל והיא הוציאה ממנו טלפון נייד. זה לא היה הטלפון שלי ולא שלה. זה היה הטלפון שקיבלנו מהתק"ם לפני שבאנו לכאן. היא החזיקה אותו והסתכלה עליי בחשש. הוא צלצל פעם שלישית. אמרו לנו שהוא יהיה למקרי חירום בלבד. גיל פתחה והצמידה אותו לאוזנה. היא לא אמרה כלום, רק הקשיבה. כולנו הבטנו בה בדריכות. ממש פחדתי ממה שאולי אומרים לה. לבסוף היא סגרה אותו והחזירה לתיקה.
"האוטובוס שלנו יוצא," אמרה באדישות. לכל אחד אחר זה היה נשמע כאדישות אבל אני זיהיתי את הטון כזה שהשתמשה בו כשהובסה, בפעמים היחידות שראיתי אותה נפגעת כל כך עמוקות שזה שבר אותה. ידעתי מה אמרו לה.
קמנו על רגלינו והחלפנו חיבוקים. נתתי לאבא את חיבוק האנטי-דוב שלי, החיבוק שנתתי לו כשהוא חיבק אותי חזק מדי או ארוך מדי, החיבוק שאחריו הוא מיד התלונן שאני מועך לו את הצלעות. אמא נישקה אותי על הלחי והחזרתי לה. היא חזרה על אותו התהליך עם גיל לפני שליוו אותנו אל היציאה.
"אז תבואו לבקר?" שאל אבא. האם הייתה זאת מעט תחינה בקולו? אחרי שנשברו לו כל ההגנות, אחרי שנפל ממקומו בחיי בתור האיש הגדול והחזק, אחרי שכבר לא נשאר לו עוד מה להפסיד מולי, אחרי כל זה הוא נשמע כמי שמבקש ממני טובה חשובה. אז חייכתי חיוך גדול. כי אחרי שמלחמת המעמדות בינינו נגמרה, התכלתה, התנדפה כלא קיימת, רק אז השתחררנו ויכולנו להתחיל מאפס, לא כעריץ ונתין אלא כשני שווים.

כמובן שהלכתי לבדוק את התק"ם בעצמי לפני שהוריי הלכו אליהם סופית. הלכתי אליהם לבניין, בחנתי את התוכניות ולקחתי את העלון.
'התנועה הקיבוצית המחודשת' קמה כמעט מיד לאחר שהטכנולוגיה למציאות מלאכותית הגיעה למסת שוק, למצב שבו הקמת עולם מדומה היא עול שחברת הזנק יכולה לעמוד בו והמתקנים האישיים היו במחיר לכל איש. התזמון שלהם היה מצוין. הם פרסמו את התוכנית שלהם פחות או יותר באותו הזמן שבו הקיבוצים האחרונים התחילו ליפול כמו לבני דומינו והיה להם דגם ראשוני פועל כחודשיים לאחר מכן. ביום בו הקיבוץ האחרון התקפל, המתקנים שלהם יכלו להכיל, להחזיק ולכלכל כמה אלפי אנשים.
ההצעה הייתה מושלמת בפשטותה והם פנו לקהל הכי נכון שיש. יוצאי קיבוץ, מאוכזבי המהפכה וכל מי שמיואש מהחיים המודרניים מוזמן לחזור לעולם ישן וטוב, למקום פשוט יותר, ולרבים מהם גם מובן יותר. כל מה שצריך זה לבוא לאחד המתקנים, לחתום על חוזה סודיות והגנה מתביעה סטנדרטי וברוכים הבאים לקיבוץ צבעוני וחמים המוגן לחלוטין מהעולם החיצוני.
ואיך מחזיקים כלכלית ארגון שכזה? איך מפיקים כסף מקבוצה של אנשים, גדולה ככה שתהיה, שחיה כולה מחוץ למציאות ועם כמעט שום קשר איתה? ובכן, עם מתקני המציאות המלאכותית כבר יש להם את ערוץ הקלט והפלט אל המוח האנושי. כל מה שצריך זה להוסיף עוד אחד. כי גם עכשיו אין לנו מחשב חזק ומהיר כמו המוח האנושי ובני אדם לא משתמשים ביותר מעשר אחוז ממנו בכל רגע נתון. על החלקים האחרים אפשר להריץ חישובים אחרים ועם ניהול נכון, בעלי אותם מוחות לא ירגישו דבר. וכך הפכת כמה אלפי מתנדבים נלהבים למחשב על מהחזקים בעולם.
עצרתי מיד כשקראתי את זה. מישהו צפר לי כי עמדתי באמצע מגרש החנייה. לא יכולתי לזוז. הוא צפר שוב. כשהצלחתי להרגיש משהו שוב, צמרמורת עברה בגבי. רצתי אל המכונית ונסעתי הביתה הכי מהר שהייתי יכול. כמעט שברתי את דלת הדירה כשנכנסתי ומצאתי את גיל משקה את העציצים.
"הם הלכו כבר," היא אמרה בלי להסתובב אליי. "הם ידעו שברגע שתגלה מה כלול בעסקה תנסה להניע אותם מזה. אל תטרח לנסות להשיג אותם," אמרה כשהסתובבתי חזרה אל הדלת. "עזרתי להם לסגור את כל ההסכמים באינטרנט. ברגע שהם יגיעו יכניסו אותם פנימה."
"ע-עזרת להם?" עדיין התנשפתי מהריצה במעלה המדרגות אבל לא בגלל זה גמגמתי.
עכשיו היא טרחה להביט בי. "ראית כמה הם מדוכדכים בשבועות האחרונים. זה מה שהם רוצים לעשות. אתה לא רוצה שהם יהיו מאושרים?"

כשניתקו אותנו מהמכשירים, נציג שירות של החברה כבר עמד מולנו בחליפה מחויטת כהה. כפות ידיו היו משולבות לפניו ועוינות קרירה ניבטה מעיניו.
"מצטער על שקטענו את החוויה שלכם, מר וגברת–"
"אל תטרח," פלטתי והתנערתי מהכובע הרך שעל ראשי.
"יותר מדי מידע על החברה יכול להרוס את האשליה בשביל התושבים," הוא המשיך בטון רגוע כמו דיברנו על איזו מנה אנחנו רוצים במסעדה.
"זאת אומרת, אסור לנו להגיד להם שאתם מנצלים אותם."
"זה לא ניצול, אדוני. אנחנו מספקים שירות וגובים בעדו מחיר. בסוף, כולם יוצאים מרוצים."
"במיוחד כש'התושבים' שלכם לא יודעים מה עושים עם המוח שלהם!"
"הסכם השימוש הוא בגילוי מלא. התושבים יודעים למה הם מסכימים ולרוב הם שמחים לתרום גם במצבם."
"מצבם?!"
"עזוב," אמרה גיל והניחה את ידה על זרועי. כתפיי צנחו. ידעתי שאני נלחם בתחנות רוח אבל הרגשתי כאילו אני מאכזב את הוריי, שאני לא נלחם בשבילם.
"כמובן שאנחנו מעדיפים שהמשפחה הקרובה תבקר את התושבים לעתים קרובות," המשיך נציג השירות. "מכיוון שמאוד חשובה לנו שלוות הנפש שלהם."
"בשביל הטריות של המעבדים שלכם."
"אבל אם אתה לא מסוגל לשלוט בעצמך בזמן ביקורך במתקן, יש לנו את הזכות המלאה להרחיק אותך לאלתר ולצמיתות."
נעצתי בו עיניים, מכעס, מחוסר רצון להודות בתבוסה. כן, תכונה שירשתי מאבא.
"אלו ההורים שלי, לכל הרוחות. כמובן שאני אבוא לבקר." לקחתי את ידה של גיל בידי וצעדתי מחוץ למרכז המבקרים בגב זקוף.