22. התזכור?

אני מלטפת את הלחי שלך ומנסה לא לבכות. אתה הכי יפה כשאתה ישן, אהוב שלי. הלכת את המסע הארוך, נלחמת בשדים שלך ובסוף ניצחת. הבסת את כל מי שעמד נגדנו. דבקת באמונתך כשהכול מסביב היה שחור משחור. אני מסיטה תלתל סורר שנופל על הפנים שלך ומביטה בקמטים. היית אור של תקווה לכולנו. אני עוד יכולה לראות את העיניים של כולנו מביטות בך מדבר על הדברים הגדולים שאפשר וצריך לעשות. אני זוכרת שכולנו פחדנו; אני זוכרת את המבטים מסביב למדורה, את אור הלהבות המרצד. כולנו גדלנו על אותם הסיפורים. כולנו הכרנו את החוק הלא-כתוב של היקום: אם לא נוותר, הטוב והאהבה ינצחו את הרוע והשנאה. לכן יכולנו לקום ולהיאבק לצידך. בזכות אותה אמונה הלכנו אחריך כל החודשים הארוכים. ואני ידעתי; ידעתי מההתחלה שנועדתי להיות לצידך. למרות שהבנתי שיהיו ימים קשים ולילות קרים, ידעתי גם שאחריהם הערפל יתפזר ואני אהיה כאן. לצידך.

בקרוב יעלה השחר, ורק עכשיו, כשעוד חשוך ואני שוכבת עירומה לצידך, אני יכולה להודות בפני עצמי עד כמה הייאוש היה קרוב להכניע אותי ברגעי הספק לאורך המסע. ברכיי נרעדות כשאני חושבת על הלילה בו האירו הדרקונים את החשיכה מעל ביצות הייאוש בלהבות של מוות. אני לא זוכרת כלום מלבד שכולנו רצנו, רצנו אחריך למרות שהיה ברור שאתה אבוד בדיוק כמונו. מחשבות על הרגעים האפלים של השנה האחרונה נגררות בשרשרת אחת אחרי השנייה. אני נזכרת בבוקר בו ראיתי אותך מביט בשרה הרמה של עיר הנחושת במבט שעומקו נסתר ממני; הרגשתי שאיבדתי אותך, ורגע לאחר מכן עולמי התרסק סביבי. לראות אותך מחייך לאישה אחרת שבר את לבי יותר מאותה הפעם בה הבטתי למרחק וידעתי שהעשן מולי הוא כל מה שנשאר מהכפר שטריליאן ואני עזבנו כדי ללכת אחריך. זה היה אחד מאותם רגעים שמכילים אובדן כה מחריד, שלא ניתן להביעו במילים.

אני קמה מהמיטה וצועדת לכיוון החלון הגדול, והזכרונות קמים איתי ומושכים בקצות מחשבתי. פותחת את התריס להכניס מעט אויר לחדר. מתחתי נפרשת העיר ברשת של אורות מנצנצים למרות השעה המאוחרת – שאריות של החגיגות, החגיגות שלנו. של ניצחון הטוב על הרוע, האהבה על היאוש. אני מנסה לנשום את האויר הזה כמו יין משכר. לקחת לקרבי את הדי האושר, את קולות הילדים הצוחקים ברחובות בחופשיות ביום החג. אני מעזה לנשום עמוק את כל מה שקור הלילה מכיל, ולראשונה מאז יצאנו למסע אני לא מפחדת לקוות. לא מפחדת שתיכף אגלה שכל זה רק חלום, שמיד אתעורר משינה באמצע שדה בור מלא קוצים, רק כדי למצוא אותך מפרק את המחנה ואת טריליאן מכינה ארוחת בוקר, ושניכם ומקניטים אותי על שנתי הארוכה. לא, מעולם לא חשבתי שהסיפור שלנו ייקח אותנו כל הדרך עד לעיר הצפונית. בעצם, מעולם לא חשבתי שנצליח לחצות את הנהר הזורח. ועדיין – הנה אנחנו. אני ואתה. במרכז העיר הצפונית, בחדר המפואר ביותר בארמון הירוק; כמו באחד מאותם סיפורי אגדות ישנים שסבתא קורל היתה מספרת בערבי החורף כשהשלג היה לוכד אותנו בבית.

עדיף לא לחשוב על הבית שעזבתי ועל המשפחה שנותרה מאחור; על הילדות שלי ושל טריליאן בכפר הקטן. קרירות הרוח על עורי החשוף מזכירה לי ביתר שאת את אותם ערבי חורף, והדמעות מנסות להתחמק להן מתוך עיני. אני לוקחת צעד פנימה לתוך החדר, הרחק מהקור, וסוגרת מאחורי את התריסים. אחרי הכל, היו גם רגעים טובים: כמו אותו בוקר בו לימדת אותי לשחות במים הרדודים של מפרץ הירח. אני זוכרת את מגע כפות ידיך על הבטן שלי, מחזיק אותי כדי שלא אטבע; את ההסברים שלך שהניעו אותי קדימה במים. קולה של טריליאן עוד מהדהד באוזניי, קול אוהב ודואג, קורא לנו לחזור למחנה, לאכול ולצאת לדרך. טריליאן תמיד דאגה לי; תמיד החזירה אותי למציאות.

אני מביטה סביב, מנסה להסיח את דעתי מהכיוון אליו מתקדמות המחשבות. מבטי נעצר מול המראה הסגלגלה שתלויה על הקיר. המסגרת, משובצת היהלומים, תופסת את תשומת הלב שלי יותר מאשר הבבואה המשתקפת באור הירח הדל. הפאר שמקיף אותי זר לי באותה המידה שנוחותו של החדר לא מתאימה לכל מה שהורגלתי לו אי פעם בחיי. לאט לאט אני מניחה לעיני לנדוד למרכז המראה; להשתקפות.

עושר המסגרת מביך אותי בפשטות הגוף שלי. אף פעם לא חשבתי שאני יפה, אבל החודשים האחרונים הותירו את סימניהם על הבשר; הבריחה המתמדת הפכה אותו לשרירי, ולהרבה יותר רזה. המראה יכול היה להחמיא לולא הבליט כל כך את הצלקת מהלהב של ארלון, המתמשכת מעל שמאל האגן ולאורך כל הבטן. סימני ההצלפה שהותירה נוגשת העבדים של סריאל על גבי כיסו כמעט את כל כולו. לגוף קטן אין הרבה מקום להסתיר צלקות וסימנים, ויש עלי הרבה מאוד צלקות וסימנים. אני מסתובבת מול המראה ואור הירח מתחזק כמלגלג על מראה גופי וחושף אמיתות לא מחמיאות. במהלך השנה האחרונה קטנו השדיים שלי, והכתף הימנית צנחה מסחיבת משאות וכלי נשק. לא; לא נראיתי כמו נסיכה לוחמת משושלת אצולה, או כגיבורה מהאגדות, או ככל אחת מאותן דמויות שהרוויחו את הסוף הטוב שלהן במעשיות. נראיתי כמו מה שהייתי באמת: נערה פשוטה שעברה הרבה מאוד צרות, ששום דבר בחייה לא הכין אותה אליהן.

בתנועה מהירה אני לוקחת חלוק משי ורוד מעל השידה ומסתירה את הסימנים שהמסע הארוך טבע בי. הבד העשיר משכיח ממני את המחשבות. הגוף הזה נראה לי שלא במקומו בחדר מפואר כל כך. כמו כל רגע כאב שחוויתי בשנה האחרונה, אני מרגיעה את עצמי עם המראה שלך. אני מביטה בדמותך הישנה על המיטה ומתרחקת בצעדים קטנים לאחור בעודי מביטה, ועם כל צעד אתה נראה קצת יותר קטן. קצת יותר שליו. קצת יותר האתה שפגשתי לפני שנה, כשהיית עדיין ספק אסיר נמלט, ספק נער מפוחד. אני עוצרת בפתח שמפריד בין החדר למרפסת כשאני מרגישה מאחורי את הוילון שמגן על החדר מצינת הלילה. מהמרחק הזה, אני לא יכולה לראות את הצלקות שחשתי תחת אצבעותי המלטפות את גופך בשעות האחרונות. מהמרחק הזה, אני לא יכולה לראות את הדמעות שזלגו בחופשיות אחרי שסיימנו את מעשה האהבה ולפני שנרדמת, אותן דמעות שלא נתת לעצמך להזיל כל פעם שמישהו הזכיר את טריליאן. מהמרחק הזה מעולם לא הייתי כל כך קרובה אליך.

אני מסתובבת, מסיטה את הוילון ויוצאת מהחדר למרפסת הקטנה. החלוק לא מגן עלי מהצינה, אבל אני חושבת רק עליך. עכשיו, בלי מסגרת החלון שתחמה את ראייתי, אני יכולה לראות את העולם נמשך עד לאופק. צללים נעים מבעד לעננים, ואני לא מפחדת מהם. קולות מהוסים נשמעים במסדרונות תחתיי ואני לא חוששת פן ניתפס. אני שואפת את האויר הקר ונושפת אותו בצחוק מבלי להביט לצדדים קודם כדי לראות אם מישהו מאזין. מחר יתחילו לספר סיפורים. מחר, הם יקראו לי אהובת הממלכה ולו הם יקראו כלי הגורל או נבחר האלים או משהו עם מצלול יותר מוצלח עבור נגני החצר. מחר יסומן רשמית כנקודה שבה התחיל ה"והם חיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה" שלנו. מחר גם נצטרך להתחיל להחליט החלטות קשות. מחר יתחיל זמן אחר. מחר. אבל הלילה. עכשיו. זמן המסע שלנו נגמר. ידי נקפצת לאגרוף ואני מבטיחה לעצמי; לא לשכוח. לא את מגעה המחוספס של החרב הראשונה שאחזתי בחיי, לא את הרעד המחליא של אותו מגע כשהלהב חדר לגבו של השומר שרדף אחרינו בעיירת הצללים. אסור לי לשכוח, גם לא את הטעם המתוק-מריר של הרעל ביין שהונח לצד מיטתך בעיר הנחושת, ואת ההרגשה שבאה אחרי כן, ההתכווצות בגרון והאימה של אויר שמסרב להיכנס לריאות. אני עוצמת את העיניים ותוהה האם אי פעם אוכל לשכוח את אין ספור הפעמים בהן ישבתי על גדת הנהר וניסיתי לשטוף כתמי דם מבגדיי. בכל פעם ופעם היו אלא רק מילותיה המנחמות של טריליאן ששטפו ממני את הרגשת הטומאה של המוות שגרמתי לו. אני עדיין מצפה לראות כתמי דם דהויים כשאני מביטה מטה על החלוק הורוד שאני לובשת והמחשבה מעלה תחושת קבס בגרוני.
אני שומעת את הוילון נע מאחורי וחלק ממני מקווה שזו טריליאן שבאה לחבק אותי ולנחם אותי. לומר לי שעשיתי את מה שהייתי חייבת. אני מסתובבת ורואה אותך עומד בכניסה לחדר, כורך סביבך את השמיכה, עיניך עדיין אפופות שינה, ואהבה. "בוא," אני לוחשת "בוא, תזכור איתי" ואני יודעת שאני יכולה לאבד את עצמי בין זרועותיך. אתה לוקח כמה צעדים, אותם צעדים גדולים ומלאי מטרה שלך; אני חושבת שהאופן בו אתה מהלך היה הדבר הראשון שתפס את תשומת לבי. האופן בו צעדת לתוך הכפר שלי, דמות קטנה שהטילה צל גדול. יכול להיות שאהבתי אותך כבר אז. יכול להיות שאהבתי אותך מהרגע שנולדתי.

אתה מגיע אלי ועוטף אותי בידך הדקיקה, היד העדינה שכל כך לא מתאימה ללוחם, שמנחמת אותי עכשיו. הרוח כבר לא כל כך קרה. הזכרונות פחות קודרים. גופך צמוד לגופי. האהבה שלך. מעולם לא ביקשתי לי יותר.

אני מביטה לתוך עיניך; זו האש הפנימית שלך שגורמת לשמש להתחיל לעלות, לא להיפך. הכוכבים נמסים לתוך השחר שמאיר עבורנו את קו החוף של הממלכה, חושף בפנינו את העולם, אבל עבורי אין שום דבר בעולם מלבדך. כשכבר הייתי בטוחה שנועדתי לחיות בודדה, אני זוכה לראות את השחר לצידך. אני רוצה להתעורר לצידך עם עלות השחר כל יום, ולראות את העולם שלי קם משנתך. לא עוד לברוח שוב ושוב מאימת אויבים לא ידועים שמתחבאים באפלה. לא עוד. עכשיו זה הזמן שלנו, זה השחר שלנו. השחר הראשון שלנו כבעל ואישה, השחר הראשון שבו אנחנו לא צריכים לפחד יותר; ולמרות כל הזמנים הקשים אני לא מתחרטת על אף רגע. אני אוהבת אותך ואם משהו ינסה לקחת אותך ממני שוב אני לא אתן להם, אני אקום וארוץ אחריך בחשיכת הליל עוד ועוד, אשתה במקומך אלף כוסות תרעלה בכדי שאתה לא תיפגע. עד כדי כך חזקה אהבתי לך, וזה הרי החוק של היקום: אם לא נוותר, הטוב והאהבה ינצחו את הרוע והשנאה. אני יודעת את זה, ואני יודעת שטריליאן ידעה את זה. לכן הייתי חייבת להרוג אותה; כדי שאתה תהיה שלי. אהובי. בשביל שנוכל להגיע ליום הזה. אני יודעת שאתה מאמין באגדות הישנות ואני יודעת שמגיע לך לקבל את אותו "והם חיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה". באמת שמגיע לך. ואני לא אתן לאף אחד להרוס לך את זה. השמש עולה על יום חדש, היום שלנו, וכל מה שמהדהד לי באוזניים הוא זיכרון קול מרוחק, מודאג ואוהב.

הדמעות פורצות החוצה.