24 – הצד השני של הסיפור

הם היו יכולים לאמר עלינו הרבה דברים: שאנחנו ברברים או טיפשים. אבל הם לעולם לא יוכלו לאמר שאנחנו התחלנו את המלחמה הזאת!

"שקט! אני דורש שקט!" האולם הרועש השתתק, לקולו של המזכיר הכללי של האו"ם.
"הידיעות האלו מרעישות ואני מטיל ספק בקיומן כמו חלק ניכר מכם. אבל זאת לא סיבה להתנהג כפראי אדם, בואו ניתן לשגריר לדבר"
 השגריר האמריקאי עמד, עיניו הקודרות חלפו על פניהם של כל הנוכחים לפני שדיבר  "כמו שהזכרתי בעבר, אנחנו מופתעים בדיוק כמוכם" נימת קולו הייתה שקטה ונוקבת "נאס"א הבחינה בתזוזה לפני חודשים מספר, רק לאחר התייעצויות ארוכות החלטנו לדון על זה עם שאר מדינות העולם, בחשש שמידע מסווג זה ייפול לידיים לא אמינות"
"מה אתה מציע אדוני השגריר?" אמר השגריר הבריטי " מה אתה רוצה מאיתנו? אם נאס"א מצליחה כל כך, למה אתה צריך עזרה ממדינות מסכנות וחלשות שכמותנו?"
"שקט! שקט אמרתי!" אמר המזכיר הכללי של האו"ם
"השגריר האמריקני אתה רשאי להמשיך"
"תודה אדוני המזכיר, ובכן כמו שאמרתי נאס"א גילתה תזוזה בחלל. אתם מבינים מה זה אומר? ואיננו יודעים מה הם מתכוננים לעשות! יש שם אורגניזם אחר, מכל סוג שהוא" קולו של השגריר האמריקני התפוגג אט, אט.
קולו של השגריר הצרפתי תפס את מקומו: "עד כמה שהזכרת כל מה שהסורק שלכם גילה הוא תזוזה. לא חום או שום דבר שמעיד על אורגניזם, לדעתי עליך לשתף אותנו בכל דבר שגרם לכם לחשוב שהתזוזה היא סימן ליצור חי"
כמה וכמה שגרירים השמיעו קולות הסכמה.
"ובכן, התזוזה התגלתה מספר פעמים שוב ושוב, על סורקים שונים. חלקם מזהים חום וחלקם צורה. אנחנו חוששים שהם בעלי יכולת להשמיד את כדור הארץ, אתם מבינים? הם מצליחים לנווט ולשרוד בריק בלי להינזק! אתם מבינים על מה אנחנו מדברים פה?!" קולו של השגריר נהיה מודאג ומפוחד מרגע לרגע "בעוד אנחנו מדברים הם מתקרבים במהירות מטורפת אל הפלנטה שלנו! ניסיתי להתרברב ולדבר כאילו המצב נמצא תחת שליטה אמריקנית, אבל האמת היא שאנחנו צריכים עזרה!" השגריר דיבר בקצב מטורף, כל הסובבים אותו ראו שהוא איבד שליטה.
קולות מודאגים מילאו את החדר.
השגריר השוודי דיבר: "אין ספק שהחדשות מדאיגות, יש לבדוק אם הם אמיתיות, אני מבטיח לך, שוודיה תיתן את כל המשאבים שיש לה כדי לעזור במקרה שהמצב אכן גרוע כמו שאמרת!"

לא פגענו באף אחד, לא ביקשנו להרע. וחוסלנו עד האחד האחרון. 

עורפו צווח מחום, אחרי שעות של חיפוש לחינם והחום של  ישראל שמעליו, מה הוא היה יכול לבקש חוץ ממים. דויד היה כבר ארכיאולוג וותיק, הוא הכיר היטב את החום שהרגיש כעת. הוא היה אדם צעיר  יחסית לוותק המקצועי שלו ולהצלחתו. הוא למד במהירות את כל הידע שהוא היה זקוק לו. ידיו היו ידי איש עבודה, שערו הארוך היה אסוף לצמה שחורה, מכנסיו נקרעו והתלכלכו בטיפוס על ההר, ברכיו היו פצועות. הוא נתן מבט סביב: הכל ירוק, עצים עד האופק. "לעזאזל, עוד יום מבוזבז!" הוא ידע שאין לו סיכוי למצוא שום דבר מעניין היום, הוא לא מצא שום סימן לתל ולכן פנה לשוב חזרה למחנה. המחנה שלו היה פרוש מתחת להר, כמה אוהלים שהם הקימו בליל אמש.

גדלנו שווים, באנו מאותה משפחה ומאותו מקום.  הצד שלהם הכריז מלחמה ושלנו שלום
.
בדים פרוסים בערמות מוכנים להפוך לאוהלים.ריח של חומרי חיטוי. חיטאו את הפצעים של דויד, והוא ישב ונח. הוא ישב מחוץ לאוהל, בגלל שהאוהלים היו כל כך נמוכים שהיית צריך להזדחל כדי להכנס לתוכם, הם שימשו רק לשנת לילה. מנשה, אחד החברים לצוות של דויד, ישב איתו וקרא "ידיעות אחרונות" שאותו קנה בעוספיה שהיתה מרוחקת קילומטרים ספורים מהמחנה. "חחח…" מנשה גיחך. מנשה היה מאלה שאתה  מוצא בפיצוציה קורא עיתון. זיפים לבנים כיסו  את פניו, שיערו המאפיר היה פרוע  הוא הסתובב בעיקר עם משקפי שמש וחולצה קצרה שהיתה מתוחה על כרסו.
"מה?"של דויד
"עוד שטויות! זה מה! תראה" מנשה סובב את העיתון לכוונו של דויד. תמונה של השגריר האמריקאי והכותרת: "חם מנאס"א: חייזרים"  ומתחתיה: "תודה אדוני המזכיר, ובכן כמו שאמרתי נאס"א גילתה תזוזה בחלל. אתם מבינים מה זה אומר? ואיננו יודעים מה הם מתכוננים לעשות! אורגניזם אחר, מכל סוג שהוא".
"הם אפילו לא שוקלים את האפשרות שאלו  מטאורים?" צחק דויד.
"כתוב פה שהסורק גילה חום, אבל זה רק עוד זבל אמריקאי. הם רוצים תשומת לב."
והם חזרו לעיסוקיהם.

נדדנו צפונה מאפריקה, התפצלנו לשתי קבוצות. קבוצה אחד לא ידעה על מיקומה של השנייה. ושנפגשנו, פעלנו כמו שידענו לפעול, בדרכי שלום ואחווה. זאת הייתה טעות?

   "זאת הפגישה השנייה של האו"ם בנושא זה. אסרנו את כניסתם של עיתונאים עד שנחליט על דרך פעולה. סוכנויות החלל של מדינות רבות בדקו את המצב ואישרו את הטענה האמריקנית. התכנסנו כדי להחליט על פעולה" אמר מזכ"ל האו"ם, קולו הדהד באולם.
שגריר גרמניה דיבר שניות אחדות מאוחר יותר: " אני מציע להקים וועדה כלל עולמית לנושא זה שמטרתה תהיה להשמיד את הפולשים המדוברים"
שקט, 5 דקות של דממה. השגריר הקנדי שבר את השתיקה. "אינני חושב שמתפקידה של הוועדה להשמיד את הפולשים, קודם שתחקור. אבל אם ברצוננו לתקוף נעשה זאת עם כל הכוחות הצבאיים שקיימים, כוחות האנוש יתאחדו כדי להשמיד את האיום!"
שגריר רוסיה דיבר: "ברור שיש להם יתרון אדיר עלינו בחלל, יש לתקוף אותם ישר כשהם יפגעו באטמוספרה, אני בטוח שייקח להם זמן להתרגל לפלנטה שלנו, נתקוף אותם שם!"
כמה וכמה שגרירים השמיעו קולות הסכמה.
"אז זה מוסכם? נקים וועדה שתחקור את היצורים לפני שנתקוף, ונמנע סיקור עיתונאי של  הפעולות שלנו?" שאל השגריר הגרמני.
קולות הסכמה שוב

אין סיבה שאורגניזם יתקוף אורגניזם, אין בזה היגיון. זה רק יעצור את התפתחות שלנו, היינו צריכים לעמוד ביחד ולא לבד.

הוא עלה על אותו הר,פעם שנייה השבוע. הסתיו בלבל אותו, היום היה קר מאוד, לא כמו החמסין שלפני שלושה ימים.
הם טיפסו על ההר, מנשה ודויד. הרוח צווחה באוזניו כשטיפס. "קדימה!" הוא צעק על מנשה שהתעקב מאחור. דויד הסתכל למטה, הוא לא ראה את מנשה או את האדמה. הכל היה כל כך מעורפל. הוא היה עייף וחלש , הוא ידע שהוא חייב לעשות את זה, הוא חייב למצוא משהו מעניין. אם לא ימצא, אז הוא עשה את כל הדרך לחינם. הרוח צרבה את עורו. הוא המשיך לטפס. הרוח העיפה את כובעו מראשו, הוא הסתובב לתפוס אותו אבל זה היה מאוחר מדי. "רק, עוד כמה מטרים…" הוא המשיך בקושי. ההר היה כל כך חלקלק, והוא היה כל כך כבד. לבסוף הוא הצליח. הוא התרומם בקושי. ההקלה הייתה כל כך מתוקה,. הוא נשען על עץ זית שעמד במרחק של 5 מטרים מהמדרון. התכרבל במעילו, זה לא עזר. הקור היה נורא, ואיך הוא יכול לחקור עם כל כך הרבה ערפל?
אני לא יכול לחכות למנשה, יותר מדי קר. הוא חשב.
הוא התחיל לצעוד, הוא קיווה להתחמם בהליכה. "עצים, רק עצים! זה כל מה שיש בכרמל הארור הזה! כרמל מטו…" הוא נתקל במשהו. הנחיתה הייתה קשה. הוא לא ציפה ליפול ונחת על הפנים. דם זלג ממצחו  הוא ניגב את הדם ובדק מה הפיל אותו. ערפל הציף את הקרקע. הוא התכופף להיטיב לראות וניסה לגשש. הוא תפס משהו והרים אותו, צורתו הייתה עגולה. בתחילה זה נראה כתפוח גדול וקשה. אבל אז הוא ראה את זה, עיגול מושלם ורך למגע. הוא ידע שכארכיאולוג אסור לו לעשות זאת, אבל משהו בער בתוכו. הוא נגס בפרי, העסיס שלו היה ירוק בהיר כמו העשב באביב, ותוכו היה צהוב בהיר כל כך, שהיה אפשר לחשוב שהוא לבן. טעמו היה טעים מכל פרי. לרגע הוא דמיין שהוא מרחף ועולה למעלה, למעלה… למעלה והוא לא יכול לעצור! למעלה גבוה יותר!  עד אין-סוף!!!

היינו יכולים לחיות ביחד, הרי באנו מאותו בשר ועצם, הרי אנו אחים. לו הם ידעו את הכאב, כאילו הורינו שלנו עצמנו מכים אותנו.

"דויד?! בחיי…דויד!"
דויד ראה במעורפל כאילו אדים מכסים את עיניו.
"דו…..ד…? ד…ד?! דוי…!"
הוא שמע את המילים אבל הוא הרגיש כאילו אין להם משמעות או קצב.
"דוי…ד"
הראייה התחילה לחזור אליו כמו קסם. מנשה רכן מעליו וטלטל אותו.
"דויד את..ה בס…דר..?"
דויד התחיל לקום, שום כאב, הוא הרגיש נהדר.
הוא קם ללא מילים, הוא היה חייב להבין מה קרה
"תודה לאל דויד כבר חשבתי שאיבדתי אותך".
דויד לא דיבר. הוא מישש את פניו, אין זכר לפצע מהנפילה והוא לא הרגיש קור בכלל.
"דויד דבר איתי!" מנשה היה חיוור לגמרי, המסכן היה קפוא ודאוג.
"ממתי אתה פה?"
דויד דיבר ללא נימה, ישר ולעניין. הוא פשוט היה חייב לדעת כמה זמן הוא היה חסר הכרה, האם הדבר הזה מועיל ומרפא או שפשוט הוא היה חסר הכרה כל כך הרבה זמן עד שהפצע הגליד ונעלם.
"דויד אתה מפחיד אותי"
"ממתי אתה פה!" הוא שאל בתוקפנות, הוא שם לב למזג האוויר. מעורפל כמו קודם.
"בסדר,בסדר ראיתי אותך אוכל תפוח ומתמוטט רצתי אליך והתעוררת!" אמר מנשה בטון מאוים
"מהר, חפש אחר פרי נגוס!" 
צעק דויד הוא לא רצה לצעוק על מנשה, אבל אם מה שחש הוא נכון, יכול להיות שזהו הסוף לכל הפציעות, אולי אפילו למוות, מאיפה הוא מגיע? השאלות הכו בו כמו ברק.
"אני, אני , זרקתי אותו ,חשבתי שהוא מורעל. לא ידעתי שאתה רוצה בו כל כך…" אמר מנשה מבויש
"אתה מבין מה עשית? צעק עליו דויד
"לא, למעשה אני לא! אולי אתה יכול לשפוך אור על העניין  וכמו בנאדם לא כמו חיה!" צעק מנשה בחזרה.
"אני מצטער, לא התכוונתי, אני לא יודע מה עובר עלי…"
מנשה הנהן, "אני מבין, קורה לכולנו במיוחד בקור הנורא הזה בוא נעוף מכאן"
הם עשו את דרכם חזרה על המחנה.

אף אחד לא יודע ולא ידע למה הם בחרו את דרך המלחמה ואיך.

ובינתיים, יומיים אחרי שהוקמה הוועדה, התנהלה ישיבת או"ם:
שוב השגריר האמריקאי בא עם הודעה, "הוועדה פועלת בצורה טובה מהמצופה,הם גילו את המהירות בה החוצנים נעים, את המרחק שלהם מאיתנו והרבה מאנשי הוועדה טוענים שהם גילו את הצורה של החוצנים. אני חייב לאמר שהנתונים לא משמחים, הם מתכוונים לנחות באזור אסיה, הם מגיעים במספרים גדולים וההשערה שלנו היא שהם יגיעו החודש!" כמו תמיד השגריר התחיל את דבריו ברוגע וסיים אותם  מודאג מאוד.
"ואנחנו נהיה מוכנים אליהם!" אמר השגריר הסיני
קולות הסכמה מילאו אתה האולם ולמרות שהמזכ"ל ניסה בכל מאודו להשתיק אותם הם ליוו אותם עד תום הישיבה.

לא הבנו מה קורה, שאורגניזם ועוד אחר שמודע למעשיו, יתקוף? לאיזו מטרה?
דויד הפך את הפרי הנגוס כמה פעמים לאור הפנס. הוא שכב באוהל, ביד אחת אחז בפרי בשנייה בפנס. ספר על פירות אקזוטיים לצידו.
"לא, לא ולא!" הוא הרים את קולו מלחישה לדיבור בקול רם.
"ששש…"
"סליחה…"
הוא המשיך לקרוא בשקט, הוא לא ידע מה לעשות. הוא לא היה יכול לחכות עד שאיזשהו מדען יזהה את הפרי. הוא חייב לעשות משהו ועכשיו!
הוא נגס בכוח את הפרי.
 הכול היה חשוך.
לשנייה הוא חשב שהוא ראה דמויות מסתתרות באפלה.
הוא התעורר. מציין בקול את תחושותיו כדי להבינן . "ר..איי..ה מטו…שט…שת, סח..רחו…רת, כא…ב רא..ש וחשי…בה ל..א ממוק…דת" הוא מישש את רקותיו, ואט, אט חזר להרגיש טוב. יותר מטוב, הוא הרגיש מעולה! הוא היה יכול לקפוץ את ההר ובחזרה ללא בעיות. הוא קרע דף מהספר. הוא היה חייב לכתוב את זה ומהר לפני שהוא ישכח.
"אני אטפס על ההר מחר ויהי מה!"
"ששש…"
"סליחה…"

הוצאנו את כל כוחותינו כדי לייצר את המתנה. המתנה הטובה שבטובות. הם אפילו לא טרחו לחכות ולקבל אותה. גידלנו אותה ברוחנו, את הפרי הנפלא הזה, הוא רק מראה את מה שאנחנו מיצגים.

דמותו של השגריר האמריקאי ריחפה באולם, קולו הקודר והשקט היה מתוח.
"חברי ברחבי העולם, היום הגיע, לא עוד נתחבא בצללי הוועדה, לא עוד! הבה ונצעד אל הקרב, שנדע אחת ולתמיד שאנחנו שליטי כדור הארץ! אם ננצח בקרב הזה נוכיח שהאדם הוא היצור הנעלה ביותר ביקום! החלטנו  לספר לכם, תשובי כדור הארץ, בני האנושות , על הסכנה שבפניה אנחנו עומדים לעולם יש זכות לדעת! הצבא המאוחד מתכונן לרגע המכריע. בעוד 3 ימים, לא יותר ולא פחות, הם יגיעו. הם ינחתו באזור אסיה, הם לא מספיק קרובים כדי שנוכל לדעת איפה הם ינחתו בדיוק"
התמונה התחלפה לתמונה של שגריר ירדן
"זה המגרש שלנו, הם משחקים בביתנו. הם לא מכירים את המחלות, את האטמוספרה ואת הפלנטה הזו. לדעתי עלינו לגרום להם לחלות במחלות שהם לא ידעו להתמודד איתם, נשנה את מיקום הקרב כל פעם שהם יתרגלו לסביבה. יש לנצל את היתרונות. "

הבנו שאסור שהמתנה תגיע אליהם. החבאתי אותה בעצמי,והספקתי להגן עליה לפני שהושמדתי.

אחרי דיון ארוך ומיגע עם ראש הצוות, הוא הצליח להעביר את המחנה אל ההר בטענה שכך גילוי האתר  יהיה מהיר הרבה יותר. הטיפוס היה קשה, הקמת המחנה על ההר ארכה כמו נצח. ללא כל מילת הסבר הוא עזב. מזג האוויר היה מצוין, היתושים החליטו לעזוב אותו לנפשו הפעם. הוא הלך בכל דרך אפשרית וחיפש בכל מקום אחר הפרי. אחרי שלש שעות של חיפוש התייאש והתיישב מתחת לעץ.
"לעזאזל…" הוא ידע שהוא לעולם לא יוכל לשבת בשקט אם הוא לא ימצא את הפרי. הוא היה חייב לנסות שוב ואם לא היום אז מחר!

אני שמרתי את המתנה מכל אלו המחפשים מלחמה, אלו שמחפשים את דרכנו, דרך השלום, ימצאו את המתנה. לאחר שהם ילמדו את המתנה הם יוכלו לשמוע את הסיפור שלנו.

לחישות של אור, של שמחה בירכו את אור השמש. לחישות של רצון, של כוח, של תקווה לשחר חדש. הוא הרגיש כאילו הוא כבר מכיר את הקול הזה, אבל הוא לא היה בטוח שהוא יודע מאיפה. הוא הזמין אותו, קרא לו. הוא קם, חזק מתמיד, לא יודע לאן אבל הוא ידע שהוא חייב ללכת. הוא יצא בזהירות מהאוהל, אור השמש בירך אותו. הוא יצא בעקבות הקול, המוסיקה קראה לו. הוא כמעט בכה, כל כך יפה הייתה המוסיקה. קולות בשפה לא מוכרת מהדהדים בראשו. שום דבר לא נכנס או יוצא. כמו עיוור הוא חלף על פני המחנה, הוא חלף על פני האנשים, אבל הוא לא ראה אותם. הוא ראה את היער, כל כך מתוק ויפה, עציו רוקדים לקול הרוח המתוקה, הוא היה יכול לשמוע עכשיו. הוא חלף על פני כל כך הרבה עצים, רבים מדי לספירה. הוא הרגיש הכל, את האדמה מתחתיו, את השמים מעליו, מי ירצה להרוס את זה? הוא הלך עיוור, הוא הרגיש כאילו הוא בחלום, אבל הכל היה כל כך מוחשי, למעשה אף פעם לא הרגיש קיים יותר. הוא צעד למערה, היא קראה לו, הקולות הגיעו משם. הוא צעד, קול העשב הנרמס מתחת לרגליו, הרוח הנושבת בפניו. הוא צעד פנימה. פנים המערה זהר באור כחול, מים זרמו מהתקרה. הוא צעד פנימה, הוא ידע שזה הדבר הנכון. הוא נכנס לאולם גדול, המים זרמו על עץ במרכז האולם. שלדים הקיפו את העץ, הם לא נראו אנושיים, דומים אבל לא בדיוק, אבל הוא לא פחד, הוא ידע שאם הם היו חיים הם היו מברכים את מעשהו, הוא חש את זה. הם שרו, השלדים שרו. הם קראו לו לכאן הם רצו שהוא יראה.
העץ זרח באור סגול בהיר, רך ונעים. הוא התקרב. העץ גידל פרות שהוא הכיר, כמובן! הם קראו לו לכאן בשביל הפירות! הכל היה כל כך נעים, כל כך ברור. עד שאחד השלדים קם, כן הוא קם! הלך לכיוונו ונגע בו. הוא הקשיב ללחישה של השלד ונכנס אל שדה קרב:
"אנחנו ברחנו, הם רדפו אחרינו. אבנים הושלכו עלינו, המוות היה קרוב מאד. אבל ידעתי שאסור לי למות, עדיין לא. אסור שהם יקבלו את "המתנה". האבנים שרקו באוזני, חברי מתו אחד אחרי השני. לא מתנו בגלל הפציעות, המתנה הייתה יכולה לטפל בזה, הפצע הפתוח היה מושך את החיידקים, ולא היינו יכולים לעצור שום מחלה. אני עברתי בין העצים בורח ממותי. האבנים שרטו את רגלי, רגלי כאבו מריצה. איבדתי אותם. חיפשתי וחיפשתי ביער, עד שמצאתי את המקום הזה. שתלתי את הפרי פה, כדי שיגדל וביום מן הימים… התחבאתי פה, עם עוד כמה מבני מיני. הם תפסו אותנו, אבל הם לא גילו את הפרי. הם היו מנצלים אותו לרעה. אתה שונה מהמין שלך אני סומך עליך שתשמור על העץ, כי אני לא יכול לשמור עליו עוד."
"למה אתה מתכוון מהמין שלי? המין שלי לעולם לא היה פוגע במישהו ללא סיבה".
"למעשה המין שלך כבר עשה את זה, אתה הומוספיאן , אני ניאנדרטלי".
"אנחנו השתנינו!"
"זה בסדר, אתה לא צריך להצדיק את המין שלך בעיני, חוץ מזה הם עושים את, ברגע זה".
"מה?"
"החייזרים. אני בטוח ששמעת אליהם, וכן, הם אמיתיים אבל למה ההומוספיאנס החליטו שהם רעים? כנראה לעולם לא אבין "
"המממ…חכה איך אני בכלל שומע אותך? אתה מת!"
"המוות שלי השאיר חותם בהיסטוריה, המילים שלי נשמעות בכל מקום. אני מנסה לדבר כבר הרבה זמן. אתה היחיד שעצר להקשיב. אבל המין שלך הולך לאטום את אוזניו פעם נוספת לזעקת ושל מין שהוא לא מכיר"
"לעזאזל, אני חייב לעצור אותם!"
"זה מאוחר מדי… הם יגיעו עוד יום… ויושמדו עד לאחרון"
אבל הוא לא הקשיב לו, הוא תלש פרי מהעץ, ורץ אל המחנה. משם לשדה התעופה, משם לניו-יורק, אל בניין האו"ם.
 
כל כך תמים, אבל ברור, הוא שונה מהשאר.

הוא טס, הוא היה מבולבל. הוא היה חייב לעצור את ההרג.
הוא לא ידע איך הוא הולך להיכנס אל בניין האו"ם, אבל הוא היה חייב לנסות.
 
החייזרים לא הבינו מה תוקף אותם, כמונו גם הם רצו להביא מתנה וגם הם נהרגו.
הוא הגיע מאוחר מדי, יום לאחר המלחמה. כולם דיברו על הניצחון העצום של האדם.
דויד הציע להציג באו"ם מצגת על המלחמה, שתשודר לכל העולם. הוא בדק את גופות החייזרים במשך שבוע והוא טען שהוא גילה משהו מעניין.
רק אחרי חודש נתנו לו לדבר.
הוא עמד ליד שולחן, שעליו גופה של החייזר: הם היו יצורים ענקיים, המדענים טוענים שהם היו  לבושים שריון. ליד הגופה פרי.
"אומות העולם, וחברי בני-האנוש.
באתי היום להראות לכם את מה שהתעלמנו ממנו בשתי מלחמות שניהלנו  נגד מינים זרים לאנושות.
אני חקרתי את המינים האלו".
הוא שלף סכין, והרים כלוב עכברים שחיכה מתחת לשולחן.
הוא הוציא חולדה, וחתך את רגלה. החולדה צווחה, כמה קולות פחד שנשמעו מהקהל הפריעו לו אבל הוא התעלם.
הוא חתך במהירות חתיכה מהפרי. הוא נתן אותו לחולדה.
החולדה התעלפה.
הרגל צמחה בשניות ספורות והחולדה התעוררה. קולות פליאה עלו בקהל.
היא חזרה לעצמה בפחות מדקה.
מיד אחרי זה הוא כרת את ראשה.
הוא הכניס בכוח את הפרי לפיה של הגופה המתה.
הראש חזר אל הגוף בשניות! החולדה נשארה מתה. הוא הרים את היד של החייזר והניח אותה על הגופה. אחרי דקה החולדה קיפצה בחזרה לכלוב שלה.
קולות התרגשות עלו מהצופים.
"כמו שאתם רואים הפרי מטפל בפציעות, החייזר מרפא ממחלות, אפילו ממוות".
אחד השגרירים ביקש את רשות הדיבור, המצלמה עברה אליו.
"כן?"
"הזכרת שתי מלחמות, המלחמה נגד החייזרים היא המלחמה האחת, ומי בעל הפרי? "
"מייד אסביר. כולנו שמענו על מלחמת ההשמד של ההומוספיאנס והניאנדרטלים., מדענים בדקו וגילו שאנחנו , ההומוספיאנס, פתחנו במלחמה. הניאנדרטלים היה אמורים לתת לנו מתנה שתביא לידידות בין המיניים. אבל אנחנו לא עצרנו להקשיב! חשבתי שהשתנינו! אבל לא! לחייזרים הייתה המתנה שאמורה הייתה להשלים את מתנתם של הנאנדרטלים, אם היינו מצרפים את המתנות היינו יכולים להיות בני אל-מוות! אבל לא!"
שגריר אחר ביקש את רשות הדיבור חיוך גדול על פניו: "ועכשיו אחרי שהם מתים הכל שלנו? של המין האנושי?"
"לא!!! ואתם יודעים למה?! כי אני שמח שהרגתם אותם! את כולם! כי עולמנו האנושי  לא ראוי למינים ומתנות נפלאות כמו אלו! ואני הולך לקחת את הסודות האלו אל קברי ! ואתם תנסו, ותנסו לגלות אותם ולא תצליחו!"

דויד שלף שוב את הסכין, ולפני שאנשי האבטחה הצליחו לזוז הוא נעץ את הסכין בליבו.