25. אוברטורה

האולם הבינוני, או כך לפחות היה כינויו בפי הסטודנטים שהעדיפו, מטעמי קצרנות שהיו כל כך אפנתיים בתקופה הזו, להימנע מלקרוא לו בשמו המלא – "האולם ללימוד ביקורתי של תודעות העבר על-שם יוהאנס פילופונוס הקדוש", היה מלא במהומה השקטה של סטודנטים המחפשים מקום ישיבה לפני תחילתה של הרצאה.
האולם היה בנוי במבנה חצי גורן בהתאם למסורות הקלאסיות. אך, כמובן, בממדים גדולים הרבה יותר מאלה שהצטרכו להם הקהילות האקדמיות של העבר. על הספסלים הארוכים היה מקום לישיבה נוחה ומרווחת של כחמשת-אלפים סטודנטים ובנוסף, הכותל האחורי של האולם, שמפאת גודלו בקושי ניתן היה להבחין בצורתו המעוגלת, חולק ככוורת למשושים אשר בתוכם ניתן היה לראות את דמויותיהם של תלמידי החוץ שהעדיפו להיות נוכחים בשיעור דרך המקיף.
כשפרופסור אפל נכנס לאולם הוא הביט מעלה בחיוך. הוא היה מרוצה מאוד שלפחות עשרים ושתים אלף סטודנטים בחרו להיות נוכחים בהרצאתו, בין אם במישרין ובין אם בעקיפין. הוא מצא את מקומו מאחורי הפודיום שבצד הבמה, כחכך בגרונו, והחל את הרצאתו לפי כלכלי הנימוס שנשמרו היום רק על-ידי בני דורו.
"סליחריך, סליחריך, סליחריך." הוא חיכה בשקט שאחרוני הסטודנטים יתיישבו במקומותיהם ולצליל הנעים של השקט היחסי, הוא החל מדבר.
"צהרים טובים לכולם, וברוכים הבאים לקורס היסטוריה עולמית, שעור מספר 23, 'היסטוריה חברתית, מדינית, כלכלית ואומנותית של המאה העשרים ואחת'." הוא שתק לרגע מנסה לבודד במבטו את אחד הסטודנטים ומשלא הצליח קרא לכיוון הכללי שבו אמור היה הסטודנט להיות; "i330? תחכי לי בסוף ההרצאה, אני רוצה שנעבור ביחד על העבודה שלך." שנייה חלפה ומהכיוון אחד הסטודנטים נצבע באור הירוק לאישור. פרופסור אפל הנהן והמשיך.
"לפני שנתחיל אני רק רוצה לסכם איפה אנחנו. בשיעור האחרון עברנו על המאה העשרים וראינו איך, כמו במאה ה-15 המאה ובמאה השישית לפני הספירה, ניתן למצוא הקבלה בין תקופות של התקדמות במישורים הטכנולוגים ובמישורים ההומאניים להתפרצויות רבות של אלימות המיישמות את אותם גילויים חיוביים וחושפות את השימושים השליליים שלהם. עם זאת, בניגוד למאות המוזכרות, המאה העשרים, ואין דרך אחרת להגיד את זה, הייתה המאה האלימה ביותר, הנוראית ביותר והמבישה ביותר בתולדות המין האנושי. בחצי הראשון שלה נרצחו יותר בני אדם מאשר נהרגו לאורך כל שלושים המאות הקודמות שלמדנו יחדיו. זה כולל את כיבושיה של רומא, מלחמות הדת באירופה, המגיפה השחורה ומלחמות נפוליאון יחדיו והחצי השני של המאה השחורה היה גרוע לא פחות."
בערך שלושים סטודנטים נצבעו בהילה אדומה לסמל את התנגדותם לדבריו של המרצה, אך הוא לא רצה להתחיל וויכוחים פוליטיים בשלב כה מוקדם של השיעור.
"כמו שאתם זוכרים, הזכרנו מספר יצירות אמנות בהרצאה הקודמת ועתה, לפני שנמשיך למאה העשרים ואחת, ברצוני להציג שתי יצירות נוספות המציגות באופן אקזמפלארי את הרידוד התרבותי של התקופה; בשנות השבעים הייתה להקת זמרים שוודית, שלמרות שהיא הכילה שני בנים ושתי בנות נקראה "אבא". שם זה משקף עבורנו את ההגמוניה הפטריאכאלית ששררה בעולם באותה תקופה, למרות ניסיונות המהפכה הפמיניסיטית של העשור שקדם לכך. בשנת 1974 להקה זו הוציאה לאור אלבום הקרוי על שם אחד הקרבות הנוראיים ביותר של המאה הקודמת -"ווטרלו". שיר הנושא של האלבום, הוצג לקהל כשיר פופ לכל דבר והתקבל באהדה רבה. הוא זכה בתחרות השירים האירופאית וכבש את פסגות המצעדים. השיר הגיע להישגים למרות שמילותיו של השיר, כמו צורתו, הכילו מסרים ביקורתיים על החברה הלכאורה חופשית של שנות השבעים, מילות השיר צריכות להופיע על השולחנות שלכם עכשיו, אני מבקש שתקראו בקפידה את הבית הראשון ואת הפזמון;"
פרופסור אפל חיכה בשקט, הוא ידע שלמרבה הצער, חלק נכבד מתלמידיו אינו מתורגל בקריאה טקסטואלית. לאחר שחלף זמן מה וחלק מהתלמידים נצבעו בהילה ביקורתית (הרוב, כמובן נצבע בוורוד פוקסיה, בטענה שהשיר מתקתק) הוא המשיך:
"בשיר זה" הוא הרים את עיניו "אנו רואים כיצד אקט האהבה מובא בהקבלה לאקט הכניעה של החזק. בהקשר זה האוהב חייב להפסיד בקרב על מנת להיות ראוי לאהבה. זה הוא שיר על כניעתה של אישה, חברה, תרבות שלימה, מתוך אמונה פראדוקסאלית שזו היא הדרך אל הניצחון." לא היו שאלות.
"היצירה השנייה שברצוני להראות לפניכם הודפסה בלמעלה מ5,000,000 עותקים לאורך שנות השמונים ותשעים של המאה השחורה והיא משקפת את האופן בו נתפשו ענקי הרנסאנס במאה העשרים" הקיר הגדול מאחורי הפרופסור הפך לבן ולאחר מכן הציג תמונה גדולה בסגנון ה"פוסטר השיווקי" של סוף המאה העשרים, "הדמויות בתמונה לפנינו נראות זהות בתוויהן, אך שימו לב לפרטים הבאים; הדמות מצד ימין, האוחזת במטה מאורך היא הייצוג של דונטלו, לידו, ניצב בדממה של פסל ניאו-קלאסיציסטי, אוחז בשני פגיונות – רפאל", צחוק רם הרעיד את האולם, "אני מבקש אל תצחקו. השלישי, עם חרב הקטאנה, הוא ליאונרדו דה-וינצ'י, בכבודו ובעצמו, שימו לב לדגש על הקונטר-פוסטו של הגפיים ולהטיה קדימה של הכתף השמאלית רמז לאסתטיקה של המאה ה-15. לבסוף, אוחז בכלי לחימה יפאני מהמאה ה-17 הקרוי "נאוואן-צ'אקאו", זה הוא מיכאלאנג'לו." פרופסור אפל המתין שהצחוק שהתגבר יירגע. "שימו לב שמה שמבדיל את האמנים האלה זה מזה הוא הכלי שבידם והצבע של הכיסוי על עיניהם. שמה של היצירה הזו משקף את כל ההיבטים של האופן בו המאה העשרים ראתה את הרנסאנס; היצירה קרויה 'צבי הנינג'ה המוטנטיים בני-העשרה' שימו לב, נעבור נקודה נקודה: צבים – מי יכול להגיד לי מדוע ענקי הרנסאנס האיטלקי נקראו צבים?" שקט שרר בכיתה כמה שניות ולאחר מכן מספר תלמידים נצבעו בהילה לבנה. "d503"
הילתו של הסטודנט הנבחר התחלפה בצהוב. הוא היסס מעט ואז אמר בשאלה – "בגלל שהם נכחדו?" מספר סטודנטים גיחכו בהתנשאות שקטה.
פרופסור אפל כבש את כעסו על המגחכים והשיב לתלמיד, "הצב אמנם היה בעל חיים בסכנת הכחדה באותה תקופה ואכן, לבסוף, צב היבשה נכחד בסביבות העשור השלישי של המאה העשרים ואחת, אבל עלינו לזכור שהצב, בעוד שהוא 72% בעל חיים, הוא גם 15% איטי. בהקשר זה אנו יכולים ללמוד שאמני הרנסאנס המתוארים ביצירה זו קרויים 'צבים' על שום היותם איטיים בעבודתם. אתם זוכרים את האובססיביות שהזכרנו בהקשר של המאה העשרים למהירות? גישה זו הייתה מנוגדת לחלוטין לתהליך העבודה של אמן הרנסאנס." לאחר מכן פרופסור אפל נמנע מלהפנות שאלות לכיתה.
"נמשיך – הנינג'ה היו קבוצת מתנקשים מהמאה ה-18 וה-19 ביפן הפיאודלית אשר נתפשו כאמני הדיוק וההתמדה, ככל הנראה זו ביקורת על האופן בו העבר ראה את אמני הרנסאנס האיטלקי ככליל השלמות תוך התעלמות וביטול מוחלט של חכמת המזרח. חשוב להעיר שיש עדיין מחלוקת לגבי היבט זה של היצירה ואם מישהו מכם יירצה לחקור זאת זה יתקבל בברכה. נמשיך ל"מוטאנטים" – המעמד העל-אנושי שיוחס לדמויות האלה לאורך ההיסטוריה תורגם כאן לא לאל-אנושיות אלא ללא-אנושים. האמנים האלה נתפשים כשונים, יצורים מעוותים שאינם חלק מהמין האנושי ומשום כך אין להעריך אותם אלא יש לבוז להם. לבסוף "בני-עשרה" שכן המאה העשרים ראתה בכל תרבות שקדמה לה צעירה ממנה ופחותה ממנה, בני העשרה נתפשו כמורדים שיש לדכא, להכפיף לשלטון המסחרי המקובל. בנוסף אנו יכולים לראות בגילם הצעיר שלוחה של הסגידה שהייתה במאה העשרים לנעורים; אמני הרנסאנס נתפשים, בניגוד מוחלט לעובדות ההיסטוריות, כאילו שיאם היה בצעירותם."
פרופסור אפל שתק רגע, התמונה שמאחוריו נעלמה ועל הקיר נכתב 'המאה העשרים ואחת'. הוא המתין מספר שניות על מנת לאפשר לתלמידים לבצע את ההכנות הנחוצות – פתיחת תיקייה חדשה, החלפת שם ההקלטה וכו' – והמשיך:
"בשיעור הזה אנחנו ממשיכים למאה העשרים ואחת, המבנה שלו, למטרות נוחות בלבד, יהיה מחולק לפי העשורים. המאה העשרים ואחת היא מעניינת ביותר והייתי שמח מאוד אם היינו יכולים להקדיש לה שני שיעורים שלמים, כמו שעשיתי עם המאה הראשונה ועם המאה ה-19. אבל, הזמן שהוקצב לנו לא מאפשר זאת. בכל אופן אני ממליץ לכולכם להתעמק בנושאים השונים שנעלה כאן – זה יניב תוצאות.
"שני העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת קרויים באופן מסורתי "התהייה הגדולה" או 'האנווי השני', למרות שבתקופה זו היו אי אלו אירועים דיפלומטיים והתרחשויות שונות, דומה היה שבכל המישורים השונים הייתה שאיפה מטרידה מצד האדם הפרטי להתרחק מענייני המדינה. משחזורים שנעשו במחלקה לארכיאולוגיה דיגיטאלית אנו רואים שבאותה תקופה היה ויותר עניין בתפל, בסיזיפי, במשעשע ובחולף. אני מזמין אתכם לקרוא את מאמרו הנפלא של הארכיאולוג והמוסיקולוג מוריס ז'קלינסון 'שיר של שני עשורים' שם הוא מוכיח בצורה מעניינת מאוד שבמהלך שני העשורים הראשונים נוצרו למעלה משבעת-אלפים ביצועים שונים של אותה השיר, בשינוי מלודיה ותוכן מילולי, לשיר הארכיטיפי הזה הוא קרא 'ענייני זוגיות בסולם מינורי', מהיכרותי הקטנה עם מנגינות התקופה אני חייב לומר שאבחנותיו של דוקטור ז'קלינסון מדהימות"
בשורה השלישית נצבעה אחת התלמידות בצבע התכלת המסמן שהיא מבקשת לשאול שאלה, הפרופסור פנה אליה בשמחה "o90?". למספר רגעים נראו שפתיה של התלמידה הצעירה נעות המהירות, טרם מערכת ההגברה הספיקה להביא את קולה לקהל הרחב; "פרופסור אפל, במוזיאון הדתות מסופר שבתקופה הזו החל 'האביב הערבי המפורסם' אז איך אתה יכול להגיד שלא קרה שום דבר חשוב בתקופה הזאת?"
פופסור אפל הנהן בחיוך, "כן, כן…" הוא הודה, "בעשור השני החל מה שנקרא לימים "האביב הערבי" שהביא להפלת המשטרים הטוטליטאריים של מדינות כמו לוב, מצריים, סוריה, אירן וישראל, אך יש לזכור את המהירות שבה הוחלפו משטרים אלו במשטרים רודניים אחרים, כך שניתן לומר שהאביב הערבי, כמו כל אביב, בא והלך. המעמד ההיסטורי של אירועים אלו בהיסטוריה של האומה האסלאמית הנו זניח לעומת מהפיכות הפועלים שהתרחשו בעשורים הבאים" כשליש מהכיתה נצבע בכתום המסמן שהם מבקשים הרחבה, "ובכן…" פרופסור אפל היסס, "קיוויתי שנגיע לכך בבוא העת אבל עכשיו זה זמן טוב ככל זמן… במהלך העשור השלישי, ספציפית בחודש אוקטובר של שנת 2023, שלוש המעצמות הכלכליות של האומה האסלאמית – ערב הסעודית, כווית וקטאר – נפלו לידיהם של שלושים מיליון הפועלים הזרים שהתגוררו באזור, האומות האלה נהנו ממצב כלכלי כה רחב שעבור כל אזרח שלהם היו למעלה משלושת אלפים פועלים זרים ממדינות המזרח ומארצות הברית, בעקבות מותו של אחד הפועלים מאש כוחות המשטר, החלו התקוממויות שונות באזור שבמהרה הביאו להבנה שכוחות המשטרים הנם חסרי אונים נוכח ההמון הרב. זו הסיבה, אגב, לאחדות האומה האסלאמית, כפי שאנו מכירים אותה היום". האורות הכתומים כבו, והאולם כולו נצבע שוב בצבעי ההילה הביקורתית של כל אחד מהיושבים. בפינת האולם הסטטיסטיקון הראה ש15.5% מהסטודנטים מביעים מורת רוח מהמצב המואר, בעוד שרק 7.8% היו מרוצים ממנו. למה אפשר לצפות, חשב פרופסור אפל, האוניברסיטה שלנו היא בכל זאת חלק מהמערב.
"מבחינת התקדמות טכנולוגית", הוא מיהר להתקדם אל הנושא הבא לפני שיעלו שאלות נוספות, "אנו רואים שבתקופה זו כבר החלו גישושים לעבר הרחבת החוויה הטכנו-אישית אך תהליכי 'הטמעה', כפי שאנו מכירים אותם היום, נשארו עדיין במחוזות הפנטזיה. מעניין לראות שההתפתחויות הטכנולוגיות באלה הביאו עוד יותר להתכנסות של הפרט בתוך עולמו האישי. במובן מסויים ניתן להמשיך קו זה של אינדיווידואליזציה של הפרט כבר מסוף שנות השמונים של המאה העשרים שם, אם אתם זוכרים החלו להיווצר אולמי ריקודים בהם כל אדם רוקד לבדו. הפסיכולוג אחמד בירנבוים מסביר את התופעה הזו של אינדיוודואליזציה כתוצאה של מצב של טראומה קולקטיבית מדרגה שלישית – מצב בו ההלם וחוסר היכולת לתפוש את מלוא כובד האירועים של המאה העשרים גרם לאדם להתכנס בתוך עצמו. הסופר פראנקו פאנג-מיי נתן למצב הזה את הכינוי המוכר והפופולרי עד היום; "תסמונת 'היום-שאחרי' של האנושות", הביטוי מופיע לראשונה בספרו הנודע "לא עכשיו" בו הוא סיפר על ניסיונותיה של משפחה צעירה להתחיל את חייה לנוכח ההתנגדויות הרבות של המנגנונים השונים של החברה השואפת לשימור המציאות הכלכלית-חברתית של מרכיביה."
"ניתן לומר שהאירועים החשובים ביותר שהתרחשו בעשורים האלה היו דווקא גיאולוגים. אירוע הצונאמי שהתרחש במזרח אסיה, במדינות כמו אינדונזיה, שהיא עכשיו חלק מהאמירויות, רעידת האדמה בהאיטי והשבר הסעודי הגדול שנגרם מקריסת עורק הנפט באיזור כתוצאה משאיבת יתר, שאגב נבעה דווקא, כפי שתיאר זאת הגיאולוג אחמד סינג בספרו "נימי תרבות", לא מהשאיבה באיזור אלא דווקא מהיעדר שאיבה בעורקים האחרים; לפי סינג, הסיבה להתמוטטות העורק נבעה מכך שארצות הברית, שאלסקה עוד הייתה ברשותה בימים ההם, בחרה לשמור על רזרבות הנפט שלה ולהסתמך, למרות עליית מחירי הנפט, על ייבוא של נפט ממדינות כמו עירק וסוריה שעוד היו ברשותה באותו הזמן. בנוסף, יש לזכור שהעורק הדרומי עוד לא התגלה בתקופה הזו, ולא הייתה הטכונולוגיה לשאוב מהעורק שבדרום האוקייאנוס האטלאנטי."
בפינה הימנית נדלק אור נוסף בצבע תכלת, פרופסור אפל נאנח, השיעור הזה לא ייגמר לעולם, הוא חשב, "כן… אה… r13, בבקשה" הפינת החדר נשמע קולו הצועק של סטודנט שאינו מצליח להבין שמערכת ההגברה מעבירה את קולו גם אם ילחש.
"אבל פרופסור, הצריכה המוגזמת של הנפט לא נגרמה בגלל ה… נואיכקוראימלו.. פאסטיק?"
"סליחה?" המרצה התאמץ להבין את שפת הסטודנט "אה כן… ה"פלאסטיק"…" הוא הדגיש את הל' שבמילה במעין נזיפה מחנכת, "אתם זוכרים שבשיעור הקודם הזכרנו שבמהלך החצי השני של המאה העשרים החלה מתרחב שימוש בנגזרות הנפט בכל תחומי התעשייה: באריזה, כלי כתיבה, כלי אוכל, כן גם כלי אוכל, מוצרי אלקטרוניקה נארזו בתוך החומר הזה ואפילו בגדים נוצרו מנגזרות של החומר הזה. תשמעו, אנו יכולים להעביר קורס שלם שבו רק נמנה שימושים שונים של נגזרת הנפט שנקראת "פלאסטיק", אבל חשוב להעיר שככל שזה נוגע לשימוש בנפט, השימוש המרכזי שלו היה בצורת סולר ודלק אשר שימשו בעיקר להנעת כלי הרכב הפרימיטיביים שהיו בתקופה ההיא. במהלך ראשית המאה העשרים ואחת אנו רואים ירידה או ניסיונות להוריד בכמות הצריכה של נגזרות הנפט, אך כל הניסיונות האלה כשלו בצורה כה בוטא, שהתרבות החלה לתפוש את עצמה כ'מכורה לדלק'. מי מכם שלוקח את הקורס "אנטומיה והרמנויטיקה" של פרופסור שפיגלמן וודאי מכיר את התיאוריה שלו שההתמכרות לחומרים המזהמים הנה סימפטום של המחלה העשרימיסטית. אני מאמין שהיו אלו דימויים מצד קבוצות אינטרסים בשוק המשאבים שביקשו לגרום להפסקת השימוש בנפט להיראות קשה עד בלתי אפשרית. בכל אופן, עד למשבר הנפט ההוא לא חלה ירידה משמעותית בשימוש בנגזרות הנפט.
האירוע החשוב הראשון שאנחנו נתקלים בו מתחיל, פחות או יותר, בשנת 2020: מלחמת האזרחים בסין, שנמשכה 15 שנים, גרמה לכך שבתקופה זו סין סגרה את שעריה והייצוא שלה לעולם פסק כמעט לחלוטין. בעקבות זאת, בכל העולם החלו מדינות שונות להבין את מידת התלות שלהם בסחורה המיובאת מהמזרח והחלה להתעורר שאיפה מחודשת לאוטרכיה מדינית וכלכלית. המהירות שבה הסחר הסיני פסק לא אפשרה בנייה מחודשת של המפעלים הגדולים וכך החלו להופיע יותר ויותר בתי עסק קטנים שסיפקו סחורה איכותית יותר אך במחירים גבוהים מהרגיל."
בפינה שוב נצבע הסטודנט הצעקן בתכלת. לפני שפרופסור אפל הסיק לקרוא 'r13' נשמעה נביחה מצד הסטודנט – "אבלמהעמהרשתותהדולות?"
"סליחה?" פרופסור אפל חיכה שיוצג לפניו ניתוח טקסטואלי של דבריו של הסטודנט הנבחן, הוא בחן את המילים, או ליתר דיוק, את המילה שהופיע לפניו וקרא משהבין – "אהה! שאלה מצוינת!" ובפניה לתלמידים האחרים הוא הסביר "הוא שאל 'מה עם הרשתות הגדולות?'" מדגיש את הרווח בין כל מילה ומילה. גל של צחוק שתף את הכיתה.
"אתם זוכרים שאמרנו שלאורך החצי השני של המאה העשרים נוצרו יותר ויותר רשתות גדולות ושאלה היו תלויות באופן מוחלט בתחלופה מהירה ורבה של המוצרים שלהם? ובכן, עכשיו הן לא יכלו לעמוד בדרישה שהן יצרו לעצמם. עם הזמן הרשתות הגדולות הפכו לחברות מדיניות שהציעו מוצרים במחירים מסובסדים אם כי באיכות ירודה. המצב הזה הביא להערכה מחודשת של האומנות המקצועית ולהתעוררות ברצון לאיכות ייצור שהעפיל על השינוי המתבקש בעלות. תשמעו, אנחנו ממש צריכים להתקדם, אני ממליץ לך לקרוא את "השוקת השבורה" של אלקסיס גימלר כדי להרחיב בנושא.
"נקודה חשובה שאנו צריכים להתייחס אליה בשלב זה היא תהליך הדיגיטציה של מערכות החיים השונות, במהלך העשור השני של המאה העשרים ואחת אנו רואים יותר ויותר מערכות ביורוקרטיות נוטשות לחלוטין את החומר המודפס והמפעיל האנושי לטובת מידע דיגיטאלי ומערכות ממוחשבות, יותר ויותר ספרים יוצאים כמדיה דיגיטאלית, מערכת העיתונות הקלאסית שכה פרחה במאה התשע עשרה, העתיקה את מקומה כמעט לחלוטין למרחב הווירטואלי. אך לא רק הנייר המודפס החל להיעלם – בראשית שנות השלושים, משבר החול העולמי מביא לדרישה למצוא תחלופה לתחבורה התלויה בכבישים סלולים. במובן מסוים, זו הייתה תחילתו של התהליך שהוביל, בסופו של דבר, לתחבורה המגנטית של ימינו." מספר תלמידים הוארו בתכלת, פרופסור אפל התעלם מהם.
"בשנת 2029, לכבוד מאה שנה למשבר הכלכלי הראשון, אתר המגזין פורבס מפרסם לראשונה את 'דו"ח הכלכלה העולמי' – כרך מקיף המתאר את המבנה הכלכלי של כל עשרת-אלפים החברות השולטות במשק לצד טבלאות המציגות את נתוני השכר של מנהלי חברות אלו בהשוואה לשאר עובדי החברה: מאמר ספציפי בתוך הדו"ח שנקרא "חלוקת הרווחים בחברה הנאו-ליברלית" היה משפיע במיוחד. בעקבות הפרסום של הדו"ח, בכל העולם החלו הפגנות אלימות. השקיפות החדשה הזו חשפה כי הפער בין מעמד השכירים ומעמד המנהלים הינו גדול באופן משמעותי מהמשוער. כאמצעי התגוננות, מעמד המנהלים יצא בסדרה של הבטחות לשינוי יסודי של המערכת הכלכלית והחלו התכניות הראשונות לבניית "מערכי המגורים הכוללים" אלה לימים יהפכו לערי הפוליס שבהם כולנו משתכנים היום. תאמינו או לא, הערים החדשות האלו נבנו על ידי מעמד השכירים ובמימון מלא של מעמד המנהלים, מתוך הבטחה שקרית שהערים תספקנה מגורים, מזון והשכלה חינם לכל מי שיעבוד בהן. אך, כפי שכולכם וודאי יודעים, מיד עם הקמתה של העיר הראשונה "חנוך" במרכז מדבר סהרה, היו אלה דווקא המנהלים ומשפחותיהם שהיו הראשונים לאכלס אותה. אבל אנחנו מקדימים את עצמנו, נחזור לראשית שנות השלושים.
"האוצר החדש של הלובר בשנים אלו, עאבד אל רחים איבן דיומא, הושפע כל-כך מדו"ח פורבס שהוא בנה מעמד מיוחד ליצירה בשם 'הסוס הטרויאני', שלא הייתה אלא דיסקט פלאסטיק שגודלו 4.2 אינצ'ים, של האמן ג'ה-רון קומיט. כשעה אל תוך אירוע הפתיחה של הלובר המחודש, המעמד נפתח ומתוכו נורה חץ בוער היישר לחיוכה של ה"מונה ליזה" שהוצבה מחדש (על-ידי אותו האוצר) מול ה'סוס הטרויאני' של קומיט. האובדן של היצירה ההיא, שלא ניתן היה לחשב את ערכה, הביא לכך שזיופים איכותיים של היצירה הפכו בעלי ערך רב מאוד. מתוך כך נוצר שיח חדש בעולם האמנות לגבי מעמדם של זיופים באופן כללי, הדיון אמור להיות מעניין מאוד אבל אני לדאבוני אינני מבין דבר באמנות והייתי ממליץ למי מכם שיש לו שאלות בנושא להפנות אותן לפרופסור סוהה שליירמאכר מהמחלקה לאמנות שלנו."
עכשיו הגענו לנושא העיקרי חשב פרופסור אפל והחל מדבר באדישות שקטה "בשנות הארבעים הלכה והתגברה האמונה שתחלואי המאה העשרים הן שהביאו לכישלונות של המאה הנוכחית ולגלי האלימות הבין מעמדית שפרצו בכל קצוות הגלובוס. ההבנה הזו הביאה לשני זרמים שונים בפילוסופיה; האחד נקרא "סיינטיזם" שטען שהמדע החליף לחלוטין את הפילוסופיה ושכל התעסקות בפילוסופיה הוא לא מדעי ולפיכך מיותר, שקרי ומרושע. הזרם השני היה קרוי 'אגזיסטנציאליזם'", המילהEggzistentialism, הופיעה על הלוח מאחוריו, "שטען שבניסיון שלנו להבין, 'להיכנס אל תוך הביצה' כפי שהם קראו לזה, אנו נאלצים לשבור את הביצה ובכך לפגוע בתכולתה. לפי זרם זה עלינו דווקא לקבל את הביצה השלמה ולחדול את ההרס המבוצע על-ידי פעילות פילוסופית חוקרת."
מאות ואפילו אלפי סטודנטים נצבעו בשלל צבעי ההילות הקיימים, הנושא הזה עדיין מעורר וויכוחים רבים בימינו והפרופסור ידע זאת, היו אלה שרצו להביע את עמדתם בנושא, ולעומתם היו אלה שביקשו לשאול שאלות או להרחיב בנושא בעצמם. פרופסור אפל התעלם מכולם. הוא ידע שאם יתחיל לפתוח את הדיון אפילו לשאלה אחת, הם עלולים להישאר פה עוד זמן רב. "הסימפוניה השלישית של אוטובו לוי, המכונה 'הביצה' מתארת בכלי נגינה מסורתיים בלבד בצורה נפלאה את הצורך בשלמות הצורה. היום כולנו מכירים את התנועה השנייה של היצירה הזו, המשקפת את הרס הביצה ואבדן השלמות בסדרה מאלפת של דיסהרמוניות, המזכירות באופן מודע את האוברטורה של האופרה 'טריסטן ואיזולד' של המלחין והוגה הדעות הקדם-נאצי, וואגנר." האורות לא חדלו להידלק ולהיכבות, אבל הפרופסור נשאר איתן נוכח הלחץ מצד הסטודנטים להתעכב על הנושא.
"בשלושים ואחד בדצמבר של שנת 2055, כפי שאתם וודאי יודעים, התרחש אירוע הטרור הגדול ביותר בהיסטוריה: קהילה ווירטואלית שגודלה לא היה משוער עד לאותו רגע, ערכה בתיאום מדהים סדרה של מאות פיצוצים של פצצות אלקטרו-מגנטיות בכל הערים הגדולות ומרכזי המסחר העולמיים. הפצצות לא גרמו להרבה אבדן בחיי אדם, מלבד תאונות דרכים שנגרמו כתוצאה ממכוניות חשמליות שחדלו לפעול במהלך הנסיעה. המכשירים החשמליים גם הם לא נפגעו אך כל המידע, כתוצאה מהפיצוץ, נמחק. 'לשמור על הטכנולוגיה – למחוק את הידע' זו הייתה הסיסמא של ארגון הטרור, שהורכב, ככל הנראה, מאלפי ואולי רבבות של תאי-טרור בני ארבעה אנשים, שבנו את הפצצות בנפרד, בעזרת הוראות שהועברו באופן חשאי ברשת האינטרנט. כתוצאה מהפיצוצים כל נתוני האשראי, המס, כל רישומי האוכלוסין ובאופן כללי – כל התרבות הדיגיטאלית הושמדה כליל." בזמן שהוא דיבר האורות כבו אט אט. מדהים, הוא חשב, מצד אחד הסטודנטים הראו רגשות עזים בנוגע לתפיסות עולמם השונים ומצד שני, כאשר מדברים על נושאים חשובים באמת – כמו ההיסטוריה הקרובה שלהם – הדממה שלהם הופכת עדות לבורות שלהם.
"ציורו של ג'יובאני מינג-הא, שלא היה אלא לוח מתכת ממוגנט שמושך אליו מתכות מכל כיוון הפך בעקבות האירוע לסמל של המהפכה. למרות ששמו המקורי היה 'אהבת אלוהים', הוא קיבל את השם הפופולארי 'מוניומנט למגנט'.
"כך אנו מגיעים אל שנות השישים והשבעים. בעקבות היעדרו של העולם הדיגיטאלי גל חדש של שמרנות חולש על העולם כולו. שוב אנו רואים את הופעתה של המחלה העשרימיסטית בשיח החברתי. כניסיון להילחם בתסמיני המחלה, עולה ומתגברת התפישה שקנאות דתית, כפייה דתית, יצרים גזעניים ולאומניים, ומתירנות מינית הם שהביאו להידרדרות המוסרית של העולם ושאלה הם שהיוו קרקע לטרור העולמי. כל צורה של ביטוי מיני פומבי נאסרה לחלוטין בערי הפוליס הראשיות, מצעדי הגאווה נעלמו כמו לא היו, וביחד עם ההתנהגות המינית, כל הטקסים הדתיים והלאומיים נכנסו לתוך הבתים. הרחובות נשארו ריקים מהתרחשות פוליטית, דתית ומינית וכל אלה נחשבו חתרנים. כפי שאתם רואים אנו מתקרבים יותר ויותר לימינו אנו" הזעם העצור בקולו של הפרופסור לא נעלם מהתלמידים. "i330?" פנה הפרופסור לסטודנטית שנצבעה בהילה תכולה.
"פרופסור אפל", פנתה הסטודנטית וקולה מביע חשיבות יתירה לדבריה "איך ניתן להצדיק את המעבר הזה מחברה שמנסה להילחם בעמדה החשוכה של הגישה העשרימיסטית לחברה שהשמרנות שלה הופכת אותה לחשוכה לא פחות, ואולי אפילו יותר? במילים אחרות, אני לא מצליחה להבין איך אנשים, בכלל, שהתרגלו ללכת עם הזהות הדתית-לאומית-מינית שלהם באופן חפשי, פתאום מתכנסים בתוך הבתים שלהם ולא מראים את הזהות שלהם ואת האמונה שלהם, כאילו, בכל זאת, ההורים שלהם ידעו עולם אחר שהוא לא העולם שהם חיו בו, וגם המחלה העשרימיסטית, כאילו איך היא מתחברת לשמרנות…" וכך היא המשיכה בשאלתה רבת השאלות בזמן שפרופסור אפל הרשה לעצמו לחייך בצורה משועשעת, גם בכיתה של שלושים תלמידים וגם באולם של שלושים אלף תלמידים, הוא חשב, תמיד יהיה אחר שכבר יודע הכול, אחד שאינו יודע כלום, ואחת כמו זו ש… מחשבתו נקטעה כשהוא הבין לפתע שהסטודנטית סיימה את נאומה וששקט שרר באולם בציפייה לתשובתו של המרצה. אבל – תשובה למה?
"הטיעון הפילוסופי-תיאולוגי שעמד מאחורי השינוי התפיסתי הזה" הוא אמר בקול הסמכותי ביותר שלו "היה כדלהלן: מכיוון שאין אנו יודעים באופן וודאי וללא סייגים מה הוא הקדוש, אך אנו כן יודעים שהאמונה היא המקדשת את הדבר הקדוש, יהא אשר יהא, הרי שאם משהו צריך להיות נתפש כקדוש, בראש ובראשונה זו צריכה להיות האמונה בעצמה – האמונה קיבלה את דמותה של הבתולה הצנועה. מתוך הבנה זו נתפסה הפלישה אל תוך אמונתו של אחר כחטא גדול." הוא שתק רגע כדי לראות את האור של התלמידה כבה, האם הוא ענה לשאלתה? את זאת הוא לעולם לא ידע.
"הפסל 'נ. ג. פיסטי' של האמן הפוסט-עכשווי המאוחר האנס ביטון, מתאר את האמונה כאלה יווני בלבוש מוסלמי מסורתי החושפת רק אגרוף מורם. למרות שהוא היה אמור להיות ביקורת על תפיסת עולם זו, איכויותיו האסתטיות והאיקונוקלסטיות של הפסל הביאו לכך שפיסטי הפכה במהרה לסמל המהפכה השמרנית. בביקורו בכיכר שבה הוצב הפסל, ראש ממשלת אמסטרדאם החדשה אמר "היא לובשת את הבגדים האלה כדי שאנחנו לעולם לא נצטרך ללבוש אותם", אמירה זו משקפת את האופן, השגוי אמנם, של הדרך שבה הובנה היצירה."
"התאריך החשוב הבא שאנו נתקלים בו הוא ה-17 לפברואר 2082 – נקודת האפס החדשה. התאריך הזה קרוי כך משום שבו היכולות הטכנולוגיות של המין האנושי, אשר נפגעו אנושות בפיגועי 55, למקום שבו הם היו, פחות או יותר, לפני הפיגועים. באשר למידע שאבד בפיגועים, הוסכם שכל פיסות המידע שאבדו בטלות ושכל רישומי האשראי, המס, והתעסוקה יתחילו להיאסף מחדש."
הוא הביט בשעונו, לא נשאר הרבה זמן עד סוף השיעור. הוא ידע שהיום, שיעור אחד, יכול לבנות או להרוס פרופסור. הוא עבד קשה כדי להגיע לרייטינג של שלושים אלף בממוצע, זה אמנם היה מעט ביחס למרצים של נושאים פופולאריים יותר, כמו הקורס של פרופסור דיוויד אבולעפיה – 'אנימציה ופיזיקה מתקדמת', אבל הוא בכל זאת היה אחד ממאה המרצים הבולטים במרכז האקדמי המאוחד. עם זאת, הוא ידע את מה שכל מרצה מנוסה ידע, הוא ידע שהתלמידים הנאמנים שלו יבגדו בו בשנייה, אם הם יחשבו שהוא גוזל להם מזמן ההפסקה. לכן הוא החליט להתעלם לחלוטין מההילות השונות המבקשות שאלה, הרחבה או ביקורת, ובשאיפה בריאה של אוויר הוא החל מאץ את דיבורו: "יש להעיר בשלב זה על הבדל מהותי שהיה בין המערכות הישנות שאבדו והמערכת החדשה; בעוד שהמערכות הישנות נבנו על-ידי חברות בעלות אג'נדה כלכלית ניאו-ליברלית מובהקת, המערכות החדשות נבנו על-ידי אזרחים שונים, ללא אג'נדה כלכלית אלא עם כוונה מוסרית מוגדרת שהציבה את חופש המידע מעל לחוקים הישנים של זכויות יוצרים, ואת עיקרון השקיפות מעל לזכות הפרטיוּת הבסיסית של האזרחים." מספר סטודנטים ביקשו הרחבה, הוא ניסה להביט את מבטו מהם, "התוכנות כולן נכתבו במבנה שנקרא 'קוד פתוח' כך שאפילו את חשבונות הבנק החדשים ניתן היה לראות מכל מחשב. בימינו, עם המקיף והגישה הכוללת, איננו יכולים להבין את המשמעות הזו של השקיפות המוחלטת בעולם שהיה רגיל לחיות בעלטה. עליכם להבין שכאשר פורסם הדו"ח הכלכלי שהזכרנו, רוב הנתונים בדו"ח הזה, ובמיוחד הנתונים הסטטיסטיים, נתקבלו בהפתעה גמורה על-ידי רוב האזרחים. ביטול הסודיות הזה היה חלק מתהליך רחב יותר של "המצאה מחדש" של החברה האנושית. הוסכם על הכול שהמגיפה שחלשה על המאה העשרים שגרמה לכל-כך הרבה מוות ושנאה חייבת להיגמר. מכיוון שלא היה מובן עדיין אופייה של המחלה, אך היה ברור שהסימפטומים שלה באים בדמות רעיונות ואידיאליים שגויים. הוחלט להתחיל בתהליך של טיהור הזיכרון התרבותי שנותר מהמאה העשרים. תהליך זה, שנקרא 'השכחה הגדולה' והונהג על-ידי האכיבישוב האמריקאי לייבוביץ', בא לידי ביטוי על ידי מחיקה של כל המוצרים התרבותיים שיוצרו בין שנת 1900 לשנת 1999." הזמן התקדם מהר מדי, הוא רצה להרחיב בנושא, אבל הוא ראה שגם הסטודנטים חדלו להביע את עצמם וכולם, בזה אחר זה, החלו מביטים בשעוניהם בהמתנה מתוכה. אף אחד לא הקשיב למילים הבאות של הפרופסור.
"שנות השמונים והתשעים – ההתעוררות המחודשת של המערך המדיני הביורוקראטי הביאה, כצפוי, למשברים גדולים באמון הציבור, ולחשיפתן של שחיתויות רבות בקרב עסקנים ואנשי מדינה. נדמה היה שהמחלה של המאה העשרים, אשר הרוב טעו לחשוב שתסמיניה דעכו בעקבות הטיהור, בכל זאת לא חלפה מהעולם. שוב גילו שתאוות הבצע האדירה, התפישה של הרווח הכלכלי כערך עליון, ומנגנוני השימור של היחסים בין שני המעמדות – מעמד העובדים ומעמד המנהלים, עדיין קיימים גם במאה העשרים ואחת. בעקבות זאת קמה קריאה לטיהור נוסף, טיהור ביולוגי של המחלה, כלומר טיהור של המטען הגנטי שנושא את המחלה. כך התרחשו אירועי הטבח האיומים של מה שלימים ייקרא 'מהפיכת השכירים'…" הסטודנטים החלו בזה אחר זה לקום מכיסאותיהם, פרופסור אפל ראה כיצד הפנים על הכוורת בקיר האחורי החלו להיעלם.
"לצערי אני רואה שנגמר לנו הזמן, בשבוע הבא אנחנו נעבור לראייה מרחבית של ההיסטוריה ונתחיל למתוח קווים מקבילים בין התהליכים האבולוציוניים השונים שפעלו כדי לעצב את חיינו כפי שהם היום– השיעור הראשון בחלק הזה של הקורס שלנו יתמקד בארכיטקטורה ואורבניזציה אז אשמח אם תעברו על התיקייה שאני שולח לכם עכשיו לפני השיעור." אנחה מתוסכלת נשמעה מצד הסטודנטים שכבר החלו ללכת לכיוון היציאה.
"תודה רבה לכולם ושוב סליחריך, סליחריך, סליחריך." אף אחד לא הקשיב למילים האלה.