25 – אחרית הימים

בסביבות אחת עשרה וחצי בבוקר אנחנו מגיעים לפאתי טבריה. חום של סוף אוגוסט והאוויר לח ועומד. אבי, הנוהג בג'יפ הצבאי, מוחה את הזיעה ממצחו ואחר מנגב את המים שהצטברו על כף ידו במכנס הצבאי שלו, ומסדר מחדש את התפילין וכיסוי הראש שלו. הארץ הנשקפת מחלון הג'יפ הפתוח חומה וצהובה, ורק שרידי הבניינים השחורים שלצד הכנרת מזכירים לי שהייתה כאן, עד לא מזמן, עיר תיירות שוקקת חיים. אני מעביר יד על הזקן שלי, מסלק ממנו שאריות פרורים וזיעה. מלבד רעש המנוע המטרטר, אנחנו נוסעים בדממה מוחלטת.
בכניסה לעיר מקדם את פנינו שלט גדול, בו נראה המשיח ולידו, מעט מאחוריו, אליהו התשבי.
אני נזכר ביום ההוא, היום בו חזר התשבי. הוא ירד מין השמיים במרכבת אש אל תוך שכונת ימין משה בירושלים. העניין עורר תמיהה מסוימת בתחילה. יש שיערו שמדובר בפלישת חוצונים, או במתיחה כזאת או אחרת, אבל כשהמשיח הגיע יום אחריו, כפי שהובטח לנו כבר לפני אלפי שנים, לא נותר בלבנו מקום לספק.
אני זוכר את האושר באותם ימים ראשונים אחרי ביאת המשיח, את הציפייה לשלום, לתחיית המתים, את התקווה שאחזה אז בכולנו. התקווה שאוחזת עוד ברבים מאיתנו גם היום. רקדנו ימים שלמים ברחובות מתוך שמחה. הזיכרון מעלה על פני חיוך קטן, שאותו אני ממהר להצניע. אין לי סבלנות לתהיות משותפי לג'יפ כרגע. אני מעיף באבי מבט קצר, אך נראה כי אינו שם לב. הוא שקוע בניווט בעיר ההרוסה.
אני נזכר במסע של המשיח לירושלים, רכוב על חמורו הלבן. עמדתי, בין מאות אלפי האנשים, על כביש מספר אחת במטרה לראותו במו עיניי, ולו רק לשנייה אחת. אני זוכר גם את מהדורת החדשות באותו הלילה שהראתה את תמונות המצעד הזה, את הדגלים, את דמעות האושר בעיניי האנשים. היה זה התגשמות החלום בין שלושת אלפי השנים.
היו כמה כאלו שמחו כשהמשיח ביטל את המשטר הדמוקרטי, מספר שבועות אחר כך, ומינה את עצמו למלך על ישראל, אך קולם נבלע בפרצי האושר שמילאו אותנו לשמע ההודעה על בניין המקדש השלישי לפי חזון יחזקאל.
טבריה שוממת, מלאה בקוץ ובדרדר. אין הולך ואין בא. הבתים בה שחורים וחרבים, זכר להפגזות שספגה. כל שנותרו הם החום והלחות. אבי עוצר את הג'יפ, רוטן משהו על עשיית צרכים ונעלם אל מאחורי בית מפוחם שחלונותיו שבורים וחור עצום פעור בו. אני מרים מרצפת הג'יפ את עיתון הבוקר שלקחנו עימנו כשיצאנו. הכותרות מצטטות בהרחבה את דבריו של שר החוץ הרוסי על כך שעם ישראל הוא החשוב והמרכזי מבין עמי העולם. אני ממהר להפוך את העיתון, אל העמוד האחורי בו מתפרסמות החלטותיו של התשבי לגבי סוגיות בלתי פתורות. תפקיד שהובטח שיהיה באחריותו עוד בימי בית שני.
לאחר שסיים לעבור על סוגיות התיקו במשנה, בתלמוד ובהלכה, החל התשבי לעבור על תוצאות משחקי הכדורגל שהסתיימו בשוויון, והיה מחליט מי מין הקבוצות ניצחה. כמובן שעניין זה גרם לשינוי רב בהיסטוריה של הכדורגל, ואף גרם לכך שהפועל רמת-גן, קבוצה אותה אני אוהד עוד מצעירותי, הפסידה את האליפות היחידה בה זכתה ב- 1964. אני מציץ בתוצאות המשחקים החדשים לעונת 1984/5 בשעמום ניכר. "אין חדש תחת השמש" אני ממלמל לעצמי וזורק את העיתון חזרה על ריצפת הג'יפ.
אנחנו עוזבים את טבריה וממשיכים בנסיעה איטית דרומה ואז מזרחה לאורך חופי הכנרת, ממשיכים בסיור שלנו לאיתור חללים.
התקופה שאחרי המלכתו של המשיח היוותה מהפכה של ממש באורחות החיים שלנו. התחלנו בתהליך חזרה בתשובה, שמירת מצוות, שמירת השבת, התחלנו ללכת עם ציצית וכיסוי ראש, גברים גידלו זקנים, נשים התלבשו בצניעות. הכול בציפייה דרוכה לעולם הבא. העולם הבא עלינו לטובה.
באחת בצהריים אנחנו עוצרים במקום בו עמד פעם קיבוץ האון. נדברנו להיפגש כאן עם עוד ארבע חוליות סיור לארוחת צהריים משותפת ולתפילת מנחה. זוגות זוגות הם מגיעים אלינו, מדיהם מרושלים ומאובקים, והם עצמם עייפים ומותשים מהחום והלחות.
"שמואל!" אבי קורא בחצי חיוך אל עבר בחור בסוף שנות השלושים, נמוך ומוצק עם זקן שחור כהה ועור שזוף שיורד מאחד הג'יפים.  גם הוא, כמו אבי, הגבוה ממנו בראש, נהייה אדוק במיוחד אחרי ביאת המשיח. שניהם מקפידים הקפדה יתרה בקיום המצוות, שניהם אף הולכים עם תפילין עליהם משך היום כולו, משל היו רבי עקיבא בכבודו ובעצמו.
 "אברהם, מה שלומך?" שמוליק מחייך בחזרה ותוקע כף עם אבי. "בעזרת השם, יתברך שמו ויתעלה. עוד כמה שבועות והכול יסתיים בעזרת השם" אבי עונה בחיוך מאולץ ושמוליק מהנהן לאות הסכמה.
את אבי ושמוליק אני מכיר עוד מהסדיר, אנחנו בני אותו הגיל, חילונים במקור. שירתנו יחד שלוש שנים ארוכות, ולאחר מכן יחד בשירות המילואים. ואז יחד במלחמה.
המלחמה שינתה הכול, מחקה את תחושת האופוריה בה היינו. הכל התחיל כי נחוץ היה לבצע מהפך בירושלים, היה צורך ליצור מקום עליו יקום המקדש השלישי. באישון לילה אחד, עלו דחפורים על מקדש אל אקצה ועל כנסיית הקבר ועל סמטאות העיר העתיקה והפכו אותם לערמות עפר ואפר ואבק. התגובות בעולם הנוצרי והמוסלמי היו קשות. בתוך חודשים התארגנו בברית צבאית מספר מדינות אירופאיות ומזרח תיכוניות. בעיר הטורקית גאזינטפ התאספו צבאותיהם יחדיו ובצעו תמרון משותף. הארגון צבאי המשותף שהוקם נקרא
Multinational Army Gathering of Gaziantep , או בקיצור מגו"ג.  מטרת הצבא האדיר הזה, בן מיליון החיילים, הייתה לכבוש את ירושלים מידינו. בראש הצבא העמידו את הגנרל גוסטאב ואן-גראפט, שקיבל את הכינוי גוג.
לקראת המערכה הממשמשת ובאה, גויסו כול הגברים לצבא. כך חברתי שוב לאבי ושמוליק. היינו יחד כל זמן המלחמה, דרך כל הקרבות.
אנחנו נמלטים מהשמש הקופחת אל מתחת אחת הרפתות הנטושות בקיבוץ. למרות הזמן שעבר, ריח גללי הבקר עוד ממלא בצחנתו את האוויר הדחוס והחם. אין ולו משב רוח בודד.
כולנו נוטלים ידיים בזה אחר זה, ומתחילים בארוחה, לחם, לוף מטוגן על גזיה, וחלבה וממרח שוקולד צבאי לקינוח. אבי ושמוליק מתיישבים באחת הפינות ודנים בפרשת השבוע. שאר האנשים שקועים בשיחה על החלטותיו של התשבי לגבי עונת הכדורגל 1984/5. אני ממהר לסיים את ארוחתי, מברך את ברכת המזון בזריזות, תוך שאני מדלג על חלקה הרביעי, ברכת הטוב והמיטיב, ויוצא מין הרפת. אני מוציא את הטלפון הסלולארי שלי מכיס המכנס ומדליק אותו. גם כאן, כמו בכל הגליל מאז המלחמה, אין קליטה.
אני מכבה את הטלפון ומתרחק מעט. ערמות חציר וחלקי גרוטאות פזורים בכל עבר. בינם צמחו באביב הקודם פרחי בר מועטים, שעתה קמלו ומתו, ורק שלדם הצהוב והדהוי מעיד על חייהם הקצרים.
אני מעביר את מבטי אל הרי הגולן שבאופק, גבוהים וגדולים וחומים. הגולן שומם, אין בו אדם, או חיה, או צמח. רק שממה. הררי בזלת ריקים. לא נותר דבר, הנשורת הגרעינית חיסלה הכול.
הגולן היה האזור הדרומי ביותר שמי מין הצדדים הרשה לעצמו להשתמש בו בנשק גרעיני. בגליל ובאזור לבנון לא נעשה שימוש בנשק מסוג זה. החשש העיקרי מצידנו היה לנשורת גרעינית שתגיע לירושלים אם תוטל פצצה בגליל, וכן הדרישה של המלך המשיח שלא לפגוע באזור צור וצידון על מנת לשמר עבור המקדש הנבנה את ארזי הלבנון. החשש העיקרי מצידם היה לפגוע בדרכי הגישה לארץ ישראל ובכנרת, אתר מקודש לנוצרים. ישו, לשיטתם, הלך שם על המים.
את הפצצה הראשונה הטלנו אנחנו. זה היה אחרי התבוסה בדמשק. כוחות האויב, שהיו עדיפים מספרית וטכנולוגית, הדפו כמעט ללא קושי את אוגדה 383 שלנו דרומה וכבשו את דמשק. כעבור כמה שעות הטילו מטוסי חיל האוויר פצצת אטום על דמשק. שרידי חיילנו ששהו בשטח התאדו אף הם.
כמובן שאיש מבין הרוגינו שם, חמישים אלף במספר, לא הובא לקבורה, עניין שמטיל בספק את האפשרות של מי מהם לקום לתחייה בבוא העת.
הפצצה בדמשק הייתה רק ראשונה בסדרה של פצצות אטום שנורו באזור רמת הגולן.
אבי יוצא מין הרפת ודוחק בי לחזור ולהשלים את המניין לתפילת מנחה. בחוסר חשק מסוים אני חוזר לרפת ופונה לכיוון ירושלים.
בסוף תפילת שמונה-עשרה, בברכת "שים שלום", יחד עם המילים "שים שלום טובה וברכה, חיים חן וחסד ורחמים עלינו ועל כל ישראל עמך", אני נזכר באבי עליו השלום. כל יום, שלוש פעמים ביום, בברכת "שים שלום", בדיוק באותן מילים הוא פתאום עולה וצץ לו. אני שוב ממהר לעצום את עיניי ולמחות בסתר את הדמעות ששוב נקוות. יום אחרי יום, שלוש פעמים ביום מאז שלמדתי על מותו. זה היה בפריצה של הכוחות הבריטים והאוזבקיים באזור נהרייה. אבי שירת באוגדה 242 שנמחקה שם כליל. זה היה קרב אבוד מראש, כל האוגדה הורכבה מחיילי מילואים בני חמישים ומעלה עם ציוד משנות החמישים של המאה שעברה.
אני זוכר את שיחת הטלפון עם אימי, תיבדל לחיים ארוכים. זה כבר היה אחרי הלוויה שלו שסיפרו לי שנהרג. גם אחי לא ידע. כולנו הרי היינו מגויסים ונלחמנו באזורים שונים. הוא נקבר בנוכחות הנשים בלבד, וקברן זקן מחברה קדישא. "אפילו לא זכה שמי מבני משפחתו יאמר עליו קדיש!" מיררה אמי בבכי בטלפון, "ואם כך איך יקום לתחייה?". היום, אחרי המלחמה אנחנו יודעים שלא כול היהודים יקומו לתחייה. רק הצדיקים מבינינו יקומו. ואיך ידע אדם אם צדיק הוא, אם לאו?
כוחות מגו"ג כבשו ללא בעיה את הגליל, והחריבו אותו לחלוטין. האוכלוסייה האזרחית נמלטה להרי יהודה וירושלים, והצבא שנותר נערך אף הוא במטרה להגן עליה.
הגליל חרב. הגולן שמם. היה זה בדיוק כמו שחזו חכמינו זיכרונם לברכה. רבים מהם אף ישבו בחבלי ארץ אלו. מי יודע, אולי נזכה לראותם בין החיים בקרוב, ואולי יזכו אף הם לראות במימוש חזונם. לאל הפתרונים.
בחוסר רצון אנחנו חוזרים לג'יפ וממשיכים צפונה בסיור. גם אבי שכל משפחה במלחמה, את אשתו ההרה וביתו בת השלוש. זה קרה בהפצצות על תל-אביב, קצת לפני הפריצה הראשונה לירושלים. גם הוא לא זכה ללוות את שלושת בנות משפחתו בדרכן האחרונה. הוא מעולם לא סלח על הרג את משפחתו.
אני זוכר שכששמע על מותן, התבצרנו אז באזור שער הגיא. הוא קרע את בגדיו, לבש שק ושם אפר על ראשו. אך המפקדים, והמציאות בשטח, לא אפשרו לו להתאבל כראוי. הזמן דחק והאויב קרב. מאז הוא התחיל ללכת עם התפילין במשך כל היום, בתקווה כמעט נואשת שמשפחתו תוקם לתחייה.
הארוחה שאכלנו משפרת מעט את מצב רוחו של אבי והוא מתחיל לפזם את "יברכך" לפי הלחן של דוד ויינקרץ.  הוא מקיש עם ידיו על ההגה תוך שהוא מלמל את המילים "וראה בנים לבניך, שלום על ישראל" שוב ושוב. אני נשען אחורנית ומאזין לו. לפתע הוא מפסיק, נוגע בי עם ידו הימנית, ומפנה את אצבעו אל עבר טנק צרפתי פגוע המוטל בשולי כביש האספלט הלוהט.
אני יכול לזהות טנקים כאלו מקילומטר. אני זוכר אותם נעים מולנו במהירות, בדרכים לירושלים. עד היום אני לא יודע איך הצלחנו להדוף אותם. היינו בשער הגיא כשהאוגדה הצרפתית הפתיעה אותנו במהלך הלילה. התקיפה לוותה בהפצצה מאסיבית מין האוויר ובהפצצת ארטילרית כבדה. כמעט ולא יכולנו להוציא את הראש בכדי לירות. אינני יודע איך שרדנו את הלילה ההוא, אינני יודע איך הצלחנו למנוע מהם לעבור מזרחה. אינני יודע איך מנענו מהם לעבור גם בפעם השנייה, למחרת, אבל כנראה שהיינו צריכים לדעת שנוכל, הרי היה זה כבר כתוב בספרים.
בפעם השלישית, בדיוק כמו שציפו חכמינו זיכרונם לברכה, הצרפתיים, בסיוע כוחות בריטים וסעודים,  הבקיעו לכיוון ירושלים. כוחות מגו"ג נוספים, טורקים ויוונים, פרצו מכיוון רמלה. העיר כותרה.
אני מסמן לאבי לעצור. נראה שהשלווה המסוימת בה היה שרוי התנדפה לה. הוא נראה מעט לחוץ מהגילוי. אגלי זיעה נוטפים ממנו. אני לוקח את המ-16ואת ערכת זיהוי החללים ויורד מין הג'יפ. אני מתקרב לאט ובזהירות לטנק. אני מזהה שהוא נפגע בצידו הקרוב אלי. כנראה מטנק אחר, טורקי או סעודי כנראה.
זה התחיל כמה שעות אחרי כיתור ירושלים – המגיפה. עד היום לא ברור כיצד פרצה או למה, אך ההתפרצות הייתה מהירה וקטלנית. הנדבקים מתו בתוך שעות אחדות. אנחנו, היהודים, היינו מחוסנים מפניה. אחרי המלחמה התברר שיש כנראה קשר לגן מסוים שמאפיין, ככל הנראה, את העם היהודי.
הכוחות הטורקיים והיוונים, שמלכתחילה היו חשדניים זה כלפי זה, היו בטוחים שהצד השני מנסה להרעיל אותם ומנסה להשתלט על ירושלים. הם החלו נלחמים זה בזה. האוגדה הצרפתית, שגם בה דבקה המחלה, שלחה כוחות לנסות להפריד בין הניצים. הסעודים המוסלמים פירשו את המהלך כניסיון לתמוך ביוונים הנוצרים, והחלו תוקפים את הכוחות הצרפתיים והבריטים. בתוך שעות נוצר כאוס מוחלט במחנה המגו"ג. עשרות אלפים מתו בקרבות בהרי ירושלים, רבבות הרגה המגיפה. גופותיהם היו פזורות על כל ההרים מסביב לירושלים.
היינו המומים מהמפנה החיובי. אולי פשוט היינו צריכים לזכור את נבואותיו של זכריה.
ככל שאני מתקרב לטנק, ריח הצחנה הולך ומחריף. הוא משתלב עם החום הכבד והלחות ומעורר בי בחילה עזה. בתוך הטנק אני מוצא שלוש גופות במצב ריקבון מתקדם. כמעט שבעה חודשים שכבו כאן. את הגופות טימאו עופות השמים וחיות טרף כאלו או אחרות. את דם המתים ליקקו כלבים עזובים.
למראה הגופות ומצבן, הבחילה מתגברת עד שאיני יכול עוד. אני נמלט מין הטנק הפגוע ומקיא את נשמתי מחוצה לו. אבי, שמבחין בי, צופר מין הג'יפ, אך אני מסמן לו שאני מסתדר.
אני שותה מעט מים מהמימייה שלי וחוזר אל תוך הטנק. אני מוציא מתיק זיהוי החללים את ערכת הבדיקה הגנו-מטרית ומבצע אותה על שלוש הגופות המוטלות. מתברר לי שאחת מהן שייכת ליהודי. לפי חוקי המשיח אנחנו חייבים להביא את כול הגופות לקבורה נאותה. את גופות היהודים אנו חייבים לקבור באזור נפרד תוך אמירת קדיש, זאת על מנת לתת להם אפשרות לעבור לעולם הבא בזמן תחיית המתים.
אני יוצא מהטנק ומאותת לאבי שיקרב את הג'יפ. כשאני חוזר פנימה לפנות את הגופות, אני שם שעל צווארו של היהודי תלויה שרשרת עם מגן דוד עליה. אני ממהר לתלוש את השרשרת ולהחביאה בטנק, מקום בו אבי לא ימצא אותה. מעולם לא הפרדתי אדם מחבריו, לא בחייו ולא במותו.
אבי נכנס לטנק כשהוא חבוש בכפפות ומזיע. הוא נועץ מבט קצר בגופות. "יש יהודים?" הוא רוטן בזעם עצור, ואני מניד בראשי לשלילה. "ברוך השם" הוא עונה תוך שהוא מרים את גופת היהודי המושחתת. "תראה את הגויים האלה, לא השאיר להם אפילו משתין בקיר! ישתבח שמו!". "אבי!" אני עונה לו בזעם, "אברהם, אלף פעמים ביקשתי שתקרא לי אברהם, אתה יודע כמה זה חשוב לי" הוא כמעט וצועק. "תדבר יפה, יש לנהוג בכבוד במתים". "אלו? הגויים הללו שרצחו את כל המשפחה שלי? אליהם אני צריך לדבר יפה?" הוא צועק ומטיח בזעם את גופת היהודי על האדמה הלוהטת. "הייתה מלחמה. הם הרגו אותנו, אנחנו הרגנו אותם. כולם הרגו את כולם." אני עונה לו בשקט מקץ כמה שניות של שקט. הוא משתתק ומשפיל את מבטו לרגע, כאילו נזכר לפתע במשהו רחוק. "אבל למה? למה הם באו הנה בכלל?" הוא שואל אותי כעבור רגע, דמעה קטנה מנצנצת בעינו הימנית. "אני לא יודע, אולי הכריחו אותם, אולי כך זה אמור היה להיות". אבי שותק שוב, מסתובב, ואז חוזר, ושואל "אבל מי? מי הכריח אותם?". אני מושך בכתפיי ושנינו שותקים.
אחר כך אנחנו נפגשים עם חולית סיור אחרת שאיתרה שתי גופות חיילים סעודים, ואנחנו מעמיסים את שני הסעודים על הג'יפ, ליד שלושת גופות הצרפתים וממשיכים למגידו, לקברם.
באזור מגידו נקברו כל קורבנות המלחמה, כשני מליון וחצי יהודים ולא יהודים. היהודים נקברו בשדה אחד והלא יהודים בשדה סמוך אליו. כבר כמעט שבעה חודשים אנו קוברים את המתים, יומם ולילה קוברים. כאשר יתומו שבעת החודשים תסתיים מלאכה זו. אני יודע זאת לפי פסוק ששיננתי מספר יחזקאל – "וקברום בית ישראל למען טהר את הארץ שבעה חודשים".
בתום הקרבות, בהתברר מניין ההרוגים, פרץ אבל גדול. גם על מתינו אנו, אך גם על מתיהם. הספדים נישאו, משפחות שלמות, מכל מעמדות העם, נשבעו לשמר לעד את זכר הנופלים. אך לא לעולם ישב אדם באבלו. הזמן שחולף מרפא  אט אט את הפצעים. אנשים מביטים עתה קדימה, קדימה אל העולם הבא.
שורות שורות של קברים פשוטים עשויים מאבן פשוטה, ללא שם או כיתוב או תאריך, פרושים במגידו, פרושים עד לאופק. אנו נעצרים ליד חלקת אדמה חשופה ואבי מתחיל לחפור את הקברים. אני מזיע והזקן מגרד לפתע. אני עוצם את עייני ומקשיב לציפורים המצייצות על רקע האת החופרת והאדמה המוטלת. מתוך הרעש הזה נדמה לי כאילו פתאום אני שומע את קולות דמי אחיי צועקים אליי מין האדמה.