מפגש מאת עומר דותן

אור הניאון שפך את אורו המבהיק על גופו הגדול של מר גילברט. עדיין היה ישוב על כסא המנהלים השחור, רכון על משענתו, ראשו מוטה על הצד, כמהרהר על משימות בפרוייקט לא גמור. מוזיקה מרגיעה נשמעה ברקע. רק גרונו השסוע של מר גילברט, פוצע חיוך זדוני מאוזן לאוזן, קלקל את השלווה. כתם דם טרי טפטף לאיטו על רצפת האריחים הלבנה. מר גילברט לא עוד איתנו, אמרתי לעצמי.

*****

לשלוחת הכוכבים אורבי 35 הגעתי לפני יומיים. המצאותו של מר גילברט בחגורת הכוכבים הזניחה הזאת אילצה אותי להתארגן במהירות ולעזוב את אלפא סור במעבורת הראשונה הזמינה. הדרך היתה נוחה למדי. ישנתי ללא בעיות במשך חמשת חודשי הנסיעה. משקצתי משנתי, לא זכרתי ולו חלום אחד, מלבד, כמובן, את חלומי האחד. ממילא מר גילברט לא ידע כלום.

*****

הצי'פ שבראשי הורה על יעדנו הבא גברת קסדוקס מאיי יוון החדשה, בצביר הכוכבים אורקנוס 45, שלושים וחמש שנות אור ממיקומנו הנוכחי. אורקנוס 45 אם כך, מלמלתי לעצמי והורתי לצ'יפ למצוא את אפשרויות ההגעה הנוחות ביותר. הצ'יפ הודיע כי המעבורת הקרובה לכוכב טיריוס תצא למחרת בצהריים. משם אחליף עוד שלוש מעבורות, אחת ארוכה מאד ושתיים קצרות, עד ליעדי הסופי. זמן הגעה משוער – שנה, שלושה חדשים, שבעה עשר יום, וחמישים ושלוש דקות. עוד זמן לשנת יופי, אמרתי לעצמי. הייתי מורגל בדבר, שנות טיסה ביןכוכבית רבות מאחורי.

*****

במלון פשטתי את בגדיי, זרקתי אותם לסל האשפה והדפסתי חדשים, קלים ונוחים יותר. הזמנתי לעצמי סטייק טוב ויקר, שיש אומרים כי הוא הקרוב ביותר בטעמו לבקר. עוד חטא קטן לרשימה הולכת וגדלה. במיטה קראתי ספר ונרדמתי במהרה.

*****

אמי לבושה בשמלה האדומה. היא עומדת באמצעו של חדר גדול ומואר. תמונות וחפצי נוי רבים תלויים על הקירות. קישוטי יום הולדת פזורים ברחבי החדר ובלונים צבעוניים מתנוססים על חוט במרכזו. בראותה אותי, חיוך גדול מתפשט על פניה. ידה הימנית נשלחת לעברי. ידה חמה ואוהבת. אני חופן את ידי בידה הפשוטה. ידה השמאלית נותרת מאחורי גבה. "חמוד שלי, רוצה לראות מה הבאתי לך ליום ההולדת?" היא אומרת. אני מהנהן במרץ, מנסה להציץ מאחורי גבה. אמי מסתובבת, מחייכת באהבה, אך דוק של דמעות מצטעף בעיניה. אני רץ שמאלה בנסיון נוסף, אך אמי שוב מסתובבת, מסתירה ממני את ידה השמאלית. אחוז ייאוש אני מנסה את צידה הימני, נחוש להציץ במתנתי הנסתרת מאחורי גבה. אך היא מצליחה שוב להסתיר את ידה ממני. אני כעוס ומתחיל לבכות. ידה הימנית מלטפת את ראשי ברוך "אל תבכה, חמודי, זה בשבילך, אהוב שלי". ולפתע, אני אוחז בידה ונושך בכל כוחי. אני מרים את ראשי לעברה ופניה מביעים כאב וחמלה גם יחד. "לא, לא, אסור לך" היא אומרת, דמעות מופיעות בעיניה. רעד בלתי נשלט עובר בגופה, אני מרגיש אותו דרך כף ידה. "אני אוהבת אותך כל כך", היא בוכה, ודמה החם שוטף את גרוני.

קמתי באחת, גופי שטוף זיעה קרה. כל לילה בלילו, אותו חלום, אותו סיוט.

******

בכניסה למעבורת שני שומרים שאלו לשמי. היום הייתי מר קרטר מניבלון 67. הם לעולם ירדפו אחרי אבל הצ'יפ יודע מה הוא עושה, התחלפויות כה רבות מאחוריי. עברתי דרך הסורק הביומטרי והתיישבתי ליד החלון. כל כך הרבה כוכבים שם בשמיים, ברבים מהם ביקרתי. ועדיין רחוק אני מאד מיעדי הסופי.

*****

מה אנחנו יודעים על גברת קסדוקס, שאלתי את הצ'יפ. בשנות התשעים לחייה, עובדת, כמו כולם ביוון החדשה, בחיזוי אקלימי. בעלת מספר תחביבים שיכולים להיות רלוונטים. אולי אפגוש אותה במועדון הצלילה, שם היא מבלה את סופי השבוע. אני אוהב לצלול בין הדגים, להרגיש חסר משקל. זה מרגיע אותי. ביקשתי מהצ'יפ את מידת הרלוונטיות שלה לענייני. 0.0043 אחוז. לא גבוה במיוחד, אבל, מילא, היו לי גרועים יותר.

******

החישוב היה פשוט למדי. הזנתי את הצ'יפ בכל שזכרתי מחלומי האחד. צבע הריצפה, גוון השמיים מבעד לחלון הפתוח, תפרי האורך בשמלתה האדומה, הקישוטים על הקירות. היה זה תיאור מעורפל וחיוור משהו, חלום של ילד קטן. הצ'יפ כבר עשה את כל החישובים המתמטיים הסבוכים, בורר מתוך ענן המידע הציבורי והפרטי. מסיבה כלשהיא הצ'יפ ידע להצביע על יעדנו הבא רק לאחר סיום מוצלח של פגישה נוכחית. לעולם לא הבנתי למה, אבל זה פשוט לא עבד אחרת. סוגיה זו הביאה אותי למסעות ארוכים מנקודה אחת לשנייה, ללא יכולת להצר את חיפושי למקומות סמוכים יותר. כך מצאתי עצמי עורם שנות אור למכביר.

******

איי יוון החדשה נפרשו לעיניי דרך חלון המעבורת. צבע המים היה סגול בוהק. אלפי איים ואיונים קישטו את קו החוף, צבע אדמתם חום אפרורי. זכר לענן לא נראה באופק. הצי'פ עדכן אותי על חסרונה של אטמוספרה באורקנוס 45 ואכן לאחר מספר דקות הבחנתי בכיפת המגן הענקית, נוצצת במתכתיות יד אדם. המעבורת נכנסה דרך מנעל האוויר.

*****

לאחר התארגנות קצרה, יצאתי מהמלון לכיוון מעון הקיץ של גברת קסדוקס. היה זה יום שבת וידעתי כי היא שם, צוללת בים הסגול.

גברת קסדוקס היתה לבדה בחדר ההחלפה. אשה נאה, נמוכת קומה, שיערה לבן ומטופח מאד. עמדתי בחדר בעת שהיא השילה מגופה את חליפת הצלילה. הייתי מוסווה כמובן, כך שהיא לא הבחינה בי. לאחר שעטתה על גופה טוניקה לבנה ונעימה למראה, חשפתי עצמי. גברת קסדוקס הבחינה בי אך לא אמרה מאום. יתרה מכך, לא נראה כלל שנבהלה. מוזר. הם תמיד נבהלים.

גברת קסדוקס התבוננה בי בלי אומר במשך שעה ארוכה. לבסוף הושיטה את ידה ואמרה: "גברת קסדוקס, נעים להכיר, מר…"

"קרטר" עניתי בקול לבבי, לוחץ את ידה ברשמיות.

"קרטר, אכן" אמרה גברת קסדוקס, אך עיניה לא משו ממני. עיניים ערניות, חקרניות, לומדות.

"במה אוכל לעזור לך?" שאלה לבסוף.

"אני פה בעניין הנכס שיש לך על דלתון 33 בי. צריך חתימה שלך על כמה ניירות. יהיה יותר נח לדבר על הנושא בביתך".

גברת קסדוקס הנהנה. "כמובן, בוא אחרי". אמרה.

******

ישובים היינו על הספה בסלון ביתה. לגמנו כוס קפה ריחני, תערובת מיוחדת עם ניחוח קפה מכדור הארץ, לאספנים בלבד. גברת קסדוקס נראתה נינוחה. לפתע אמרה "אתה 'הזאב'. אני יודעת".

הבטתי בה ממושכות. "כן" עניתי. "הזאב" היה עוד אחד מכינויי הרבים.

"ובמה זכיתי אני מכל האנשים בביקורך?" המשיכה בקול ענייני.

"יש לך מידע שאני צריך" עניתי.

גברת קסדוקס לגמה בשלווה מספל החרסינה. אשה חזקה, הרהרתי לעצמי. רובם היו מתכסים בשלב זה זיעה קרה, נחיריהם מתרחבים, פעימות הלב שלהם מחרישות אזניים. אבל גברת קסדוקס רק ישבה והתבוננה בי במעין שלווה ורוגע בלתי מוסברים.

בחרתי לגשת לעניין "יש לי חלום אחד שרודף אותי, חוזר שוב ושוב. והא מציק לי מאד. ואני יודע שיש לך מידע כלשהוא לגביו". לא שיקרתי. אמנם עד כה אף אחת מפגישותיי הרבות לא הניבה דבר, אך לעולם לא הרפתי ידיי או חשבתי לוותר על החיפוש, ארוך ומתסכל ככל שיהיה.

גברת קסדוקס עוותה את פיה לכדי חיוך עצוב. "וזוהי סוף דרכי?"

"כן", אמרתי. לא היה טעם להסתיר זאת עוד. ובכל מקרה היא כבר הבינה. "הזאב" היה הקל שבכינויי. הם קראו לי" הטורף", "הרוצח הנתעב עלי אדמות", "המחסל השקט", "הרע בהתגלמותו". מאמיני הדת קראו לי פשוט "שטן". אבל הם לא מבינים אותי. אין לי ברירה. יש לי חלום ואני חייב להבין את פשרו. לא ביקשתי זאת, אבל אלו הם חיי, ייעודי. ולצערי הצ'יפ לא יציין את היעד הבא ללא סיום מוצלח של פגישה. זה הכלל.

גברת קסדוקס חשבה ארוכות ואז אמרה: "זורי. אכפת לך שאקרא לך זורי?". היית מורגל לחיי התחלפויות ומוזר היה לי לשמוע את שמי האמיתי נאמר גלויות. ואיך היא בכלל יודעת את שמי האמיתי, הרהרתי. כתשובה, הצ'יפ בראשי החל מאותת לי על טעות בזיהוי. סיים וצא במהירות, הורה לי. אבל משהו באשה הזאת לא הותיר בפניי ברירה. "לא, לא אכפת לי" עניתי לקונית.

גברת קסדוקס הנהנה בשקט. "זה זכרון אמיתי, אתה יודע, לא חלום. זכרון אמיתי מהילדות שלך".

נותרתי המום. כחכחתי בגרוני: "אני לא חושב שזה…"

גברת קסדוקס קטעה אותי ברוך נמרץ: "זאת אמך האמיתית בשמלה האדומה". לאחר שתיקה ארוכה הוסיפה "זאת הייתי אני, אמא שלך".

הבטתי בגברת קסדוקס. תווי פניה, טון דיבורה. ריחה. לבין רגע ידעתי כי דוברת אמת היא. כי היא אמי. הרגשתי כיצד עולמי מתהפך באחת, שאלות רבות מנקרות במוחי. למה היית כה רעה אליי? למה לא נתת לי להציץ מאחורי גבך? למה מנעת ממני את מתנת יום ההולדת שלי? מה היה בכף ידך השמאלית?

גברת קסדוקס, אמי, כאילו קראה את מחשבותיי, המשיכה ועצב בפיה : "אסור היה לי להראות לך את ידי השמאלית."

שתקתי ארוכות, מעכל. לבסוף שאלתי "אבל למה?"

אמי המשיכה בקול נוגה: "זה היה חלק מהתכנון שלהם. מתנת יום הולדת לגיל חמש שלעולם לא תקבל. שאסור יהיה עלייך לראותה. שיישאר בך דחף עז שירדוף אותך כל ימי חייך, שיניע אותך לעד. ככה הם רצו את זה".

"מי זה הם?" לא הבנתי דבר.

אמי הביטה בי, דמעות בעיניה. "הם, זורי. אלו שלקחו אותך ממני, אלו שמפעילים אותך, שבשבילם אתה עושה את כל…"אמי כחכחה בגרונה, מחליפה מילה לא נאמרת באחרת "המעשים שאתה עושה".

"מפעילים אותי? מי מפעיל אותי?" בפעם הראשונה בחיי הייתי אובד עצות כמו ילד קטן.

"לא היתה לי ברירה. הם באו בלילה. היה ברור שלא ניתן לפנות אליהם בהגיון. ובכל זאת ניסיתי, ניסיתי, כל כך ניסיתי. נלחמתי. התחננתי. כלום לא עזר. הייתי חייבת לעשות כדבריהם. אחרת היו הורגים אותך במקום. יום לפני שלקחו אותך ממני הם חייבו אותי ליצור עבורך את הזכרון החי האחד והיחיד ממני. זכרון מיום הולדתך החמישי. אמרו לי כי עליי למנוע ממך בכל מחיר לראות מה יש מאחורי גבי. הייתי אומללה. אבל הייתי חייבת לשתף פעולה. לפחות ניסיתי שהזכרון שלך ממני יהיה טוב ככל הניתן" גופה החל לרעוד בבכי חרישי.

גל של תחושות בלתי מוכרות חלחלו בגופי. רגשות עזים הציפו אותי. לא יכולתי לחשוב בבהירות. הצ'יפ המשיך כל העת לאותת לי לחדול, לסיים, לגמור.

אמי המשיכה "ידעתי מה הם עומדים לעשות בך. הם סיפרו לי, לא יודעת למה". דמעות גדולות נקוו בעיניה. "אתה מבין, זורי, כל עוד תמשיך לחפש את התשובה, התשובה שאיננה, אתה תמשיך לשרת אותם עוד ועוד. זאת האמת, זורי, מצטערת".

קולות מעברי הציפו את מחשבותיי. "רוצח", "שטן" מלמלו קורבנותיי לעברי. אין צידוק, אין צידוק, הדהדו קרובי המתים באזני. חשבתי על הצ'יפ בראשי. חברי הטוב למסע. בוגד. לעולם לא היו אחוזים, לעולם לא היה מה למצוא. רק פגישות אקראיות על פי צורכיהם. פגישות מוות, ואני התליין.

ישבנו שעה ארוכה ללא אומר.

לבסוף הושטתי לעבר אמי את ידי הימנית. היא חפנה אותה בידה. כל הזעם והכעס שהיו עצורים בי נמוגו לאיטם. הרגשתי את דמותו של מר קרטר מתפוררת מעליי. הצ'יפ החדיר כאב עז ברקתי השמאלית. דמעות נקוו בעיניי כאשר פשטתי לעבר אמי את ידי השמאלית.

"לא, זורי, לא" מלמלה אמי. בכייה החרישי מרעיד את גופה. "הם יהרגו אותך, זורי".

המשכנו להתבונן זה בזו דרך עיניים בוכיות. לפתע משהו בתוכה נשבר. כל גופה רועד, הגישה לעברי את ידה השמאלית, הריקה: "רק ידי היתה שם, זורי שלי, רק יד אוהבת של אמא שבחרה בבן רוצח על פני בן מת."