27 – חבל הטבור – חלק א

הרמקולים בחדרי זמזמו בדיוק כשסיימתי לאכול את ארוחת הבוקר.
"כן?" עניתי לקונית. מזמן לא חיפשו אותי בשעה כזאת. כולם ידעו היטב כי שעות אלו אינן מיטיבות עימי. עדיף להתקשר לאחר שקראתי את עיתון הבוקר.
"קפטן רוג'?" הקול היה סמכותי וקריר. המועצה.
"מדבר" עברו עשרות שנים מאז שביקשו אותי. מעניין מה הם רוצים ממני עכשיו.
"אתה מתבקש להגיע במהירות המרבית למוסד" הקול היה החלטי למדי.
"אני פנוי רק בצהריים. יש לי סידורים היום" לא אהבתי את טון הדיבור.
"אתה מתבקש להגיע בשעה הקרובה" הקול היה יציב וללא פשרות. ידעתי כי בזאת הסתיימה השיחה.
קיללתי לעצמי. הצצתי במהירות בעיתון הבוקר. רגיל. המועצה החליטה כך וכך. פסטיבל השמש נפתח בטקס גדול. בחוץ – עננים, עננים, עננים. כבר עשרות שנים שלא קרה בעיר משהו מיוחד, אולי מאז קריסתו של מגדל גורגיאו לפני ארבעים שנה.
ניגשתי לשירותים והתבוננתי בבבואתי במראה. פנים מסוקסות, שפם שחור ועבה וגבות מלאות. והצלקת הגדולה על לחיי הימנית. התלבשתי בבגדי המוסד המסורתיים ויצאתי מהחדר בדרכי למוסד.

***

המועצה הקצתה לי חדר בינוני במידותיו, בחלק המרכזי של העיר, בשכונת הפועלים. ניגשתי אל המעלית הקרובה. גרתי בקומה 345, אי שם בחצי התחתון של הבניין. המעלית צללה למטה במהירות. דרך השמשה השקופה של המעלית הבטתי אל העיר. בניינים עצומים מכל עבר, בנויים מברזל ופלדה, ללא גינוני יופי וקישוטים. גגותיהם המחודדים נושקים לכיפה העגולה שעטפה את העיר. מעגל הבניינים הלך ונמך ככל שהתקרבו לקימורי הכיפה העגולה. דרך הכיפה השקופה למחצה ניתן היה לראות את העננים, צבועים בגווני אדום, צהוב ואפור. ברגעים נדירים, אולי פעם בכמה שנים, ניתן לראות בלילה חלקת שמיים בהירה ובעדה את אלפי הכוכבים שמסביב. פעם אחת בחיי זכיתי לראות את הירח עצמו. היה זה אירוע שכתבו עליו רבות בעיתונים, אבל עברו לפחות מאה חמישים שנה מאז אותו לילה קסום.
המעלית הגיעה ליעדה ביעילות הרגילה. יצאתי אל המסדרון הציבורי, שפעם קראו לו "רחוב" אבל שינו את שמו למסדרון בעקבות אובדן משמעות המילה לדורות הצעירים. סימנתי לנסיעה וקרונית יחיד עצרה לידי. נכנסתי ונקשרתי למושב. ציינתי את יעדי והקרונית החלה בנסיעה שקטה על מסלולה המקובע לרצפה. רמקול הקרונית הודיע לי כי הנסיעה תמשך שלוש דקות ושלושים ושתים שניות. התרווחתי על המושב והמשכתי להתבונן בעיר. מזווית זו הבניינים נראו אימתניים למדי, וחלקם העליון לא היה גלוי לעין. צבעי אפור ושחור שלטו ללא עוררין בעיר. פה ושם בצבץ שלט של המועצה, שבלט בצבעו הירוק.
למרות קדרותה, אהבתי את העיר. בהתחלה לא היה קל, וההסתגלות לחיים בעיר הזאת היתה קשה לי. אבל העבודה במוסד סיפקה מעט עניין. לאחר כמה מאות שנים, התרגלתי אליה וכעת אני אוהב אותה. אבל עם המוסד סיימתי את עסקיי, לפחות מצידי.
הקרונית עצרה בשולי העיר, בחלקה הצפון – מזרחי, אזור המועצה. בשל קרבתה לדופן הכיפה, הבניינים באזור היו נמוכים בהרבה. אולי עשרות קומות בלבד. בניין המוסד לא היה שונה בחזיתו משאר הבניינים באזור, מלבד סמל העיר שהבהיק בחזיתו. פקיד קבלה חמור סבר קידם את פניי "הם מחכים לך בחדר 315. זה בקומה 45 משמאל…"
"אני יודע איפה זה" קטעתי את דבריו. איכשהו אני תמיד מוצא את עצמי מקלף את כל גינוני הנימוס מיד עם הכניסה לבניין המוסד. אולי משום שזאת הדרך היחידה להתנהלות מול אנשי המוסד שמאפשרת לך חופשיות מסוימת (אם כי מוגבלת ביותר).
בדרך לחדר 315, בעוברי במסדרונות המוארים באור ניאון לבן וחזק, אנשים בחליפות מגוהצות למשעי עברו על פניי. את כולם לא הכרתי, מלבד אדם זקן אחד שברכתי אותו לשלום. יתר האנשים חלפו על פניי כאילו לא הבחינו בי, אבל אי אפשר היה שלא להבחין במבטם הבוחן את פניי המצולקות.
הגעתי אל החדר ופתחתי את הדלת. הופתעתי למצוא עשרה אנשים ישובים אל השולחן העגול והמבריק. לרב מקבלים את פניי אחד או שניים, לא יותר. ליתר בטחון, לא הפגנתי את הפתעתי.
"שב בבקשה" אמרה אישה מבוגרת עם שיער אפור אסוף לקוקו ארוך שהגיע עד מותניה. היא הצביעה על כסא פנוי במרכז השולחן.
התיישבתי בכסא. באמצע השולחן האירה ההולוגרמה. הכרתי אותה היטב. כדור הארץ במרכז, עטוף בחגורת עננים בגובה שלושים קילומטר. בקו העננים צפו ערי העולם. עשרות ערים בגדלים שונים, שהתפזרו באופן לא אחיד והקיפו את כדור הארץ. שמות הערים ריחפו מעליהן במסגרת מרובעת. עירנו מוקמה למעלה בדיוק ובלטה בצבעה הירוק. מרבית הערים נצבעו בצבע כחול ידידותי. פה ושם היו ערים שנצבעו בגווני אדום בהירים וכהים, על פי מידת העוינות שלהן. מבט חטוף הספיק לי להבין את סיבת קריאתי למוסד. במרחק קטן מאוד מעירנו הופיעה עיר בגודל בינוני, צבועה בצבע שחור ומעילה מרחף סמל גולגולת ועצמות צלובות. עיר פיראטים. כל כך קרוב אלינו?. איך הגענו למצב הזה, שאלתי את עצמי. קיוויתי כי בקרוב אקבל גם תשובות.
המפקדת אוריה הציגה את עצמה ואת יתר הנוכחים בחדר. כל הפיקוד של המוסד.
"אני רואה שהבחנת כבר במצב" היא נראתה מרוצה מהבחנתי המהירה.
"כן, למרות שלא ברור לי איך זה קרה".
"אתה בטח מעוניין לשמוע?"
"כן"
מלמולי אי הסכמה הדהדו מבעד לשולחן. נראה היה שכל הנוכחים, להוציא את אוריה ומפקדי הישיר, קפטן בכיר ג'אפ, לא מצאו לנכון לספר לי את הסיפור כולו.
אוריה הרימה את ידה השמאלית ושקט השתרר בחדר "אם אנחנו מבקשים את שירותיו, זה הוגן שנספר לו". מלמולי אי ההסכמה נדמו, אם כי על פי מבטם ניכר היה שהסכימו רק מפאת הכבוד למפקדתם.
"העיר הופיעה על הרדאר כבר לפני שלושה חודשים. אבל משום מה הרדאר זיהה אותה כידידותית. רק לפני יומיים, כאשר היו בטווח הגשש החוטי הצלחנו לקלוט קולות רקע של תותחי ניירונים". לא טוב. יכולים לפצח את הכיפה ממרחק קרוב.
ניצלתי את שתיקתה של אוריה "ואנחנו לא יודעים איזו עיר זאת? ככה סתם מופיעה עיר פיראטים חדשה?"
אוריה סקרה אותי בדקדקנות. מן הסתם סיפרו לה עליי, אבל אנשים מגיבים באופן שונה לישירות שלי.
נראה היה שאוריה כיבדה את ישירותי "אתה שרתת במוסד לפני זמן רב. מה שהיה נכון אז כבר לא כל כך נכון לימינו". פרץ נוסף של כעס עלה מהנוכחים. אחד מהם אף קרא בקול רם "אסור שהוא יידע מזה". אוריה נראתה מהורהרת ושקטה לדקה תמימה. לבסוף המשיכה באיטיות, מתאמצת לקצר ולדייק כאחת "מזה חמישים שנה אנחנו מאבדים את יכולת הרדאר שלנו. בשנים האחרונות הוא נחלש מאוד. הקרינה הגרעינית התחזקה, אנחנו לא יודעים למה. אנחנו גם לא יודעים אם ומתי המצב ישתפר".
לראשונה מזה הרבה מאוד זמן, נראה היה שיש בעיות אמיתיות. אבל התעקשתי להבין את המצב לאשורו "אז למה אתם לא שואלים את יתר הערים מה מיקומן ומה הן יודעות על ערים אחרות וכולי?"
אוריה ענתה בדכדוך הולך וגובר "לפני שלושים שנה איבדנו גם את יכולת התקשורת החוצה. אנחנו מסתמכים רק על תצפיות ידניות וגששים חוטיים" ואלו, ידעתי, לא מגיעים למרחקים גדולים, מה שמסביר את הימצאותה הפתאומית של עיר פיראטים בפאתי עירנו.
אבל דבר מה המשיך להציק לי. הצבעתי בשאלה על ההולוגרמה במרכז השולחן.
אוריה נאנחה "תמונה יפה לקיר ולספרי ההיסטוריה. אין לנו מושג לאן נעו הערים בשלושים השנה האחרונות". הייתי המום. אבל לא היה זמן לזה, כשאוריה המשיכה בדבריה, חותרת לעיקר "אתה בוודאי מעוניין לדעת למה זומנת בדחיפות שכזאת?"
ידעתי. זה היה תפקידי בשלוש מאות השנים האחרונות. לכן השאירו אותי חי, מחדשים את גופי במיטב הטכנולוגיה. "ברור, אתם צריכים שאני אנווט שוב את העיר התחתית. את יודעת, עשיתי זאת בעבר".
אוריה שתקה ואיתה נדם החדר כולו. השקט חדר אליי לאט, בונה לאיטו את ההבנה המתבקשת. מיקדתי את עיניי בהולוגרמה ובלי להישיר מבט אמרתי בקול רועד מעט "איבדתם גם את הקשר עם העיר התחתית."
אילצתי את עצמי להסתכל על אוריה. ידעתי כי התשובה תכאיב לי. היא הנהנה בראשה באיטיות "צריך לרדת".
לא היה צורך לשאול למה דווקא אני. הצלקת על לחיי לא הותירה ספקות. רק אני, יליד עיר התחתית, הצלחתי לנוע בין העיר התחתית לעיר העילית. אבל רק פעם אחת, לפני שלוש מאות שנים. והפעם הזאת הותירה צלקת מכוערת מבחוץ ומכאיבה מבפנים.
שקלתי את אפשרויותיי. לא בטחתי באנשי המוסד. אבל אהבתי את העיר הזאת, היא היתה ביתי בשלוש מאות השנה האחרונות. והפיראטים לא יבדילו בין אדם מצולק למשנהו, כאשר ישמידו עד יסוד את עירנו. והעובדה היא שאין מישהו מתאים יותר ממני למשימה. ליתר דיוק, אין אף אחד שמתאים למשימה חוץ ממני. הם פשוט יתאדו בתופת של העיר התחתית. אבל גם סיכויי קלושים. אמנם נולדתי שם, אבל שלוש מאות שנה של תחזוק רפואי מלאכותי עושים את שלהם. והיתה עוד סיבה.
ההחלטה כבר גמלה בתוכי, כל שנותר היה לפרוק כעס ותסכול "אם ידעתם כל כך הרבה זמן, למה לא עשיתם כלום?"
הנוכחים שתקו. כל אחד הסתכל למקום אחר. אוריה הישירה אליי מבט "קיווינו שלא יקרה כלום".
הסתכלתי בעיניה. כעס ותדהמה עיצבו את פניי. היא ספגה את מבטי תוך שהיא מסתכלת בעיניי באומץ לב ניכר. זקפתי זאת לזכותה.החזרתי את מבטי להולוגרמה. מנהיגים הם קוראים לעצמם. ועכשיו אני נקרא לחטא את אוזלת ידיהם.
מתי"? אולי יהיה לי זמן להיפרד.
"עכשיו. למעשה, ברגע זה מכינים את הציוד". אמר גאפ'. הסתכלתי עליו. אחד מהאנשים היחידים שהיה לי אמון מלא בהם. הבנתי כי המצב על סף ייאוש. אבל לאוריה בכל זאת היה חשוב שאבין את המצב עד תומו "בקצב התקדמות העיר הפיראטית, אם לא ננוע תוך 40 שעות, יווצר מגע"..
עברה עוד דקת דומייה, בה התבוננתי שוב בכדור הארץ העגול ובערים המקיפות אותו, כאשר יתר הנוכחים שותקים. קמתי ממקומי באחת "בוא, גאפ', נזוז. אין לי עוד מה לעשות בחדר הזה".
גאפ' ניתר ממקומו. אנחת רווחה עברה בין כתלי החדר. כשהיינו בדלת אוריה כחכחה בגרונה. הסתובבתי לעברה. היא אמרה "שום תודה ושום סליחה לא יקלו עליך למטה. ובכל זאת, חשוב לי שתדע כי כל אנשי העיר תלויים בך." היא שקלה היטב את בחירת המילים הבאות "זה לא ישכח". רציתי להאחז בכנות שלה. אבל, כפי שהיא אמרה, שם למטה זה לא יהיה ממש משנה. היא גם יודעת כמוני, כי סיכויי לחזור אפסיים.
בלא אומר צעדתי מחוץ לחדר, גאפ' בעקבותיי.

***

קרונית לשניים של המוסד הסיעה אותי ואת גאפ'. לא דיברנו. כל אחד היה שקוע בהרהוריו. הקרונית הגיעה חזרה למרכז העיר ונכנסה מבעד לדלת מיוחדת בבניין רגיל למראה. היא נעצרה בחדר ריק מריהוט ורק פתח מעלית ניצב במרכזו. על פי האבק המצטבר, ניכר היה שרגל אדם לא דרכה בחדר זה מזה שנים רבות. נכנסנו למעלית שהכילה בקושי את שנינו. גאפ' לחץ על כפתור והמעלית החלה יורדת. לאחר שתי דקות לערך נפתחה דלת המעלית. יצאנו לחדר שהיה מלא במכשירים מסוגים שונים. הבחנתי מיד בצוהר העגול שהיה ממוקם במרכז החדר. הפתח החוצה, לתופת. גאפ' עזר לי ללבוש את חליפת החלל. כשהייתי מוכן, לאחר בדיקה משולשת של תקינות החליפה והציוד, שאלתי את גאפ' "לאן?". גאפ' ענה "רחוק ככל האפשר. אנחנו מאמינים כי אזור דרום אפריקה עדיין פנוי מערים. אבל, אתה כבר יודע, זה לא יותר מניחוש מושכל." הנהנתי לעברו וסימנתי לו כי אני מוגן. הוא הקיש קוד ארוך על המחשב שעל הקיר השמאלי והצוהר נפתח בקול אנקה רבת שנים. החלתי יורד בסולם לעבר המשטח הענק שלמטה. גאפ' ניצב מעליי והחל סוגר את הצוהר. הוא היסס לרגע וקולו הגיע אליי מבעד למסכת החלל "אתה איש אמיץ ומיוחד. היה לי את הכבוד לשרת איתך". הנהנתי בראשי. היה שלום, גאפ', היי שלום עיר.

***

ניצבתי על משטח הפלדה הלא מהוקצע. מעליי, במעלה הסולם הארוך נמצא צוהר הכניסה לעיר. קורות פלדה עצומים, יצוקים מסגסוגת המתכת החזקה ביותר, היו מחוברות למשטח הפלדה. משם הם הרחיקו עד האופק הרחוק, תומכים בעיר כולה. נורה אדומה הפיצה אור קלוש על חלל החדר העצום. מתחתיי היה צוהר נוסף, צוהר היציאה החוצה. נשמתי נשימה עמוקה ופתחתי את הצוהר. השמיים הצהובים- אפורים ניבטו מלמטה. חוט הטבור הדקיק היה קשור באנקול לצלב מרובע שהיה מחובר לגוף התומך בתחתית המשטח. החוט היה דקיק, עוביו לא יותר מעשרה סנטימטרים. והחוט הזה החזיק את העיר כולה. כשבנו את הערים, שנים ספורות לאחר תחילת התופת בכדור הארץ, הזמן היה דחוק ביותר. הוחלט על בניית מנועים רבי עוצמה שיעלו את העיר מעל העננים המזוהמים, לחלל החיצון. אבל המנועים היו חד כיווניים בשל עומס הדלק, ולא היה בכוחם להזיז את הערים במידת הצורך. לפיכך, הערים מוקמו בדיוק במקום בו קיים איזון בין כח המשיכה של כדור הארץ לריק החללי. בנקודה זו הספיק חוט פלדה דק שיקשר בין העיר העילית לעיר התחתית. תזוזה בעיר התחתית תגרור עימה את העיר העילית. אז עוד לא חשבו על מלחמות בין ערים וערי פיראטים אבל הבינו כי יש צורך לאפשר יכולת תנועה על מנת להגיע למקומות נוחים יותר למחייה, נקיים מעננים וזיהום מרעילים. המוחות הגדולים מכל מדינות העולם השתתפו במבצע המורכב. הסיכון היה רב ועד היום מפתיע אותי שהוא אכן הצליח.
חיברתי את וו האחיזה שבחליפה אל חוט הטבור. נשמתי עמוק וצללתי למטה, ראש תחילה.
השמיים הקיפו אותי מכל עבר. תחושת הנפילה החופשית הפכה את קיבתי. הקאתי אל תוך הפייה המיועדת לכך בצדה הפנימי של המסכה. הסתכלתי למעלה מבעד לרגליי. העיר התרחקה במהירות ונראתה כעת כבלון כסוף תלוי על חוט. החזרתי את מבטי למטה. השמיים היו מזוהמים ומלאי עננים אפורים. מדי פעם ברקים קרעו את העננים, מאירים אותם לרגע ארוך באור מסתורי ומפחיד. הסתכלתי במד המרחק שעל ידי. עברתי כבר עשרה קילומטרים. עוד חמש דקות לנחיתה. העננים נעשו סמיכים יותר ויותר וכעת לא ניתן היה לראות מעבר לשני מטרים קדימה. צבעם הפך לירוק ושובץ בכתמי כתום זרחני. לאחר שלוש דקות, לא הצלחתי להבחין בדבר מסביבי, מבעד לסומך העננים, שנצבע כעת בשחור לילה. נאחזתי בחוזקה בחוט הטבור. הנחיתה היא החלק המסוכן ביותר. בעיוורון מוחלט שכזה, כל איחור בשנייה דינו מוות מיידי וכואב. אדים החלו לכסות את פנים המסכה ובקושי הצלחתי להבחין במד הגובה שהחל יורד במהירות. 900 מטר. נשמתי בקצב מהיר, פעימות ליבי מואצות. 500 מטר. הנחתי את ידי על הכפתור. 300 מטר. דמי פיעם באוזניי. זה חייב להיות מדויק, אחרת אשאר תלוי על חוט הטבור, נעול לתמיד. 100 מטר. הרגשתי על סף עלפון אבל הכרחתי את עצמי לספור עד חמש. עצמתי את עיניי וכשהגעתי לחמש לחצתי על הכפתור במלוא החוזק..נשמעה חבטה עמומה של חומר הנפץ שפתח את הכנפיים. נעצרתי באחת. הרגשתי כאב חד עובר בגופי ותחושה שכתפיי כאילו יצאו ממקומן. הכנפיים נבנו באופן שירחיק אותי מחוט הטבור, אחרת הייתי משתפד הישר אל תוך משולש התמיכה התחתון, שתפקידו לייצב את חוט הטבור אל צדה החיצוני של כיפת עיר התחתית. מתחתי במאמץ את קצות אצבעות רגליי, מגשש בתקווה אחר מאחז בטוח. לא הרגשתי דבר. כל שנותר בידי זה להתפלל כי החישובים נכונים ושביצעתי את הנחיתה כהלכה. עצמתי שוב את עיניי, מרחיק כל מחשבה על נפילה אל הבלתי ידוע. החזקתי את ידיות הניתוק ומשכתי. נשימתי נעתקה בשלישית כאשר גופי צלל מטה. לאחר שלושה מטרים, הרגשתי את המכה ברגליי ואנחה לא רצונית של כאב והקלה נפלטה ממני. פתחתי את עיניי. הנחיתה הושלמה. הכל היה חשוך מסביבי. שחור של לילה מוכתם פה ושם בכתמים צבעוניים. ברוך שובך לתופת,.

***

כרעתי על ברכיי וגיששתי בידיי אחר פתח הכניסה. בחושך ששרר לא היה לי סימן להיעזר בו מלבד קווי החיבור המפוספסים על רצפת הברזל. ידעתי כי זמן האוויר בחליפה הולך ואוזל במהירות. הייתי חייב שלא לאבד את עשתונותיי. לאחר דקות ארוכות ומתישות הצלחתי לזהות שני קווים שנראה היה כי הם מתקרבים זה אל זה. הלכתי בכיוון החיבור. לאחר עוד מספר דקות הקווים אכן נעשו צפופים יותר ויותר ועוד קווים נוספו אליהם. ידעתי שאני בכיוון הנכון. זחלתי במהירות אל עבר קו החיבור. לבסוף נתקלה רגלי בזיז שבלט מהרצפה. מיששתי את צורתו. ידית. ליפפתי אותה בשתי ידיי ומשכתי בכח. לא היתה תזוזה. משכתי בשנית בכל כוחי, פולט צעקה אל תוך המסכה. הרגשתי משהו זז. נשמותיי נעשות קשות והאוויר במסכה לא היה נקי עוד. הזדקפתי, הצבתי את רגליי חזק על המשטח לתמיכה ומשכתי, נאנק מהכאב בכתפיי. הידית נעה לאיטה, ממאנת להיפתח. צרחתי במלוא ראותיי ומשכתי בכל כוחי. לבסוף הרגשתי את הידית נכנעת לי. אור קלוש, כאילו בוקע מקצה מנהרה ארוכה, הגיע מלמטה. גיששתי את דרכי לסולם וירדתי בצעדים מדודים. האוויר במסכה כמעט ואזל לגמרי ובקושי יכולתי לנשום. סגרתי את הצוהר מעליי, הפעם הוא נכנע במהירות. המשכתי לרדת בסולם. בדיוק כשרגליי נגעו ברצפת החדר, נגמרה אספקת האוויר בחליפה. ידעתי כי נותרו לי מספר שניות לסיים את התהליך. מבעד לאור הקלוש זיהיתי את כפתור היניקה. רצתי אליו ולחצתי בחוזקה. שתי שניות עברו ללא מאום. זה חייב לעבוד, אמרתי לעצמי. לפתע נשמע טרטור מנוע, שהחל בעצלתיים אך התחזק במהירות עד לרעש איום ומחריש אוזניים. ראשי התחיל לכאוב מחוסר אוויר, אבל ידעתי כי עליי לחכות לאישור. אזניי הצטללו וראשי חשב להתבקע כששמעתי לבסוף את הנקישה וקול מרמקול מכריז "יניקת אוויר הסתיימה". הסרתי מעליי את המסכה ונפלתי על הרצפה, תשוש ונושם בכבדות. האוויר המלאכותי היה כבד ומסריח. טעם שדמה לשתן ועובש מילא את חלל פי. הריח היה נורא באותה מידה, ריח סרחון וריקבון עמוק. אבל נשמתי וחייתי. שלוש מאות שנה בעיר העילית לא פגעו ביכולתי לנשום את האוויר הנורא הזה. והאוויר המוכר מילא את זיכרוני. ברוך שובך לעיר התחתית.
.

לחצו כאן למעבר לחלק ב של הסיפור