29. אמא רחל

אני לא יודעת בדיוק כמה זמן רצתי תוך שריאותיי נוזפות בי ואומרות לי שאני מטורפת. אבל הייתי חייבת להמשיך.
המעיל האפור והדהוי שמצאתי היה המגן היחיד שנותר לי, ובעוד הוא מתמלא חורים, הצלחתי לבסוף להגיע אל המחסה מתחת לבניין הנטוש, האפור, המאיים. התנשמתי בכבדות, וזרקתי את המעיל הצידה, הוא כבר היה חסר תועלת- מחורר והרוס.
הבטתי החוצה, אל צבעי הירוק-צהוב הדוחים שעיטרו עכשיו את שמיו של כוכב הלכת שלנו. זה היה אחד הימים המכוערים ביותר, אבל זה היה עדיף על השחור- אדום דם הרגיל. זה היה הצבע של השמיים שרמזו על בואו של אחד העונשים הנוראיים שהטיל עלינו הטבע.
רוב האנשים כינו אותו גשם המוות. זה לא היה רחוק מהאמת, לא אחרי שחומצה גופרתית בכמות מבהילה התערבה במשקעים שלנו ויצרה תופעת טבע שהרסה כל דבר שנגעה בו. הגשם החומצי החריב את הצמחייה והרג המונים, אבל הוא לא היה האשם היחיד. גם השטפונות שבאו בגלל הקטבים שנמסו, סערות ההוריקן שנוצרו עקב חוסר האיזון האטמוספרי, השריפות, הזיהום.
ומעל לכול, המלחמה.
הבניין היה נטוש לגמרי, ידעתי שלא אמצא איש, ושלא אצליח למצוא מכשיר חשמלי שעובד, בטח שלא מחשב ראוי לשמו.
כל כך הרבה זמן עבר מאז שדיברתי עם חבריי דרך הרשת. הם בטח מבלים להם על ביתם החדש, הרחק מכאן. מעניין אם הם עדיין חושבים עליי.
…זה היה לפני כמה חודשים, אז כשהכול רק התחיל. כל בעלי הדעה אמרו שזה משבר חולף, שהאנושות תצליח לגבור על האסון הממשמש ובא. החברים שלי היו סקפטיים.
"אל תהיי טיפשה, רייצ'ל." אמרה לי רבקה, חברתי הטובה ביותר, מהצד השני של האנסיבל-סקייפ. "אנחנו שומעים את כל החדשות מכדור הארץ, אבא אומר שזה רק עניין של זמן עד שכולם יצטרכו לבוא לפה. למה לא תשכנעי את אבא שלך? אנחנו כל כך מתגעגעים."
"הנשיא אמר אתמול שהמדינה נערכת לקראת מה שיבוא ויש לנו מספיק מחצבים ותוכניות מתאימות להתמודד עם המשבר." אמרתי לה את אותה מנטרה שאבא ממש אילץ אותי לשנן. "אבא אומר שבשום פנים ואופן הוא לא מוכן לעזוב את כל מה שיש לו כאן ולעבור מכאן. אם הכול יחלוף, והמשק יקום מחדש, הוא לא יוכל לקבל את מה ששלו בחזרה, נכון? כאן יש לנו הכול, אבל אתכם, בגנימד, לא נהיה יותר מפועלים וחוואים פשוטים."
"למה תמיד הכול מתחיל ומסתיים בכסף?" התערב פתאום אייזאק, החבר של רבקה. "רייצ'ל, זו בדיוק הסיבה שהאנושות עומדת על סף הכחדה. הרדיפה המטורפת שלנו גרמה לכולנו להשתגע, וכדור הארץ עומד להראות לכם את זה בקרוב. בואי לכאן, רייצ'ל, אל תהיי חלק מהטירוף הזה."
"אני מצטערת אייזאק, אני לא יכולה לעשות את זה בניגוד לרצונו של אבא." אמרתי לו בצער, אם כי בתוך-תוכי עדיין קיננה המחשבה שאיני רוצה לעזוב את ביתי הישן ולעבור אל הלא-נודע. אני רק בחורה צעירה, אני צריכה ללמוד בתיכון ולצאת לבלות עם החברות שלי, או להתנדב בתנועת הנוער, לא לעבור הרפתקאות באיזה כוכב כמעט שומם.
או כך לפחות חשבתי.
זה התחיל עם הצונאמים שהציפו עיירות שלמות, ואילצו המונים לעזוב את בתיהם ולעבור לערים הגדולות שהיו במקום גבוה יותר ובעלות אמצעי נגד. אחר כך באו ההוריקנים וסופות הטורנדו שהרסו את השדות ותרמו להשמדה הסופית של דרכי התחבורה והגשרים. מחנות פליטים קמו במרכזי הערים- צפופים, מחניקים, מתמלאים במחלות ובמוות. היו ימים שבהם הלכתי לשם וניסיתי לעזור לנפשות המסכנות הללו במעט שיכולתי להשיג עבורם- זה אף פעם לא היה מספיק.
ואז החליטו מנהיגיהן של כמה מדינות שזו שעת כושר להשתלט על הכול, כאילו יש בכלל הגיון לנסות לכבוש בית בוער. טילים בליסטיים נחתו על ערים שנאבקו לשרוד נגד איתני הטבע, פיצוץ האוכלוסין והזיהום הסביבתי שרק הלך והחמיר. צבאות של מאות אלפי אנשים חסרי פנים יחד עם מפלצות פלדה אטומות זרמו לאורך הגבולות כדי לחפש ולצוד נפשות תועות. המלחמה הביאה עוד מוות, זללה לתיאבון את המחצבים ששמרנו כדי להתגבר על הקשיים, והרסה כל חלקה טובה שעוד נשארה בארץ.
את מהלומת המחץ הנחית האטום.
באיטיות, שלפתי מתוך תיק הגב הקטן והקרוע שלי את מה שנשאר מהחומר שהצלחתי להשיג, משהו שאמור היה להגן עליי מהקרינה. לא נשאר לי עוד הרבה, וקיוויתי שאמצא עוד באיזו מעבדה שננטשה. הייתי חייבת לנהוג בחסכנות. שמתי על עצמי מה שיכולתי, מודעת לכך שעליי להתחיל לנוע הלאה בטרם תפוג ההשפעה. כבר חודשיים שאני מסתובבת בין ערים חרבות וכפרים נטושים, שרידים של יערות ודרכים שוממות. הלכתי כבר מאות קילומטרים לאורך היבשת, ואני שמחה שאין ברשותי מראה, לא הייתי רוצה לדעת איך אני בטח נראית עכשיו.
…אני זוכרת את השעות האחרונות לפני שחיי הפכו לטירוף הזה. אחרי שכבר היה ברור שהכול אבוד, המדינה התפרקה לחלוטין וכל אחד ניסה להציל את עורו. האלפיון העליון לא היה צריך לדאוג, הם כבר סידרו לעצמם לפני המון זמן את המקום בטילים שיביאו אותם בסופו של דבר לגנימד, הירח הגדול ביותר של צדק- ביתה החדש של האנושות. אלו שלא היו להם כל כך הרבה אמצעים שטפו את הרחובות בזעם, בוזזים ושוברים כל דבר בדרכם, מנסים לתפוס את אותם עשירים לפני שינטשו אותם לגורלם. היו אחרים שסתם נכנסו לפניקה ונמלטו אל השממה- לא מודעים לכך שהם פשוט החישו את קיצם שלהם.
אבא היה מאלו שחשבו שהם עוד יצליחו להינצל בעזרת הקשרים שלהם. אבל דווקא בשעת האמת, כל אותם אנשים שתמיד חייכו אליו והיו איתו בקשרים טובים סגרו לו את הדלת בפנים. המנכ"לים של החברות שאיתם היה בקשר, שרים בממשלה אפילו, אמרו שאין להם מה לעשות בשבילו. בן יום הפך מר וייס, כריש ההון של "קאראן קורפ", לאדם חסר סיכוי.
אבל אבא לא היה חסר אונים לחלוטין. אמנם בסוף ימיו הפך לאיש הצווארון הלבן, אבל קודם לכן הוא היה חייל ותיק עם ניסיון של שנים בצבא. עכשיו, ברגע האמת, הוא הטיל לצד את כל גינוני החברה הגבוהה, ועשה את הדבר בו הצטיין לפני שנים רבות- להילחם. הוא לקח את הציוד שנשאר לו מימיו בצבא, ואחרי מבצע ארוך ונועז הצליח להסתנן לאחת החלליות שהיו בדרכן הלאה מכאן. זה לפחות מה שהוא אמר שיעשה לפני שלקח איתו את ליה, אחותי הגדולה, וברח מהשכונה בה גרנו.
הוא אמר שהוא לא יכול לקחת את שתינו, שנעשה יותר מדי רעש ונעכב אותו, הוא בחר את זו שאהב יותר, זו שלמענה שיקר ורימה את כולם, ואותי השאיר כאן. לפעמים כשאני חושבת על זה אני מקווה שהוא נכשל ונתקע כאן, מצד שני איני יכולה שלא לקוות שהוא הצליח, לפחות בשביל ליה. למרות כל המחלוקות בינינו אהבתי אותה.
☣ ☣ ☣
בקומה הבאה של הבניין הזה, שאני עדיין לא יודעת מה הוא היה לפני שהכול התעוות והפך לעיים של בטון אפור חסר צורה, מצאתי מחשב נייד קטן וישן. להפתעתי גיליתי שהוא עדיין עובד על מעט הבטריות שנשארו, אבל כשניסיתי להתחבר לאינטרנט גיליתי לאכזבתי שכל השרתים קרסו מזמן ולא יוכלו לחבר אותי לשום דבר מועיל.
אוף, למה כבר יכולתי לצפות, איזו תשתית בעולם הזה עדיין מסוגלת לפעול בכלל?
…"את חייבת למהר!" צעק עליי אייזאק. "קחי את כולם ותעלו מהר על אחת המעבורות, תילחמו בשיניים ובציפורניים אם צריך!"
הנדתי בראשי בייאוש בעודי מביטה בו דרך המסך שהחל להשמיע רעשים משונים. השיחה החלה להיקטע, קווי התקשורת עמדו להיחסם.
"רייצ'ל…" לחשה רבקה בשקט, בחוסר אונים. "זה לא יכול להיות, את לא יכולה סתם ככה ללכת…"
בעינים דומעות, ניסיתי לחייך לעברה, כאילו כדי לומר שיהיה בסדר. גם אילו הייתי מנסה לומר משהו הדמעות היו חונקות את המילים. הושטתי את ידי לעברה, כאילו שיכולתי לגעת בה דרך המסך, והיא עשתה כמוני. היו אלו כמה שניות אחרונות של ידידות, הבטנו זו בזו בכל הריכוז שיכולנו לגייס.
ואז נקטע הקו בקול קרקוש צורמני, והכול הפך שחור לבן מרצד. ידעתי שזו הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי אותם.
בעודי יושבת באומללות מול המסך האילם, נפתחה הדלת מאחוריי, ונער בן גילי, בעל פנים חיוורות והבעה מודאגת ורצינית באופן תמידי נכנס פנימה. הסתובבתי לעברו וניסיתי להעניק לו איזה חיוך קטן של ביטחון, שיחשוב שאני מאמינה שיש לנו סיכוי.
קראו לו ג'ייקוב איזקסון, והוא… אני מניחה שבמונחים של תרבות רגילה ניתן היה לכנות אותנו חברים, אבל הוא לא היה בדיוק החבר שלי. הוא היה ידיד קרוב, אם כי לא ביליתי בחברתו כמו שהייתי למשל עם רבקה וכל האחרים. ועדיין, היה בו משהו שהעלה אותו מעל כל השאר, והפך אותו למיוחד עבורי. הוא היה בחור שקט, ביישן, אבל חכם בצורה מדהימה. הוא היה יושב כל היום בחדר וקורא בספרים עם אינספור דפים ומשנן אותם בעל פה, ואז הוא היה מקריא לי קטעים או מספר לי אלפי סיפורים ותיאוריות שהוא קרא עליהן. לא תמיד הצלחתי להבין אותו אבל הרגשתי שהכול כל כך נפלא, הערצתי אותו גם כשכולם חשבו שהוא משעמם או מיושן. היו זמנים בהם הוא כתב לי מכתבים עם שירים ועם סיפורים קצרים שהוא בעצמו המציא, או הראה לי מאמרים ברמה אוניברסיטאית שהוא בעצמו חיבר. ידעתי שיום אחד הוא יהיה משהו אדיר, וקיוויתי שיהיה לי חלק בכל זה, איתו.
הוא היה זה שאיתו התכוונתי לברוח מהכול ולנסות למצוא לנו מחסה.
באנחה, סגרתי את המחשב והכנסתי אותו לתיק הגב שלי. ג'ייקוב הסתכל סביב בחוסר סבלנות, מעביר יד עצבנית בשערו החום, המתולתל.
"ארזת הכול, רייץ'?" שאל אותי, וידעתי מיד שהוא אכן עשה זאת, ואף יותר ממה שהיה צריך.
"כן, אני מוכנה, בוא נלך." עניתי מיד, ומיהרנו לצאת דרך דלת הבית לעבר הרחובות הרדופים בוזזים ומטורפים.
לא ממש הייתה לנו תוכנית, אבל הייתי בטוחה שהוא חשב על משהו, שהוא יודע לאן אנחנו צריכים ללכת. זה די נראה ככה, כי הוא הוביל אותנו על כל שעל, דרך סמטאות צדדיות ודרך תעלות נטושות. זה נראה כאילו בשבוע האחרון הוא שינן כל ספר שהיה על הימלטות והישרדות בתנאים קשים. הוא היה מיומן עכשיו בטיפוס, הוא השתמש בכל מיני חפצים מורכבים כדי לכופף מוטות ברזל ולפרוץ מנעולים. הוא הצליח להשתמש באלת שוטר פשוטה כדי להכות ארצה שלושה פורעים שניסו לשדוד אותנו. מעולם לא ראיתי אותו ככה- נועז, חסר היסוסים, יודע בדיוק מה שעליו לעשות. חשתי שאני רק הולכת ומעריצה אותו עוד יותר.
בסוף הצלחנו לברוח מתחומי העיר שלנו, ולהשאיר את הטירוף מאחור. אבל זה לא היה הסוף, לא כאשר קילומטרים על קילומטרים של שממה ניצבים מולנו. ג'ייקוב ניסה לספר לי בדרך משהו על מקום שבו נהיה בטוחים, שאמור להיות בו מזון ומצרכים שאפשר להשתמש בהם, משהו שהוא קרא עליו באתרי אינטרנט חסויים של הממשלה שהוא היה צריך לעבוד שעות מול המחשב כדי לפרוץ לתוכם. לא ממש הצלחתי להקשיב כי כל הגוף כאב לי מהריצה, ממזג האוויר המשוגע שהיה לרגע חם כמו הגהנום ובמשנהו קפוא כמו בקוטב, וגם הייתי המומה מכל מה שראיתי מסביב.
עצרנו רק כעבור כמה שעות, וניסינו לחסוך במנות המזון שלנו. את מה שג'ייקוב נתן לי טרפתי כמו ילדה שלא ראתה אוכל בחיים. לרגע הוא הביט בי, הוא אפילו לא הספיק לנגב את ידיו מהמים לפני שעמד לנגוס בכריך שלו. במשך כמה שניות הוא רק בהה בי, ואז פרץ בצחוק רם.
חייכתי לעברו, סמוקה כמו עגבנייה. לא הייתי מרשה לעצמי לעשות כאלו בושות מול כל מישהו אחר, אבל ג'ייקוב לא היה מישהו אחר, הוא היה האחד.
לא הרשינו לעצמנו להתעכב הרבה, ומיד המשכנו לצעוד בכל המהירות דרומה, מנסים לתפוס מרחק מהעיר, מנסים להגיע כמה שיותר רחוק בטרם ירד הלילה, לנסות לפחות למצוא איזה סוג של מחסה ולא לישון בחוץ, מתחת לשמיים השחורים המנוקדים באדום המפחיד והירוק המזוויע.
"לא עוד הרבה להיום," הבטיח לי בעיניים טובות. "אני יודע שיש איזה מקום פה בסביבה, נוכל להיות מוגנים שם בינתיים, אני רק מקווה שהמקום רק לא תפוס לחלוטין עם עוד עשרות פליטים שמצאו אותי לפניי…"
"אין סיכוי, אין מספיק אנשים עם מספיק שכל כדי לתכנן הכול בצורה כזאת." אמרתי לו.
הוא הנהן באיטיות, כרוצה לקבל את דבריי. ידעתי שהאמון שלי בו הוא שמחזיק אותו, ורק בגללי היה לו הכוח לעשות את כל זה.
השמש האדומה הלכה ושקעה, ועייפות נוראה ירדה עליי. קיוויתי שבכל רגע ג'ייקוב יצביע על המקום ויגיד שאפשר לעצור. אז יהיה לנו זמן לאכול משהו, לנוח, לדבר על התוכניות והתקוות שלנו. שלווה מוזרה ירדה עליי, הסתובבתי לאחור כדי להביט אל כל הדרך שהשארנו מאחורינו…
מה שראיתי כמעט גרם לי להתעלף. לא הצלחתי לומר דבר, אבל מה שהזהיר גם את ג'ייקוב היה הרעש הנוראי שהשמיעו הפגזים בטרם נחתו בכל מקום סביבנו.
"על הקרקע, עכשיו!" צעק ג'ייקוב, ושנינו השתטחנו על הקרקע הקשה בעוד סביבנו נשמעים פיצוצים מחרישי אוזניים. אפילו עכשיו, כשברור היה לכולם שאין טעם להמשיך, מכונת המלחמה החליטה להתעקש לעשות נזקים אחרונים. אני לא בטוחה שהם אפילו טרחו להמשיך לכוון את ההפגזות שלהם. כשהייתה הפוגה של רגע קמנו במהירות והתחלנו לרוץ בכל הכוח שנשאר לנו כי ג'ייקוב אמר שהמקום לא רחוק, ואולי נצליח לתפוס שם מחסה מסכנת המוות שריחפה מעלינו.
אני לא זוכרת כמה זמן בדיוק רצנו כשמסביב שרקו טילים שהפיצו אש ורסיסים בפגיעתם, אבל כל שנייה נדמתה לי כנצח. ואז ג'ייקוב הצביע לפנים לעבר משהו שנראה לי כמו שיפוע במישור שירד לעבר חומה גבוהה, מתחתיה היה מעין פתח. יכולתי לראות שמעל קיר האבן עובר גשר שנועד למכוניות, ואולי מה שלעברו רצנו היה מעין תעלה ישנה לניקוז מים או משהו מעין זה. ניסינו למצות מעצמנו כל טיפת כוח כדי להגיע.
הרגשתי מעין משיכה בכתפיים, ונתקפתי חרדה כשהבנתי שרצועות הכתף של התיק שלי ניתקו, והתיק נפל ונשאר כמעט עשרה מטרים מאחוריי. עמדתי להסתובב כדי למהר ולאסוף אותו.
"לא! רוצי מהר למחסה, אני אביא אותו!" ג'ייקוב צעק לעברי, ומיד חזר אחורה ורץ לעבר התיק שלי. לא חשבתי ומיהרתי לעשות כמו שאמר לי, עושה את המעט שנשאר עד למחסה. כשהגעתי, לפני שהזדחלתי פנימה, הבטתי לעברו כדי לראות שהוא בסדר. הוא הרים את התיק במהירות והביט לעברי, הוא לא ראה את מה שאני ראיתי.
"ג'ייקוב!" צרחתי במלוא גרון כשזה הכה, וענן עשן שחור הפריד בינינו, מלווה בפיצוץ נוראי. הלטתי את פניי בניסיון להתגונן מהרוח הנוראה שאיימה להעיף אותי מהרגליים, ורק כמה שניות לאחר מכן הצלחתי להביט לעבר המקום בו עמד-
לא נותר שם דבר, לא התיק, ולא ג'ייקוב…
אותו הלילה בכיתי כפי שלא בכיתי מימיי. נשארתי בודדה באמצע השממה, ללא מזון וללא ציוד, וללא האדם שבו נתתי את כל תקוותיי…
את מה שקרה לאחר מכן איני זוכרת בדיוק. אני רק יודעת שהמשכתי הלאה, מעיירה לעיירה ומחבל ארץ לחבל ארץ, אוספת כל מה שיכולתי לקחת איתי כדי לשרוד. איכשהו, שרדתי.
☢ ☢ ☢
אני יושבת ומהרהרת בכל זאת מול המחשב שנמצא מולי, רק כמה דקות נותרו בטרם יצטרף גם הוא אל עולם המתים ששלח את ידו אל תוך עולמם של החיים כדי לאסוף את כל חסרי המזל שהגורל לא חס עליהם. אמנם בכדור הארץ של שנת 2112 למניינם החליטו רוב האנשים שהם מאמינים שככל הנראה אנו בני האדם ניניהם הרחוקים של איזה גזע קופים טיפש ופרימיטיבי, וכל היקום האדיר שסביבנו הוא תוצאה של מסת ענק שהתפוצצה בטעות או איזה גורם פיזיקלי עלום שפתאום החליט להיות יעיל. ובכל זאת, זה לא נראה לי סיבה טובה להיות שוות נפש עם זה שכל החיים הללו ירדו לטמיון בצורה כל כך נוראית.
אותי חינכו אחרת- תמיד האמנתי שיש מישהו שמשגיח עלינו, שיש סיבה לכל הדברים שקורים, שיש איזו תכלית לכל זה. אבל עם כל המוות והאבדון סביב, במה עוד נותר לי להאמין? למה כל זה יכול היה להוביל, מדוע זה קרה?
ובעודי מהרהרת במחשבות נוגות אלו הצלחתי סוף-סוף לעלות על משהו. מסתבר שהבניין בו אני נמצאת הוא מרכז רפואי שנחשב די גדול בזמן שעדיין עבד בו מישהו, אבל עכשיו כל שנשאר ממחלקות בית החולים ומהמעבדות הוא מבוך אינסופי של חדרים הרוסים ורחשים מצמררים בחלל הפנוי. אבל תוך כדי דפדוף בתוכניות של הבניין ומאגרי המידע שלו, גיליתי שתכולת מחסני הציוד אמורה להיות מלאה עדיין. קשה לי להבין כיצד הרשת של המקום עדיין פעילה, אבל זה לא הזמן לשאלות כאלו. אם אצליח לשים את ידי על חלק מהציוד והמזון שאולי נמצא כאן, יהיה לי מה שדרוש כדי להמשיך הלאה, לשרוד עוד כמה ימים…
ברגע שהגשם הארור הזה ייפסק כבר.
סגרתי את המחשב בעדינות, מקווה שאולי תישאר בו קצת אנרגיה אם אחשוב לבדוק עוד משהו. עם מעט האומץ והכוח שעוד נותרו לי התחלתי לרדת במדרגות לעבר המרתפים, שם אמורים היו להיות המחסנים. אוי… רק שהם לא יהיו נעולים…
אם הקומות העליונות של הבניין היו שוממות וגרמו לעורי לסמור, הרי שאלו שמתחת לאדמה היו גרועות עוד יותר- ריח של ריקבון וביוב שחדר לחדרים דרך הצינורות המפוצצים, אבק ולכלוך בכל מקום, ופה ושם סימנים שמעידים על ייעודו הקודם של המקום. מזרקים זרוקים, מיטות חולים שבורות, מסך חשמלי שהמשיך להראות את הפרסומות הטיפשיות של בית החולים שוב ושוב לקיר הריק,
דובון קטן וחמוד, עטוף אבק וקבור למחצה תחת הטיח, צעצוע בו השתמשו פעם כדי להרגיע ילדים קטנים שאושפזו שם…
רק עוד קצת אני אומרת לעצמי, מנסה להמשיך הלאה בעצימת עיניים. אומנם ראיתי בחודשים הללו מספיק זוועות לכל החיים האלו וגם בשביל העולם הבא, אבל כל דבר חדש פער לי חור בלב. תמיד הייתי רגשנית, ולראות את סבלם של אחרים או את מה שהעיד עליו תמיד גרם לי לרעוד.
ואז קרה דבר מוזר- אני זוכרת שעברתי במסדרון נטוש ומלוכלך, שהואר איכשהו על ידי פלורסנט שעמד כבר להיכבות. המדרגות למטה כבר היו מולי ונעתי לעברן הכי מהר שיכולתי, ופתאום שמעתי רעש חזק ופתאומי מתוך אחד החדרים הסמוכים, זה היה כמו רעם קטן, רעש כמו של…
ואז שמעתי קולות דיבור מהקיר הסמוך, ובלי לחשוב נצמדתי אל הדלת של החדר הקרוב.
היה שם מישהו.
"תפסיק כבר עם השטויות ש'ך, פז, אנחנו צריכים כל אחד מאלו!" נשמע קול זועם מצדה השני של דלת מתכת חלודה.
קול צחוק מופרע הגיב בתשובה. "מה נבהלת, הה, מלקי? קצת בלגן מסביב והעצבים ש'ך נהיו רופפים, הא?"
"די, פז! אתה יודע שהוא צודק, אתה לא יכול לדעת במי עוד ניתקל ברגע שנעזוב כבר את החור הזה. תירגע, בבקשה."
"סתמי כבר, טאמינה! אני לא מוכן שאיזו נקבה תגיד לי מה לעשות, שמעת? הכול בגללך, חתיכת-"
"מספיק!" נשמע פתאום קול אחר, חזק מהדהד.
עיניי נפערו באימה, הכרתי את הקול הזה.
"תביא את האקדח, פז." אמר הקול, והבחור שנקרא פז יילל כשנשמע פתאום קול חבטה. "אני המנהיג כאן, זוכר? אני לא מוכן שתתחיל להתנהג כמו איזה קוף משוגע שהזריקו לו משהו. עכשיו כבר מאוחר, אבל אמרתי לך שמחר אנחנו עוזבים את החור הזה ונעים מערבה. שם אמור לחכות ה-"
"היי, שמעתם את זה?" אמר פתאום זה שנקרא מלקי.
מה שהם שמעו היה אני, אחרי שמעדתי על אבן קטנה ליד דלת החדר. הייתי כל כך מלאת אימה ומצד שני מרותקת בסקרנות לשיחה, עד שלא שמתי לב על מה אני דורכת בנסיוני למצוא מקום טוב יותר להאזין. ניסיתי לעוף משם הכי מהר שרק יכולתי, אבל בטרם עשיתי שלושה צעדים מהוסים לעבר המדרגות, נפתחה פתאום הדלת מאחוריי.
אז, מאחורי הקיר, נחשפו מולי הפנים שכל כך חששתי לראות, עכשיו יותר מאי פעם. גבוה, שרירי, שערו בוער כאש וזקנו הקצר והמעוצב כמסכה של דם, הביט בי בזוג עיניים קטנות ומרושעות, וחיוך נתעב עלה על שפתיו.
זה היה אייסאו, מבריוניה הידועים לשמצה של העיר בה גדלתי. לא היה פשע נוער אחד שהבחור הזה לא עשה- שוד זקנות חסרות ישע, מכות רצח לנערים צעירים ממנו, תקיפת מורים, שמועות אומרות שהוא אנס מישהי פעם, אבל הצליח לכסות על עקבותיו בצורה יותר ממוצלחת.
אבל הגרוע מכל, אייסאו היה אחיו הבכור של ג'ייקוב, למרות שהם לא דמו אחד לשני בכלל. אף פעם לא הצלחתי להבין איך מפלצת כמוהו יכול להיות אחיו של מלאך מתוק כמו… כמו… דמעות עלו בעיניי רק בגלל המחשבות שהבריון המנוול הזה גרמו שיעלו בראשי.
"נו, נו! חבר'ה, בואו תראו מי כאן!" קרא אייסאו לאחרים, ואלו מיהרו לצאת החוצה. לא הכרתי אותם ביותר מאשר תיאורים כלליים, אבל ידעתי שהשלושה הללו- פז, מלקי וטאמינה היו החבורה הקרובה של אייסאו. לכל אחד מהם היה רקורד במשטרה, אם כי אף אחד מהם לא יכול היה להשתוות למנהיג שלהם.
"מ'נשמע רייצ'ל? ואללה אפילו בסיוטים הכי מגעילים לא חשבתי שאני אראה אותך שוב." אמר לי אייסאו בצליל קולו הדוחה. "תגידי, מה עם ליה? היא גם כאן באזור? אם כן, את חייבת להגיד לי איפה, יש כמה דברים שהייתי רוצה עדיין להגיד לה."
נתתי לו את המבט הכי עויין שרק יכולתי לגייס. ליה המסכנה, מכל הבנות בעיר היא סבלה הכי הרבה בגלל הבריון הזה שהפיץ עליה סיפורים בכל מקום פשוט כי הוא היה משוגע אחריה והיא לא הסכימה ללכת אחריו כמו כל כך הרבה מסכנות אחרות שהוא השתמש בהן ואחר כך זרק. "ברגעים אלה ליה נמצאת במרחק שנות אור מכאן, אייסאו. אני בטוחה שאין דבר שהיה יותר משמח אותה מלדעת שאתה תקוע כאן." אמרתי לו.
"אוו… מעניין לדעת מה היא חושבת על זה שגם את כאן." אמר, וגרם לי להתכווץ. "מה קרה, אבא'לה לא יכול היה לקחת גם אותך, או שהוא ראה בכל מה שקורה הזדמנות מצויינת להיפטר מהבת היותר-מעצבנת שלו? ואיפה אחי הקטן והמעופף, הה? מה, גם לו כבר נמאס ממך?"
זה פרץ אצלי איזה סכר. "שלא תעז לדבר על ג'ייקוב…" רעדתי בעודי מדברת. "אתה אפילו לא מגיע לקרסוליים שלו, הוא, הוא-"
טאמינה צעדה קדימה, ונתנה לי מבט זדוני. "ואוו, רייצ'ל המוצלחת והחסודה, אהבת נפשם של כל סגל המורים. מה תעשי עכשיו כשאין אף אחד להגן עלייך?"
"אני לא צריכה אף אחד שיגן עליי, בטח שלא "חברים" כמו שלך." עניתי לה בטון זועף, מודעת לכך שאני רק הולכת ומסתבכת, אבל יותר מדי כעסתי.
"שלא תעזי לדבר ככה לחברה ש'לי!" צעק עליי פז, מתעלם מהעובדה שהוא עמד להכות אותה בעצמו לפני רגע.
"צ…צ… לא יפה, רייצ'ל, ואני חשבתי שאבא שלך חינך אותך יותר טוב. נראה לי שלפני שאנחנו עוזבים את החור הזה כדאי שנלמד אותך לקח, שתדעי איך להתנהג." אמר אייסאו בזדון, והסתכל בחיוך בחבריו.
לא הייתי צריכה רמזים נוספים, לפגישה הזו היה רק המשך אפשרי אחד מרגע שהם ראו אותי, וידעתי שאני חייבת להימלט על נפשי. התחלתי לרוץ כמו מטורפת, אפילו לא הבטתי לאחור. זה היה טיפשי להמשיך הלאה, למטה, אבל הם חסמו לי את הדרך בחזרה.
ידעתי שהם דולקים אחריי כמו זאבי טרף, דמיינתי שאני חשה את נשימתם על עורפי, חשים לטרוף אותי חיה. שמעתי אותם צועקים מאחוריי, מקללים אותי ומכנים אותי בשמות, קולה הצווחני של טאמינה התעלה מעל כולם. דלת פח חסמה את דרכי, דחפתי אותה בכל הכוח ונכנסתי לחדר חשוך כמעט לגמרי, עמוס חפצים. השתדלתי בכל כוחי לפלס את דרכי ביניהם אל מה שיכול להיות ההמשך לקומות התחתונות.
מצאתי גרם מדרגות עקלתוני שהמשיך עוד ועוד מטה, ורצתי בו כאחוזת שד, מתפללת במילים אילמות שלא ישיגו אותי, שלא יגיעו אליי, אם כי לא ידעתי מה זה יעזור. מתחת לכל הירידה הזו חסמה אותי לבסוף דלת עגולה עשויה פלדה, שמעין גלגל ברזל חלוד נתלה עליה. מבוי סתום.
התחלתי לצרוח, וחבטתי על הדלת בידי הקטנה, למרות שידעתי שזה לא יעזור. איזה טירוף אמר לי שאולי יש מישהו בצד השני, שמישהו ישמע אותי. הסתובבתי לאחור רק כששמעתי את קולות הצחוק.
הם היו שם, מביטים בי ברחמים מזוייפים, מתקדמים לאיטם כשבידיהם אקדח, אלה, וסכינים. עיניו של אייסאו היו בגון השמיים בחוץ, עמדתי להתעלף…
☠ ☠ ☠
באותו רגע קרה הדבר שכל חובב סרטים היה צופה, אבל בחיים האמיתיים לעולם לא. ועדיין, גלגל הברזל מאחוריי סב על צירו בקול רעם נוראי, והרגשתי כאילו אני נופלת לאחור לתוך החלל שהיה שם. התעשתתי במהירות, ולפני שהבריונים הצליחו להבין מה קרה, הסתובבתי ונסתי פנימה. שמעתי יריית אקדח, ליבי החסיר פעימה, אבל הם החטיאו אותי, כנראה.
מה שמצאתי בפנים היה מוזר ביותר: זה היה אולם ענק, בצדדיו היו מכולות בגודל של בתים קטנים, והכול היה מואר על ידי פלורסנטים כחולים עמומים. לא שמתי לב להרבה בעודי רצה הלאה ומנסה למצוא מקום לתפוס בו מחסה, אבל כשראייתי התמקדה לרגע, הבנתי שאני לא לבד.
ילדים. היו שם עשרות מהם, יושבים על הרצפה האפורה, משחקים, מדברים, או אוכלים כל מיני דברים שאני לא יודעת מאין השיגו. חלקם היו די קטנים, חלקם גדולים יותר, והם הביטו בי בהפתעה מוחלטת.
הסתובבתי, וראיתי את אייסאו והבריונים שלו נעים לכתר אותי. נראה שהם לא שמו לב שכולנו היינו עכשיו מכותרים על ידי כל הילדים הללו. שהם כבר הספיקו לשים לב, הם נראו מוטרדים לרגע, אבל לא לאורך זמן.
"מי אתם?" שאל אותי אחד מהילדים- נער כבן ארבע עשרה, עם שיער בהיר ומתולתל, יפה כמו הזריחה.
הבריונים הסתכלו סביבם, מהוססים, לא בטוחים מה לעשות.
"עזרו לי בבקשה, הם רודפים אחריי." אמרתי לנער, אם כי לא הייתי בטוחה שזה יעזור.
אייסאו צעק משהו, ונראה שפז ומלקי די התלהבו מהרעיון, כי הם התחילו לנוע לעבר כמה מהילדים בנשק מונף. הוא עצמו התקרב אליי באגרופים שלופים, ולא נראה שהוא חושש מכל הילדים שהביטו בו בעיניים חשדניות.
הבריון האדום התקרב אליי כשמבט רצחני בעיניו, לא יכולתי עוד לברוח, התכנסתי לתוך עצמי.
ופתאום "עזוב אותה!" צעק הנער המתולתל, וקפץ לחצוץ ביני לבין הבריון, חוסם את מכת האגרוף ששברה כל כך הרבה עצמות של אחרים קודם לכן. אייסאו לא ידע איך לאכול את זה, אף אחד לא העז לעמוד מולו קודם.
הוא לא היה היחיד, שלושת האחרים נראו המומים לחלוטין כשתריסר ילדים אחרים, בגילו של המושיע שלי הסתערו עליהם, פראיים כמו חיות ואמיצים כמו נמרים. נער עם שיער כרעמת אריה הכריע ארצה את מלקי בזינוק מרשים, ואחד אחר הכשיל את פז בעודו מנסה לתפוס את חברו והפיל אותו לקרקע. טאמינה צרחה בבהלה ונמלטה כל עוד נפשה בה.
אייסאו והילד המתולתל נאבקו, אבל לא היה לילד הזה סיכוי מול הבריון האדמוני. אייסאו הפיל אותו לארץ, וכשמבט שטני בעיניו הניף את רגלו כדי לרוצץ את גולגולתו. צרחתי בבהלה, וניסיתי לחסום אותו בגופי.
הנער בעל רעמת האריה זינק עליו מאחור, וערער את שיווי משקלו, אייסאו התבלבל, ולא הבחין בילד אחר, בעל פנים אטומות, שהתקרב אליו עם אלה ענקית. כשהוא הבחין זה היה מאוחר מדי, כי הילד הזה הניף את הנשק בכוח כה רב עד שהוא העיף את ראשו של אייסאו מהמקום, גורם לו להתגלגל הרחק משם.
פניתי לצד כדי להקיא… אבל הייתי אסירת תודה, הם הצילו את חיי.
מהצד, שמעתי אותם מתלוצצים, "וואו, יופי של מכה, חושים."
הסתובבתי אליהם, מתנשמת, וראיתי אותם מתקבצים סביבי, מרותקים. כשבחנתי את כולם, הבנתי שכולם צעירים ממני, והנער שהגן עליי היה המבוגר בהם.
"מי את?" שאל אותי שוב.
"אני… קוראים לי רייצ'ל וייס. ואתם?"
הם הציגו את עצמם בפני: ג'וזף- הילד המתולתל, ג'ודה- בעל רעמת האריה, ואיתם גם רובן, סיימון, בנג'מין, והיו קטנים יותר- אפרם, מנסיס, מרי, טמרה, מוזס… ועוד- שבעים ילדים, לא פחות.
כששאלתי, אמרו לי שהם נמצאים שם מאז שהתחיל הכול, ההורים שלהם שמו אותם שם עם ציוד ומזון שהספיק לזמן רב, אם כי הם לא יודעים כמה זמן יוכלו עוד לשרוד. המבוגרים שבהם הלכו ולא חזרו, ויש להם בעיות משלהם- פחד, חשש בקרב הקטנים, מחלות, הם לא ידעו לאן ללכת. לא יכולתי שלא לחוש רחמים כלפי האמיצים הקטנים הללו, שלא יודעים מה באמת קורה בחוץ אבל היו נחושים להמשיך כל הזמן הזה. אחרי שבדקתי את מצבם הבנתי שבאמת לא יוכלו להמשיך כך לאורך זמן.
השתדלתי להיות איתם כמה ימים, לעזור להם היכן שהיה צריך. הם למדו להכיר אותי, ואני-אותם. הם היו חבורה מקסימה, והרגשתי שאני נקשרת אליהם יותר ויותר. ידעתי שבמוקדם או במאוחר אצטרך ללכת, אבל מה יהיה איתם? כשאמרתי להם לבסוף שאני חייבת לעזוב, אמר לי ג'וזף: "בואי איתנו, נגן עלייך, ואת תעזרי לנו למצוא את הדרך. יותר טוב יחד."
חששתי מזה קצת, לא ידעתי איך אוכל להיות אחראית על כל כך הרבה ילדים, אבל מה ששבר אותי היה מרי הקטנה שנעצה בי את עיניה הגדולות, הכחולות: "תהיי אמא שלנו?" שאלה אותי בשיא התמימות.
ואני, בטיפשותי, הנהנתי.
עזבנו את המחסן עם כל מה שיכולנו לשאת, וזזנו ללא מטרה אל מרכז העיר, מקווים שנוכל למצוא שם משהו שיעזור לנו. יום אחד לאחר מכן מצאנו את עצמנו במרכז רחבה גדולה במרכז העיר. זה היה כמו עיגול ענקי שנבנה ללא תכלית ברורה, ולא ידענו כיצד להתייחס לזה. ג'וזף וחבריו הציעו שהם יבדקו את השטח בטרם נתקדם…
ופתאום נשמע רעם נוראי, והקרקע מתחתנו נבקעה בצורת איקס. מתוכה בקע משהו שנראה כציפור מתכת ענקית, בגודל בית קטן, ולאחר שנסגר החור, הבחנתי שזו חללית אמיתית, מהסוג המתקדם ביותר, מוכנת לתזוזה, אורות והכול. הבטנו בתופעה הזו בעיניים פעורות, מייחלים לדעת מאין הגיעה.
דלת חשמלית נפתחה, ומתוכה יצא בחור לבוש חליפת טייסים חדשה, פניו מוכרות לי כל כך שרציתי לצרוח את נשמתי…
"ג'ייקוב!!!" צעקתי, ורצתי לעברו, המומה כולי.
הוא חייך לעברי, וקרץ. "חשבתי שהצלחתי להבחין בך מתוך המעבדה, הסורקים הללו ממש יעילים." אמר.
"ג'ייקוב, איך… מאיפה-"
"זה לא משנה עכשיו… הצלחתי, רייצ'ל! ידעתי שכאן אמצא את כלי הטיס שהמדען המפורסם נח ארק החביא לעת צורך. הוא כבר לא זקוק לו, אבל הוא יכול להביא את שנינו למקום מבטחים."
"ג'ייקוב…" לא ידעתי אפילו איך להתחיל לספר לו מה אני מרגישה. ברגעים אלו, כשאני יודעת שכל הזמן הזה הוא שרד, ומצא את הדרך לברוח מכאן, והופיע בדיוק בזמן כדי לקחת אותי איתו… אף מילה לא תוכל לתאר כמה אהבתי והערצתי אותו באותו רגע. כן, הגיע הזמן שייגמר הסיוט הזה, ושנינו נלך מכאן, בטוחים, ביחד…
אבל לא הייתי צריכה שילחשו באוזני כדי שאסתובב לאחור, ואראה שם את הילדים מביטים בי בעיניים גדולות, אילמות.
הם היו בעולם האכזר עכשיו, לבדם. אני הייתי המנהיגה שלהם, הם בטחו בי, הם חשבו שאני יכולה לחלץ אותם מהמצר. מה יכולים היו לעשות בלעדיי?
"נוכל… נוכל לקחת אותם איתנו?" שאלתי את ג'ייקוב.
הוא הביט לעברם לרגע, ועיווה את פניו. "השתגעת, רייץ'? בחיים אין לנו מקום לכולם. לא, זה רק אנחנו. הם נראים לי חבורה הגונה למדי, הם יצליחו לשרוד, לא?"
"אבל…" הבטתי שוב בילדים, שעדיין לא אמרו מילה. הכרתי אותם כל כך מעט זמן, אבל כבר ידעתי שאיני יכולה לנטוש אותם. בתוך כל אישה יש חוש אמהי שגורם לה להגן על אלו שאותם היא רואה כשלה בכל הכוח שהיא יכולה לגייס, ואף יותר. הם היו הילדים שלי עכשיו, הצאן התמים שלי, ואני הייתי הרועה, האמא.
"אין לנו עוד הרבה זמן." אמר לי ברצינות תהומית. "מנוע השיגור של החללית הזו כבר לא מה שהיה, ועוד מעט כבר לא אוכל להביא אותנו מחוץ לאטמוספירה. מהר, רייץ', הביאי את מה ש-"
"לא." אמרתי לא, והנדתי בראשי בעצב עמוק כמו האוקיינוס. "אני לא יכולה, ג'ייקוב, הילדים הללו זקוקים לי. הם עדיין קטנים ולא מבינים את העולם שבחוץ כמוני, אני צריכה להישאר ולדאוג להם."
"אבל רייצ'ל… את רק בת 18, מה את תוכלי לעשות בשבילם?" שאל אותי בתסכול.
"הרבה מאוד." עניתי בכל כוח הרצון שהצלחתי לגייס. "אייזאק אמר לי פעם שהעולם הזה נחרב כי היינו טיפשים, גאוותנים, ורדפנו אחרי הכוח והתשוקות שלנו ללא אחריות. מה יקרה עכשיו בגנימד? האנושות תתחיל מחדש, ותגיע לאותו מצב שוב. אנחנו חייבים לתקן את מה שהרסנו כאן, זו לא חוכמה לזרוק את מה שפגום ולקחת חדש, צריך לתקן את מה שיש. אולי נצליח לשרוד, אולי יש לכדור הארץ סיכוי, ונוכל להקים חברה על ערכים אחרים, עם מערכת בלמים ותורת מוסר אמיתית. אולי הפעם ישמעו לנו…"
"רייצ'ל…" לא היה בפיו מה לומר. האמת היא שאת חלק מכל זה הוא אמר לי בעצמו פעם, ועכשיו פנו אמונותיו נגדו. ג'ייקוב היה גאון מופלא, אבל הוא לא יכול היה להשתוות אליי בכוחה של הרוח. "את צודקת."
ואז הוא התקרב אליי, ובעיניים עצומות נשק לי על המצח. הייתי המומה, הוא מעולם לא עשה זאת לפני כן. כשהתאוששתי מההלם, ראיתי שהוא בוכה כתינוק. גם אני בכיתי, וכך עשו גם כל הילדים שסביבנו, כמו מקהלה אנושית אחת המתחננת לרחמים לפני מישהו עלום ובלתי מוסבר.
ואז הוא הלך. החללית שאגה ונעלמה לעבר הרקיע בהבזקים זהובים-אדומים, נעלמת כמו כוכב. נופפתי לעברה בשארית כוחותיי, דמעות בעיניי.
הבטתי בילדים שלי, מבינה בתוך רגע שבהחלטה הזו הפכתי למשהו אחר. כבר לא הייתי אותה רייצ'ל ילדת העיר, נעשיתי לאם, למנהיגה, למובילה. במעשה האחרון שלי הפכתי להיות כמו אמי הקדומה. גיליתי מי אני באמת…
אני רחל, והילדים הללו, שעכשיו שמותיהם יוסף, יהודה, ראובן, שמעון, בנימין, אפרים, מנשה, מרים, תמר, משה… וכל השאר. כולם שלי, ובשבילם אבכה ימים ולילות, ואתן כל טיפת כוח כדי למצוא להם עולם טוב יותר.
יום אחד אולי הם יחזרו להציל אותנו, אחינו בני האדם. יש לי אמונה בהירה שבסוף נצליח, ואנחנו לא לבד. אולי יום אחד יחזור גם ג'ייקוב לחפש אותי, ואיתו צי של חלליות כדי לקחת אותנו, או כדי לשקם את הכדור.
יום אחד, אולי יעקב יחזור אליי.