32. משוואה בלי פתרון

זאת מעשייה שהמצאתי בשבילך. מתוארים פה דברים בלתי אפשריים, שמנוגדים להגיון הבריא ולחוקי המדע. אני יודע שאת מעדיפה סיפורים יותר מציאותיים ורוצה להיות הוגן איתך. אני לא רוצה שנגיע למצב שבו קראת פסקה מהסיפור ואת אומרת, "לעזאזל, אין פה שום דבר מציאותי! הכול מומצא, הכול מצוץ מהאצבע, ואפילו הפּסקה הראשונה שקראתי הייתה בזבוז של זמן יקר! הייתי יכולה להכין פירה, לצחצח שיניים, להתלבש ולצאת לבלות במקום לקרוא אותה!" לא, אני לא רוצה שנגיע למצב כזה ולכן, עוד לפני שהפּסקה הראשונה נגמרת, נותן לך את האפשרות להפסיק לכלות את זמנך. כי אכפת לי ממך. אני רוצה שתהיי שבעת רצון וכנראה שאני אוהב אותך.
אם בכל זאת החלטת להישאר אני מבטיח לך שלושה דברים. קודם כל, השתדלתי שיהיה לך מעניין. אני יודע שאת אוהבת סצנות סקס ובסיפור הזה יש לפחות שתיים כאלה. זה מכובד מאוד לסיפור קצר. דבר שני, יש בסיפור הזה מוסר השכל. עשיתי את זה בשבילך, בניגוד מוחלט לאופנה הרווחת שבה אוסרים על הכותב "לכתוב את דעתו, כי המחבר אמור לתאר את הסיטואציה בצורה אובייקטיבית, כדי שהקורא יגיע למסקנות בכוחות עצמו." אבל הקורא תמיד יכול להסיק מסקנות בכוחות עצמו! גם כשמאכילים אותו בכפית. אני אגיד לך יותר מזה, אני לא מעוניין בקוראים שלא מסוגלים להסיק מסקנות בעצמם, ובלאו הכי כתבתי את הסיפור בשבילך, מה שאומר שלא תסכימי עם המסקנה שלי ונוכל להתווכח שעות מי צודק. דבר שלישי ואחרון, למרות הכול, יש בסיפור הזה קמצוץ של אמת.

1. התחלה והדמות הראשית.
אור, גיבור הסיפור שלנו, התפרנס מתרגול באוניברסיטה ושיעורים פרטיים. הבוקר הסיע את חברה שלו לעבודה ולאחר מכן קנה לה ערכת איפור, מתנה ליום הולדת. לפני שנכנס הביתה עצר כדי להאכיל חתול מסורס.

2. מה העסיק את אור.
התזה שלו עסקה באירוע משונה, שהתרחש עם פלישת הנאצים לברית-המועצות ותואר ביומנו של תושב עיירה אוקראינית. כותב הרשימה, שתפקד בין השאר גם כעורך של מקומון דל אמצעים, סיפר על היום בו ראו ממגדל המים את כתם המדים על פני השדות המוריקים. המועצה המקומית התכנסה והגיעה להחלטה, שהוא מכנה שפלה ואופיינית, לקבל את פני הכובשים בדגלים לבנים ולהזמין את החיילים להתארח בבתי התושבים. כדי למצוא חן בעיני הנאצים הם אספו את יהודי העיירה וכלאו אותם במבנה עץ ששימש לפני כן כאורווה. כשלושים יהודים הצטופפו בבניין ושרשרת עבה הקיפה אותו כחגורה. כשהגרמנים נכנסו לעיירה ראש המועצה נשא דברים חגיגיים ופתח בטקס את האורווה רק כדי לגלות שהיא ריקה. עקבות היהודים לא נראו על הנתיב הרחב הסלול ולא על השבילים המתפצלים מהעיירה. הם לא התחבאו ביער הסמוך ולא חצו את מימיו הגועשים של הנהר, שסובב את גלגל טחנת הקמח. התושבים התרוצצו כל הלילה, לפידים ופנסים בידיהם, נגררים אחרי נביחות רעבות של כלבים, אך גם למחרת לא מצאו איש מהיהודים. ראש המועצה השתכר וגמגם. הקצין המאוכזב ירה בו כדי שישתוק. חשבון אישי היה לעיתונאי עם ראש המועצה הבוגדני והוא הקדיש למותו כמות נכבדה של שורות ססגוניות.
הסיפור התגלה במקרה בתחילת שנות האלפיים. האקדמיה התעלמה ממנו, פרט לחוקר אחד, שראה בו קוריוז משעשע ואמר, שגם אחרי עשרות שנים בהן היומן ינק אבק בארכיון, אפשר להריח מדפיו את אדי האלכוהול שנשף מחברו.
אור התאהב בסיפור ולאחר חקירה ראשונית גילה עובדות שאימתו חלקית את המעשייה. על בסיס המקרה ניסח את הצעת המחקר שלו, "יהודים נעלמים, משוואה בלי פתרון".
זה היה הדוקטורט הכי סקסי שמישהו הגה בשנים האחרונות בנושא השואה, אבל אור נקלע למבוי סתום. הוא טס לאוקראינה, נשם טחב תת-קרקעי של מאגרי תיעוד, עינה את עיניו במאות מיקרופילמים והתעקש למצוא הסבר להיעלמות. עם הזמן הפך לדוקטורנט טיפוסי, תקוע, בלי תקווה לומר דבר מה משמעותי, ורצונו היחיד לצאת מהמבוך בו נלכד.

3. בעיות אישיוֹת.
נוסף לתסכול שגרמה לו התזה אור התמודד עם בעיה בחייו האישיים. גם שם לא נראה פתרון באופק.
וזו הבעיה. מגיל שש-עשרה אור יצא עם בנות ותמיד בחר נשים מטופחות ונאות. הוא לא הזמין מישהי פחות ממהממת לסרט או מסיבה, ולא הסכים להביא מישהי פחות מזוהרת לארוחות אצל אמו. הוא סירב להתפשר על גובה, משקל או סגנון לבוש. "זו זכותי," נהג לענות לאלה שהאשימו אותו ברדידות, "זה מה שאני רוצה."
הוא יצא עם שחקניות ודוגמניות ואפילו עם בחורה שזכתה בתואר מלכת החן של אשדוד, אבל נפרד מכולן. מערכות היחסים מתו והשאירו מעט זיכרונות. זה לא נבע ממחסור שכלי או רוחני. חלק מהבנות היו מאוד חכמות. מלכת החן של אשדוד, למשל, הביסה אותו בשחמט.
מה שכרסם והרס את קשריו הרומנטיים של אור היה השעמום שהוא חש בעת קיום יחסי מין. הוא נזקק לכל משאבי הדמיון שלו כדי להיכנס איתן למיטה ותמיד איבד עניין אחרי שלוש ארבע פעמים.

4. אור פוגש את צליל.
צליל הייתה האישה ששינתה את חייו. יום אחד נכנסה באיחור לשיעור על תנועת ההשכלה. היא רצתה לשבת בשורה הראשונה, הסתובבה, חיפשה מקום, הפילה באחוריה מחברות ועטים ועוררה מהומה כה גדולה שאור הפסיק להרצות והמתין שהיא תסתדר. אחר כך שאל לשמה וסימן אותה בטבלת הנוכחות. טיפת זיעה גלשה על מצחה כשענתה לו. בחורה נמוכה, כתפיים צרות, חזה קטן ואגן רחב. תספורת מיושנת ומשקפיים, כמובן. לפי מראה הגבות המרוטות מבלה זמן רב מול המראה אך הנתונים הטבעיים מגבילים אותה. אף ארוך מדי, פה חושני וגדול מדי, מנה בראשו במהירות. כל כולה עלבון לאסתטיקה וטעם טוב.
בהמשך הסמסטר אור ניסה להתעלם מקיומה כאילו שהיא לא יושבת מולו ולא שואלת בתדירות של עשר דקות שאלות מטופשות להחריד. היא עקבה אחריו בדריכות חתולית, הפנתה את ראשה בהתאם לכיוון בו זז, התאמצה לצחוק מהבדיחות שסיפר, ולפעמים פשוט השעינה את סנטרה על שורש כף היד והביטה בו כאילו דמיינה אותו בתפאורה שונה ובגדים אחרים. לעיתים נתקפה בולמוס כתיבה ושרבטה במהירות במחברתה גם כשלא היה בכך צורך. זה גרם לאור להסמיק. משום מה הרגיש שהיא כותבת עליו או בהשראתו.
הוריה דחפו אותה ללמוד, כך שגם בתם תתלה תעודה על הקיר. בחורה שנופלת לחוג להיסטוריה כברירת מחדל. נטולת כשרונות ולא מספיק נבונה, הולכת ללמוד משהו ולא משנה מה, העיקר שדרישות הסף נמוכות ומקבלים אותה. מילא חשיבתה החלשה, גם יכולתה לשנן עובדות ותאריכים שאפה לאפס. אור חשב שהיא תצטרך הרבה מזל כדי לתפוס לעצמה בעל עד לסיום השנה השלישית ולקבל משרת הוראה בבית-ספר יסודי.

5. השינוי בחייו של אור.
פעם אחת כששתה קפה בחצר הקפטריה היא אזרה אומץ, התיישבה לידו ושאלה על תופעת ההתבוללות. "אני פשוט לא מבינה אותה," התלוננה. הוא ניסה להסביר והיא בהתה בו וחזרה שוב ושוב על השאלה, שבכל חזרה נראתה עמוקה וקשה יותר. צליל הסתכלה על פיו כאילו רצתה לבלוע את המילים שברחו משם ופתאום הניחה את כף ידה הרכה והחמה על ירכו מתחת לשולחן. "אני מצטערת, אני לא מבינה," אמרה לו. אור שתק וקיווה שהליטוף לא ייפסק.
סביבם הכול המשיכו בשגרה. לגמו קפה מתוך כוסות קרטון גדולות, לעסו עוגות שוקולד ודיברו. בחורה יפה התקררה מול מאוורר גדול. הרוח הניפה את שיערה המתולתל הארוך והזהוב כך שהיה מקביל לאדמה. התור אל הקופה התפתל כמו נחש שרוצה להתחבא מהשמש. ספסל הנדנדה חרק, מישהו צחק. ידה של צליל עצרה ליד הרוכסן ומיששה את הבד מעל מפשעתו. לחות כיסתה את עיניה כמו טל. אור נזכר במצביא שניצח בכל הקרבות אבל הובס במלחמה. צליל אמרה שהשותפה שלה נסעה. אור כעס שהאישה הזאת כל כך בטוחה בעצמה ויודעת כבר שהוא שלה. הוא לא רצה שיראו אותם יחד במגורי סטודנטים. "נלך לדירה שלי," אמר. הוא המתין כמה דקות כדי לא להביך את עצמו, אחר כך קם מהשולחן וצעד במהירות, תמיד כמה מטרים לפניה, שלא יחשדו שהם ביחד.
בביתו הפעיל מזגן והגיף את התריסים. פסים דקים של אור בחלונות. צליל ישבה על ברכיו כשפניה אליו ונישקה את צווארו. הנשימות שלה כה קרובות לאוזניו סחררו אותו. הם זחלו למיטה, הסתתרו מתחת לשמיכה דקה והפשיטו זה את זו. הם התנשקו בלי הפסקה ואור כמעט איבד את הכרתו. צליל צבטה אותו ונשכה בכתפו. הבהלה והכאב החזירו אותו לרגע קצר למציאות, רק כדי שישקע שוב בְּבִּיצָת העונג. ערפל הקיף אותו ואור עבר למקום אחר שלא קיים על כדור הארץ. מקום שאין לתאר במילים.
לעיתים, לפני השינה, כשאור האזין למוסיקה במצב של חצי חלום, היא הפכה למוחשית. הוא נגע בתווים, טעם כל אחד מהם בנפרד, פסע בביטחון אחרי המנגינה בין המבנים ההרמוניים כמו ילד בגן משחקים שהוא מכיר בעל-פה. היצירה הכי מורכבת בעולם הפכה לפשוטה וברורה, כאילו הוא עצמו הלחין אותה. ככה בדיוק הרגיש עכשיו עם צליל, רק טוב יותר, כי במוסיקה החוויה מסתיימת במהרה. או שנרדמים לגמרי וצוללים לתהום שלא שומעים ממנה דבר, או שמתעוררים ומגלים שהתווים חזרו לתחפושת הארצית שלהם, וכבר לא מובן מה כל כך מיוחד בהם. ואילו החוויה במיטה נמשכה ונמשכה. בהתחלה הפריד בין חבטות הגוף עד שהן הפכו למטושטשות ולבסוף התאחדו לתנועה בלתי פוסקת. אחר כך עבר למין עלפון ושקע בשינה נעימה ונטולת חלומות.
הוא הקיץ בקלות, כאילו רק עכשיו נרדם. השעון אמר שש בערב, בעוד שצליל פגשה אותו קצת אחרי עשר בבוקר. שניהם פספסו את השיעור.
היא שכבה בעיניים פקוחות. "הסתכלתי עליך בזמן שישנת," אמרה לו. "היא מתאהבת בי," חשב אור, "זה רע מאוד, הדבר האחרון שאני צריך." הוא אמר שהיה נהדר והגיע הזמן ללכת הביתה, שהם לא יפגשו יותר כי זה יפגע בלימודים שלה ובקריירה שלו. אור צפה בה לובשת את מכנסיה, מותחת אותם ומזיזה את האגן ימינה ושמאלה. הוא העביר יד בשיערה ונישק אותה בחיפזון על המצח.
החשק העיר אותו לפני הזריחה. הוא רצה אותה ונאבק בעצמו כדי לא להתקשר אליה מיד. מעולם לא שיער שמתחבאת בו תשוקה עצומה כל כך. גופו רעד ורק אחרי מקלחת ארוכה וקרה הוא נרגע.

6. אור ניסה להיפטר ממנה אבל צליל השתלטה על חייו.
כעבור חודש וחצי אמרה שהיא בהריון. אור נשך את שפתיו וחייך במרירות. כמה צפוי, הוא התכונן לזה נפשית. להפתעתו היא הסכימה להפלה. הוא הבטיח לשלם, ללכת איתה לרופא ולהישאר לצדה עד שהכול ייגמר.
אחרי ההפלה אור נתן לה שבעים במבחן בו הגיע לה להיכשל והתמקד בבחורה חדשה, עם תווי פנים עדינים ועקבות נמשים. עולה מארה"ב וחוזרת בתשובה, צעירה ממנו בעשר שנים, בעלת כוונות רציניות בכל הנוגע לדת, אזרחות, משפחה ומסורת.
הגבריות שלו התעוררה בזכות צליל ולא נתנה לו מנוח. הוא הגה והוציא לפועל תוכנית שכל תכליתה לשכב עם החברה החדשה, ששמרה על עצמה לחתונה ולכן הפכה למטרה עוד יותר מגרה ונחשקת. המחיר, בכל בוקר שישי נסיעה מורטת עצבים באוטובוס ממוגן וסוף-שבוע איתה ועם קרוביה בגוש עציון.
אחרי אינסוף רמיזות, לחישות, הצעות ונגיעות חטופות היא הסכימה לשכב איתו וכמעט ואיבדה את בתוליה על המושב האחורי של המכונית של דוד שלה. זה הלך מצוין עד הרגע בו הבטן שלה נצמדה לשלו בתנוחה עקומה וכואבת, עם רגליים מקופלות מחוסר מקום. געגוע מוזר שיתק לפתע את גופו וצרב בגרונו. אור תיאר איך הוא נראה מהצד, חש בחילה ואמר, "את צודקת, צריך לשמור על הבתולים לחתונה." הבחורה בכתה והתלוננה שבלאו הכי הטוהר הנפשי אבד לה ועכשיו כבר אין טעם לחפש פה בעל. היא עזבה את ישראל בלי לומר מילה לקרובים מגוש עציון.
הסערה הנפשית השכיחה מלבו את צליל עד שיום אחד ראה אותה יושבת על מדרגות הכניסה לביתו, ואותה הבעת ביטחון על פניה, אומרת אין סיכוי שתגרש אותי. צליל השמינה, לבשה בגדים לא מחמיאים, שילבה את ידה בידו וסיפרה בקול רם על הגברים שחיזרו אחריה מאז ההפלה אך ורק כדי להשכיב אותה. אור ניסה להתנתק וביקש שתנמיך את קולה. היא נשפה בחום על פניו, נגעה בגופו ואמרה שלא יפחד, היא לוקחת גלולות. כשעלו לדירתו החוויה הנהדרת מהמפגש הקודם חזרה על עצמה.
התזה נזנחה וצליל השתלטה על חייו. רוב הלילות ישנה בביתו. בבקרים הסיע אותה ללימודים או עבודה, עוצר תמיד רחוק מהשער. בערבים יצא איתה למקומות שמכריו אינם מרבים לפקוד וחש מבוכה כשמישהו זיהה אותו וניגש ללחוץ יד. הוא סירב להכיר את הוריה ודחה את היכרותה עם הוריו. כל יום אמר לה שצריכים להיפרד, אבל האיום רק השביח את המין וקשר אותו חזק יותר אליה. כשנשאר לבדו, התגעגע וחשב על סבלנותה, על כך שמעולם לא פגש אישה שאהבה אותו כמוה, ועל כך שאהבתה מוסיפה לה חוכמה ומחדדת את חושיה. מצדו ידע שמדובר בהתמכרות, מזיקה ואנוכית ככל התמכרות אחרת.

7. החתול שקם לתחייה.
נחזור אל אותו בוקר בו התחלנו את הסיפור. אור הסיע את צליל לעבודה ולאחר מכן קנה לה ערכת איפור, מתנה ליום הולדת. לפני שנכנס הביתה השתהה כדי להאכיל חתול שאוזנו נקצצה, סימן לכך שעבר סירוס. חצי מפרצופו שחור ושאר פרוותו לבנה ומלוכלכת כמו מברשת מטאטא ישן. גופו תפח כאילו ספג לתוכו את ימי חייו הרבים ואינספור מראות של רחובות בהם התהלך, ישן, התקוטט עם בני-מינו וברח מכלבים.
אור הוציא חצי כריך מתיקו ופורר את הלחם על מדרגות המבוא לבניין בו התגורר. בתנועות אציליות ואיטיות, ניגש אליו החתול, אסף בפיו את החתיכות ממגש האבן החמה ולעס אותן. חוטי שפמו עלו וירדו. פרצופו העגול, חוטמו הפחוס ועיניו הצרות הזכירו קיסר סיני. הוא לא חשש מאור ואחרי שׁשׂבע נצמד לרגלו של האדם, השתפשף בנעליו והצליף בו בזנבו המרופט לאות ידידות ותודה.
שתי המלוות האפלטוניות שלו, חתולות צעירות ורזות, גופן הגמיש בפסים אפורים ושחורים, התנהגו בחשדנות ושמרו מרחק. הן המתינו שאור ילך כדי לקחת את מנת הטונה שלהן. הראשונה עמדה למרגלות פח צהוב, ראשה פונה בזווית לא-אנושית. השנייה זקפה את זנבה ונברה באשפה. הזכר המסורס שידר נינוחות ושלווה ועורר את קנאתו של אור.
בנקודה רחוקה למעלה, על הכביש היורד לאורך השכונה, הופיעה חיפושית כחולה. החתול המסורס יצא מהחצר, חצה נתיב אחד ועמד על רצועת ההפרדה בצלו של דקל. המכונית התקרבה, טרטור המנוע גבר והחתול ירד באדישות אל הנתיב השני. נהג החיפושית לא הספיק לבלום.
קול חבטה אטומה, הפגוש פגע בחיה, רגלי החתול כשלו, גופו החליק על האספלט וצייר פס אדום.
החיפושית עצרה ומתוכה קפץ, במרץ בלתי רגיל, זקן רזה בחולצת משבצות ושלייקס. הוא האריך את שיבתו בצדי ראשו, לכסות על הקרחת, ואניצי השיער התרוממו בגלל הרוח והריצה. הזקן לא הבחין באור. הוא פשט את חולצתו ונשאר בגופיה. ראשו של החתול דימם. הזקן אסף את הגופה מהכביש בחולצה כמו באלונקה, השכיב את החתול על המדרכה, כרע לידו והצמיד לגרונו שתי אצבעות, לבדוק דופק. החתול נראה מת.
מה שהתרחש לאחר מכן הדהים את אור. הזקן הניח את כפות ידיו על החתול ומלמל חרישית. רעידות עברו בגופו. תדירותן עלתה עד שהוא פרכס כמו מוכה חשמל. זה נמשך כשתי דקות ואחריהן הזקן נשכב על המדרכה באפיסת כוחות. החתול, לעומת זאת, עמד על רגליו וכעת נראה שלם ובריא.
אור מיהר אל הזקן. האיש השתנה באופן קיצוני. הוא נראה כמו מישהו ששאבו ממנו את נשמתו, שוכב בתנוחה לא טבעית וכפופה כאילו שצמחה לו גיבנת בין רגע. הרעידות דעכו בהדרגה. הוא ביקש מאור שייקח אותו הביתה. לא אמבולנס, אין צורך, רק שיושיב אותו בחיפושית וינהג במקומו. הוא גר בקרבת מקום, חמש דקות נסיעה.
אור זרק את חפציו לחיפושית, עזר לזקן להתרומם, הושיב אותו במושב סמוך לנהג ונסע לכתובת שהאיש אמר. הוא עדיין לא יכול להאמין שהחתול קם לתחייה. אולי הפגיעה הייתה קלה.
"קוראים לי דוב," אמר הזקן, כשעצרו ליד ביתו. "אני מודה לך על העזרה. אתה יכול ללכת. פה אני גר, קומה ארבע." אור הכיר את הבניין וידע שאין בו מעלית. "אל תדאג," אמר הזקן, "אני בסדר, חולשה זמנית. תן לי לנוח כמה דקות." אור התעקש לעזור לו לעלות במדרגות. ביד אחת אחז במעקה ובשנייה תמך בזקן. העלייה עייפה את שניהם, הם הזיעו ונשמו בכבדות. על דלת הדירה נכתב, 'דוב שפינוזה'.
"אני חייב לשאול אותך משהו," אמר אור. "החתול שדרסת, החתול המסורס, הוא היה מת, נכון? ועכשיו הוא חי."
הזקן הביט בו, התלבטות התרוצצה בעיניו ועוררה אותן לחיים, הכחול הדהוי התבהר עד לצבע של שמיים. "לא רק שהוא חי," חייך דוב שפינוזה אחרי שתיקתו הארוכה, "הוא כבר לא מסורס."
"מה קרה שם? אתה יכול להסביר לי?"
"תישבע בכל היקר לך, שלא תספר לאף אחד!"
אור נשבע, דוב פתח את הדלת והם נכנסו לדירה אפלולית שעמד בה ריח של תרופות.

8. סיפורו של דוב.
זה סיפור חייו של דוב שפינוזה. אור ליקט את העובדות כמו חתיכות פאזל מהשיחות ביניהם, וכאן הן ערוכות על-פי סדרן הכרונולוגי.
מִישָׁה שְׁפָּנוֹב נולד בשנת עשרים ושלוש באודסה. הוריו תלו בו תקוות גדולות וניסו להפוך אותו לכנר, מתמטיקאי, צייר, מהנדס, רופא, ספורטאי ומשורר, אך לשווא. הוא נותר אדיש, כמו עץ שעומד מול רוחות עד שהן פוסקות. באמצע שנות השלושים התוודע לחכמת הקבלה ותורת הנסתר. הנער שקע בלימודים והתגלה כעילוי. התלמיד המבריק עקף את מוריו והעדיף לא לשתף אותם בהישגיו, כדי לא לעורר קנאה בצדיקים. הוא ידע, במצב רוחני מרומם ונדיר, לעזוב את העולם הגשמי ולעבור לממד אחר.
כשהנאצים התחילו להשתולל באירופה מישה החליט להעלים את עצמו. הוא שהה בממד המקביל מיוני ארבעים ואחת עד יולי ארבעים וחמש. ליתר בטחון המתין חודשיים לאחר הכרזת הניצחון במאי.
מצאו אותו ללא הכרה על חוף הים השחור, סמוך לעיר הולדתו. היעלמותו הארוכה דרשה ריכוז נפשי גבוה וסחטה את כוחותיו. הוא נראה כה תשוש וכחוש שכולם חשבו כי עבר עינויים בגטו. מישה שיקם את עצמו, התחתן עם גויה ובתחילת שנות החמישים, בעידוד אשתו, עלה לארץ, ושינה את שמו לדוב שפינוזה.
יכולתו הפלאית נשחקה בגלל מאמץ יתר. דוב ניסה אותה בהזדמנויות שונות אך לרוב בלי הצלחה. בביתו גרם להפסקות חשמל, שקיות חלב שנקרעו, גרביים ותחתונים שהלכו לאיבוד ודלתות שנפלו מציריהן. במשרד, הוא מצא עבודה במס-הכנסה, גרם למחיקת נתונים והתנדפות של דו"חות חשובים.
בכל פעם שהפעיל את כוחותיו המערכת החיסונית שלו נחלשה והוא נדבק בוירוסים ובמחלות שהסתובבו לידו. אשתו מרינה, שנקראה עתה מרים, היחידה שידעה על כך, ביקשה שישמור על עצמו למקרים מיוחדים. הם נזקקו לניסים כאלה כדי להוליד את שני ילדיהם ובשתי הפעמים זו הייתה הצלחה.
דוב המשיך לעשות ניסים קטנים בסתר. הוא לא התאפק כשהילדה שלו קדחה מחום ובנו הבכור עבר תקופת התבגרות אלימה. הוא גילה שהיכולת שלו יעילה כשטיפל בחיות רחוב, כמו כלבים וחתולים וכמובן שילם את המחיר בבריאותו. הוא חלה מחדש בכל מחלות הילדוּת כמו חזרת, עבר פעמיים ניתוח להסרת התוספתן (הרופאים לא ידעו להסביר את התופעה), סבל משפעת, בחילות וצהבת וכשחזר ערב אחד מעבודתו עם הרפס עורר את זעמה של אשתו, גורש לשבוע מהבית וקיבל חנינה אחרי שנשבע בכל היקר לו להפסיק להטריד את המלאכים והשדים שעזרו לו, או הרסו לו. "לא שווה להדביק אותי ואת הילדים," אמרה אשתו, "או להיכנס למיון בגלל חתול." דוב לא טיפל בחיות רחוב מאותו רגע למשך שלושים שנה עד ששורת אסונות פקדה את משפחתו.
בנו, שהגשים את השאיפות המשפחתיות הישנות בספורט וזכה בתחרויות שחייה, התגייס ליחידה קרבית, חמק מידיו של המוות לפחות שלוש פעמים והשתחרר בשלום. זמן קצר אחרי השחרור נקלע לתאונת דרכים קטלנית.
בתו, מוסיקאית מוכשרת, נתנה להוריה טעם להמשיך לחיות. בגיל עשרים וחמש נסעה לארצות הברית ובמשך שנה וחצי שלחה להם מכתבים נלהבים, בהם סיפרה שהיא מוקפת מחזרים וחברים, שלא חסר לה דבר, היא לומדת ומופיעה ומרגישה נהדר. בשיחות הטלפון נשמעה רעננה ושמחה, ותמיד מיהרה לסיים כי איחרה לאיזה מקום או פגישה. לפתע הפסיקה לכתוב ולהתקשר. ההורים המודאגים פנו לשגרירות. לאחר בדיקה יסודית נמסר להם שבתם נפטרה בגלל מנת יתר. רוב הדברים שסיפרה להם היו שקר. היא לא ניגנה מרגע הנחיתה עם אף אחד ובשום מקום וניהלה אורח חיים שונה מזה שתיארה.
מרים ודוב הזדקנו לבדם בדירתם בקומה הרביעית. הם החליפו ביניהם מילים מועטות ולפעמים לא פצו פה במשך שבועות. שניהם יצאו לפנסיה ובמזג אוויר טוב נהגו ללכת לים. יום אחד מרים התחילה לדבר בלי הפסקה, מין פיצוי על השתיקה הארוכה והקשה מנשוא. היא התלוננה על כאבי ברכיים וגב. היה לה קשה לעלות במדרגות, היא רצתה שיעברו לדירה בקומה נמוכה יותר. דוב לא הסכים בשום אופן. הוא טען שקולות ילדיהם עדיין שוכנים בין קירות החדרים. מריבה כזאת אלימה לא הייתה להם מעולם. בני-הזוג צעקו אחת על השני ומרים שברה כמה צלחות כדי להוכיח שהיא לא מתכוונת לוותר. לבסוף קראה לו זקן מטומטם והלכה לים לבדה.
היא יצאה בחמש בערב ודוב ציפה שתחזור בסביבות תשע. היא לא חזרה בעשר ולא באחת-עשרה. דוב היה בטוח שהיא עושה לו דווקא והלך לישון, אבל לא הצליח להירדם עד שלוש בלילה. הוא התהפך מצד לצד, שתה מים במטבח, אכל אבטיח, הלך לשירותים, צפה במבזק חדשות ובמופע מוקלט עם עפרה חזה, קרא עיתון ובסוף נרדם בכורסה. הוא התעורר לפני הזריחה ומיד התקשר למשטרה. כעבור שלוש שעות נמצאה גופה של טובעת שהתאימה לפרטים שמסר ודוב הלך לזהות את אשתו בחדר המתים.
בשלושת המקרים מוכן היה להקריב את חייו כדי להציל את האישה והילדים, אבל זה נמנע ממנו בגלל מרחק וזמן. כשהוא נשבע ביקר לו הוא התכוון בדיוק אליהם ואחרי שאיבד אותם חזר לטפל בחיות רחוב. במקרה הכי גרוע זה יאיץ את מותו, והוא לא פחד למות.
הוא אהב במיוחד לצפות בחתולים ואפילו בנה "פילוסופיה חתולית" על סמך התנהגותם. אלה כמה מעקרונותיה, שאור רשם מזיכרונו.
– זריזות הגוף חשובה יותר מהרעל שאוגרים בו, בגלל זה חתולים מנצחים נחשי צפע.
– לא צריך להיות חכם גדול או דובר אמת כדי להביט למישהו ישר בעיניים.
– אפשרי לקפוץ לגובה כפול מאורך גופך.
– כשאתה רוצה להתחבא מיצורים גדולים ממך, הרבה יותר גדולים, שרודפים אחריך ומאיימים לפגוע בך, חפש מקום מסתור קטן.
– לאף יצור אין תשע נשמות, זה מיתוס, ומי שזוכה באחת בריאה ושלמה הוא בר-מזל.
– שאריות של אחד יכולות להיות ארוחה של אחר.
– מיקום גבוה הוא תמיד יתרון. בגובה הארץ שמור על תנוחה קרבית, על ארבע רגליים. בגובה של פח זבל אפשר לעבור לתנוחה אצילית, לקפל את שתי הרגליים האחוריות ולהוריד את העכוז. בגובה של גג או עץ אתה יכול להרשות לעצמך את התנוחה המתפנקת, לשכב מכורבל וללקק לעצמך את הזנב.

9. הבקשה של אור
בפגישתם הראשונה אור התקשה להאמין לסיפור של דוב, אבל אז נזכר בתזה שכתב ובחתול שקם לתחייה.
"אני רוצה לבקש ממך משהו," אמר לזקן. "אני חושב שזה קל יותר מלהחיות חתול. יש לי חברה והיא בחורה מדהימה. היא אוהבת אותי ודואגת לי. היא חכמה, למרות שלא רואים את זה מיד, ומוכשרת בדרכה. אנחנו מתאימים מאוד, אולי הזוג הטוב ביותר בעולם, חוץ מדבר אחד שמציק לי. היא לא נראית טוב." אור עצר וחשב. "סליחה, היא נראית רע, רע מאוד, מכוערת. אני מתבייש כשרואים אותנו יחד. אני מבקש ממך, אם זה אפשרי, לעשות אותה קצת יותר יפה. אני לא רוצה דוגמנית או מלכת יופי. כמה תיקונים קלים במראה ובהתנהגות."
"זה מה שאתה רוצה?" התפלא דוב שפינוזה. "זו הבקשה הכי אנוכית וקטנונית שאפשר לדמיין!" התרתח הזקן. "איך אתה חי עם עצמך? איש קטן ועלוב עם דעות של עכברוש. איך אתה מעז להתנהג ככה אל מישהי שאוהבת אותך? אתה המכוער האמיתי! תגיד תודה שזכית באישה כזאת!"
הזקן דיבר אמת ופגע בנקודה כואבת.
"זה לא עניינך, אדון שפינוזה, ואין לך סמכות לשפוט אותי. הצלתי אותך ממוות ואתה מציג אותי בתור חלאת המין האנושי. מי אתה, לעזאזל, שתדבר ככה? אתה רוצה שאספר עליך לכולם?"
"אתה לא יכול," אמר דוב בביטחון, "נשבעת בכל היקר לך לשמור על הסוד שלי."
"לא אכפת לי! כל ילד וכל סבתא וכל כלב יבואו אליך עם בקשות גרועות וקטנוניות פי אלף משלי. אתה תשב ותעלים פצעי בגרות, תיישר שיניים ותמחק כתמי לידה. אתה תחזיר שיער לקרחות ותוציא לאנשים פקקים מהאוזניים עד שתתפגר. זה מה שאתה רוצה?"
"בסדר, בסדר," אמר הזקן, "הבנתי אותך, סחטן עלוב. אני אתן לך מה שביקשת, זה באמת יותר פשוט מלתת חיים לחתול. רק שאני צריך לגעת במשהו של חברה שלך."
"יש לי פה ערכת איפור," אמר אור.
דוב משך מידיו את הערכה. "אני כבר מצטער על הבחילה שתהיה לי בגללך. אתה לא שווה אפילו דלקת פרקים קטנה, אתה והדור הדפוק שלך."
"זהירות עם הערכה! זאת מתנה יום הולדת."
דוב נחר בזלזול והלך עם הערכה לחדר השינה. לא היה לו נוח שאור מסתכל עליו. אחרי עשרים דקות חזר. "הנה לך," אמר, "הערכה מוכנה. לך הביתה, יש לך שם פרח שמחכה לך. אתה תבכה כשתראה את כל היופי הזה. לך ותן לה נשיקה, יש לך בבית ורד בלי קוצים," הוא התעטש, "פרי," שוב התעטש, "פרי עסיסי," הוא השתעל ארוכות, "פרי עסיסי שרק מחכה שתקטוף אותו."
"זהו?" שאל אור, "זה יפעל מיד?"
"מיד," ענה הזקן. "כבר פעל בלי ששמת לב. עשה טובה, לך לאמבטיה ותביא לי שתי גלולות אקמול, יש בארון תרופות." דוב צנח על הספה.
אור עשה כבקשתו, נפרד לשלום, לא קיבל תשובה ועזב את הדירה העגמומית. הוא רצה לראות את צליל ואת השינוי שעברה, אבל בערב היא נראתה בדיוק כמו בבוקר. אור בירך אותה עם יום הולדתה ונתן לה את הערכה. "אולי צריך להמתין," חשב, "אולי היא צריכה להשתמש באיפור. אני חייב לתת לזה סיכוי, החתול קם לתחייה, ראיתי, ראיתי!"
ואור המתין בסבלנות במשך חודש אבל השינוי המיוחל לא הגיע. צליל עלתה במשקל, היקף מתניה גדל עד כדי כך שהיא קרעה זוג מכנסיים. אור יצא איתה לסבב קניות שכולו סבל. היא התעקשה שיחווה דעה על כל מה שמדדה. בלילה הסתכל על הזיפים שהחלו לצמוח סביב פטמותיה ועל שקעי שומן בבטנה וירכיה.
יום אחד צלצל הטלפון בביתו. צליל הרימה את השפופרת למרות ההנחיה שלו לא לעשות זאת. אמו של אור התקשרה והוא הספיק לקטוע את השיחה ביניהן לפני שזו תסתבך. לאמו המציא תירוץ מטופש על מנקה. צליל רתחה מזעם. בסיום השיחה פרצה מריבה קולנית. אור דרש ממנה לשנות את אורח החיים ואת התפריט שלה ולרזות אחרת יגרש אותה. כל מילה שיצאה מפיו גרמה לו לשנוא את עצמו יותר ויותר. הוא יצא בטריקת דלת וצעד בלי לחשוב עד שגילה שהוא עומד מול תיבת הדואר של דוב שפינוזה. אור לחץ על האינטרקום וכשנענה ביקש להיכנס.
הזקן זכר אותו וחשב שאור הגיע להודות לו. "נו, איך זה לגדל את השושנה הכי יפה בעיר?" אמר כשאור נכנס. האווירה בדירה הייתה מחניקה מהפעם הקודמת והחושך כאילו הפך לדחוס יותר, כך שהיה צריך להתאמץ כדי לעבור דרכו.
"שושנה?" אמר אור בייאוש. "מה שיש לי זה קקטוס, במקרה הטוב. אני לא יודע מה עשית עם ערכת האיפור, אבל זה לא עבד. המצב התדרדר. היא מפחידה, פשוט מפחידה!"
"מוזר," אמר הזקן. "למרות שלפעמים היו לי תקלות, אני מודה."
"אתה חייב לתקן את מה שקלקלת, והפעם בלי הרצאות על מוסר ועל זה שהדור שלי דפוק!"
דוב הנהן. "הבאת לי משהו של חברה שלך?"
אור אמר שלא, אבל הוא יקפוץ למכולת ויקנה שם יוגורט אפס אחוז, לחם קל וירקות, כי זה מה שצליל צריכה לאכול. דוב הסכים שזה רעיון מצוין.
אור יצא וחזר עם המצרכים והזקן שוב לקח אותם לחדר השינה וערך שם טקס שנמשך כמעט שעה. כשדוב יצא הוא התנדנד ונשם כמו חולה אסטמה.
"הפעם השקעתי יותר מאמץ," אמר הזקן, "הלכתי על בטוח. אם תואיל בטובך, אני צריך שתביא לי תרופה נגד לחץ דם וכמה כדורי שינה. יש לי הרגשה שגם הסוכר שלי מתפרע."
אור גילה שלזקן יש חום והבחין בכתמים ורודים על עורו. הוא טיפל בו כמיטב יכולתו והכין לו תה.
"לך," אמר הזקן, "יש לך פריחת כלניות בבית, בר-מזל שכמוך. לך ותריח אותן."
בפגישה השנייה לא גער ולא נזף באור ועכשיו נשמעה נימת עידוד בקולו. אור השתכנע שדוב רוצה לעזור והבטיח לבקר אותו.
בבית הוציא את המזון שקנה וקרא לצליל לאכול ארוחת ערב כדי לפייס אותה. הוא עקב אחרי כל כפית יוגורט שנכנסה לפיה, ואחרי כל נגיסה בצנונית וכל לגימה של מים מינרליים.
"למה אתה מסתכל עלי ככה?" שאלה אותו.
"סתם," אמר וניער את ראשו. "שום דבר. חשבתי על משהו. תאכלי, תאכלי, בתיאבון."
צליל התחילה לשהק ואור טפח על גבה.
עוד חודש עבר והמצב לא השתפר. צליל המשיכה להזניח את עצמה. היא אכלה בלי לצאת המיטה. כשאור אמר ברחמים מזויפים שהיא סובלת מעודף משקל, ענתה לו, "אני לא סובלת, אני נהנית מעודף משקל!" היא צחקה בצרידות כמו זונת רחוב, הניחה את כף ידה על מכנסיו ותפסה באיבר מינו שמיד התקשה. הסדינים והציפיות התמלאו בכתמי שומן ושוקולד. הרעב שלה גדל ביחס ישר לחשק המיני.
"הזקן הדפוק," אור חשב, "מה הוא עשה לה? הוא הרס אותה! או שהוא שוב התבלבל? ואולי זה באשמתי כי הבאתי לו ערכת איפור ואוֹכל במקום חלק מצליל עצמה."
אור פתח מגירה בארון, הוציא מתוכה מספריים והתקרב אליה.
"מה אתה עושה?" שאלה צליל בחשש.
אור תפס את שיערה בידו השנייה והתכוון לגזור אותו. צליל פלטה צווחה ונעצה את ציפורניה בזרועותיו כדי שיניח לה.
"מה אתה עושה?!" צעקה. "השתגעת לגמרי!"
לפתע הפתרון הבזיק במוחו של אור. הזקן לא טעה ולא התבלבל. "הוא עשה את זה בכוונה כדי ללמד אותי לקח. בכל פעם הפך את צליל ליותר מכוערת ומפחידה."
אור תפס את חברתו בידה. "קומי! אנחנו צריכים ללכת!"
"לאן?"
"לבקר מישהו."
"אור, מה קורה לך? אתה לא דומה לעצמך. אני פוחדת!"
"בואי כבר! זה לטובתך."
צליל התלבשה בחוסר רצון. היא חששה מהתוקפנות החדשה של אור.
השעה הייתה קרובה לחצות. הוא גרר אותה ברחוב אל עבר ביתו של המכשף הזקן וצליל בכתה לאורך כל הדרך.
דוב פתח מיד, כאילו המתין להם. מנורת שולחן קטנה דלקה בדירה שלו.
"בבקשה," אמר לו אור. "תכיר את חברה שלי, צליל, ותראה מה עשית לה!"
דוב שפינוזה התקפל ורעד. "אני לא עשיתי לה כלום," אמר בשקט.
"אתה נראה על הפנים," בקולו של אור הייתה מין שמחה לאיד. "שוב הצלת חתולים? או שפשוט הרסת לעוד כמה אנשים את החיים?"
צליל ניגבה את עיניה ואחזה בידו של אור. היא לא הבינה מה מתרחש.
"מה אתה רוצה?" שאל דוב.
"שיקרת לי! החלטת להעניש אותי! תראה מה עשית לחברה שלי, היא הייתה אישה יפה והפכת אותה למפלצת! תודה רבה לך, מר שפינוזה! למדתי את הלקח. כל הכבוד לך. תודה לך שטרחת לחנך אותי, ועכשיו תחזיר את חברה שלי למצב הקודם שלה, בבקשה."
"לא עשיתי לה כלום," אמר דוב. "מעולם לא ניסיתי להשפיע עליה. אבל אתה צודק, שיקרתי לך. ניסיתי לשנות אותך. ניסיתי לעשות ממך בנאדם אחר, לשנות את הדרך שבה אתה מסתכל על העולם אבל נכשלתי. אתה לא מודע לזה, אבל הכוחות שלך חזקים משלי. לא רק שהנשמה שלך דחתה את הניסיונות שלי, הצלחת להשפיע לרעה גם על האישה שאוהבת אותך. חשבתי שיהיה קל לתקן אותך, אבל טעיתי. כנראה שאני זקן מדי בשביל זה. בכל אופן, אם תרשה לי, אני רוצה לנסות פעם אחת אחרונה."
הזקן זינק אליו במהירות חתולית וחיבק אותו. ידיו כמו צבטי ברזל. אור נאבק בו כדי להשתחרר.
"תעזרי לי, צליל," ביקש מהבחורה המבוהלת.
"אל תדאגי, זה רק חיבוק," אמר דוב שפינוזה.
"הוא מטורף, תעזרי לי!"
"חיבוק קטן ולא מזיק."
"הוא יהפוך אותי לנכה!"
"אתם תודו לי על החיבוק הזה."
במילים אלו דוב הרפה את אחיזתו ונפל. אור התנשף והביט בו. הוא כרע לצדו והצמיד את אצבעותיו לגרונו, בדיוק כמו שהזקן עשה כשדרס את החתול.
"יש לו דופק," אמר לצליל.
האמבולנס הגיע, אור הצטרף אליהם ונסע למיון אחרי ששלח את צליל הביתה.
בבוקר חזר. היא התעוררה והביטה בו בפליאה. אור החזיק בידיו גור חתולים, פרצופו לבן ושחור, חצי – חצי, וגופו בפסים אפורים ושחורים.
"התקף לב," אמר לצליל, "הוא מת."
אור הניח את החתלתול על רצפת החדר והתיישב לידה.
"אתה יכול להסביר לי מה קרה? ומאיפה החתול הזה?"
"מה דעתך שנגדל אותו?"
"לא מפריע לי. נתת לו שם?"
"מה את אומרת על דוב?"
"אתה מאוד מוזר," אמרה לו צליל, "אבל אני אוהבת אותך."
כאן אפשר לסיים. אם את שואלת מה קרה לתזה של אור, אספר שהוא התחבט אם להכניס את סיפור חייו של דוב שפינוזה ובסוף החליט שלא לעשות זאת. הוא שינה את נושא הדוקטורט ולאחר שנה השלים אותו בהצלחה. אור כתב עבודה אקדמית רצינית שלא היה בה מקום לספקולציות מיסטיות. המידע שאסף, כשחיפש את היהודים שנעלמו, התגלה כשימושי לנושא החדש. ככל שהזמן עבר אור פקפק יותר ויותר בסיפורו של הזקן. שני דברים הזכירו לו על מה שהתרחש. הראשון, חתלתול ושמו דוב, שנראה כמו צאצא של אותו חתול זקן ומסורס ואחת מחברותיו האפלטוניות. אבל יתכן שזה היה רק צירוף מקרים. והשני, אהבתו לצליל, שהלכה והתחזקה, אחרי שאור השתכנע שהיא האישה המתאימה ביותר בשבילו ואין יפה ממנה בעולם.
האם אור שינה את נקודת מבטו בגלל השפעתו העל-טבעית של הזקן הבודד, או בגלל שינוי פנימי שהוא עצמו עבר? בנימה זו של ספק בריא נשים את הנקודה האחרונה.