32 – שטיחים ודרקונים

רונן עמד על חוף האגם, נעץ את רגליו היחפות בחול הרך והבהיר וניסה שוב למשוך את החבל הרטוב. הקצה השני של החבל היה שקוע עמוק באגם. הרגליים העמיקו בחול, אבל החבל לא התקרב. הטיפות, שנשרו מהחבל למים, שברו את הדממה. הרוח הקלה ציננה במעט את חלק גופו העליון החשוף. הוא הביט אל המצוף שבמרכז האגם. המצוף, שסימן את מקום החבית השקועה, נצץ באור השמש הבהירה ויצר גלים קטנים בהתאם למשיכות החבל. שתי חביות, שרונן משך קודם לכן מקרקעית האגם, עמדו לצד סוס רתום לכרכרה. הן היו מלאות באדמה כהה. מכסה היה מונח על כל אחת, מוכן לחתימה.
רונן שמר את החבל מתוח ביד אחת. את היד המשוחררת שלח אל תוך דלי מים. הוא משך מתוך דלי המים יריעת בד שחורה, והשליך אותה על החול לצידו. היריעה תפסה מקום שמספיק בקושי לשני אנשים בעמידה. הוא תפס בחבל בשתי ידיו והעביר רגל אחרי רגל אל יריעת הבד. היריעה השחורה עלתה לריחוף קל. רונן שמר על שיווי משקל. הוא משך עצמו יד אחרי יד לאורך החבל, והתקדם בריחוף על המשטח השחור אל קו המים והלאה לכיוון מרכז האגם. מדי פעם משך חזק בחבל בניסיון לשחרר את החבית.
צל חולף גרם לו למצמץ. רונן כמעט איבד את שיווי המשקל. הוא שמע את רחש הכנפיים לפני ששמע את הצעקה "בוקר טוב, רונן". הוא הסב מבט לכיוון הקול המוכר. דרקון מעופף מילא את שדה הראיה שלו וחלף בצמוד אליו. משב הרוח הטיל אותו אל תוך המים הקרים. רונן צלל בחיפוש אחרי יריעת הבד, מצא אותה ועלה אל פני המים לנשום. הוא הסיט את שערות ראשו מעל פניו והביט מעלה. רונן ראה רק צללית של דרקון ורוכב מרחפים מעליו כשהשמש מאחוריהם.
"בוקר טוב, מיטל". אמר רונן.
מיטל רכבה על הדרקון המרחף מעל וחייכה. "המים הקרים בלבלו אותך. כבר מזמן לא בוקר".
רונן התרווח במים. "המים מאד נעימים. אולי תצטרפי".
"כן, בטח". היא נופפה בידה בביטול. "גם ככה לקחתי את הדרקון בלי רשות. אבא שלי עסוק עם טקס הלוויה עכשיו".
"עם פחות דרקונים היו פחות טקסים בשביל אבא שלך". אמר רונן.
"אויש, אל תתחיל עם זה בכלל. אתה נשמע כמו אבא שלך". אמרה מיטל, ולקחה נשימה עמוקה. "ראית איך אני רוכבת?"
"יפה שהגעת לגיל, אבל התרגיל היה קצת מבהיל". אמר רונן, וניסה להתיז מעט מים כלפי מעלה.
הדרקון פלט כדור אש קטן הצידה. הסוס הרתום לכרכרה נבהל לרגע קט, וגרם לכרכרה לחרוק בקול.
"תגיד, אתה בכלל אמור לעמוד על החוף ולהביא את החביות אליך. עוד פעם סלע בקרקעית? אולי תשיג לך כבר איזה דרקון? או שלפחות תיתן לסוס למשוך את החבל".
רונן ניתק מבט, סידר את משטח הבד בגובה המים, טיפס והתיישב עליו. הוא הביט פנימה אל תוך המים ומשך בחבל. זה לא הועיל.
"נו, זוז הצידה. אני אוציא את זה", היא צעקה.
"אני לא צריך דרקון בשביל זה". הוא אמר בלי להפסיק את ניסיונות המשיכה.
צל הדרקון זז על פני המים, והתקרב אל המצוף שבהמשך החבל. רונן הרים מבט, וראה דרקון זהוב תופס במצוף ובחבל בציפורני רגליו. הדרקון התרומם מעלה ומשך אחריו את החבל עם החבית אל מחוץ למים. רונן אחז ביד אחת בחבל, ונגרר אחריו באוויר. ביד השנייה תפס ביריעת הבד השחורה. מיטל הנחיתה את הדרקון על החוף בקרבת הכרכרה.
מיטל ירדה מגב הדרקון הזהוב והתקרבה אל רונן. "קח מגבת".
רונן התעלם. הוא השליך את היריעה השחורה אל תוך הדלי, ועסק בהרחקת המים מעליו בידיים חשופות.
"נו, קח מגבת ותן חיבוק".
רונן הסתובב להביט בה ולקח את המגבת. לאחר שהתנגב, עבר ליד מיטל, וניגש אל החבית המוטלת בצד. הוא שפך על החול הלבן חלק מהאדמה השחורה שהייתה בחבית. אחר כך גלגל אותה בהטיה והציב אותה ליד שתי החביות האחרות. הוא התחיל להדק את המכסים של שלושתן.
תולעת גדולה עשתה את דרכה מהאדמה השחורה אל המים. הדרקון הזהוב התקרב להריח את האדמה השחורה והחל לאכול מהאדמה.
התולעת שהתרחקה מהערימה השאירה אחריה שובל זוהר של חומר נוזלי ודביק. חלק מהשובל התייבש והפך לחוט דקיק ומרחף. החוט המרחף נדלק ונשרף בלהבות שגוועו מיד. לאורך התקדמות התולעת היו בעירות קטנות כאלה. רונן ראה עורב סקרן נוחת בקרבת התולעת. הבעירות הקטנות הקפיצו את העורב לאחור. לבסוף, אזר מספיק אומץ, תפס בתולעת, בלע אותה ועף בכיוון עץ סמוך לחוף. העורב עמד על ענף וזז עליו הלוך ושוב, אוסף ופורש את הכנפיים. הוא עף מהענף לכיוון האגם בצורה משונה, ואיבד גובה בהדרגה. העורב התרסק על החוף, ניסה לעמוד על הרגליים בחוסר הצלחה ודמם. לאחר שניות התלקח.
מיטל התקרבה אל שלושת החביות. היא הניחה יד על מכסה החבית. "אתה יודע שאוכל של דרקונים עבר להיות תחת פיקוח?" אמרה מיטל.
רונן עשה הפסקה קלה בסגירת מכסה החבית. הוא הסתכל עליה בשפתיים קפוצות.
"טוב, מספיק עם דרקונים". היא אמרה והסירה את היד מהמכסה. הוא המשיך לאטום את החביות. מיטל צפתה בו סוגר את המכסה האחרון.
"מה זה המצוף הזה שישבת עליו קודם בתוך המים?" מיטל הצביעה על יריעת הבד השחורה שהניח בדלי.
"זה לא מצוף. קחי, תראי". הוא אמר.
היא הרימה את יריעת הבד.
מיטל מיששה את הבד. "זה מרגיש כמו בד רגיל". אמרה והושיטה את הבד אליו.
רונן לקח את היריעה, השליך אותה על החול לידו והציב עליה רגל אחת. הוא התבונן בפניה, והמתין מעט. היא הביטה בו כאילו אומרת "נו". בלי להסיר ממנה מבט ועם חצי חיוך – הוא הציב רגל שנייה על המשטח. "אפשר לקבל את החיבוק עכשיו?" הוא פרס שתי ידיים.
מיטל הצטרפה אל משטח הבד ונצמדה אליו. עטפה את צווארו בשתי ידיה. יריעת הבד עלתה לריחוף של מספר סנטימטרים מעל החול ביחד עם שניהם. מיטל  הידקה את האחיזה ברונן. הוא אחז במותניה והתבונן אל מרכז האגם. שניהם ריחפו מחובקים אל קו המים מתבוננים כל אחד מעבר לכתף של רעהו.
"אוי ואבוי לך אם אני נופלת". היא דיברה צמוד לאוזנו. "אתה תגמור בחלקה אצל אבא שלי".
"לא הייתי מסכים לקברן אחר". הוא אמר.
הם המשיכו בריחוף, בלחיים צמודות, מעל פני המים בכיוון מרכז האגם.
"אגב, זה יותר בטוח מדרקון". הוא אמר.
"אם זה לא קודם שורף אותך מבפנים". היא אמרה. היא הרחיקה את ראשה מעט. "אבא שלי כבר עזר לקבור בעבר אנשים שמתו בגלל כוויות קשות. כמה זמן כבר אתה מתבשל עם זה?" היא כיווצה את אצבעות רגליה.
הריחוף האט.
"יש סיכוי גדול יותר ליפול מדרקון מאשר להתלקח מבד ריחוף". אמר רונן.
"בוא נחזור. אני כבר צריכה ללכת". היא הצביעה לכיוון החוף. "אחרת הדרקון של אבא שלי יתחיל לפתוח לך את החביות".
רונן עצר את ההתקדמות, הסתובב לאט וראה את הדרקון הזהוב מרחרח את החביות שליד הכרכרה. הוא מיהר לרחף בחזרה עם מיטל אל החוף. מיד כשהגיעו אל קו החוף, מיטל דילגה מיריעת הבד אל החולות. היא קראה לדרקון. הדרקון פלט כדור אש כלפי מעלה ובא לרבוץ לצידה. היא עלתה עליו.
"אתה מעניין אותי". היא אמרה ועפה עם הדרקון. "להתראות, רוכב שטיחים". היא צעקה מלמעלה.
רונן העמיס את החביות על הכרכרה. יריעת הבד השחורה עזרה להפחית מעט ממשקל החביות. יריעת הבד החלה להעלות עשן דק. רונן תפס בה וזרק אותה לעבר קו המים. תוך שניות התלקחה ונשרפה.
רונן ריחף אל מושב הנהג והאיץ בסוס לצאת לדרך. הכרכרה החורקת התקדמה לאט בשביל המפותל, בדרך חזרה הביתה.
###
רונן עשה הפסקה קטנה על גבעה שעל השביל. הסוס נשם במרץ. משם רונן ראה את השביל מתפתל מטה ועובר ליד הבית וליד בית המלאכה הסמוך. רונן הזדקף בגאווה במושבו וסימן לסוס להמשיך. הכרכרה הקולנית התקרבה אל הבית. הוא ראה את חסון, אבא שלו, יוצא בחיוך גדול מבית המלאכה לחצר, מחזיק יריעות בד מגולגלות על הכתף. רונן חלף עם הכרכרה על פני הבית, והמשיך לעבר בית המלאכה.
חסון פרס שטיחים לצד הכרכרה. "ערב טוב?" שאל חסון.
"מצוין. כמעט שלוש חביות". אמר רונן. הוא קפץ מעמדת המושכות, וניגש אל פתח הכרכרה. חסון ניגש לעמוד לצד רונן בפתח. שניהם הסתכלו פנימה.
"כל הכבוד". אמר חסון ופרע את שערות ראשו של רונן. רונן לא יכול היה לכעוס מרוב חיוכים בזמן שעמל להחזיר לעצמו את הסדר בשיער.
קדימה. בוא נכניס ת'חביות", אמר חסון, וריחף את השטיח בכיוון אחת החביות. הוא ניגש להטות את החבית. השטיח ריחף אל מתחת לחבית. חסון כיוון את השטיח המרחף עם החבית הראשונה אל תוך בית המלאכה. רונן עשה כמוהו עם החבית השנייה.
"שים ישר בתוך הבריכות". אמר חסון.
במרכז החדר עמדו ארבע ברכות קטנות מוגבהות מסביב לעמוד המרכזי. מסביב לבריכות היו שולחנות וארונות לסירוגין. קרוב לדלת, מימין, עמדו חביות ריקות. לאחריהן עמדו על השולחן שלושה כלובים מכוסים בבדים. הקירות שמאחורי הכלובים היו חרוכים מאש. בהמשך נח ציוד לטוויית חוטים וציוד לאריגת בדים. בהמשך, על השולחן הבא, עמדה ערמה של בדים חדשים מקופלים. לצידם שני זוגות מגפיים מבד. בצד הרחוק, מעבר לבריכות, עמד תנור כבוי. על השולחנות מצידי התנור היו צנצנות עם חומרים בגוונים של צהוב, אפור ושחור. חלק נוזלים וחלק אבקות. היו קערות מכל מיני סוגים, וכלים למדידות ולערבוב. בצד השמאלי הרחוק היו דליים, חלק ריקים ובחלק – אדמה שחורה וסימני תולעים. בצד שמאל, קרוב לדלת, היה שולחן בצמוד לקיר עם מדפים. השולחן והמדפים היו עמוסים במחברות.
רונן עמל על ריקון החביות.
חסון ניגש אל השולחן ועיין במחברות. "שפוך ת'כול בפנים". הוא צעק בלי להרים מבט. "לא צריך להיות עדין איתן. יש להן הכול שם בפנים. שפוך. שפוך".
רונן ריחף את החבית הריקה האחרונה אל חברותיה ליד הדלת. הוא ניגש אל הכלובים המכוסים בבדים. ריח חזק של אפר עלה מהכלובים. הוא הסיר את הבדים מעל הכלובים. בכלוב הראשון היו עכברושים, בשני ג'וקים ובשלישי חיפושיות, חגבים ושאר חרקים. רונן הסתכל מקרוב בכלובים. כל החיות היו פעילות ורגועות.
רונן קפץ אל השולחן ועמד עליו. "הי, הם בסדר". רונן צעק. "רגע, אתה כבר החלפת את החיות?"
חסון הסתובב מהמחברות, נעמד בתנוחת מרצה וחייך אל עבר רונן.
"לא החלפתי". חסון אמר. "החיות לא התלקחו ולא התייבשו".  חסון סיים בידיים פרוסות וחצי קידה, כאילו זה עתה סיים להופיע על במת תיאטרון.
רונן קפץ מהשולחן לקרקע ופתח בצעדי ריקוד סביב הבריכה. חלף על פני הבגדים והמגפיים, הקערות והצנצנות והדליים. רונן משך את אביו לריקוד קצר. אביו השתתף בכמה צעדים.
"בדקתי ת'כלובים הבוקר, אחרי שיצאת". חסון הסביר בזמן שרונן המשיך לפזז. "הבדים מנוטרלים מסכנות. אפשר לרחף בלי סכנת התלקחות. מהבוקר ייצרתי כמה שיותר בדים". חסון הצביע אל השולחן הרחוק עם ערימת הבדים והמגפיים.
רונן עצר כדי למשש את ערימת הבדים. הוא החזיק במגפיים באוויר ושאל במבט.
"כן, בהחלט. זה בשבילך". חסון אמר.
רונן מיד נעל את המגפיים. הוא ריחף לאט לגובה ונעמד על דופן הבריכות. הוא ריחף סביב במעגלים, עשה הצגה של הליכה על קירות, החזיק עצמו תלוי הפוך באוויר מעל בריכות התולעים, והפריח אליהן נשיקות…"
חסון עמד בפתח הדלת. "בו, רונן. ניתן להן לעשות ת'עבודה שלהן. ותביא בדרך ת'מגפיים שלי".
רונן תפס תוך כדי מעוף את המגפיים של חסון, טס לעבר הדלת, הפיל את המגפיים לפני חסון והמשיך החוצה. בזמן שחסון נכנס בזהירות אל תוך המגפיים, רונן כבר עשה סלטות באוויר, נענע מספר צמרות עצים והבריח ציפורים. חסון ריחף לאט ובגב זקוף לאורך השביל מבית המלאכה אל הבית.
###

את רוב הבוקר, עשו חסון ורונן בבית המלאכה בייצור חוטים ויריעות בד ככל שהספיקו. לקראת הצהרים העמיסו הכול על הכרכרה בשקים ויצאו אל מרכז הכפר. חסון לקח איתו תרמיל צד. רונן בחר משטח בד בצבע כחול, קיפל אותו ושם על הכתף. שניהם נעלו את המגפיים החדשים.
הם חנו מול לוח מודעות שנראה שרוף, כאילו דרקון פלט עליו בטעות. הם ירדו מהכרכרה. ריח אפר עלה באפם כשעברו ליד לוח המודעות. מודעה אחת שהודבקה לאחר הבעירה אמרה "…לא לניסויים בנשמות דרקונים…". רונן וחסון לא הספיקו לקרוא את כל המודעה כי אדם רכוב על דרקון אדום נחת לא כל כך טוב בקרבתם. הדרקון התנגש בהם וחסון נפל לקרקע. רונן החליק הצידה על מגפיו ונשאר לעמוד.
"סליחה, חסון. לא התכוונתי. הדרקון שלי קצת חדש". אמר הרוכב, תוך כדי ירידה מגושמת מהדרקון האדום.
"הו, בדיוק בך רציתי להיתקל היום. מה שלומך, צביקה?" חסון קם על רגליו.
"לא, לא. איתך אני לא רוצה לדבר". אמר צביקה והחל להתרחק. הוא משך אחריו את הדרקון.
"מה איתך? שתי מכות ברצף? לפחות תציע לי כוס מים". חסון ניער את האבק מבגדיו בטפיחות רועמות.
צביקה עצר את הליכתו בלי להחזיר מבט. הדרקון האדום התנגש קלות בצביקה. צביקה נאלץ לקפץ עוד צעד קדימה כדי לא ליפול. "טוב, בוא כנס".
חסון ורונן הלכו אחרי צביקה אל תוך החנות שלו. השלט בחזית אמר "עבודות בד". בחנות היה דלפק מול הדלת בצד הרחוק. היו מספר בובות מדידה מסביב. על הקירות היו מדפים עם חוטים, יריעות בד וציוד נוסף.
"הבאתי לך עוד בדים". אמר חסון.
"אתה רוצה שישרפו לי את החנות?" אמר צביקה. "את לוח המודעות שרפו בגלל מה שתלית שם". צביקה צעד אל מאחורי הדלפק. צביקה בהה מעלה כאילו קורא מהאוויר. "במודעה החדשה כתבו: מי שמשחק בנשמות של דרקונים – סופו להישרף".
חסון עמד זקוף בסנטר מורם. "אלה לא נשמות של שום דבר. אלה תולעים". חסון ריחף סנטימטרים בודדים מעל הרצפה. רונן הניח יד כבדה על כתפו. "זה חוטים", חסון המשיך בקול מתגבר, "זה חומר גלם". חסון טמן יד בתיק הצד שלו. "זה כל מה שזה".
"לא שומע כשצועקים". אמר צביקה. הוא הסתכל לכיוון תיק הצד של חסון. "כבר הטילו על החנות כדורי אש. אל תכניס לי פנימה בדים מתלקחים. הרופא לא אוהב כשבאים אליו עם כוויות". צביקה פסע צעד לאחור והרעיד את המגש עם קנקן המים שעמד על המדף מאחוריו.
צביקה הסתובב לעבר המדפים וטיפל בקנקן המים.
רונן בעט קלות ברגל של חסון בעזרת המגף.
חסון נחת לקרקע, ניער את היד של רונן מהכתף והתקרב אל הדלפק. חסון הוציא מהתיק חוטים והטיח אותם על הדלפק. "חוטים לא הורגים", אמר חסון, "דרקונים הרגו את…" חסון השתתק ופסע צעד אחד לאחור, "בכל משפחה יש… צער. אתה יודע".
"כן, בוודאי, שאני יודע". צביקה הסתובב חזרה, והניח כוס מים על הדלפק. הוא הנמיך את עיניו לעבר החוטים שעל הדלפק.
"אני צריך חליפות גוף לריחוף, כמו שדיברנו בעבר". אמר חסון ושילב ידיים.
רונן העביר משקל מרגל לרגל.
"אני לא נוגע בזה". אמר צביקה ושילב ידיים.
צביקה וחסון הביטו זה בזה שלובי ידיים ושתקו.
רונן פרץ בריחוף מעלה. "תגיד לו כבר שפתרנו את ההתלקחות". רונן אמר אל חסון, ואז הסתכל אל צביקה. רונן הצביע על המגפיים. "תראה, זה עובד. לא חם בכלל. אני לובש את זה מאתמול". רונן ריחף ביניהם והציג לראווה את המגפיים.
צביקה התבונן במגפיים המרחפות, אחר כך – בחסון. חסון אישר בהנהון. חסון התקרב ודחף מעט את החוטים שעל הדלפק לעבר צביקה.
צביקה התקרב. הוא שלח יד ארוכה והניח את כפות הידיים בזהירות על החוטים. לאחר מספר שניות של מגע, התקרב עוד, משך מעט חוטים מהערימה מישש אותם ובחן את משקלם ואת חוזקם.
רונן ירד חזרה לקרקע ועמד מאחורי חסון.
"החוטים עשויים טוב". אמר צביקה לעבר רונן. "כל הכבוד". צביקה חייך.
צביקה החזיר את החוטים אל הדלפק והתבונן אל חסון. "המעט הזה לא מספיק אפילו לגרב". אמר צביקה, עדיין עם חיוך.
חסון תפס את כוס המים ורוקן את תוכנה אל גרונו. הוא הניח את הכוס בקול על הדלפק. "יש עוד הרבה בכרכרה. תכין כמה שיותר חליפות גוף שתספיק. תביא אותן לרחבה המרכזית לפני הערב. אנחנו נהיה שם".
חסון יצא החוצה. רונן יצא אחריו. הם התחילו בהעברת השקים מהכרכרה אל תוך החנות של צביקה. אנשים ברחוב עמדו מסביב והסתכלו.
רונן ראה את מיטל ביניהם, עומדת לצד אביה. רונן ניתר במקום, נקש עם העקבים של המגפיים זה בזה תוך כדי ריחוף וקרץ. מיטל חייכה ונופפה בידה. אבא שלה משך אותה ביד האחרת והרחיק אותה מהמקום.
רונן נכנס עם אחד מהשקים אל החנות, הניח אותו וניגש אל צביקה.
"צביקה, תוכל להכין חליפות בכל מיני מידות?"
"אני מכיר היטב את המידה שלך".
"כן, אבל…" רונן הצביע על בובת מדידה שעמדה ליד הדלת. "גם במידה של הבובה הזאת?"
צביקה הסתכל על הבובה. חיוך גדול עלה על פניו.
רונן שמט את היד המצביעה. "נו?" הוא אמר.
"בטח, בטח…", אמר צביקה.
רונן מיד פנה החוצה להמשיך בפריקת הכרכרה.
"אפילו אארוז לך בנפרד". צביקה צעק אחריו.
###
אחר הצהרים, רונן וחסון יצאו מפנים המסעדה אל המרפסת. רונן סידר את הבד הכחול על כתפו. חסון החזיק קיסם בשפתיים. הם התרווחו על הכיסאות של מרפסת המסעדה, וצפו על הרחוב.
בכיסאות הסמוכים ישבו ושוחחו ראש הכפר, הקברן והרופא.
ראש הכפר הביט,תוך כדי שיחה, דרך משקפת שהייתה תלויה בשרוך על צווארו.
"אתה טקס מכובד עשית אתמול בלוויה", אמר הקברן לראש הכפר.
"תודה", אמר ראש הכפר לאחר המתנה קצרה, והמשיך בתצפיותיו.
"זה היה טקס מיותר". אמר הרופא.
"מה איתך? חייבים לכבד כל אחד במצב כזה". אמר ראש הכפר.
"כמובן", אמר הרופא, "כלומר, היא לא הייתה חייבת למות בכלל. אילו היו מביאים אותה אלי בזמן, הייתי מספיק לטפל בכוויות הקשות".
"במי שאתה לא מצליח לטפל – תעביר אלי, ואני יצליח לטפל בו". אמר הקברן.
"אויש, תשתוק". אמר הרופא.
ראש הכפר חייך לעצמו.
חסון גרר את הכסא בקולניות, וסידר אותו בכיוון השלושה. "דוקטור?" אמר חסון.
"חסון, רונן", אמר הרופא, "מה שלומכם?"
"אתה יכול בבקשה לבדוק ת'כוויות ברגליים של הבן שלי?" אמר חסון.
"בהצלחה, דוקטור". אמר הקברן. הרופא התעלם.
"מה קרה, רונן?" אמר הרופא, והתחיל לקום מהכסא.
"אין צורך שתקום". חסון מיהר לענות במקום רונן. "רונן תרחף בבקשה אל הרופא ותחלוץ מגפיים".
ראש הכפר נתן למשקפת לנוח על הכרס שלו, והביט אל רונן.
רונן נשאר לשבת והתכופף לכיוון חסון. "אבל אין לי בעיה". אמר רונן בשקט.
"הדוקטור יחליט אם זאת בעיה או לא בעיה". אמר חסון בקול.
רונן קם מהכסא וריחף בכיוון הרופא. הוא התייצב על רצפת המרפסת לצד הרופא, והתחיל לחלוץ את המגפיים.
הקברן פער עיניים ואחז במושבי הכסא.
ראש הכפר הזדקף בכסאו ושאל "מה זה היה?"
רונן עמד יחף והסתכל על חסון. המגפיים ריחפו לצידו מעט מעל רצפת המרפסת.
הרופא שתק והעיף מבט ברגליים של רונן ובמגפיים.
"זה היה ריחוף בעזרת הבדים החדשים". אמר חסון. "הם כבר בטוחים לשימוש. אפשר לעשות מהם מגפיים. למשאות כבדים יותר, עדיף להשתמש בשטיחים".
חסון פנה אל הרופא. "כך אפשר להעביר ת'פצועים במהירות או להגיע אליהם".
"שריפה עוד מעט, שריפה". אמר הקברן. "קח את זה מפה". הוא הצביע על המגפיים המרחפות ליד רונן.
"לא שריפה ולא כוויות". אמר חסון. "דוקטור, תבדוק". הוא הצביע על הרגליים החשופות של רונן. "רונן כבר בתוך המגפיים יותר מיום".
"בריא, בריא". הרופא אמר.
"אז אתה זה מה שקיפץ אתמול בין צמרות העצים". אמר ראש הכפר לרונן. "את המשקפת המציאו בכפר השכן. סוף-סוף יצא מהכפר שלי משהו מהפכני. אפשר למשש מגף אחד?"
רונן הניח את הבד הכחול באוויר וריחף אותו לעבר ראש הכפר. את המגפיים נעל בחזרה על רגליו.
"גם זה בסדר" אמר ראש הכפר ותפס בבד המרחף לעברו, מישש אותו והנהן. "זה מעניין מאד". הוא אמר ושחרר את הבד.
רונן ריחף את הבד מראש הכפר אל הקברן. הקברן כמעט נפל מהכסא. "תרחיק את זה ממני". אמר הקברן ועמד על רגליו. "רק דרקונים מרחפים. זה בנשמה של דרקונים. ואתם עושים משחק מנשמות. מי יודע איזו קללה תביאו עלינו".
רונן ריחף לאחור את משטח הבד. הרופא תפס את הבד ומישש אותו, בזמן שהקברן הסתלק מהמקום.
רונן התיישב חזרה ליד חסון. הרופא שיחרר את משטח הבד, שריחף חזרה אל רונן.
"נטרלת לגמרי את אפקט ההתלקחות?" שאל הרופא.
"אפשר לעשות הרבה יותר ממה שראיתם". אמר חסון. "אפשר להחליף לגמרי ת'שימוש בדרקונים. הבדים לא זקוקים לאוכל ולא עושים צרכים. הם ממושמעים לגמרי…"
"וגם לא תופסים הרבה מקום, וקל לסחור בהם". הוסיף ראש הכפר.
"ולא מתלקחים?" שאל שוב הרופא.
"עוד יהיה פה מפעל חלוצי". אמר ראש הכפר. ראש הכפר תפס במשענות הכסא וקפץ לעמידה. "אתה חייב להראות לכולם ברחבה המרכזית היום", אמר ראש הכפר לחסון. הוא פנה אל הרופא "בו, תעזור לי להזמין את כולם".
הרופא קם מהכסא וניסה להשיג את ראש הכפר, אשר כבר צעד החוצה.
חסון קם. "אנחנו נהיה שם". הוא שלף מהתרמיל יריעת בד קטנה בצבע ירוק והגיש לרופא. "הינה, אתה יכול לשמור לעצמך את זה".
###

חסון ורונן נשארו על המרפסת. הם ראו את ראש הכפר עוצר מדי פעם ומדבר עם אנשים שהוא פוגש ברחוב. הרופא הלך לדרכו בלי לדבר עם איש, כשהוא מטלטל בידו יריעת בד ירוקה. רונן ראה את ראש הכפר עוצר לדבר גם עם מיטל בצד השני של הרחוב. ראש הכפר הצביע לכיוון המרפסת. מיטל נפרדה ממנו ופסעה בכיוון המרפסת.
"לא יפה לחכות ככה", אמר חסון, "לך לקראתה".
רונן קפץ מעבר למעקה המרפסת ונחת בריחוף עדין שני צעדים לפניה. היא עצרה.
"בוקר טוב, רונן". אמרה מיטל.
"ראש הכפר בלבל אותך? כבר מזמן לא בוקר". הוא אמר.
"הוא סיפר עליכם ניסים ונפלאות. אני רואה שזה נכון". היא אמרה. "אתה כבר לא רוכב על שטיחים. אני רואה ששיפרת את הסגנון. יופי של מגפיים".
רונן הסיר את הבד הכחול מהכתף והניח על הקרקע. "זה בשבילך. את יכולה לרחף בעצמך. רוצה לנסות?"
"לא". היא אמרה ונסוגה חצי צעד. "סליחה". היא הוסיפה.
"אין כאן מים. אין לאן ליפול". הוא הושיט יד לקראתה.
היא הניחה את האצבעות בכף ידו, אבל לא התקדמה. היא לטשה עיניים בבד שנח ביניהם על הרצפה.
"אני אהיה לצידך". הוא אמר ועלה לרחף מעט מעל הרצפה.
היא הרימה את הראש והסתכלה בפניו. עשתה צעד קדימה ועלתה על הבד.
"את שולטת. כשתרצי, תרחפי". הוא אמר.
היא נצמדה אליו ושמה יד אחת סביב כתפו. הוא שם יד אחת סביב מותניה. את היד הפנויה שלה היא פרסה לצד.
משטח הבד עלה מעלה בזינוק. הוא זינק מעלה בתיאום, ונשאר צמוד אל מיטל. ביד הפנויה הוא הצביע לכיוון מורד הרחוב. הם התחילו לרחף בכיוון ביחד. מיטל צברה בטחון ומהירות. הם ניתקו את המגע הצמוד בהדרגתיות, עד שריחפו כשהם מחזיקים רק בקצות האצבעות בידיים ישרות. הם חלפו מהר ברחוב, המשיכו במעגלים סביב המבנים ויצאו לכיוון החורשה. הרוח פרעה את שערות ראשם. הם מילאו את הריאות באוויר צח. הלב פעם. העיניים מצמצו מדמעות.
הם חלפו מעל חלקת הקברים. היא ראתה את אבא שלה הולך בשביל. להקת עורבים פצחה במעוף מעל עץ קרוב. העורבים חלפו לידם וביניהם. היא איבדה את שיווי המשקל לרגע, אך התייצבה. רונן נצמד אליה מיד. הם ריחפו לאט בחזרה לכיוון מרכז הכפר.
"אבא שלי לא אוהב את בדי הריחוף הללו". אמרה מיטל.
"מה הקטע שלו עם נשמות של דרקונים?" אמר רונן.
"אני לא יודעת". היא התנתקה והמשיכה בריחוף לצידו. הם התקרבו למרכז.
"הזמנו מצביקה חליפות. תהיה לי אחת בשבילך". הוא אמר.
היא שתקה והנמיכה לכיוון הרחוב.
"תבואי לרחבה היום?" הוא אמר. "ראש הכפר עוזר לנו".
הם נחתו.
היא עברה לעמוד על הקרקע, הרימה את הבד הכחול והגישה לו.
"בטח שאבוא". היא אמרה.
בזמן שתפס במשטח הבד, היא נתנה לו נשיקה על הלחי, הסתובבה והלכה.
###
ראש הכפר עמד על במה קטנה במרכז הרחבה. הוא ניסה לענות על שאלות של האנשים שהתאספו מסביב. חסון ורונן עמדו לצד הבמה.
"עוד לא ראיתם שום דבר וכבר פוסלים". אמר ראש הכפר בקול גדול.
מישהו צעק "חוטי הריחוף האלה מקוללים. מקוללים מי שמתעסקים עם נשמות של דרקונים".
מישהו אחר צעק "תשתוק, קשקשן, תן לשמוע".
שוב התחילו הרבה אנשים לדבר ביחד.
ראש הכפר נופף בשתי ידיו מעל הבמה, עד שהשתרר שקט.
"אם עוד פעם מישהו מזכיר קללות – אני מקלל אותו". אמר ראש הכפר. "לפני שממשיכים לדבר על העניין, בואו נראה במה מדובר".
ראש הכפר סימן לחסון לעלות לבמה. ראש הכפר ירד בקפיצה מהבמה.
האנשים בקהל הסתכלו על חסון שולף שטיחון מהתרמיל. הוא שם אותו על הקרקע והתיישב עליו בישיבה מזרחית. הקהל הצטופף כדי לראות אותו. חסון התרומם מהקרקע במהירות עם השטיחון, עשה סיבוב קטן מעל האנשים והתייצב בריחוף מעל הבמה בגובה ראשי האנשים. האנשים נרתעו מעט מהמרכז ושמרו על דממה.
"אתם רואים בדיוק במה מדובר". חסון אמר בקול. "אתם מכירים את זה גם מהעבר. אני מצהיר שכל הבעיות נוטרלו. יעידו עיניכם הרואות. יכול להעיד גם הדוקטור שנמצא ביניכם". חסון הצביע על הרופא.
הרופא שתק. הקהל הסתכל עליו. הרופא הנהן. האנשים לצידו דחפו את כתפו.
"נו, מה, דוקטור? לא שומעים". אמר חסון.
"כן, כן. זה בסדר". אמר הרופא בקול חזק ככול שהצליח לגייס.
חסון קפץ מתנוחת הישיבה המזרחית על רגליו. הוא עמד גבוה על השטיח.
"לא חייבים לסבול ת'מחיר שהשימוש בדרקונים גובה מאיתנו…" חסון הספיק לומר, לפני שנשמעו צעקות לעזרה מעומק הרחוב.
צביקה התקרב אל הקהל על דרקון אדום שעף בצורה פרועה. צביקה בקושי הצליח להישאר על גב הדרקון. הדרקון שיחרר כדורי אש קטנים בצורה בלתי נשלטת. הקהל התפזר מהרחבה. חסון שלח את השטיח לרחף בכיוון צביקה והדרקון המתקרבים. חסון נשאר לרחף בעזרת מגפיו בנתיב של הדרקון האדום. רונן עבר למצב כריעה ליד הבמה. רונן ריחף את יריעת הבד הכחול לצידו, מוכן לשלח אותה בכל רגע. השטיח, שחסון שילח, עטף את צביקה, תפס בו, הוריד אותו מגב הדרקון וריחף אותו לכיוון הקרקע. הדרקון סגר את הפער והתנגש בחסון, לפני שעלה לגובה והסתלק. חסון הוטח לכיוון הקרקע, ונשאר שרוע ללא תנועה. גם השטיח שעטף את צביקה נפל בקול על הקרקע ונפרש. צביקה השתחרר ממנו והתגלגל על הקרקע.
הקהל המפוזר החל לחזור. הרופא ניגש לבדוק את צביקה וחסון. צביקה כבר עמד על רגליו בכוחות עצמו, וניגש לעמוד ליד רונן. רונן הסתכל על הרופא מטפל באביו. ראש הכפר פילס דרך ועמד ליד הרופא.
"מה שלומו?" שאל ראש הכפר את הרופא.
"אין עצמות שבורות. הוא התעלף. תנו לו קצת מרחב". אמר הרופא.
"זוזו. תתרחקו". אמר ראש הכפר ודחף את האנשים אחורה.
מישהו בקהל צעק "הנשמות מקללות אותנו. זה בגלל חוטי הריחוף המקוללים".
ראש הכפר צעק, "מי אמר את זה? אם אתה לא יודע להשתמש בעיניים ש'ך אז אני אוציא לך אותן". ראש הכפר פילס לו דרך בקהל בכיוון בו שמע את הקול. "אני אשבור לך ת'עצמות. מי זה האידיוט?" האנשים בקהל תפסו את ראש הכפר בניסיון להרגיע אותו.
בינתיים, צביקה נגע בכתפו של רונן ומשך אותו צעד אחד הצידה. יד אחת הניח על כתפו של רונן. רונן שם יד נגדית על כתפו של צביקה. הם עמדו מעט כפופים, מצח מול מצח, הידיים מסוככות על ראשיהם. צביקה תחב את היד הפנויה לתרמיל ושלף משם חליפת גוף. הוא הגיש את החליפה ליד הפנויה של רונן.
"זאת חליפת הבובה שביקשת". צביקה אמר.
רונן חייך בתודה אל צביקה ולקח את החליפה.
צביקה הביט מעבר לרונן. "יש שם מישהי שמסתכלת עליך".
רונן הזדקף והסתובב. הוא ראה את מיטל. היא התחילה לצעוד לעברו.
הרופא משך מלמטה בשרוולו של רונן. "רונן, בוא הנה". הרופא אמר.
רונן סימן למיטל להתקרב וכרע על הברכיים ליד הרופא. חסון עדיין שכב על הקרקע, אבל חייך לעבר רונן.
"אבא שלך התעורר. הוא רוצה לומר לך משהו". הרופא אמר.
"אני חושב שזה שלך, רונן", חסון אמר, "…ותודה". חסון הרים את הגוף שלו מעט מהקרקע. פיסת בד כחולה הציצה מתחת לגוף שלו.
הרופא שלף את הבד הכחול מתחת לגוף של חסון, ונתן לרונן. חסון קם באיטיות למצב ישיבה על הקרקע, והסתכל סביב.
"איפה ראש הכפר?" חסון אמר לרופא. "ותעזור לי לקום, בבקשה".
צביקה וחסון התחילו לדבר זה עם זה. הרופא שלח לקרוא לראש הכפר.
גם רונן עבר למצב עמידה. ביד אחת החזיק את יריעת הבד הכחולה. ביד השנייה – את החליפה שקיבל מצביקה. הוא הסתובב וראה את מיטל עומדת מולו.
"אני ראיתי מה שעשית, רונן" מיטל אמרה, ונגעה בבד הכחול.
הם צעדו והתרחקו מעט מהאנשים.
"יש לי ניסיון רטוב עם דרקונים שצוללים עלי ככה פתאום… בבוקר". אמר רונן.
היא דחפה קלות את כתפו. "זה לא היה בבוקר". היא אמרה.
"וכדי להודות לך על האימונים", רונן אמר, "אני מעניק לך בזאת חליפת ריחוף". הוא הגיש לה את החליפה שקיבל מצביקה.
מיטל היססה מלקחת את החליפה.
"רק למקרה שאיזשהו דרקון ישתולל, כמו שקרה עכשיו". רונן המשיך ביד מושטת. "אפשר ללבוש את זה מתחת לבגדים אחרים".
"טוב, שתוק כבר". אמרה מיטל, ולקחה את החליפה. "אפשר לחשוב שאתה מוכר בחנות בגדים פתאום".
"הי, רונן, אנחנו הולכים". חסון קרא מאחור.
רונן סובב את הראש לרגע ואמר "אוקי". הוא חזר להביט במיטל.
"מיטל, בואי לאגם מחר". הוא צעד לאחור, והמשיך להסתכל עליה.
"אבוא כל בוקר", אמרה מיטל. היא הרימה את החליפה בידה. "ותודה".
###
רונן וחסון ישבו על ספסל הנהג של הכרכרה. הם התקרבו אל הבית שלהם. הכרכרה הייתה מלאה בשטיחים וחליפות שצביקה הספיק להכין עבורם.
הם הגיעו אל ראש הגבעה שבקרבת הבית. שלושה רוכבי דרקונים הגיחו מאחור וטסו לכיוון בית המלאכה והבית. הדרקון הזהוב הגיע ראשון ושלח כדור אש אל בית המלאכה. שני הדרקונים האחרים הוסיפו כדורי אש משלהם. להבות אחזו בגג במספר מקומות. הדרקונים המשיכו לחוג מעל ולהמטיר כדורי אש על בית המלאכה.
חסון עצר את הכרכרה.
"תישאר בתוך המגפיים, שמור על עצמך ושחרר את הסוס". אמר חסון.
"בוא נראה מה יש לנו בפנים". חסון אמר לעצמו, ונכנס פנימה אל תוך הכרכרה.
"תגיד לי מה אתה רואה". חסון צעק מתוך הכרכרה.
"אני מכיר רק את הדרקון הזהוב של אבא של מיטל". רונן אמר, תוך כדי שחרור הסוס. "את השניים האחרים אני לא מזהה. הם שורפים את בית המלאכה".
"אז הקברן לא כל כך אוהב אותנו". חסון אמר מבפנים.
"הם מתקרבים אלינו". אמר רונן. רונן ריחף אל הפתח וצעק "צריך לצאת". רונן שילח את הסוס וריחף אל צידי הכרכרה. "עכשיו".
חסון לא ענה.
הדרקון הזהוב התקרב מספיק כדי להמטיר כדור אש על הכרכרה.
מתוך הכרכרה פרצה רכבת של שטיחים. חסון ישב על השטיח הראשון, אך מיד ריחף הצידה, והרכבת המשיכה למפגש עם כדור האש. בזה אחר זה השטיחים חסמו ונטרלו את כדור האש. השטיחים המשיכו בריחוף מעגלי סביב הכרכרה ויצרו טבעת הגנה.
בית המלאכה עלה באש והעלה עמוד עשן גדול לשמיים.
שני הדרקונים האחרים הצטרפו למתקפה על הכרכרה.
שטיחים נוספים יצאו מתוך הכרכרה והצטרפו לטבעות ההגנה המסתובבות מהר.
"כנס פנימה, תכין ת'חליפות ותשתמש בהן". אמר חסון.
רונן ציית. בינתיים הדרקונים שילחו כדורי אש. השטיחים הדפו אותם.
חלק מהשטיחים נשרפו וטבעות ההגנה קטנו ונחלשו.
לאחר זמן קצר יצאה רכבת של חליפות בריחוף מתוך הכרכרה. רונן התייצב ליד אביו, ושילח את החליפות בכיוון הדרקונים. החליפות הטרידו את הדרקונים ואת הרוכבים שלהם. כשהדרקונים התרחקו, החליפות חזרו לקרבת הכרכרה. הדרקונים חידשו את ההתקפה.
כדור אש חדר את הגנת הטבעות. רונן הפנה חלק מהחליפות לכיבוי הלהבות שאחזו בכרכרה.
דרקונים נוספים הופיעו מצד הכפר. הם התקרבו אל הכרכרה.
"מה עושים עכשיו?" שאל רונן.
חסון שתק.
רונן הצליח לשלח חליפה כך שהיא תתלבש על ראשו של אחד משלושת הדרקונים. הדרקון לא יכול היה לראות דבר. הוא יצא משליטה. הרוכב שלו נפל.
"כל הכבוד, רונן". אמר חסון. "אם הם יפרצו ת'הגנות אז נרחף בכיוון האגם".
 הדרקון הראשון מכיוון הכפר הגיע, ומיד שילח כדור אש בשני הדרקונים שנותרו. הרוכב צעק "אדיוטיםםםם", ושילח עוד כדור אש לעבר הדרקונים.
"ראית את זה?" שאל רונן.
"זה נשמע כמו ראש הכפר". אמר חסון.
שאר הדרקונים מהכפר לא איחרו להגיע. דרקון תוקף שני הוכרע אל הקרקע. הרוכב שלו נתפס. הדרקון הזהוב נותר לבד וברח לגובה רב.
על הדרקון האדום של צביקה היו שני רוכבים. הדרקון התקרב אל הכרכרה. מיטל ריחפה מהדרקון אל הקרקע והצטרפה אל רונן.
הדרקונים מהכפר יצרו חיץ בין הדרקון התוקף האחרון לבין הכרכרה. ראש הכפר הצטרף אל חסון ליד הכרכרה.
"מה הוא יעשה עכשיו, האידיוט?" שאל ראש הכפר.
הדרקון הזהוב התחיל לצלול מטה במהירות.
מיטל פרצה בריחוף מעלה. "אבאאא". היא צעקה. היא חלפה בין טבעות השטיחים, ליד רכבת החליפות ועל פני הדרקונים.
מיטל פגשה את הדרקון שלה בגובה בינוני. היא צעקה שוב כשהדרקון חלף על פניה, וצפתה בו ממשיך בצלילה מטה. הוא שילח כדורי אש למטה בזה אחר זה.
הדרקונים האחרים התרחקו מנתיב כדורי האש. הדרקון הצולל המשיך לסגור את הפער אל הכרכרה.
חסון ורונן ריחפו את השטיחים והחליפות בשתי רכבות. רכבת שטיחים התפתלה בכיוון אחד. רכבת חליפות התפתלה בכיוון שני. שתי הרכבות פנו מעלה והתמזגו שטיח וחליפה לסירוגין. השטיחים והחליפות יצרו עמוד של חיץ מול הדרקון וכדורי האש. בזה אחר זה הם נשרפו. הבאים בתור מילאו את מקומם. הפער הלך ונסגר. השטיחים והחליפות עטפו את הדרקון ורוכבו והכריעו אותם לקרקע.
###
רונן יצא מהאגם נוטף מים.
"בוקר טוב, רונן". אמרה מיטל. מיטל עמדה ליד חביות סגורות.
"צהרים טובים, רונן". אמר ראש הכפר. הוא ריחף בכסא מהודר. "איך המים?"
"המים נעימים". רונן ענה, אך הסתכל על מיטל וסימן בראשו. "בואי למים".
מיטל הסתכלה בכיוון אבא שלה. הוא עמד בסמוך על החוף. הוא היה עסוק במשיכת חבל שקצהו עמוק באגם.
"לכי, לכי". אמר ראש הכפר. "עד שהחבית תגיע יש הרבה זמן".
מיטל ורונן רצו יחד אל האגם וזינקו אל תוך המים.