33. מעבר לקו הגובה

קראו לה צליל-קטן, מכיוון שכך היו הקרובים אליה מבטאים את שמה. צליל-קטן תמיד הייתה שם – והיא תמיד תישאר שם, הרי לא היה לה מקום אחר לחיות בו. היא חיה עם כל משפחתה על הקרקע, המקום הנמוך ביותר באיזור. קיומם של מקומות נמוכים יותר מזה היו ידועים לה, אבל מפאת הסכנות הרבות שארבו שם הכריזו עליהם כאסורים, ולכן צליל-קטן מעולם לא התקרבה אליהם. על מקומות גבוהים יותר אף-אחד כמובן לא דיבר. כל בוקר, כאשר האור הצלול הגיע אליהם ממרומים, היא הייתה יוצאת עם חבריה לטפס מעלה מעלה על הצמחים המגודלים, הגבוהים כל כך, שקצותיהם נעו בעדינות עם הזרמים הגבוהים. הם קיפצו מענף לענף, נותנים לגופם לרחף קדימה עם כל זינוק. חבריה היו מתחרים ביניהם מי מגיע הכי מהר לקצה הצמח, או מי מצליח לתפוס לעצמו את אחד מקלי-הסנפיר החמקמקים החיים שם למעלה. הם היו נהנים. זאת לא הייתה משימה קלה לתפוס את השובבים הקטנים הללו, כאשר גם אם הצליחה צליל-קטן לאחוז באחד – הוא מיד היה מתפתל בין אצבעותיה וחומק דרכן לחופש, וכמובן שאם היא או אחד מחבריה היו נותנים לעצמם להתרחק, בגובה שכזה, מהצמח הגדול – מאמץ רב היה דרוש כדי לחזור אליו. תמיד טוב להשאר בקרבתו, ידעו כולם, שכן יכולת התנועה שם קלה יותר ובטוחה יותר. כאשר התחיל להחשיך, כולם היו פונים מעיסוקיהם ויורדים לעבר הצדפות שעל הקרקע, להיות בקרבתן כדי להמנע מסכנות. את שעות השינה הם היו מעבירים בתוכן, כל אחד בצדפה שלו. בטרם פנו כולם לשינה, נהוג היה לקבץ יחדיו את כל המזון שנאסף באותו יום – את האצות הכחולות, את הדגיגים הצהובים ואת הספוגים התועים שנעו להם ללא הבחנה במרחב. זאת כמובן הייתה עבודתם של המבוגרים, כמו אחיה הגדול ואביה של צליל-קטן, היא עדיין לא פיתחה לעצמה זריזות מספקת לתנועה בשטחים הפתוחים, ובכלל, שיערה לא צמח לשיא אורכו – מה שבהחלט היה תורם לעובדה זו. לכן היה עליה להמתין עד שובם של בני משפחתה ואז, כששבו, אימה, אחיה הקטן והיא עצמה היו עוזרים לאגור את המזון החדש, יחד עם כל שאר הצעירים במשפחות. כיוון שהמאגר התמלא, וכבר זמן רב נשאר כך, לא הייתה הגבלה על האכילה – כל אחד יכל לאכול בזמנו החפשי כרצונו. אך למרות זאת, צליל-קטן מעולם לא הרבתה באכילה, היא רצתה לשמור על זריזותה כדי להצטרף, בבוא היום, לאחיה הגדול בצאתו למרחבים.
זאת הייתה שגרת יומה של צליל-קטן, כל חייה. היא כלל לא הכירה, או חשבה, על משהו אחר, על אפשרות אחרת של קיום. היא נתנה למים שסבבו את כל עולמה לתמוך בגופה הקל בעודה שוחה בהם בחפשיות. היא חיה את המים, שאפה אותם לריאותיה והרגישה כיצד הם ממלאים את גופה – ולאחר מכן, כאשר קיבלה מהם את הדברים הנחוצים לחייה, שחררה אותם הלאה מקצוות שיערותיה שעל ראשה, שנפתחו ונסגרו לסירוגין. כשהיא הביטה מטה, בעיניה הגדולות, היא ראתה את הקרקע שתמכה ברגליה, וכשעיניה פנו מעלה – שם היה האין-סוף, והמים הצלולים מילאו אותו בשלמות מדהימה.
באותו יום רגיל, שגרתי ביותר, צליל-קטן לא חשבה מעבר למה שראשה אמר לה. היא השפילה את מבטה והביטה בצדפה הגדולה – מקום השינה שלה – רגע לפני שנכנסה אליה ברצון. הצדפה חשה במשקל הנוסף ומיד נסגרה, אך לא לחלוטין, כדי לאפשר למים החמימים הללו לחדור פנימה עבור מי שהייתה בתוכה. צליל-קטן חייכה ועצמה את עיניה. היא תתעורר יחד עם משפחתה כשהאור יגיע ממרומים.

קול מרוחק חתך במהירות את המים. צליל-קטן פקחה בזהירות את עיניה והקשיבה לתנודות העדינות שנסחפו עם הזרם. היא הרגישה את השינויים בתנועת המים יותר מששמעה את הקול החלש, למרות שתפיסת הקול תמיד הייתה מהצדדים החזקים שלהם, כאן במים. עיניה הביטו בחשש דרך הפתח הקטנטן שהשאירה לה הצדפה, שום דבר לא גילה לה מה קורה בחוץ. התנודה היחידה במים לא חזרה על עצמה והחושך של אשמורת הבוקר לא איפשר לה, נכון לאותו רגע, לראות למרחק. החושים הטבעיים שלה אמרו לה לעצום את עיניה שוב ולחזור לישון, אבל היא לא עשתה כך, משום מה.
צליל-קטן הרימה את ידה ונגעה בפתחה של הצדפה הגדולה, וכמו שפתיים גדולות, הצדפה נפתחה לבקשתה. היא יצאה ממנה בדחיפה קטנה ומיד מתחה את ידיה לצדדים, לשחרר אותן מתנומת הלילה – אם היא מתכוונת לחקור את התנודות הללו בשעה זו, עליה להיות במיטבה. עיניה של צליל-קטן פנו לכאן ולכאן, כשהביטה מטה, והיא ראתה את שאר הצדפות של בני משפחתה עדיין סגורות, לא הייתה להם כל סיבה להתעורר. תמיד הייתה לה רגישות יתר לדברים האלה ולכן דווקא היא התעוררה ואף אחד אחר לא. בינתיים, היא התקדמה מעלה בתנועות רגלים קטנות והתרחקה מהקרקע וממקום השינה – כעת אישוניה התרחבו וראייתה הפכה למייטבית בחושך הזה, דבר שרק יועיל לה מכאן והלאה. אבל צליל-קטן טרם הצליחה להבחין במקור התנודות, כשהביטה למרחק. שחייתה הייתה איטית וזהירה כיוון שמעולם לא יצאה כך בלילה, ואכן היה עליה לנהוג בזהירות, לפצות על הפזיזות שגרמה לה לצאת מלכתחילה. היא נצמדה לצמח הגדול הקרוב אליה ביותר והחלה לתמרן בין עליו הארוכים. הצמדות לצמחים הייתה הדרך הבטוחה ביותר לנוע, במיוחד בגבהים כאלה. אך כאשר הגיעה צליל-קטן לגובה מסויים – כדי להמשיך הלאה במרחב היה עליה לצאת מעליו המגוננים של הצמח ולנוע לעבר הצמח הבא, ועדיף כמה שיותר מהר. להישאר חשוף במים הגבוהים היה די מסוכן, אך לפחות זה איפשר לה להגניב מבט לעבר המרחק ולנסות לראות את מקור התנודות. עיניה לא הבחינו בדבר מה שונה באותו רגע, היא חייבת להתקדם הלאה. תנועותיה הפכו מהירות יותר במרחב שבין הצמחים, אך צליל-קטן ידעה שחשוב לשמור על האנרגיה שלה, למקרה הצורך. היא המשיכה לנוע מצמח לצמח, מתרחקת ביודעין ממקום השינה שלה, ממשפחתה וחבריה – פעימות ליבה המואצות הודיעו לה על הסכנה הכרוכה במעשיה, אך הסקרנות הגואה הניאה אותה להמשיך ולהתקדם. בכל הזדמנות שבאה לידה היא ניסתה להביט ולראות, אולי הפעם עיניה יצליחו לתפוס את הדבר המסתורי שהטריד את שנתה. היא התקדמה בכיוון שממנו הגיעו התנודות החלשות, נותנת לעצמה להיסחף על הזרמים הקלים לעבר היעד הלא נודע. כמה דגיגים קטנים הסתובבו סביב רגליה, טרם הסתלקו להם למקום מוגן יותר. למשך כמה רגעים דעתה הוסחה מעומס המחשבות שרצו בראשה, וכאשר זו שבה אליה – היא כבר הייתה שם, בקצה.
צליל-קטן נעצרה בפתאומיות מבהילה. היא הגיעה אל הסוף, התחום שאליו אין לצאת – השטח הפתוח. היא מעולם לא ראתה את השטח הפתוח, וכעת כשעיניה בוהות בו, היא לא הצליחה להסיר ממנו את מבטה. היה משהו מפחיד נורא אך עם זאת מזמין ביותר במראה הזה של מים אין-סופיים. שטח ללא גבולות, חשוף לכל. היא נצמדה לצמח האחרון היטב והנמיכה מבט, באימה נרגשת, לעבר קצה הקרקעית – שלאחריו לא היה דבר. המבוגרים שבניהם קראו למקום "צוקי הקצה" – מכיוון שאחריהם הקרקעית הייתה נמוכה כל כך, שהאור המגיע ממרומים לא הצליח להגיע אליה – מכאן שאי אפשר היה לראותה כלל. כל המביט מטה היה בוהה באפלה טהורה, שאליה אף-אחד לא העז להגיע. גופה של צליל-קטן החל לרעוד בחוסר רצון. רק המחשבה על היציאה לשטח הפתוח הייתה מעוררת יראה. היא חייכה בהשלמה עם עצמה, שכן זהו סוף המסע הקצר שלה וכעת עליה לשוב לאחור. יהיה מה שיהיה הדבר ההוא שהעיר אותה, היציאה לשטח הפתוח הייתה מעבר ליכולתה. כהערכה לדרך שעשתה עד עתה, היא הרימה את עיניה והביטה מעלה – האור העליון החל להפציע ולמלא את המים הבלתי נגמרים. זה היה נפלא כתמיד. כמה רגעים עברו טרם הבינה צליל-קטן שהיא רואה משהו. נקודה קטנה בתוך האין-סוף.
היא קפאה על מקומה והביטה שוב בנקודה הקטנה שהופיה שם למעלה, הרחק הרחק למעלה, בממלכתו של השטח הפתוח. אמנם זה היה רחוק, אך עיניה של צליל-קטן היו חדות מתמיד – זהו ללא ספק מישהו! משהו גדול הסתיר את רוב גופו אך ידיו ורגליו נראו בבירור, פרושות לצדדים כאילו היו חסרות שליטה. צליל-קטן הביטה בו למשך מספר רגעים והבינה שמשהו מטריד אותה במראה הזה – נראה שגופו שקע מטה ללא שליטה, האם הוא חסר הכרה? ומה בכלל הוא עושה שם למעלה? שאלה את עצמה. היא לא ידעה מה לעשות. הוא היה עמוק בשטח הפתוח ועוד במקום גבוה כל כך! אבל אם היא לא תעשה משהו בעניין הוא יהיה בסכנה גדולה! השטח הפתוח היה מקום לא נעים בכלל, כך שמעה. זרמים חזקים שסוחפים כל דבר המגיע אליהם וטורפים אימתניים היו רק חלק מהסכנות. ידיה אחזו היטב את עלה הצמח הגדול שאליו נצמדה, עיניה זגזגו בין קרקעית האיזור הבטוח לבין השטח הפתוח, מחשבותיה געשו בתוך ראשה, אך לא היה לה זמן להשתמש בהגיון שלה. אם היא רוצה לפעול עליה לעשות זאת מיד. הפחד אחז בה בשתי ידיו, אבל משום מה גופה של צליל-קטן האיץ בה לנוע קדימה, עוד לפני שהיא הגיעה לכלל החלטה. זאת לא אפשרות מבחינתה להשאיר מישהו לגורלו במקום הזה. הצעד הראשון נעשה, והיא כבר לא הייתה בין עליו המגוננים של הצמח האחרון – היא עברה את גבול "צוקי הקצה" ונכנסה לתחומו של השטח הפתוח. כבר לא הייתה קרקעית מתחת לרגליה.
בהלה אחזה בה מיד, אבל ראשה אמר לה להתקדם – שכן כבר לא הייתה דרך חזרה, ההחלטה יצאה לפועל. צליל-קטן השקיעה את כל כוחה בשחייתה מעלה, רגליה וידיה פעלו ללא הפסקה, היא אפילו מילאה את שיערה מים ושחררה אותו בלחץ כדי לדחוף את גופה מעלה, פעולה זו דרשה ממנה מאמץ רב. הנקודה שמעליה הפכה בינתיים לצורה שלמה יותר, וכעת היא יכלה לראות בבירור את גופו הרפה – אך עם זאת, עיניה פנו לכל עבר כדי להבחין בסכנות אפשריות. לא היו כאלה בסביבה, נכון לאותו רגע. ליבה פעם בחוזקה בעודה מתקרבת יותר ויותר – הסקרנות והפחד דחפו זה את זה כדי להשיג שליטה על מחשבותיה. צליל-קטן פקחה את עיניה לרווחה, היא הגיעה אליו, לבסוף.
במבט ראשון, ההבדל היחיד בין גופה שלה לשלו היו שני הדברים הגדולים שיצאו מגבו. היא מעולם לא ראתה דברים כאלה. היא דימתה אותם לשני סנפירים גדולים ביחס לגוף עצמו, למרות שלא היו אלה סנפירים כלל, ידעה. הם יצאו משתי נקודות על גבו ונפרשו לצדדים, גדלים עם התרחקותם מהגוף. שיערו היה שונה, כמו כן. הוא היה דק יותר משלה, עשרות אלפי חוטים דקיקים וקלילים שנעו עם הזרם הקל ביותר. לא נראה שהיה להם תפקיד כלשהו, להבדיל משיערה שלה. עיניו היו עצומות, הוא אכן היה חסר הכרה. צליל-קטן ידעה שאין לה זמן להתבוננות ולכן מיד מיקמה את גופה מעל גופו הרפה, ששקע בכל שנייה שעברה, והניחה את שתי ידיה מתחת לכתפיו. באותו רגע עלתה בראשה מחשבה מוזרה – תחילה ראשה אמר לה להשיב אותו למטה, חזרה למקום שבו היא חיה, אבל משום מה היא עצרה את עצמה. האם זה הדבר הנכון לעשות? ואולי הוא לא אמור להיות שם, אולי הוא רגיל לחיות כאן למעלה, הרי היא מעולם לא ראתה את שכמותו. צליל-קטן בהתה במים הרבים שמתחתיה, מלאה במחשבות, בדיוק כשליבה החסיר פעימה. משהו כסוף החזיר את האור המגיע מלמעלה לעיניה, משהו שחדר עמוק לתודעתה אחוזת האימה – כריש! היצור הארוך שחה מתחתיה כשגופו המוכסף נע בקלילות, חותך את המים בתנועתו. פחד איום אחז בה בגרונה והיא כמעט לא הצליחה לנשום. בעודה נאבקת בפעולה החיונית הזאת, היא שאלה את עצמה האם כבר הבחין בה הכריש. היא ידעה שגם אם הוא לא הבחין בה עוד, זה רק עניין של זמן. בשטח פתוח שכזה, ידעה בבירור, אפשר להבחין בדבר הקטן ביותר מהמרחק הגדול ביותר. בנשימות קצרות ומהירות נשארה צליל-קטן במקומה, ממשיכה לאחוז בגוף חסר ההכרה בידיה – כשלפתע שינה הכריש את צורת שחייתו, הוא הבחין בה.
כטורף גדול, הוא מיד החל בסדרת תנועות חדות ומהירות לכיוונה. גופה של צליל-קטן התכווץ בפחד נורא, היא עכשיו נלחמת על חייה! אבל מה עליה לעשות? האם עליה להשאיר כאן את גופו של חסר ההכרה ולנוס על נפשה, או שמא לנסות לשאת אותו איתה במנוסתה? לא היה לה זמן להחליט. היא אגרה את כל כוחה, הרימה בשתי ידיה את הגוף הכבד והחלה לטפס מעלה בשחייתה. כל שנייה שעברה היא ידעה יותר ויותר טוב שהכריש ישיג אותה. הוא גדול יותר ומהיר יותר, ואוזניה כבר החלו לשמוע את המים הנהדפים מזנבו העוצמתי. בצלילות הדעת, היא הבינה שנותרה לה רק דרך אחת, דרך שלא תבטיח את הצלחתה אך כן תיתן לה עוד זמן. אחיה הגדול סיפר לה על כך – על האפשרות הטובה ביותר להתחמק מטורפים שכאלה. צליל-קטן הביטה לאחור לפני שגופה עצר מתנועתו מעלה. הכריש היה קרוב, קרוב מאוד. היא הסתובבה במקומה והציבה את גופו של הזר מעליה, תומכת בו עם גבה. כאשר הכריש ביצע את תנועותיו האחרונות להתקפה, צליל-קטן נשמה מלוא ריאותיה מים והעבירה הכל לשיערה שעל ראשה, שהתנפח מיד. הכריש פער את פיו וזינק ממקומו אליה – ועם כל הפחד והאימה, ברגע הנכון, היא שחררה בלחץ חזק את כל המים שבשיערה כך שגופה קפץ מעלה בפתאומיות. הכריש סגר את שיניו על מים ריקים והמשיך את תנועתו קדימה, גופה של צליל-קטן נחבט מעט מסנפירו הגדול, אבל זה הצליח! היא התחמקה מהתקפתו! כעת היה על הכריש לאגור את כוחו מחדש להתקפה חוזרת, דבר שאפשר לצליל-קטן להתקדם הלאה. היא שבה לאחוז בגופו של הזר ולהפעיל את כל גופה בשחייתה. ידיה ורגליה נעו במהירות כפי שמעולם לא עשו. היא ראתה מרחוק את "צוקי הקצה" וחשה הקלה קטנה, אבל הסכנה טרם חלפה. מבט אחד למטה הזהיר אותה שהכריש החל את סיבובו לכיוונה, הוא לא ויתר כפי שקיוותה. למזלה הדרך לפניה הייתה פנויה והכריש שחה מאחוריה – אך המזל לא האיר פנים לאורך זמן. בהבנה כואבת הבינה צליל-קטן שהכריש לא הגיע לבדו, וכריש נוסף שחה בסיבוב גדול לפניה. הדרך לעבר "צוקי הקצה" נחסמה. היא מיהרה לחפש נתיבי מילוט מהצדדים אך רק הבחינה בכריש נוסף, שלושה בסך הכל. הם הקיפו אותה, סבבו אותה, לא היה לה יותר לאן ללכת. ראשה פנה אנה ואנה בבהלה, אולי בכל זאת קיימת דרך. ליבה החל לפעום בעוצמה כואבת, כל מחשבה נודדת בראשה כעת ברחה החוצה. היא הייתה לבדה, במקום עצום שכזה.
האור המגיע ממרומים החזיר אליה את השתקפותם של שלושת הטורפים, הם שחו סביבה במעגלים. צליל-קטן הרימה את מבטה מעלה – מבינה פתאום שזאת האפשרות היחידה שלה, עליה לא חשבה כלל. היא מעולם לא שחתה גבוה כל כך ולרגע תהתה מדוע לא חשבה על זה. אבל הכרישים ישיגו אותה, ידעה ללא ספק. היא תשחה למעלה בכל כוחה ותרוויח לעצמה מעט זמן. הפחד שפעם בה הפעיל את איברי גופה לפני שמחשבותיה עשו זאת. רגליה החלו לנוע במהירות בעוד ידיה מרימות את הגוף חסר ההכרה. עיניה לא משו מן האין-סוף שמעליה. המים הנהדפים משלושת הזנבות שמתחתיה נשמעו הייטב, קרובים, שוחים לכיוונה. מבט לא רצוני כלפי מטה גילה את שיניו החשופות של הכריש הקרוב אליה. כאשר ההבנה הכואבת הזאת פילחה את מחשבות ראשה – עיניה נעצמו, גופה התכווץ וצליל קטן בקע מגרונה. צליל דק, כואב וגבוה עד מאוד.
פרץ עז של מים הדף את גופה. שתי ידים חזקות אחזו בה ומשהו גדול הסתיר לעיניה את האור המגיע מלמעלה. צליל-קטן ידעה זאת למרות שעיניה עדיין היו עצומות, היא לא העזה לפקוח אותן. וכך פתאום, גופה נדחף שוב ושוב כלפי מעלה בעוצמה אדירה, מסתחרר ללא הפסק. עוצמת הסיחרור הייתה אדירה כל כך שצליל-קטן הרגישה דחף עז לפקוח את עיניה ולהביט בפלא הזה. היא עשתה זאת – והביטה בזר, כעת בהכרה מלאה, נושא אותה כשמבטו כלפי מעלה. הדברים שיצאו מגבו נעו מעלה מטה שוב ושוב, דוחפים אותם בחוזקה אל האין-סוף שמעל. כבר לא היה איכפת לצליל-קטן מהכרישים, לא משום דבר. היא נתנה לתחושה המסעירה הזאת לשלוט בה, להוביל אותה. לפתע, משהו מוזר הופיע מעליהם, משהו שצליל-קטן מעולם לא ראתה. היא כלל לא ידעה כיצד לתאר את המראה החדש הזה – אבל זה לא היה חשוב באותו רגע, מכיוון שהם בקרוב יתנגשו בו, בדבר שמילא את כל מבטה. ההתרגשות גאתה בה. הזר המשיך לעלות ולעלות – ואז זה קרה.
העולם כולו השתנה. המים נעלמו, ואותם החליפה תחושה מוזרה ועוקצנית, תחושה קרה שחדרה לגופה מכל עבר. היא הרגישה שמלבד ידיו של הזר, שום דבר אחר אינו תומך בגופה. ראשה הסתחרר. האין-סוף היה כעת מכל עבר, עוטף אותה, מדהים את מחשבותיה. הזר המשיך לעלות מעלה אך הפעם הוא עשה זאת בקלות יתרה, הדברים שעל גבו לא התאמצו להעלות אותם כפי שעשו קודם, כאילו שכאן היה מקומו הטבעי. צליל-קטן הביטה לכל כיוון. נקודת אור בוהקת ביותר גרמה לה לעצום את עיניה. כאשר היא פקחה אותן שוב, היא הניחה אותן על עיניו של הזר – שהביט בה בחזרה, מחייך. אך לפני שמישהו מהם הספיק לחשוב, גופה של צליל-קטן החל לרעוד ללא שליטה, שיערה נפתח ונסגר אך דבר לא נכנס בו – כבר לא היו מים סביבה כדי לשאוף לריאותיה. פיה נפער באימה – כמנסה לנשום משהו שאינו קיים. התחושה בגופה החלה להעלם. היא הרגישה את ידיו של הזר אוחזות בה הייטב כאשר שניהם הנמיכו עוד ועוד.
כניצוץ של חיים, הרגישה צליל-קטן את המים עוטפים אותה שוב, בחמימות. היא נשמה אותם ומילאה את ריאותיה באושר. הזר השיב אותה אליהם. היא ראתה את ידיו נמשכות כלפי מעלה, יוצאות מן המים, והופכות לדבר מטושטש מעליהם. אבל היא רצתה לראותו שוב. היא ידעה שהוא נמצא שם, מעל, מעבר. בפעולה אחרונה של אומץ, מילאה צליל-קטן את ריאותיה מים והשאירה אותם בפנים כאשר הגיחה מהמים. הזר עמד על שום דבר, נע מעצמו כששני הדברים הגדולים שעל גבו תומכים בו בצורה נפלאה. צליל-קטן חייכה לעברו בהתרגשות, והוא אליה. הכל היה כל כך צלול כאן, חשבה לעצמה בשמחה, בעודה משיבה את ראשה אל תוך המים. הצמחים הגדולים נראו הרחק מתחתיה, היא במקום הנכון. כאשר תחזור למטה למשפחתה, היא תגיד לכולם שיש משהו מעל המים! אבל לא עכשיו, אמרה לעצמה, כשראשה הגיח שוב מתוך המים. הזר עדיין היה שם.