33 – פודיקס-ג'וי

אחרי שעה כבר רציתי ללכת הביתה, אבל הבטיחו שתהיה הפתעה, והייתי פשוט חייב לדעת מה החנונים האלה זוממים. אז קפצתי ברחבה עם כולם, זרקתי את הידיים לכל הכיוונים כמו תמנון אנרכיסט, וניסיתי ליהנות ככל יכולתי.
משום-מה פודיקס החליטו שלא למכור אלכוהול, והמוזיקה הייתה מחורבנת. כשהתחיל השיר 'נערת קצפת' כל המועדון התמלא בריח מחליא של וניל – כמעט הקאתי – ובקטע שהבחורה צועקת "אספרגוס!" הולוגרמות של ג'ונגלים צמחו מהקירות. שנאתי את הדי-ג'י הזה.
בחורה נמוכה ומתולתלת ניסתה להשתחל בין הזרועות המתנופפות שלי במין ריקוד נחשי. היא הייתה דיי קופית, וניסיתי לחמוק ממנה, אבל היא התפתלה לעברי בנחישות.
למזלי בדיוק אז הדי-ג'י החליט לעשות סוף-סוף משהו טוב, והרצפה, שבכלל לא הייתה רצפה, אלא פאזל של מסועים, התחילה לזוז. הטבעת שעליה עמדתי הסתובבה, וראיתי את הקופה מתרחקת ממני. עשרות טבעות שהשתלבו זו בזו נעו וערבלו את כל האנשים במועדון. הדי-ג'י צרח במיקרופון, "יההה!" וכולם צרחו אחריו. לרגע ראיתי מולי את החולצה הכתומה של פוקסמן, ואז הטבעת שעליה עמדתי השתלבה בטבעת אחרת, קטנה יותר, וכיוון התנועה שלי השתנה. אחרי דקה או שתיים, שבמהלכן ראיתי מאות פרצופים מתלהבים חולפים מולי ונבלעים באפילת המועדון, הרצפה עצרה בבת אחת. כולם עמדו כמה שניות בלי לזוז, בוחנים את הפנים החדשות סביבם, ואז חזרו לרקוד. הדי-ג'י צרח, "חברים, צאו מהבועה, תכירו אנשים חדשים, יההה!", ואני חשבתי שיש בזה משהו אירוני, כי מכל האנשים החדשים שהייתי יכול לעצור מולם, מצאתי את עצמי עומד פנים מול פנים עם קרין אשור.
"יובל?" היא בהתה בי לשניות ארוכות, והחיוך שלה קפא, כמו ילדה בחוג דרמה כשהמורה אומרת 'פריז'. "מה אתה עושה פה?"
התחבקנו. היה לה ריח טוב.
"ואוו, אתה לא מבין," היא צעקה לי באוזן, כדי להתגבר על רעש המוזיקה. "חשבתי עליך השבוע. מה אתה עושה פה בכלל?"
"פוקסמן שיחק באיזה משחק באינטרנט וזכה בשני כרטיסים, אז הוא שכנע אותי לבוא," צעקתי. "מה את עושה פה?"
"אני עובדת בפודיקס."
"באמת? מה, מחשבים וכאלה?"
קרין חייכה. "וכאלה."
"תמיד ידעתי שייצא ממך משהו בסוף."
קרין צחקה והעבירה יד מרפרפת על השיער שלי, כאילו אנחנו עדיין בתיכון. "לא השתנית," היא אמרה.
הסתכלתי עליה, מלמטה למעלה. עדיין רגליים ארוכות, וגוף נהדר, ועדיין הפרצוף הזה, עם העיניים הקטנות, הסנטר השקוע, והאף המלבני.
"גם את לא השתנית," אמרתי.
קרין הצביעה על השעון שלה ואמרה משהו שלא הצלחתי לשמוע.
"מה?" צרחתי.
פתאום המוזיקה פסקה. כולם נעמדו במקום, והסתכלו סביבם, מבולבלים. הבחור לידי נראה כמו תינוק שלקחו לו את הבקבוק.
"תסתכל," אמרה קרין והצביעה על התקרה. ציפורים כחולות התעופפו מעלינו, זוהרות בחשיכה. ציפורים ענקיות, שאותיות כתומות נמתחו על גופן: "פודיקס-ג'וי – מחפשים את האושר בשבילך."
"מה זה אמור להביע?" שאלתי את קרין. "זאת ההפתעה שדיברו עליה?"
קרין חייכה. "חכה ותראה."
אורות נדלקו מעל בימת הדי-ג'י. הוא נעלם, ובמקומו עמד גבר רחב כתפיים בחליפה.
"ערב טוב לכולם," הוא אמר. "אתם מצולמים עכשיו לערוץ ארבע-עשרה, אז תנסו להיראות פוטוגנים."
צחקוקים מנומסים עלו מהקהל. איזה בחור עם עיניים אדומות שעמד לידי פרש את ידיו ומלמל, "מי זה הסטלן הזה?"
"אני אוהד פשטיין, מנכ"ל פודיקס-ישראל. הערב בחצות יושק המוצר החדש של פודיקס בשש-עשרה מדינות בעולם." הוא עשה הפסקה קלה בדבריו, אולי בתקווה לזכות במחיאות כפיים, ולבסוף חייך והמשיך. "פודיקס חרטה על דגלה את ערכי המצוינות והחדשנות, ואני חושב שהשנה הדבר בולט מתמיד. אנחנו לא מתביישים לומר שאנחנו מצפים לסוג של מהפכה, בעקבות פודיקס-ג'וי."
"פודיקס-ג'וי?" לחשתי לקרין שעמדה לידי והביטה על הבמה בעיני עגל. היא רק חייכה והנהנה.
"בהיבט הישראלי," המשיך המנכ"ל. "כמו שאנחנו תמיד אוהבים לשמוע, אני יכול להגיד שחלק נרחב מאד מהפיתוח של פודיקס-ג'וי התבצע כאן בארץ, עם מהנדסים ישראליים, וצוותים ישראליים, ומעבר לעובדה שזה נותן פוש גדול לכלכלה הישראלית, אני חושב שכישראלים, יש לנו במה להתגאות." הוא שוב עשה הפסקה בדבריו, וכל הקהל בהה בו בשתיקה. הבחור שלידי התחיל לרקוד עם עצמו. הייתי כל-כך נבוך בשביל המנכ"ל הזה שרציתי למות.
הוא המשיך לדבר ולברבר, ואחרי עוד כמה משפטים כבר לא הקשבתי. חשבתי על האוניברסיטה, ועל הדירה המזוהמת שלי, ועל המשחק של ברצלונה שאותו אני מפסיד בגלל פוקסמן האידיוט שגרר אותי הנה. כנראה שבסופו של דבר המנכ"ל קלט בחושיו החדים את הלך הרוח העצבני ששרר בקהל, כי הוא התחיל לדבר מאד מהר, ובקושי עצר לנשום, ונשמע יותר כמו שדרן כדורגל איטלקי מאשר מנכ"ל של חברת היי-טק.
"אבל בואו לא נכביר במילים," הוא אמר כעבור עשר דקות, והרגשתי איך מפלס השנאה במועדון מזנק. "גבירותיי ורבותיי, אני גאה להציג את פודיקס-ג'וי."
קרין מחאה כפיים. היא הייתה בערך היחידה שעשתה את זה.
האורות מעל הבמה כבו. ציפורי האור הכחולות, שעד כה התעופפו בתפזורת מעלינו, התקבצו ללהקה, שהתמזגה והפכה לציפור אחת ענקית. היא צללה מטה ועפה מעל ראשינו, ואז נסקה שוב, והסתחררה סביב עצמה, עד שהפכה לכדור עצום שריחף במרכז המועדון, כמו כדור פורח. כל הראשים הופנו אליו וקול נשי בקע מהרמקולים.
"האם אתם מאושרים?"
השאלה הדהדה במועדון כמו גל.
"מה זה השטות הזאת?" אמרה מישהי מאחורי.
צלילי נבל דביקים הצטרפו, וקולה של האישה נשזר בהם. "כבר אלפי שנים שבני האדם מנסים לפצח את סוד האושר. כל המחקרים שנערכו בנושא מצביעים על אותה מסקנה." על הכדור הכחול הופיעה תמונה של איש מחייך. "אנשים מאושרים הם בריאים יותר, בעלי זוגיות וקשרים חברתיים טובים יותר," סביב האיש על הכדור התקבצו לפתע המון חברים, ולצידו הופיעה גם בחורה מחייכת, שחיבקה אותו. "הם יצירתיים ופרודוקטיביים יותר, עשירים יותר," שטרות כסף התחילו לצנוח על האיש בכדור. נפלטה לי נחרת צחוק קטנה. "ואף בעלי תוחלת חיים גבוהה יותר."
היה משהו עקום בכל הטענות האלה, אבל לא הצלחתי לשים על זה את האצבע.
האישה המשיכה. "אך מהי אותה תחושה חמקמקה שמעסיקה את כולנו? אנחנו בפודיקס, מאמינים שמצאנו את התשובה."
צלילי הנבל גוועו. הייתה הפסקה של כמה שניות, ואז השקט התחלף במוזיקת סמבה מגוחכת.
"התהליך היה פשוט למדי," אמר הקול הנשי בטון קליל בהרבה. "בשלב הראשון, אותרו אלפי אנשים מכל רחבי העולם, שהגדירו את עצמם מאושרים." הכדור הכחול הפך לכדור הארץ, ועליו הופיעה שרשרת אנושית של אנשים שהחזיקו ידיים וחייכו. כמעט הקאתי שוב.
"בשלב השני, המדענים של פודיקס, בשיתוף עם מעבדות אושר מובילות בעולם, פעלו במטרה למצוא את המשותף לכל האנשים המאושרים."
תמונות של מדענים בחלוקים לבנים הופיעו על הכדור. מדען יושב מול מסך ומהנהן בפנים רציניות, בעוד עמיתו עומד מאחוריו, שולח את ידו מעבר לכתפו ומצביע על נתון חשוב במיוחד; מדענית חטובת ישבן עומדת ומשוחחת עם אישה מבוגרת; מדען מזריק משהו לתוך וריד של ג'ינג'י ממושקף, שנראה דווקא מרוצה מכל האירוע.
"בעזרת אמצעים טכנולוגיים מתקדמים, נמצאו עשרות מדדים גופניים שונים, המצויים בעיקר במוח, היכולים להעיד על רמת האושר הנוכחית של אדם."
על הכדור הופיע מוח ענקי, שברקים קטנים מבזיקים בחלקיו השונים.
מוזיקת הסמבה פסקה.
"לאחר שנים של מחקר, הנוסחה נמצאה."
השתרר שקט. פודיקס הניחו להצהרה האחרונה להדהד בראשינו. ואז הנבל חזר.
"אך כיצד ניתן להעלות את רמת האושר? אנחנו בפודיקס מאמינים, שיש אינספור דרכים לעשות זאת."
התמונות התחלפו בקצב מהיר: זוג צעיר הולך שלוב ידיים על שפת הים, דוסים מתפללים בבית-כנסת, צעירים רוקדים במסיבה, נזיר בודהיסטי בתנוחת יוגה על ראש הר…
"התשובה טמונה בך," אמרה האישה. "אנחנו, רק נגיד לך אם היא נכונה."
כדור האור שינה את צבעו ונמעך מעט בקצוות, וכעת ריחפה במרכז החדר גלולה לבנה, שסמל הציפור הכחולה של פודיקס טבוע במרכזה
"פודיקס גו'י," אמרה האישה. "מחפשים את האושר, בשבילך."
מוזיקה קופצנית החלה. "כיצד פועלת הגלולה?"
על הכדור-גלולה שריחף במרכז המועדון הופיע אדם מצויר, זחוח למראה. הוא פרש את כף ידו, שם נחה לה גלולה לבנה. הוא בלע אותה בחיוך גדול, המצלמה התקרבה, התמקדה בפיו הפתוח, ונכנסה לגוף המצויר שלו. הגלולה החליקה במורד גרונו, כמו רכבת הרים, והגיעה לקיבה, או לתריסריון, או לאן שגלולות מגיעות כשבולעים אותן, שם היא נפתחה, ומתוכה פרצו בסערה המון חלליות קטנות, שנפוצו לכל עבר במחזור הדם.
"החלליות זה כאילו ננובוטים," קרין אשור לחשה באוזני. כבר כמעט שכחתי מקיומה.
"כן, הבנתי את זה."
האנשים הקטנים בחלליות דיברו אחד עם השני בעזרת מכשירי קשר עתיקים למראה. איש קטן אחד יצא מהחללית וסייר באחת מהפינות האפלות של המוח, וביצע כל מיני מדידות.
אני בטוח שיש לסרט הטיפשי הזה המשך, רק שלא ממש צפיתי בו, מפני שבאותו רגע הרגשתי משהו קטן פוגע לי בכתף. ואז עוד משהו נפל לי על הראש. נדרשו לי כמה שניות עד שקלטתי שפודיקס ממטירים עלינו גלולות.
כולם צרחו סביבי. הדי-ג'י חזר לעמדה שלו, צרח "יההה!" ומוזיקה אמיתית, כזאת שמרעידה אותך מבפנים, וגורמת לך לקפוץ, החלה. שתי בנות קפצו לידי, הושיטו ידיים אל-על ותפסו גלולות. קרין קפצה עלי מאחורה, נתלתה לי על הגב, וצחקה. "איזה ברוך," היא צעקה לי באוזן. "הם היו אמורים לפזר את הגלולות רק אחרי הסרט."
היא דחפה את היד שלה מתחת לפרצוף שלי והראתה לי את הגלולה. קטנה, לבנה, ציפור כחולה פרושה לאורכה.
"יאללה, יובליקו," היא אמרה. "קח אחת, זה אני עשיתי."
היובליקו הזה שיגע אותי. אף אחד לא קורא לי ככה יותר.
"נו, קח!" אמרה קרין. "אתה לא רוצה להיות מאושר?"
"אני כבר מאושר."
היא צחקה מכל הלב, כאילו אני האדם הכי לא מאושר שהיא פגשה, ואז דחפה לי את הגלולה לפה.
הגלולה נחה על לשוני, צבא הננובוטים שבתוכה רק מחכה לפרוץ החוצה, ולשייט בדמי.
"זה ממש לא יכול להזיק," אמרה קרין. ממש רציתי שהיא תרד לי מהגב. בלעתי את הגלולה. קרין החליקה מעל גבי, וצחקה, ורקדה מולי. כמה שהיא מכוערת.
ואז, בפעם השנייה באותו הערב, התחשק לי לחבק את הדי-ג'י. הטבעות במועדון התחילו להסתובב, ומייד עברתי לטבעת שלידי בניתור חתולי. ראיתי את ראשה המתרחק של קרין מתרוצץ ומחפש אותי, והסתתרתי מאחורי בחור מגודל עם גופיה צהובה.
הטבעות עצרו, ושוב הייתי לבד. סביבי אנשים בלעו גלולות בלי הכרה. משום-מה זה הגעיל אותי. רקדתי קצת והפסקתי. הצטרפתי לאיזה מעגל ברייקדאנס עד שנמאס לי. פתאום המוזיקה רעמה באוזניי, והשתוקקתי להסתלק משם.
פילסתי את דרכי בין האנשים המיוזעים, ויצאתי החוצה אל הרחוב. האוויר היה קריר ומרגיע. ישבתי קצת על המדרכה, ראשי בין ברכי, וחשבתי על האוניברסיטה, ועל ברצלונה.
אחר-כך קמתי והלכתי הביתה.

חזרתי לדירה בשתיים בלילה וראיתי איזה סרט דרמה גרוע. הוא נגמר בשלוש וחצי, ועדיין לא הרגשתי עייף. הלכתי למטבח, ומשם לסלון, ומשם בחזרה לחדר. הסתובבתי כך ברחבי הדירה החשוכה כמה דקות, והלב שלי דפק, ולא הבנתי למה.
לקחתי את הגיטרה מהספה ופרטתי את חמשת האקורדים היחידים שאני מכיר. ניגנתי במהירות כפולה את "מה איתי" של אריק איינשטיין, והצלילים הדהדו בדירה הריקה ונשמעו לי צורמניים. זרקתי את הגיטרה לצד השני של הספה, והלכתי שוב למטבח. הייתי רעב.
כשהתקרבתי למקרר שמתי לב שבתחתית המסך הקטן שעל דלת המקפיא קפצה הודעה: "זוהתה חומרה חדשה. מעדכן התקנים."
התעלמתי ממנה, פתחתי את המקרר, שהיה ריק למדי, ולבסוף שלפתי ממגירת הירקות גזר. כשהוצאתי את הראש מהמקרר ראיתי ציפור כחולה מסתחררת על המסך והופכת לגלולה.
"פודיקס-ג'וי," אמר פתאום המסך והבהיל אותי. "מחפשים את האושר בשבילך."
בני זונות. טרקתי את המקרר. מערכת ההפעלה שלו היא גם מתוצרת פודיקס, נזכרתי. כנראה שהיא זיהתה את הגלולה כשהתקרבתי.
על המסך הבהבו כל מיני מספרים, אבל ממש לא התחשק לי להתעסק בזה באותו רגע.
קילפתי את הגזר, הלכתי לחדר, והתיישבתי על המיטה. לא החלפתי מצעים כבר כמה חודשים, והם היו דביקים.
"פודיקס-ג'וי," אמר המחשב שעל השולחן שלי. "מחפשים את האושר בשבילך."
זרקתי את הגזר על המסך. הוא החטיא, פגע בקיר, והתגלגל על הרצפה. כשקמתי להרים אותו הסטתי את המבט שלי הצידה לרגע, ממש לחלקיק שנייה, ואיכשהו הצלחתי לקלוט את המספר שריצד שם.
שמטתי את הגזר והתקרבתי. רפרפתי בעיני על כמה גרפים ושורות טקסט משעממות – הסבר על הננובוטים של פודיקס, סטטיסטיקות, ממוצעים – עד שלבסוף עיני התמקדו במשפט "רמת האושר הנוכחית שלך:" ובמספר הכחול שהופיע אחריו. 5.1.
קראתי שוב את המשפט. הלב שלי דפק. זה לא אומר כלום, ניסיתי להרגיע את עצמי. יכול להיות שביחס לממוצע חמש זה בסדר גמור.
לקחתי נשימה עמוקה והתקשרתי לפוקסמן.
"מה קורה, י'מן?" פוקסמן ענה לי בצעקה. ברקע יכולתי לשמוע מוזיקה ואנשים צוהלים. "איפה אתה? התקשרתי אליך איזה שבע פעמים."
"אני בבית, תגיד – "
"מה בבית? בוא לדירה של אליק, אחי. יש פה אפטר-פארטי משהו מטורף, הורסים לו את הבית, אתה לא מבין איזה צחוקים."
"תגיד, פוקסמן, לקחת את הגלולה?"
"כן, אחי, לקחת?"
"אהה… כמה יצא לך?"
"שבע נקודה שלוש – קובי, אם אתה מקיא עליי אני רוצח אותך, לא צוחק – שומע, אחי? מה רציתי להגיד לך, לקחת את הגלולה?"
"אהה… לא, עדיין לא," אמרתי.
"תיקח, אחי. זה אדיר רצח."
"טוב."
"הכל טוב איתך?"
"מה? כן. נחש את מי פגשתי במסיבה?"
"מי?"
"קרין אשור."
פוקסמן פלט צווחת צחוק. "קרין כיעור? איזה צחוקים. איך היא? עדיין מכוערת?"
"כמו הגיהנום," אמרתי.
"שומע, אחי, אני אדבר איתך יותר מאוחר. ותבוא לאליק, י'מניאק."
"ביי."
"ביי, מן."
הטחתי את הטלפון ברצפה. הוא קפץ חזרה למעלה. כיביתי את המחשב, והסתובבתי בחדר, מהמחשב למיטה, ובחזרה. פוקקתי את אצבעותיי. בעטתי בדלת. הדלקתי וכיביתי את המזגן.
איך יכול להיות שהטמבל הזה קיבל 7.3 ואני רק 5.1? איך זה יכול להיות שאני כל-כך לא מאושר?
הלכתי למקרר והוצאתי בירה. ה – 5.1 שלי הופיע על המסך ולא הרפה ממני. ישבתי בסלון ושתיתי את כל הבקבוק בשלוש דקות. התקרבתי שוב למקרר. עדיין 5.1.
במשך השעה הבאה התגלחתי, ירדתי לעשרים שכיבות סמיכה, התחברתי לפודיקס-פיקשן והשלמתי כמה משימות עם הברברי שלי, ואפילו עשיתי כמה תרגילי יוגה שאחותי לימדה אותי. אחר-כך הלכתי למקרר והסתכלתי על המסך. ירדתי לחמש.
הלכתי לחדר והעפתי את כל הבגדים מהמיטה. קרסתי עליה, ונרדמתי מכונס, ראשי נח על כפות ידיי, וברכיי מקופלות. כמו חמש.

התעוררתי למחרת רק בצהריים. שכבתי במיטה דקות ארוכות ובהיתי בתקרה. הייתי רעב אבל לא רציתי להתקרב למקרר. דמיינתי שאני ניגש אליו ומגלה אפס עגול וכחול מהבהב על המסך, ולידו הציפור המכוערת של פודיקס מנופפת בכנפיה וצוחקת עליי.
לבסוף הרעב גבר עליי, וגם הסקרנות. קמתי, שטפתי פנים, צחצחתי שיניים, והלכתי למטבח. נשמתי לרווחה כשראיתי שעליתי בחזרה ל – 5.1.
אכלתי חביתה ושאריות פסטה משלשום, ובזמן שאכלתי שמתי לב שהמסך הקטן של המקרר לא רגוע. כל מיני תמונות צבעוניות קפצו שם, ושורות טקסט הופיעו ונעלמו. לא הצלחתי לקרוא את זה מרחק, אז אחרי שגמרתי לאכול התקרבתי אליו.
פודיקס באמת עשו עבודה יפה. עד מהרה הבנתי שלא רק שפודיקס-ג'וי בודקת את רמת האושר שלך, אלא גם מציעה לך פעילויות ובילויים שונים, לפי האזור שאתה גר בו: בשמונה, למשל, יהיה קונצרט רוק בפארק הירקון. במועדון בשכונה שלי תתקיים אחר הצהריים הרצאה על היווצרות היקום. דרבי בבלומפילד, מסעדה חדשה באבן-גבירול, חוג קונג-פו בקניון, קרב אדממה בכיכר רבין, ופודיקס אפילו הצליחו לקשר ביני לבין אופיר מטלון, שהיה איתי בצבא, ולא דיברנו בערך שש שנים, אבל היום בערב תהיה אצלו מסיבת בריכה.
מכל ההצעות של הגלולה תפס אותי דווקא פסטיבל האוכל בטיילת. זה גם היה במרחק עשר דקות הליכה מהבית שלי, וגם החביתה והפסטה לא השביעו אותי אפילו קצת.
פוקסמן לא ענה לי, וזה הרגיז אותי. ניגנתי קצת על הגיטרה וחיכיתי שהוא יחזור אליי, ואחרי חצי שעה נמאס לי ויצאתי מהבית.
בדרך לטיילת עברתי ליד חנות מחשבים, וכשחלפתי ליד חלון הראווה ראיתי את הציפור של פודיקס מתעופפת והופכת לגלולה בכל המסכים, ומייד אחר-כך הופיע ה – 5.1 שלי.
איזו זקנה מנותחת עם שיער סגול עברה לידי והסתכלה על המסכים בעניין. מייד עברתי לצד השני של הרחוב.
הטיילת המתה אדם. נחילים של אנשים נהרו מדוכן לדוכן כמו זבובים ביום העצמאות, וכולם נראו יותר מאושרים ממני.
עמדתי וסרקתי בעיני את הקהל בחיפוש אחר בנות נאות מראה.
"יובליקו!" שמעתי צעקה מאחורי.
קרין אשור דילגה לעברי בחיוך קורן. רציתי למות.
"מה הסיכוי שזה יקרה?!" היא אמרה וחיבקה אותי מכל הלב.
"באמת מה הסיכוי," מלמלתי.
"אתה לא מבין," אמרה קרין. "אני מאתמול מבואסת שנעלמת לי. חיפשתי אותך שעתיים בכל המועדון."
"כן, אני… לא הרגשתי טוב, והלכתי מוקדם," אמרתי. "איך הדי-ג'י הפריד בינינו באכזריות, אה?"
קרין צחקה והסתכלה עליי בעיניים נוצצות. "מה, אתה גר בתל-אביב? איפה אתה עובד? מה אתה עושה? עם מי אתה גר? באת לפה לבד?"
נשמתי עמוק. איזה ברוך.

למרבה ההפתעה, חזרתי לדירה בערב רגוע למדי. את כל אחר הצהריים העברתי עם קרין. פסענו בטיילת והשלמנו פערים מהתיכון. היא סיפרה לי קצת על העבודה המשעממת שלה, אני סיפרתי לה על התואר המשעמם שלי, וטעמנו יין פטרוזיליה, וצ'יפס כחול, ושבעה סוגי בירה, וכדורי בננה.
בהתחלה עוד הייתי עצבני. כל רגע הסתכלתי לצדדים, לבדוק שאין מישהו שאני מכיר שרואה אותי עכשיו הולך עם קרין אשור. קיוויתי שאף אחד מהאנשים סביבנו לא חושב שאנחנו זוג או משהו. אבל לאט-לאט הדאגות התפוגגו. הרגשתי שאני חוזר עשר שנים אחורה, לתיכון, שאנחנו עדיין תלמידים שמסתובבים בהפסקה הגדולה בחצר בית הספר, צוחקים על המורים, וקונים קולה בקיוסק.
אחר-כך טיילנו קצת על החוף. קרין חלצה את הסנדלים שלה והלכה יחפה. דלינו ממוחנו בכוחות משותפים את כל הזיכרונות מהתיכון, החל מרגעים משמעותיים, כמו אז כשקרין הציעה לי לבוא איתה לנשף הסיום, ואני דחיתי אותה באדישות, וכלה בזיכרונות קטנים כפיצוחים, כמו למשל ההרצאה הקטנה ההיא שמירית בר-אור, המורה לביולוגיה, העבירה לנו בטיול השנתי למדבר יהודה, לגבי נהלי בטיחות, שבסופה היא הלכה אחורה ונתקעה בגמל.
כשהשמש נטתה לשקוע התקרבנו לים, ופסענו על קו המים. פוקסמן אמר לי פעם שידוע שככל שמתקרבים למים, השיחה נעשית יותר רצינית, כאילו יש משהו במים שגורם לך לרצות להיפתח. נראה לי שהוא צדק, כי כשהמים ליחכו את כפות רגליה של קרין, קולה הפך שקט יותר, והיא סיפרה לי על החנון ששבר לה את הלב לפני שלוש שנים, ועל החלום שלה לגדל חמישה ילדים בגליל, ועל הקושי שבלהכיר בחורים נורמלים בתל-אביב, או באינטרנט, או בכל מקום אחר בעצם.
"תגיד," היא אמרה, ואני התכווצתי קצת, כי ידעתי שכשבנות אומרות תגיד כנראה שהולכת לבוא שאלה רצינית. "כמה יצא לך בפודיקס-ג'וי?"
השקר עמד לי על קצה הלשון, ולפתע נסוג.
"חמש נקודה אחת," אמרתי.
"אוווו…" אמרה קרין, ממש כמו שהיו עושים בקומדיות הישנות. היא עצרה וחיבקה אותי, נצמדת אליי עם הגופייה שלה. "לא נורא," לחשה באוזני. "בסוף יהיה מעולה."
וכשניגשתי למקרר באותו ערב כדי להוציא מים, ראיתי שאמנם לא מעולה, אבל בהחלט שיפור מרשים. שיפור מדהים אפילו. שיפור כמעט לא הגיוני. שבע וחצי.

"מן, התאהבת בקרין אשור."
"סתום ת'פה, זה לא מצחיק. מה אני אמור לעשות עכשיו?"
"דבר ראשון, תירגע, אחי. אתה יותר מאושר ממני עכשיו, אז תתחיל להתנהג כמו מאושר. לכמה הגעת כבר? שמונה נקודה אחת? שאלתי היום את כולם במסעדה, ואף אחד לא עבר את השבע וחצי אפילו, אז נראה לי שאתה גם יותר מאושר מכמעט כל האנשים בארץ. בקיצור, החיים שלך יפים."
זרקתי עליו קבוק.
"אחי, אל תזרוק קבוקים," אמר פוקסמן ברצינות תהומית. "אם זה נופל למטה אתה הורג איזה זקנה. קומה תשעים זה לא צחוק."
הטלפון שלי צלצל.
פוקסמן נדרך כמו חיית טרף. "זאת היא?"
"ברור שזאת היא," אמרתי והשתקתי את הצלצול. "זאת הפעם השלישית שהיא מתקשרת אליי היום."
"אני מקווה שאתה לא עונה לה."
"אני לא עונה לה."
"מתי דיברת איתה פעם אחרונה?"
"אתמול בערב, אחרי שהיינו בשיינקין. היא התקשרה להגיד שהיה לה כיף."
פוקסמן צקצק בלשונו. "לא טוב, לא טוב…" הוא מלמל. "אתה צריך להבין, יובל, שבנות זה עם בעייתי. ת'מבין, היא מבחינתה, כבר בטוחה שזה היה דייט, שאתם יוצאים. היא לא קולטת שאתה סתם מסתובב איתה כי משעמם לך ואין לך חיים. היא מבחינתה, זהו, מצאה חתן."
הטלפון צלצל שוב.
"מה שמטריד אותי," המשיך פוקסמן וקימט את מצחו. "זה שהגעת כבר לשמונה נקודה אחת. זה מה שמטריד אותי. אתה יודע מה נראה לי? נראה לי שהיית כל כך משועמם, וכל כך… בודד, שגם אם מדוזה הייתה מתחילה איתך היית נהיה מאושר. אתה מבין ת'קטע?"
"היא לא רחוקה מלהיות מדוזה," אמרתי.
פוקסמן תופף על ברכיו כמה שניות, ולבסוף קם ואמר, "שמע מה נעשה. נעשה משהו מאד פשוט. אתה זוכר את שלי ראובנוב? המלצרית עם התחת היפה? אני מסדר לך אותה. מה שנקרא, נחליף את הגן הפגום. אתה נשאר על השמונה נקודה אחת שלך, פלוס ראובנוב. מה רע?"
לפני שהלכתי הביתה פוקסמן תדרך אותי. "תקשיב טוב עכשיו. אתה לא עונה לה לטלפונים, אתה לא עונה להודעות שלה, אתה לא עונה אפילו למספרים חסויים – "
"ואם אני שוב פוגש אותה במקרה? כבר פעמיים – "
"אין דבר כזה," קטע אותי פוקסמן. "לא יקרה. היא כבר גמרה את המזל שלה לזמן הקרוב."

כעבור כמה ימים כבר התחיל הסמסטר. מצאתי את עצמי שקוע בהרצאות ועבודות, והשעמום המפוהק והרובץ התחלף בשעמום נמרץ ואקדמי. קרין אשור עוד התקשרה מפעם לפעם, ואני הקפדתי לסנן אותה.
מדי פעם גם יצאתי עם הראובנוב הזאת. בדייט הראשון שלנו היא גררה אותי למצפה הכוכבים באוניברסיטה, לצפות במטר מטאורים. במשך חצי שעה היא קשקשה על אסטרולוגיה וחקרה אותי לגבי השעה המדויקת שבה נולדתי, בזמן שאני צופה במטאורים ומצטער שאי אפשר לכוון את הטלסקופ לתחת שלה. בדייט השני אכלנו סושי, והיא התעקשה להיות איתי במנה, למרות שהייתי מורעב. בדייט השלישי היינו בסרט, והיא לא עצבנה אותי בכלל.
אין מה להגיד, בחורה חמודה. בגלל זה השתגעתי כשראיתי שרמת האושר שלי יורדת. כל יום בבוקר הייתי ניגש למקרר בפיג'מה, ומכווץ את הבטן, מכין את עצמי למכה שעומדת לבוא. כל יום הייתי קצת פחות מאושר. כמו סוחר בבורסה שמביט בעיניים כלות על הגרפים האדומים, צפיתי באושר שלי יורד ל – 6.3 בשבועיים וחצי, והיד עוד הייתה נטויה.
זה בגלל הלחץ של הלימודים, אמרתי לעצמי. זה בגלל שהצטננתי. זה בגלל הסתיו. והייתה גם עוד סיבה אחת, שכל הזמן ריחפה בראשי, למרות שהתאמצתי לדחוף אותה החוצה.
אבל מה הטעם לנסות לדחוף מחשבה מהראש, כשהדבר האמיתי צץ לך בדלת?
"היי," אמרה קרין אשור. היא עמדה ערב אחד בפתח הדלת במלוא כיעורה, מחזיקה בשתי ידיה בקבוק יין.
עמדתי ובהיתי בה שניות ארוכות. הייתי כל כך שקוע בחשבונאות ניהולית ששכחתי לבדוק מי מצלצל בדלת לפני שאני פותח אותה.
"מה קורה?" היא אמרה בחיוך מבויש. "אני מפריעה?"
"מה? לא, אני פשוט אהה… יש לי עבודה לאוניברסיטה והייתי ככה באמצע ה – "
"אפשר להיכנס?"
"בטח, בטח, כנסי, סליחה, כנסי, בכיף, בטח – "
היא חיבקה אותי, דוחפת את שיערה לתוך האף שלי. בקבוק היין השמיע קולות פכפוך מאחורי.
"בשביל מה היין?" שאלתי.
"סתם, זה היה לי בבית, וחשבתי שגם ככה אין לי מה לעשות איתו."
קרין התנתקה מהחיבוק, הסתכלה לי בעיניים, ואז נתנה לי אגרוף בכתף. "למה אתה לא עונה לטלפונים? אני מנסה להשיג אותך שבועות!"
למחרת בבוקר כבר עליתי לשמונה וחצי. זה שיגע אותי. לפני שיצאתי לאוניברסיטה נכנסתי לכמה פורומים של פודיקס-ג'וי, שצצו לאחרונה ברשת, ועברתי על כמה הודעות. איזה אידיוט אחד כתב, "חבר'ה, מצאתי את סוד האושר! איסוף פקקי בירה! עליתי מחמש לשבע תוך חודש!", ודתייה אחת התוודתה שהיא לקחה את הגלולה, למרות האיסור של הרב, גילתה שהיא 5.4, והיא רוצה לדעת אם זה טוב.
את ההודעה המעניינת מצאתי בפורום אוסטרלי דווקא. מישהי כתבה שהיא עלתה שלוש "נקודות אושר" בשבוע, אחרי שפגשה איזה "סטודנט אלוהי" ברכבת. כל חברי הפורום המלומדים הגיבו לה חד משמעית, שזאת התאהבות. "רק אהבה גדולה יכולה לגרום לקפיצה כזאת," כתב חקלאי מויקטוריה. "האמיני לי. זה קרה לי עם החזיר שלי, ג'רמי."
נעצתי את מבטי ברצפה, וניסיתי להיזכר בתחושות שהיו לי כשהייתי עם קרין. זה היה קשה. למשל, בערב הקודם, ישבנו בסלון, מרחתי אותה בסיפורים מופרכים על הטלפון שלי שהתקלקל ואבד, ועל סדר היום הלחוץ שלי, שלא מאפשר לי אפילו לעשות שיחת טלפון אחת, ואחר-כך שתינו המון יין, ניגנתי בגיטרה, ודיברנו על שטויות. אבל מה באמת הרגשתי אז, מלבד סחרחורת נוראית?
החזרתי את עיני למסך. את הדיון על הבחורה האוסטרלית חתם פסיכולוג אחד, שסיכם את הנושא במשפט קצר: "יקירתי, את מאוהבת."
נפטרתי משלי ראובנוב עוד באותו הערב. "נראה לי שזה לא מתקדם לשום מקום."
"אבל – "
"תראי, אי אפשר להתכחש לרגש. וחוץ מזה אנחנו לא מתאימים. אני שור ואת דלי."
יכול להיות שאם פוקסמן היה בארץ באותו זמן, כל זה לא היה קורה. ייתכן שהוא היה עוצר אותי, מסביר לי טוב-טוב למה אני טיפש. אבל הוא היה בברלין. ואני הייתי מאושר.
זה היה מוזר, האמת. הייתי מסתובב במסדרונות האוניברסיטה עם הרגשה ששום דבר לא יכול לפגוע בי. הרי יש לי שמונה וחצי. אני מאושר מבחינה מדעית. כשהמרצה ל"התנהגות צרכנים" החזיר לי את העבודה וראיתי שקיבלתי 49, רק חייכתי ואמרתי תודה. מה זה נכשל אחד במנהל עסקים לעומת האושר? כשהתקשרו מהבנק להודיע על מינוס כמעט צחקתי להם בפנים. כששאלו אותי מה קורה, הייתי עונה, "מצוין!". זה פשוט נפלט לי ככה – מצוין.
כל בוקר הייתי עומד כמה דקות מול המקרר, ומסתכל בגאווה על השמונה וחצי היציב שלי. פודיקס הציעו לי אינספור הצעות לבילויים, אבל לא הייתי צריך את זה, כי היה לי את קרין.
אכלנו חומוס באבו-גוש, עשינו סקי בנתניה, היינו בהופעה של סונגה ג'אנג, הקמנו מדורה בים והתנשקנו עד שהאש כבתה. לאור הלהבות, מזוויות מסוימות, קרין אפילו נראתה בסדר.
בפעם הראשונה שבילינו יחד את הלילה (סוף-סוף החלפתי מצעים), הייתי כל-כך עסוק בלדמיין את השיחה העתידית שלי עם פוקסמן, עד שקרין סטרה לי בעדינות ושאלה אם הכל בסדר.
"כן, כן," מלמלתי. "הכל… טוב."
לא. הוא לא יאמין לי בחיים.
אחרי חודש כבר היינו זוג לכל דבר ועניין, כולל כל הקלישאות. קראנו זה לזו מאמי, היא התחילה לבחור לי בגדים, ולהטריד אותי בטלפון חמש פעמים ביום.
היא רצתה להכיר את החברים שלי. אמרתי לה שהיא כבר מכירה את פוקסמן.
כמו שחשבתי שיקרה, פוקסמן לא עיכל את הבשורה. במשך שבוע שלם אחרי שחזר מברלין, הוא היה משוכנע שאני צוחק עליו, עד ששלחתי לו סרט שבו אני וקרין מתנשקים במטבח שלי, כשהמקרר מאחורינו מציג את השמונה וחצי שלי. באותו לילה הוא שלח לי הודעה, "העיקר שאתה מאושר, מן."
ואז אני הכרתי את החברים שלה. ערב אחד יצאנו עם זוג חברים שקרין שיבחה בכל הזדמנות. הבחור עבד איתה בפודיקס, וגם לו קראו יובל. כשפגשנו אותם בכניסה לפאב הוא לחץ את ידי ואמר, "נעים מאד, אני יובל. אני מבין שאתה השכפול שלי, אה?" ואז הוא חייך בשובבות.
לחברה של יובל קראו תות, ולמרבה ההפתעה, היא נראתה קצת כמו תות.
ישבנו בפאב ויובל שתה קולה והלעיט אותנו בבדיחות דלוחות. תות ישבה לצידו, קטנה ואדומה, ונראתה דיי סובלת. קרין, לעומת זאת, חרחרה מרוב צחוק.
אחרי שעה קרין ותות הלכנו לשירותים, ואני נשארתי עם מר בדרן.
"אז איך זה לעבוד בפודיקס?" ניסיתי לפתח שיחה. "גם אתה עבדת על פודיקס-ג'וי?"
"כן, אני וקרין באותו צוות, היא לא אמרה לך? תדע לך שחברה שלך היא גאון. אתה יודע שאנחנו מכירים עוד מהצבא?"
"באמת?"
"בטח," אמר יובל ונקש על הכוס שלו עם הציפורניים. "היינו באותה יחידה, באותו מדור, באותו צוות, באותו חדר. כיסא ליד כיסא. כבר אז ידעו שהיא גאון."
"מה, היא תכנתה טוב?" מרגע לרגע השיחה הזאת שיעממה אותי יותר.
"בטח. תכנות, אבטחת מידע, רשתות, הכל. הבחורה יונקת ביטים עוד מהרחם." יובל תחב את האגודל שלו לפיו ועשה חיקוי של תינוק יונק. השתדלתי לגחך בשבילו.
"היא עושה בפודיקס דברים מדהימים. אני לא יודע כמה היא מספרת לך, אבל באמת, דברים מדהימים."
רק לקראת סוף הערב, כשהייתי באמצע הבירה השלישית, הבנתי מה מפריע לי.
נשענתי אחורה בכיסא ונתתי לאלכוהול לסחרר אותי. יובל פטפט ללא הרף. קרין ליטפה לי את הרגל. אלוהים, חשבתי לעצמי. אני צריך את פוקסמן.

"פרצה לך לגלולה?" שאל פוקסמן.
"אתה יודע מה זה אבטחת מידע? בדקתי באינטרנט, זה להיות האקר, לפרוץ למחשבים, להשתיל ולגנוב מידע, כל מיני דברים כאלה, והיא עובדת בפודיקס!" הרגליים שלי רעדו. "היא פיתחה את הגלולה, את הננובוטים, אין לה בעיה לפרוץ את זה – "
"מן," פוקסמן פער את עיניו. "אמרת שהיא נתנה לך את הגלולה במסיבה – "
"היא דחפה לי אותה לפה! פיזית, היא דחפה לי אותה – "
אולי זאת גלולה שהיא הכינה מראש, מן. שתלה שם איזה סוס טרויאני – "
"ואז היא פשוט ישבה בבית, או בעבודה, ושיחקה לי עם האושר – "
"רגע, אחי," אמר פוקסמן. "איך היא ידעה שתהיה במסיבה?"
"לא יודע, אולי היא לא ידעה, אולי היא תכננה לעשות את זה למישהו אחר, ופתאום פגשה אותי, אני לא יודע – "
"בטח היא חטפה שוק," אמר פוקסמן. "פתאום אהבת חייה מהתיכון, יובליקו בכבודו ובעצמו, מופיע במסיבה של פודיקס-ג'וי. אולי היא בכלל גרמה לי לזכות בכרטיסים. המשחק הזה עם הציפורים באמת היה קל מדי – ואוו, אחי, ואיך היא מצאה אותך בטיילת?"
"מה הבעיה בשבילה לעקוב אחרי?! היא גאון אני אומר לך, ואני מלא בננובוטים שלה. אולי כל פעם שעברתי ליד משהו של פודיקס היא ידעה."
הטלפון שלי צלצל. זרקתי אותו על הקיר.
"יא אללה, איזה דבר," אמר פוקסמן. "היא קלטה שאין לה סיכוי להשיג מישהו נורמלי, ואז… אתה קולט שכל פעם אחרי שפגשת אותה היא הקפיצה לך את האושר? וכשלא ענית לה לטלפונים היא הורידה אותו. זאת מזימת-על, היא יכולה לשבת בכלא על דבר כזה, לא צוחק."
השתררה שתיקה. קרסתי על הכיסא וגלי חום הציפו אותי.
"אז לא היית מאושר בכלל," אמר פוקסמן.
"כנראה שלא."
"אז איך חשבת שאתה מאושר, מן?" אמר פוקסמן בשקט. "לא הרגשת שאתה… לא?"
"עזוב אותי, פוקסמן, לא יודע. בכל הפעמים הראשונות שפגשתי אותה שתיתי מלא אלכוהול, זה מבלבל. בטח גם את זה היא עשתה בכוונה – כל הבירות בטיילת, והיין…"
פוקסמן תופף על ברכיו ואמר, "כמו שאני רואה את זה, יש לך עכשיו שתי אפשרויות עכשיו. אחת – האפשרות הקיצונית – אתה הולך למשטרה, ונכנס בה עד הסוף. האפשרות השנייה – אל תזרוק קבוקים, אחי – אתה הולך ומעיף אותה קיבינימט. אלה האפשרויות. ואני מסדר לך את מיקה ראובנוב, אחותה של שלי. עוד לא ראית תחת כזה."

אבל בדרך הביתה חשבתי שאולי אני טועה. הייתי כל-כך עסוק בתיאוריה שלי, שלא חשבתי כלל על האפשרות שהיא לא נכונה. מה אם באמת התאהבתי בקרין, ואני הולך לעשות עכשיו את טעות חיי?
כשקרין פתחה לי את הדלת וזינקה עלי בחיבוק, הרחקתי אותה ממני ואמרתי, "שבי, אני צריך לשאול אותך משהו."
במשך עשר דקות עמדתי מולה ושטחתי בפניה את התיאוריה שלי. דיברתי מהר, וניסיתי להיות עדין, ללא הצלחה יתרה.
קרין לא דיברה במהלך הנאום שלי. רק ישבה מולי, הסתכלה לי בעיניים, והחווירה. הרגשתי שכל משפט שאני אומר יונק ממנה עוד קצת צבע. כשסיימתי לדבר היא הייתה כל-כך לבנה, שהאף המלבני שלה נראה לי כמו מחק משומש. היא מצמצה ושתי דמעות זלגו במורד פניה.
"לך מפה," היא אמרה בקול רועד.
"אז זה נכון?"
"לך מפה."
הלכתי.
עד שהגעתי הביתה כבר הייתי פחות מחמש.

הצעתי לקרין נישואין כעבור שנה וחצי, לקראת סוף התואר שלי. ההורים שלי טענו שזה מוקדם מדי, אבל אני ידעתי מה אני מרגיש. בחתונה ניגנתי ושרתי את "גיטרה וכינור" של אריק איינשטיין בגרסת פאנק. פוקסמן ליווה בתופים, ותות בפסנתר אוויר.
עד היום אני לא בטוח שאני יודע את האמת. קרין ואני לא דיברנו יותר על העניין עם פודיקס-ג'וי. החלטתי שאני מאמין לה.
שנה אחרי ההשקה הרשמית של הגלולה, פודיקס הוציאו טלאי אבטחה, בדמות גלולה קטנה וכתומה, שנועד לפתור "בעיית אבטחה חמורה", לפי דברי החברה. לא בלעתי את הטלאי. היום האושר שלי כבר נושק לתשע.
אני שוכב עכשיו במיטה לצד קרין. היא ישנה, ואני מתבונן בה. עוד מעט השחר יעלה, ואוויר קריר נכנס דרך החלון. ידה נחה על הכרס הקטנה והחמודה שלה. אני מעביר את אגודלי בעדינות על לחיה. מקשיב לנשימות. הפנים שלה כל-כך רגועות, כמעט יפות. היום היא צחקה ואמרה לי שצריך לקוות שהתינוק יקבל את היופי שלי והשכל שלה.
"מה שלא יהיה," אמרתי ועטפתי אותה בחיבוק. "אני בטוח שהוא יהיה מאושר."