35. קוראים לי אחאב

קראו לו אחאב. הוא ידע לדבר, ולהסתובב ברחובות, לחפש כסף או אוכל, לפנות לאנשים בלי להישמע מוזר, למצוא מקום לישון בלילה.
הוא לא ידע יותר מזה.
הוא לא ידע לקרוא, או להשתמש בכלי חשמל. הוא לא ידע את שמות המקומות בהם עבר, או למי הוא יוכל לפנות כשהוא בצרה. הוא לא ידע איפה הבית שלו.
זה לא היה טבעי – הוא ראה שהוא שונה מבני אדם אחרים, והוא שנא את זה. הוא רצה לגלות למה, והוא רצה לגלות מי עשה לו את זה.

קראו לה עתליה, והיא הייתה אשת חיל. כל בוקר הייתה מכינה ארוחת בוקר עשירה וארוחת צהריים ארוזה לבעלה. כל יום הייתה עובדת במכבסה, ועוצרת לקניות בדרכה הביתה. כל ערב הייתה מכינה ארוחת ערב לתפארת, ומסדרת ומנקה אחריה. כל זמן שהייתה בבית, היא פטפטה ללא הפסק.
"נהנית מארוחת הצהריים שהכנתי לך? קניתי אתמול תערובת תבלינים מיוחדת ולא יכולתי להתאפק מלנסות אותה. הרוכלת המליצה עליה, אתה יודע, בשוק, וזה היה כל כך זול שאמרתי למה לא. ראיתי שם גם מפה חדשה שנראית נחמד, וכמה אגרטלים. הבית באמת קודר מדי, אנחנו צריכים להכניס הנה קצת צבעים. אוה, דרך אגב, רבקה כמעט סיימה את החליפה החדשה שלך. ותאר לך, היא רצתה להביא אותה הנה ולפגוש אותך! כמעט התבלבלתי מולה, אבל בלי להתרגש שלפתי שאתה בתקופה עמוסה ואסור להפריע לך, והיא האמינה לזה! הה! ומזל, יש כבר כמה אחרות שחושדות בי כי אני לא מבקרת ולא מסכימה לביקורים. במיוחד הצעירות, ואתה יודע איך הצעירות של…"

אחאב הסתתר בתוך פח אשפה, וארנק היה לו לשלל. ארנק נהדר – היה בו חופן שטרות, ואחאב טחב אותם לכיסו והשאיר את הארנק על המצע המסריח שתחתיו.
הוא חיכה בשקט עד שבעלי הארנק יתייאש. חודשים של חיי רחובות נתנו לו סבלנות. הוא חיכה בפח שעות, עד שהשמש כבתה.
במחסה אפלת הליל, הוא יצא לצוד. לצוד רמז – או, אם לדייק, זיכרון, של ענף שחור ועלים לבנים. הוא זכר אותם בידו, אך לא מה עשה איתם. הזיכרון היה גם על כעס… ויגון. וערגה. יותר מכל, ערגה.
למה הייתה הערגה הזאת?

קראו לו יואב. הוא בחן את האנשים בבר, מחפש מישהו מתאים. הוא בחר בבחורה בודדה, מעט שמנמנה, ששתתה לאט את כוס הבירה השנייה שלה.
הוא ניגש אליה, פתח בשיחה, שעשע אותה, התחבב עליה. הם שתו הרבה יחד, הרבה מדי. הם עזבו את המקום מצחקקים, והוא שכנע אותה לבוא לביתו, והוביל אותה לקיצור דרך מבודד מספיק.
היא הייתה שיכורה כל כך עד שאפילו לא ראתה את הסכין.

"עלים לבנים? אני יודע איפה אתה יכול למצוא עלים לבנים." חייך אליו הקירח מאחורי הדלפק.
אחאב החליק לו שטר. הוא כבר למד איך דברים מתגלגלים בחלקים העלובים האלה.
הקירח הכניס את השטר לכיסו וקרא לאחד המלצרים, לוחש באוזנו הוראות. המלצר הוביל אותו דרך הדלת האחורית והרחובות הצרים אל בניין מואר למחצה. "קומה שלישית, דלת שנייה. חפש את השלט של הגננים." הוא אמר.
אחאב עלה ומצא את הדלת – היה רשום עליה 'אדריכלות גינה וייעוץ גננות'. הוא דפק על הדלת והוכנס למשרד מואר. "ברוך הבא." קיבל את פניו גבר בגיל העמידה, קצר זקן ונעים הליכות, שישב על שולחן ועליו אגרטל ובו ורד סגלגל בודד. "יהושע מאלי, אדריכל גינות ויועץ גננות. במה אוכל לעזור לך?"
"אני מחפש עלים לבנים." אמר אחאב. "וענף שחור."
יהושע חייך לבקשה לעלים לבנים, אך החיוך נמחק כששמע על הענף השחור. "אוה." הוא אמר בשקט. "לקוח מיוחד. זמן רב עבר מאז הביקור האחרון. אין לי את מה שאתה מחפש, אבל אני יודע למי יש."
הוא רשם כתובת על פתק וצייר ורד בתחתיתו, ואז חצה את הורד בקו. "תמצא את המקום ותראה לה את זה. היא תוביל אותך לאדם שאתה מחפש."
אחאב הודה לו ויצא.
אחרי שהולך רגל הקריא לו את הכתוב, הוא כמעט חזר. כל מה שהיה רשום היה 'מתחת לבהמה הגבוהה ומעל השמיים התחתונים'.

"אוי, איזה יום עמוס היה לנו היום! אני חושבת שהיה איזה אירוע גדול, חתונה כנראה, והבגדים של כל המלצרים הגיעו אלינו. בגדים לבנים ותפורים חלק, ובכמויות שאתה לא רואה את הסוף! אבל הבד היה נחמד, בהחלט נחמד. אני חושבת שאני אשיג דגימה ואנסה אותה על היד שלך, לראות איך זה נראה. אגב, זרקתי היום כמה מנורות ותמונות לזבל, כי הן היו צעקניות מדי ומילאו את החדר בכל כך הרבה צבעים שקופצים לעיניים. בחיי שלא צריך יותר משניים שלושה צבעים בבית, אחרת מתחילים כאבי ראש. אגב, אתה זוכר את החליפה מרבקה שהתלהבתי ממנה כל כך? אז סיימתי לחתוך אותה, וקצות השרוולים והמכנסיים נראים מדהים! ככה גם הצווארון, אבל החלקים האמצעיים די חלשים. למען האמת, אני חושבת שאני לא אטרח להלביש אותם, וזה לא יהיה…"

אחאב הלך בין הרוחות. הקיץ הגיע ועבר, הוא כבר גנב בגדים חדשים שלוש פעמים, אבל הפתק ההולך ונשחק עוד היה שמור בכיסו. הוא הביט בו כל כך הרבה שהוא יכל לצייר במדויק את האותיות הלא מובנות לו, לשחזר את הורד והקו. כך הוא עשה, בלילות קרים על ספסלי גנים זנוחים, חורט בעפר את הפרח, מנסה לחדור את הערפל שעטף את עברו. הציור הזכיר לו משהו – ורד אמיתי, אדום ומושלם. הורד היה חשוב, הוא היה המפתח למשהו. למה שקרה לו, אולי.
בינתיים, הוא המשיך לחפש ולא למצוא. כל יום היה שריטה נוספת במוחו, משקולת נוספת על רגליו הכבדות. להמשיך את החיפוש חסר התכלית היה קשה לו בכל בוקר מחדש, עד שהוא היה נשבר. חוזר לשוטט באקראי, אבוד, עד שמחוסר ברירה עדיפה הוא חזר לחפש. הוא חזר אל יהושע מאלי, מתעקש שיעזור לו, אך הגנן לא אמר לו אפילו מילה אחת נוספת.
כשהעלים החלו לנשור מהעצים, הוא החל לתור אחר ורדים, אחר כתמי צבע באפרוריות. אולי זה רמז, הוא חשב, אולי הוא בעצם צריך לחפש ורדים וזה יוביל אותו למי שזו לא תהיה. הוא מצא ורדים בכל מיני צבעים, גם אדומים, למרות שהזיכרון המבליח של הורד האדום היה יפה מהם. החורף הגיע לשיאו וטפטף ים שלם על ראשו טיפה טיפה, אבל הוא המשיך ללכת ולחפש.
בדרכו הוא גם הביט בהולכים סביבו, באדישות, ברגישות. הוא ראה הרבה אנשים. הוא ראה אנשים שהושיטו מטבע לקבצן, ואנשים שהושיטו מטבע רק לעומדים בדוכני מזון. הוא ראה אנשים מכוערים מעמידים פנים שהם יפים, ואנשים מכוערים שלא הייתה להם מראה. הוא ראה מגוון רגשות, רחב כמו האופק, הוא ראה שנאה, כעס, שמחה, כאב, שלווה, אבל אף פעם לא ערגה כמו הערגה שהוא זכר.
אז, בלילה שהיה נקי וצלול, הוא ראה בית מסקרן. בית גדול, ישן, שמעליו התנשא עץ עם גוש כהה של עלים שממנו הזדקרו ענפים ערומים. הוא היה מוקף גדר עץ לבנה, מאחוריה שיחים סמיכים וצמחי מים, וקרוב לשער היה שיח שעליו פרח ורד אחד לבן.
הוא הלך אל השער וראה את היעדר החצר. במקום החצר, במקום כל דבר מסביב לבית מלבד רצועת השיחים הצרה שליד הגדר, הייתה בריכה. המים היו כהים ולא רעדו כלל, משקפים כמראה מושלמת. נתיב של אבנים בלט מהמים והוביל אל דלת הכניסה והוא החל לפסוע עליו, רק כדי לראות את השתקפות הבית מזווית אחרת.
העולם שקט. ההשתקפות במים הייתה דוממת כל כך. הבית השתקף ללא תנועה, והיה נדמה כאילו אם דבר יפר את שלוות המים וישבור את ההשתקפות, הבית יתנפץ גם הוא. הכוכבים נצצו במעמקי הבריכה כמו רסיסי יהלום על קטיפה שחורה, והוא הרגיש כאילו הוא הולך מעל הרקיע. רוח חרישית נשבה אך לא הפריעה את המים, רק העלתה רחש-לחש מהצמחים שסביב. שריקה חרישית, כמו ניסיון גס לנגן, עלתה מכל עבר. העולם עצר מלכת כדי להביט בפינה הזו, הקפואה ברגע יחיד של דממה עבה.
הוא הביט למעלה בתסכול כשקלט מה הוא מרגיש. צמרת העץ הציצה מעבר לגג, גוש העלים האפל כמו רוכן מטה, ושני ענפים מזדקרים נראו כקרני בהמה. לעזאזל, הוא חשב. החידות הארורות האלה מתגנבות אלייך כשאתה לא שם לב.
הוא מצא את הבית.

קראו לה מיכל. היא הייתה כבת עשרים ונאה למדי, והיא לא זזה מכורסתה כבר שנים.
הבית היה חשוך. הוילונות משוכים. החדרים ריקים. אף אחד לא נכנס לשם מאז שמיכל קמה בפעם האחרונה. הרהיטים היחידים היו הכורסה שלה, הכורסה שמולה, ושולחן התה הערוך שביניהן.
הכל היה נקי, לפחות. העכברים אכלו את האבק.
משהו דפק בדלת. מיכל מצמצה לאט.
"סליחה? האם יש שם מישהי?"
היא מצמצה לאט בפעם השנייה באותו יום.
"יהושע מאלי שלח אותי…
"ואמר לי להראות לך את הורד הזה."
היא פתחה את הדלת.

את הדלת פתחה אישה צעירה בפנים חסרי הבעה. הוא הושיט לה את הפתק, והיא הציצה בו והובילה אותו לתוך הבית. הבית היה ריק לחלוטין – לא שולחנות, לא כיסאות, לא שולחנות או שידות, רק שתי כורסאות ושולחן קטן במרכז הסלון. היא התיישבה על כורסה והוא בשנייה.
"תה?"
היא מזגה לו תה סמיך, חזק, לספל חרסינה שחורה. הוא שתה.
"אז הגעת סוף-סוף."
הוא הביט בה. היא השיבה מבט ב… צער? "נפגשנו בעבר?"
היא נאנחה. "מספר פעמים."
"ואני לא זוכר. זו הסיבה שאני כאן, כדי לנסות להיזכר בדברים ששכחתי. את יכולה לעזור לי?"
"לא אני. אני רק תחנה בדרך. מה אתה יודע על הגן?"
הגן. המילה הזו הייתה כמו טיפה נוטפת, מולידה אדוות במים של נפשו. "הגן… נשמע מוכר. אבל אני לא זוכר כלום לגביו."
בוהה ימינה, היא אמרה "ואני זוכרת אותו כמקום היפה ביותר."
"מהו הגן?" הוא אמר ורכן קדימה. "מה אני לא זוכר? בבקשה."
"זה היה מקום קדוש." היא אמרה, מביטה בו במבט ריק. "ואתה לא יכול לשמוע יותר עכשיו."
"למה לא?"
היא נשכה את שפתה, וענתה: "תה?"
הוא גילה שהוא התרומם מעט ממושבו. הוא התיישב שוב ולקח את ספל התה, נזהר לא לשפוך מהכלי המלא, ולגם עד שגמר. "אז מה אני כן יכול לעשות?"
"ללכת לתחנה הבאה. אני אוביל אותך."
"תודה לך." הוא אמר ושתה עוד קצת תה. "האם יש עוד משהו שאני צריך לדעת?"
"לא. אנחנו יכולים לצאת מיד."
הוא קם, הניח את הספל המלא על השולחן ואמר לאחר היסוס קל "איך הספל עדיין מלא?"
"קסם." היא ענתה ולא זזה.
הוא חיכה מעט, התקדם לכיוון היציאה, חיכה עוד מעט. "את… מתכוונת לבוא?"
בתגובה, היא שלפה פיסונת בד והשליכה אותה. במחצית הדרך מטה, הפיסונת החלה לרפרף ולעוף. "עקוב אחרי הפרפר."

קראו לו שלום.
" שלום! רוצה עוד כוס?"
"תביא עוד שתיים! ותביא גם משהו למאיה כאן. מה את רוצה? ויסקי? תביא כוס ויסקי."
"נו, שלום, אתה משווה או פורש?"
"הא. אני משווה למאתיים שלך ומעלה… בעוד מאתיים חמישים."
"הי, שלום! תפסיק לשחק קלפים ובא תצטרף אלינו!"
"חכה, יוס כאן בדיוק מכסה לי את ההוצאות להערב. נכון, יוס?"
"סתום ת'לוע, שלום."
"הה הה הה!"

הפרפר הוביל אותו עד בית גדול בשכונה מוארת וצנח לרצפה, חוזר להיות בד. הוא דפק על הדלת. קול נשי הלך והתקרב מאחורי הדלת.
"…זה יכול להיות, אני מאוד מקווה שזה לא איש מכירות או שהוא יצטרך לחפש את הראש שלו ב…"
אישה בגיל העמידה פתחה את הדלת והביטה בו. היא הייתה לבושה בחלוק צבעוני מבד עבה וכבד, ולבשה תכשיטי זהב בכמות כזו שבוודאי הכבידה עליה אפילו יותר מהחלוק. ורד חום היה תחוב מעל אוזנה. "אתה איש מכירות?" היא תבעה לדעת.
"לא, לא, אני, אה… הגעתי מהבית שמתחת לבהמה העליונה ומעל השמיים התחתונים?"
היא חייכה מיד. "אוה, מיכל הביאה אותך לכאן. חיכינו לך! בא, תכנס, תכנס! אני עתליה, ואני מאושרת לפגוש אותך. חכה, אני אראה אם יש לנו עוגיות בארון, אתה רק לך לסלון, הוא מאחורי הדלת הזו. עכשיו בא נראה, אני בטוחה שיש לנו כמה עוגיות ב…"
הוא נכנס לסלון והתיישב על אחד הכיסאות. אז קראו לה מיכל. הוא הביט מסביבו. הסלון היה מוזר והצליח להיות עמוס וחשוף גם יחד. תמונות ריצפו את הקיר – אבל רק בשטחים צרים. שידות נמוכות התקבצו יחד באחת מפינות החדר, ושטיחים קטנים עלו זה על זה והשאירו יותר ממחצית הרצפה חשופה. שולחן קטן באמצע החדר היה עמוס פסלונים ומנורות וחפצי נוי שניצבו עליו ולא בשום מקום אחר. מנורה ואהיל האירו את החדר, אך הם תלו מפינת התקרה וכך השאירו את הפינה הנגדית בצללים. זה היה סלון של בלגן מסודר מאוד או סדר מבולגן מאוד.
"הנה, מצאתי כמה עוגיות, והן טריות כאילו הן נאפו אתמול!" בישר קולה של עתליה את כניסתה לחדר. "אני מקווה שאתה אוהב אגוזים. אגוזים הן נהדרים אם עושים אותם נכון. קח כמה שאתה רוצה!" היא נשאה מגש גדול ועמוס בצלחות עוגיות וללא אזהרה היא דחפה אותו על השולחן, הודפת את כל החפצים שנערמו עליו. המנורות והפסלונים והאגרטלים נפלו בקול נפץ עז על הרצפה והוא זינק באתרעה ובאותה פתאומיות היה שקט. כל העצמים שנפלו ניצבו בשקט ובשלמות על אחת השידות. הוא בהה, ועתליה המשיכה לקשקש.
"הכינה אותן חברה שלי, היא באמת מדהימה באפייה ובישול. אבל מה אני ממשיכה לקשקש על עוגיות, תן לי לראות אותך, אחאב! כל כך הרבה זמן עבר!"
"את מכירה אותי?"
"אתה לא זוכר, כמובן שאני מכירה אותך. אתה ואני, שנינו היינו שם."
"שם?"
היא חייכה בגעגועים. "בגן."
הוא נדרך. "איך הגענו לגן?"
"נבחרנו! האנשים שמתו בשלווה ובמבט קדימה, שחיו עם תכלית ומתו עם רצון לעוד, שהיו יותר מכל האנשים האחרים ועוד כמה דרישות שאני לא מכירה נבחרו להגיע לגן. אוי, הגן היה כזה מקום נפלא, היינו כזו חבורה נחמדה. ואתה היית הנבון מכולנו, אחאב!"
הוא הוחמא, אך לא התייחס לכך. "כולנו? מי עוד היה שם?"
"אוה, אתה מנסה להקדים את המאוחר, שובב!" היא אמרה בחיוך. "אתה תגלה, מותק, אתה תגלה. בינתיים, מה אתה זוכר? אתה זוכר את הדקל שנשא את השמיים?"
"אני… זוכר! כן!" המילים פרצו קיר או הסיטו מסך, ותמונה של עץ דקל ענק, מתנשא לשחקים, הגיחה מתוך הערפל.
"ואת עץ החלומות? ועץ העננים?"
"כן, וגם את מישורי החליל ועץ הסיפורים ועוד. תודה לך! כל הרבה זיכרונות, בכל כך מעט זמן… רק פיסות, אבל אני מתחיל לזכור. כמה נפלא היה הגן!"
"הו, כן, הוא היה נפלא." היא אמרה בנימה עקומה.
הוא הביט בה. היא נראתה על סף דמעות. "מה קרה?" הוא שאל בשקט.
היא שתקה זמן רב לפני שענתה. "ובכן, אנחנו כאן עכשיו, נכון?"
"ואת… מסתדרת?"
"קשה לי, אבל אנחנו חיים חיים נעימים כאן, אז אני לא מתלוננת."
"אנחנו?"
"אני ובעלי. הוא לא היה בגן, הוא לעולם לא יבין. התחתנו אחרי שחזרנו הנה, לעולם הזה. אנחנו גרים כאן לבד בבית, אף אחד לא מבקר אותנו, אבל אלה בכל זאת חיים טובים. אני מרוויחה מספיק כסף ככובסת כדי להחזיק את הבית, אז אין לנו בעיות כלכליות."
לאחר מחשבה קלה, הוא החליט לנסות. "אני אוכל לפגוש אותו?"
"כמובן! הנחתי אותו בחדר העבודה שלו בקומה למעלה. אני חושבת, לפחות."
"…הנחת אותו?"
"או את רובו, לפחות. בא נראה."
היא יצאה מהחדר. הוא עקב אחריה, מודאג וחושש ממה שיגלה. היא הובילה אותו במסדרונות הצרים של הבית, והמשיכה לפטפט בעודה הולכת לאיטה. "אני די בטוחה שהוא בחדר העבודה, כי אני תמיד משאירה אותו שם להתייבש אחרי מקלחת, ועשיתי לו מקלחת אחר הערב. או שאולי הוא בחדר שלנו? כי הלבשתי אותו בחליפה החדשה, אז יכול להיות שהעברתי אותו. זו חליפה נהדרת, דרך אגב – אתה חייב לשמוע, תפרה אותה אחת החברות שלי, רבקה, והיא באמת נראית מדהים. בעיקר השרוולים והצווארון, אבל גם השאר טוב. גם יוחאי, זה בעלי, אוהב אותה. כל החתיכות שלו אמרו לי את זה. בא נראה, הוא כאן?"
היא הכניסה את ראשה לחדר וקראה "אה! צדקתי למחצה. באמת הנחתי אותו בחדר העבודה, אבל אז הבאתי כמה מהחתיכות שלו הנה כדי להלביש אותן. תיכנס, אני אביא את האחרות!"
היא מיהר בהמשך המסדרון, ממלמלת לעצמה, והוא נכנס לחדר. ארונות גדולים ניצבו לאורך הקירות, ובאמצע הייתה מיטה זוגית בסגנון ישן. הוא הביט בהלם בחתיכות שעל המיטה. רגליים, מכפות הרגליים עד לברך נחו זו לצד זו, וכך גם ידיים מהכפות למרפקים. על הכרית נח ראש על כתפיים בהבעה עצובה ופנה לכיוונו. כל חלקי הגוף היו עטויים בגזרי חליפה מהודרת, בפסים שחורים וכסופים ותחרה, גזורים ביד מיומנת.
"חזרתייי!" קראה עתליה, נדחקה לתוך החדר והניחה על המיטה את החתיכות החסרות – הזרועות, השוקיים, פלג הגוף החתון. כל אלה היו חשופים לאוויר. "אז תכיר את יוחאי, בעלי. אל תצפה לשיחה, אבל הוא מנומס מאוד." היא הרימה את היד והושיטה לו אותה. בתחילה הוא לא קלט מה היא רוצה, ואז, מבועת, הוא לחץ את היד. כשנגע בעור, הוא שמע מילים באוזנו, בקול נמוך וחלש: "נעים להכיר."
"נעים להכיר גם כן." הוא אמר בקול חלוש ועזב את היד.
הדקות הבאות חלפו במעין טשטוש, אך הם הסתיימו והם ירדו חזרה לסלון. אחאב אכל כמה עוגיות כדי להתאושש. רוחו שב אליו בעוגייה הרביעית, והוא נשבע לעצמו לא להגיד אפילו מילה על יוחאי. רק אז הוא שם לב שעתליה שותקת, מה שהיה יוצא דופן. הוא פתח את פיו לדבר, אך היא הקדימה אותו.
"אתה לא זוכר את הסוף, נכון?" היא שאלה בקול שקט.
הוא נענע בראשו.
"אתה אפילו לא זוכר את מי שעשה לנו את זה, נכון? שגירש אותנו מהגן."
"לא, אני חושש שלא. אבל אני אמצא אותו, אני מבטיח, ואני אוודא שהוא יצטער." היא הביטה בו במבט שידע כאב, והוא השיב לה מבט בביטחון. "האם תוכלי לעזור לי למצוא אותו?"
היא זינקה לעמידה ברגע. "אוה, לא, הגיע הזמן שתמשיך הלאה. עכשיו אתה צריך לפגוש את שלום."
"שלום?"
היא זינקה אליו בהבעה מוטרפת. "שלום!" היא צעקה, ואחזה בראשו. בתנועה סוחפת, בעוצמה כשל שיטפון סלע, היא הרימה אותו נגד התנגדותו וריסקה את ראשו בכוח על השולחן.

"אה!"
הוא זינק לישיבה והביט סביבו בפחד. הוא היה בחדר הומה, מועדון. איך הוא הגיע למועדון הזה? אנשים סביבו שתו, רקדו, שוחחו, רבו, שיחקו בקלפים, הרוויחו והפסידו כסף. איך הוא הגיע לשם? איפה עתליה? מהו המקום הזה? איפה המקום הזה?
הוא ישב ליד שולחן קטן במרכז החדר, במרכז ההמולה, ומולו ישב אדם מגודל זיפים בגיל לא ברור שאמר "שלום, אחאב." ושיחק בורד שהיה, משונה, ירוק.
"איך הגעתי לפה?" הוא הטיח בו, עדיין לא רגוע.
"עתליה הביאה אותך הנה. אני שלום."
"איך?"
"קסם."
אחאב הביט סביבו שוב. הרעש בהחלט לא היה לרוחו. אבל זה היה שלום, וזו הייתה תחנה נוספת בדרך לאמת. הוא פנה אליו. "שלום, מה…"
"הי, שלום!" קטעה אותו צעקה. "מתי אתה מצטרף אלינו?"
"לא עכשיו, גבר, אני באמצע שיחה!" צעק שלום בחזרה. "נצטרך להתמודד עם אלה." הוא הוסיף ביובש אל אחאב.
"גם אתה היית מהנבחרים לגן, אני מניח."
"כן."
"מה אתה יכול לספר לי?"
שלום גיחך. "מה אתה רוצה לדעת?"
"מי גירש אותנו מהגן? איך זה קרה? למה זה קרה?"
"הגן… היה מקום של אושר ושלווה בשביל כולנו. החיים שם, אחרי שמתנו כאן, היו נפלאים. אני לא חושב שמישהו ציפה למה שקרה. לא האחרים, לא אני… ואני חושב שגם לא אתה."
"אבל מה קרה?"
שלום נענע בראשו. "לא. זה מוקדם מדי בשבילך לדעת."
"הי, שלום, רוצה עוד כוס?"
"לא עכשיו, או שהשלפוחית שלי תתפוצץ לך באמצע הרחבה!" צעק שלום.
"תוכל לפחות לספר לי על הנבחרים? מי היה בגן?"
"היינו מעטים. אני, אתה, מיכל, עתליה, יהושע, יואב והגננת."
השמות העירו זיכרונות נוספים. הוא הכיר את רוב האנשים שהוזכרו, אך עכשיו הוא זכר אותם בנופי הגן. חלקי התצרף הלכו והתכנסו – התמונה שהוא זכר הלכה והתעצמה. גם דמותו של יואב עלתה, גבר גדול, עדין וחביב, ודמותה של הגננת – אישה גבוהה, יפהפייה, אלוהית כמעט.
"ומי סילק אותנו מהגן?"
שלום נענע בראשו בסירוב לענות.
"איפה אני יכול למצוא אותו? אני עדיין לא זוכר הכל, ואם אני אמצא אותו, אני חושב שאני אזכר."
"ליואב יש את המפתח אליו." הוא אמר בשקט. "הוא שומר על המפתח בשבילך. הוא הורג אנשים כל שבוע כדי לשמור עליו בשבילך."
"למה… הוא צריך להרוג?"
"אתה תגלה. לך אליו עכשיו. תגיע אליו כך:.."

יואב תפס את הנער הצעיר ואחז בפניו עד שהוא הפסיק לזוז. הוא הכניס את הגופה לתיק ונשא אותו אל בית האחסון.

אחאב הלך בעקבות הנחיותיו של שלום. הוא נכנס לאזור התעשייה הישן והריק ועשה את דרכו בין צללי הבניינים הגבוהים. ישר כאן, ימינה שם, עד לבניין מחסנים גדול. הוא מצא את הדלת, אך בפנים היה חשוך כל כך. רק אור קטן זרח בצד המרוחק של המחסן, והאור החל להתקרב.
זה היה נר, נישא בידי אדם גבוה, שהחזיק אותו בגובה מותניו והגביה אותו לאט ככל שהוא התקרב.
"אחאב." הוא אמר בקול נמוך ומהדהד. צעדיו הדהדו מהרצפה. "זה היה זמן רב, זמן רב ללכת בו."
הוא הרים את הנר לפניו הקמוטות ומתקלפות משנים של עייפות. "אני יכול להפסיק להרוג עכשיו?"
"שלום אמר שיש לך מפתח." הוא אמר בהיסוס. יואב הנהן. "תביא לי אותו?"
יואב הנהן ופסע אל ירכתי המחסן. אחאב עקב. יואב הוביל אותו דרך מסדרון נמוך אל חדר שהואר בעשרות נרות שפוזרו מסביב. במרכז שכב נער צעיר בעל פנים גסות, ובתוך השסע העמוק שבחזהו פרח הורד האדום.
זה היה הורד האדום שזכר, הורד המושלם. "אתה צריך להאכיל אותו בדם." הוא אמר, ויואב הנהן לאישור.
"זה המפתח לגן." הוא אמר. "שם תמצא את מה שאתה מחפש. קח אותו." הוא שלף סכין וחתן את קצה ענף שעליו היה הורד, משאיר את יתר השיח על הגופה. "עכשיו יצמח מפתח חדש."
אחאב לקח את הורד וטמן אותו בכיסו. "תודה, יואב. אבל איך אני מגיע לגן?"
"אני אביא אותך אל הגננת. היא שומרת על השער."
"תודה לך. ואני מקווה שאני אצליח לישב את העניין שם."
"תמיד היית החכם בינינו." אמר יואב בעצב. "תמיד היית הפועל, היוזם. אתה זה שהבאת את זה עלינו."
ליבו של אחאב דפק. "מה עשיתי?"
"אתה פתחת את הדלת. אתה הבאת את זה עלינו."
"טוב," אמר אחאב בהחלטיות. "אולי אני יכול לתקן את זה."
יואב הנהן ויצא מהחדר. אחאב עקב.
יואב הוביל אותו אל מחוץ לאזור התעשייה, ברחובות הריקים, אל מחוץ לעיר. הם הלכו בדרכים ישנות, לא סלולות, חוצים שדות ויער וצולחים גבעות מרעה. הם הלכו כל הלילה והבוקר, וכשהשמש הגיעה לשיא גובהה הם ראו באופק את הבקתה.
"אני אחזור עכשיו." אמר יואב בקולו העצוב. "אחאב, אני יכול להפסיק להרוג עכשיו?"
"עוד לא." ענה אחאב. "שמור על המפתח רק עוד קצת, עד שאני אחזור."
שניהם עמדו עוד קצת בשתיקה בשמש הצהריים, ואז אמר אחאב "טוב, אני הולך ללכת עכשיו." ויצא אל הבקתה.

קראו לה הגננת.
היא ישבה בבקתתה, וידעה שהוא בא.

אחאב דפק על הדלת. "היכנס." ענה לו קול מבפנים.
הוא נכנס. הפנים היה אפלולי, מלא באוויר יבש ועומד. במרכז הרצפה היה בור רחב, מלא מים. מלבדו, ריהוט פשוט הוצב בבקתה, ועל כיסא ישבה דמות. הוא לא ראה את פניה, משום שכל גופה כוסה בגלימה, או שמיכה, או שמא סתם יריעת בד.
"ברוך הבא, אחאב." היא אמרה.
"גננת." הוא אמר, והיא המהמה באישור.
"אני לא זוכר הרבה דברים ממה שהיה, אבל אני זוכר את הגן, ואת הפלא, ואני יודע על הגירוש. אני רוצה את הזיכרונות שלי בחזרה. אני רוצה לחזור לגן. ואני רוצה להעניש את מי שעשה לנו את זה. בבקשה, עזרי לי להגיע לגן."
"אתה בטוח שאתה רוצה בכך?" היא שאלה בקול עמוק.
"כן, אני בטוח."
"קח את המחתה על יד האח." היא הורתה לו. "הנח בה את הפרח ושרוף אותו לאפר. שפוך את האפר לבור המים."
הוא עשה כדבריה, כואב בליבו את הרס הורד האדום אך לא מהסס. הוא זרה את האפר למים, ואלה החלו לרחוש ולנוע.
"קפוץ למים ושחה קדימה. קדימה, אחאב."
הוא קפץ פנימה ושחה. הוא שחה עוד ועוד באפלה מוחלטת. הוא לא ראה דבר, אך זה לא שינה דבר. הוא שחה קדימה עד שנתקל בקיר אבנים, ואז הוא שחה מעלה עד שראשו פרץ אל מעל המים.
הוא יצא מהבריכה אל חלקת הדשא שהקיפה אותה, והביט על שממת האפר שמולו. הוא זכר.
הוא זכר את הצור והפלדה בידו, הוא זכר את הניצוץ, הלהבה, הלפיד. "תופת!" הוא זכר את הקריאה שבקעה מגרונו. הוא זכר את הצרחות עת שילח את האש, את האחרים בורחים אל השער ובחזרה לעולם החיים מגן העדן אליו נבחרו. הוא זכר את המרירות המטורפת על הקיבעון שהביאה אותו לשרוף את הגן, והוא זכר איך הימים בעולם החיים לימדו אותו שהוא לא פתר דבר. הוא זכר את הצרחה שצרח כשהפנים את הכל. הוא שמע אותה כעת, קורעת את גרונו. הוא צרח.
רק פיסה קטנה נשארה של צומח מכל הגן שהוא זכר כעת, זכר לגמרי, חלקת דשא וכמה עצים. הוא פסע אל הגבול ונפל על ברכיו וקרא את החרוט על לוח האבן שהוצב כמצבה לפלא שמת.
כך היה כתוב:
'אני אחאב. במותי, נבחרתי לגן עדן של שלמות וטוהר. הוא היה בטוח מפני העידנים, וכך גם מבני האדם הרעים. הוא לא השתנה לרעה. הוא לא השתנה לעולם. אהבתי למקום הפכה לשיגעון על העולם הזה שנשאר כמות שהוא, ובדעת מהופכת הצתתי אש לכל מה שאהבתי כדי להביא שינוי לממלכה הזאת. איני מבין זאת כעת – הזמן הארוך שיבש את דעתי עליי, ואיני מבין את הגיון העוואים של האדם המטורף שהייתי.
רק בעולם החיים ראיתי שאין זה פגם של גן העדן, כי אם פגם של חיים באשר הם חיים או מתים. דבר לא משתנה כאן, רק אותו סבל חוזר שוב ושוב. אז הבנתי את חטאי, ונשבעתי להעניש את זה אשר הרס את הכל. על כן אשוב ואזכר מחדש בזוועה כל פעם מחדש, ואז אקח מעץ השכחה שנותר לפליטה ואתחיל את מסעי מחדש. זה עונשי, זו חרפתי. ולמטה מרוחים קווי הדם, אותם אמרח אחד בכל מחזור של יגון.'
אחאב נשך את אצבעו והוסיף מריחה על העשרות שהיו שם. הוא קם וניגש אל העץ השחור בעל העלים הלבנים ותלש ענף, לקחת איתו דרך השער, חזרה אל העולם.
הוא הגיח מהבור, מלא סבל כמו בכל פעם. הגננת, שהסתירה את עורה שנשרף כשניסתה להציל את הגן, צעקה אחריו "שוב אתה זוכר איך הרסת את מעשה ידי שעשיתי בשבילכם. איך הרסת את מותם של חבריך. אתה יודע איך יהושע מצא עבודה כדי לשחזר את זיכרונותיו, איך מיכל שקעה באותו דיכאון, איך עתליה ניסתה להתחיל חיים ואיבדה את שפיותה לאחר כמה שנים ושיסעה את בעלה, איך שלום מנסה ליהנות מהתהוללות ולא יכול, ואיך יואב עדיין סומך עליך ושומר על המפתח עבורך. זכור זאת! זכור את הגיהינום שלך! וחזור, כדי שתוכל לסבול שוב!"
הוא חזר אל העיר ובאמצע סמטה הוא אכל את הפרי שנתלה מהענף, וחש כיצד זיכרונותיו נשטפים לתוך האין.
הוא התעורר מכוסה זיעה, ענף שחור ועלים לבנים בידו, רק ידיעה אחת במוחו. הוא אמר לעצמו את הדבר היחיד שידע, פרט הזהות היחיד שהיה לו. "קוראים לי אחאב."