35 – שיבה – חלק א

יד ביד הלכו דויד ולוֹרֵנִּי ופסיעותיהם משמיעות טפיחות רכות. "אני מת על החומר דמוּי-השיש הזה" הוא אמר לה ועיניו עודן נוצצות מהפגישה המיוחלת ברכבת, "מאז שהחליפו את כל המדרכות, כל הליכה סתמית ברחוב מרגישה כמו טיול בארמונות פאר". לורני חייכה למשמע ההתרגשות בקולו. כל-כולו היה ספוג בקסם החוויה המחודשת, והוא לא דיכא את התרגשותו. הבנה שבשתיקה עברה ביניהם אודות טיב ההתרגשות: דויד אמנם לא הפסיק לדבר על יופיה של פריז מאז ששב אליה, אך ערגתו האצורה ללורני היתה זו שדיברה מעיניו ומפיו.
לורני אכלה בתנועות מעודנות את השוקולד ממוּלא הוודקה שהביא לה דויד משהייתו הארוכה ברוסיה. ללא ספק, חשב דויד, השנים הרבות שחלפו מאז שראה אותה לאחרונה כנערה צעירה עשו את שלהן והפכו אותה לליידי של ממש. בניסיונו להיות ג'נטלמן לקח מידה את נייר העטיפה ורצה לזרוק לפח המחזור הראשון בו נתקלו, אך היא חטפה אותו בחזרה: "חכה שנגיע הביתה. אני רוצה שתכיר את פח הרחוב שלי".
הוא הביט באי-הבנה בחיוך המתוק שלה, בעודה מגניבה עוד נגיסה זעירה לשוקולד. התחברות עם קומוּניקטורים ציבוריים, ופחי רחוב ביניהם, הפכה למנהג פופולרי שבעיניו היה משול למנהג הוריו לאמץ בהזדהות אל לבם פשוטי-עם שהופיעו בתוכניות ריאליטי בטלוויזיה. כחובב הקולנוע הבז לתרבות הטלוויזיה שהיה עוד בילדותו, ידע דויד לזהות את מגמת הזילות במעמד הכוכב שלמד מקצוע כדי להרוויח את הזכות להיות מוּכר, והבטיח להוריו שהריאליטי אינו השפל שבמורד הדרך המוּכרת כי אם תחילתה של דרך שפלה חדשה, בה זילות המעמד ימשיך וייגע בתחומי-חיים אחרים. לורני נראתה לו אינטליגנטית מכדי להמנות על כל אותם אנשים הכוללים את תחנת האוטובוס השכונתית או הספסל מעבר לפינה ברשימת החברים החביבים עליהם. אף על פי כן, הוא לא העיר לה, רק חייך קלות וניסה להעביר נושא. לורני אחזה בנושא בעיקשות ושאלה איך פחי הרחוב ברוסיה. דויד השיב בחוסר רצון מוּפגן כי טכנולוגיית הקומוּניקטור הציבורי טרם הגיעה לערי רוסיה, והוסיף כי ברור שאינטרסים פוליטיים מונעים את כניסת הטכנולוגיה למדינה כה רחבה שהשלטון הטוטליטרי מתקשה לבסס בה אחיזה מקיפה. "אבל אולי עדיף ככה. לא הייתי רוצה שכנסיית וסילי הקדוש תתחיל לשאת דרשה בקול מתים בזמן שאני מבקר בה" הוא קרץ ללורני והיא צחקה בנימוּס וכיבדה את רצונו לשוחח על דברים אחרים שראה וחווה במסעותיו המרתקים בארצות זרות.
הליכתם היתה ארוכה אך נעמה להם. דויד שמח שלורני נאותה לוותר על נסיעת אוטובוס, אשר היתה לבטח מקצרת את דרכם בחצי שעה אך מונעת מהם את התענוג שבשקט היחסי האופייני לטיול ברחובות, בתחושת האוויר הצונן של ספטמבר על פניהם ובדריכה על עלי שלכת כתומים וצהובים שמטאטאי הרחובות לא הספיקו לגרוף בסיורים המתוכנתים לעבור שלוש פעמים עד רדת החשכה. לורני היתה מקסימה במעיל הצמר הישן שדויד זכר בבהירות כיצד החלה לדבוק בו עוד בהיותה בת 15, אחרי פטירת סבתה שהיתה בעליו המקוריים. מעיל-נשים אלגנטי אפור משנות ה-70' של המאה הקודמת, תמיד היה גדול בשתי מידות על לורני הצנומה, והיא התעקשה ללבוש אותו כמחווה לסבתה האהובה. דויד ניעור מהזכרון הישן והתבונן בלורני שהלכה לצדו: כעת היתה לאשה בשלה, לא עוד נערה המורדת במוּסכמות האופנה העכשווית, והמעיל הלם אותה בסתיו הפריזאי, שיערה הבהיר נח עליו מתחת לכובע ברט בגוון יין בורגונדי. האנשים המודרניים לא יודעים להעריך את יופיה הנצחי של פריז, חשב לעצמו. צריך לשלוח את כולם לרוסיה, שידעו להעריך את מה שיש להם.
לורני עצרה לפתע באחת, סבבה על עקבה ופניה מביטות מעלה לדויד גבה-הקומה. ללא כל הכנה מוּקדמת חיבקה אותו בחום. "לורני", הוא מלמל בשקט, מטעים במלרע את שמה כמו מאמץ את ההברה האחרונה בחום לחיקו. כמה התגעגעתי אליך, רצה לומר לה ועצר בעד עצמו. אולי זה לא הדדי. אולי היא מתגעגעת אליו רק כמו אל חבר טוב. הרי מעולם לא היו יותר מחברים טובים.
"אני כל-כך שמחה שחזרת, דויד" היא אמרה לתוך מעילו בהתרגשות מחויכת, "פריז תהיה נעימה יותר איתך".
כאשר התנתקו מהחיבוק, אחזה לורני בידו וכף ידה השנייה נפתחה והניחה לעטיפת השוקולד להבלע לתוך הפתח המתאים בפח האשפה. "תכיר דויד, זה אוסקר" היא הציגה בין דויד ובין הפח. דויד בחן אותו: הוא נראה כמו פח מחזור סטנדרטי לרחובות – עגול, מתחיל על כנו כפסע מעל האדמה ומגיע עד מותניו, בעל ששה פתחים ומעל כל אחד תווית רשמית: פלסטיק, זכוכית, נייר, בד, פסולת אורגנית, פסולת מעורבת. על גב המכסה פתח רמקול שדרכו בקע הקול "תודה בעד הנייר, לורני. שלום, דויד". ליד המכסה קושט הפח בסרטי סאטן צהובים ואדומים, מחווה חמוּדה שברור שלורני עמדה מאחוריה.
דויד הרגיש את מרפקה של לורני ננעץ בעדינות בצלעותיו. הוא התאמץ לפלוט כנגד מבוכתו: "שלום… אוסקר. שלום. נעים, אה, להכיר".
אוסקר השיב: "לורני, נשמע שהחבר שלך לא נלהב לקראת ההכרות שלנו. אני פח מנומס ולא רוצה להעמיד את האורח במבוכה. שנדבר פעם אחרת?"
לורני הסמיקה ומשכה בידו של דויד בחוזקה בעודה מגבירה צעדיה קדימה וקוראת אחורנית "להתראות, אוסקר!". היא הלכה במהירות לכיוון כניסת בניין המגורים שלה, בעודה ממלמלת "לא היית חייב, דויד… לא עשיתי דבר נגד רצונך".
דויד העדיף לשתוק ולחכות שיגיעו לדירתה של לורני. בבית הם הסירו נעליהם וחלטו תה מהצמחים שגידלה לורני בעציצים. בעודם מתרווחים בספה ולוגמים מהספלים העתיקים העדינים, הוא חזר לגעת בנושא, כיוון שלא אהב להותיר מחלוקות ללא פתרון.
"אני מבקש שתביני אותי, לורני המתוקה" הוא פתח, "כמעט עשור שלם נדדתי משגרירות אחת לאחרת ברחבי המדינות שאנחנו הצבועים אוהבים לכנות מדינות העולם השלישי. את חמש השנים האחרונות העברתי במדינה קרה הרבה יותר מצרפת, מדינה שרווחת אזרחיה לא נמצאת בראש מעייניה ולעולם תהיה משנית למוּל השיקול הפוליטי הקר. אל תביני לא נכון, לרוסיה יש מעלות רבות וכבר סיפרתי לך על דברים נפלאים שהכרתי בה במהלך השנים הללו – ומבחינתי אחד הדברים הנפלאים היה לחיות את חיי כמו שהכרתי אותם לפני שהמערב נשטף בטרנד הקומוּניקטור הציבורי. את מכירה אותי שנים, אני לא טכנופוב – תודות לכך שהמשכתי לעשות שימוּש באינטרנט ולשוחח עם חבריי מעבר לים הייתי ער לשינוי שזה חולל בחיי האזרח האירופי הקטן. קחי אותך לדוגמה, לורני. כמוני, גם את מתרפקת על העולם הישן שבו גדלנו כילדים. אנחנו שותים כעת מספלי חרסינה שעוברים אצלך… כמה דורות במשפחה?"
"שבעה".
"שבעה דורות! את מאמינה? מאז תחילת המאה הקודמת, או סוף המאה שלפניה… היום – באיזה בית תמצאי כלי חרסינה? כלי-אוכל מכינים רק ממתכת שאינה נשברת אלא אם אלוף האגרוף של צרפת יבוא וישבור אותה במו-ידיו".
"דויד, אני לא מבינה מה הנקודה שלך. זה נכון שאני שומרת אמוּנים לחפצים שהורישה לי סבתי היקרה ושיש לי נוסטלגיה לדברים מהילדות, אבל התקופה בה גדלנו כילדים כללה גם דברים לא טובים או נעימים שבזכות הקידמה נפטרנו מהם – למשל, הלכלוך שאפיין את רחובות העיר שאני ואתה כה אוהבים ועתה אין זכר לו. זה לא היה קורה בלי המהפכה האקולוגית וביסוס השלטון של התנועה הירוקה באיחוד האירופי, וזה לא היה קורה אלמלא הושקעו משאבים רבים בשיפורים טכנולוגיים שיהלמוּ את האידיאולוגיה המבורכת הזו. בלעדיהם לא היית יכול היום להתענג על מרצפות השיש המבהיקות ברחובות. אתה מבין? גם למודרניזציה יש יתרונות ואני לא רואה מה הבעיה בניסיון להפיק מהם את המיטב".
"מה הבעיה, לורני? שבחורה נבונה ומשכילה כמוך נוהגת כמו שוטה ממוּצעת ומייחסת לקומוּניקטור הציבורי תכונות אנושיות שאין לו רק משום שהוא מדבר אליך. את הרי יודעת שלפח הרחוב שלך – "
"אוסקר".
"למה את קוראת לו בשם? הוא לא בן-אדם".
"דויד, אני לא אוהבת את הגישה שלך. והאמת שזה שם שאני נתתי לו. על-שם דמוּת מסידרה לילדים בה נהגתי לצפות עם סבתי כשהייתי ילדה קטנה".
"לורני, את יודעת היטב שיש מרכזיה שאותה מאיישים בני-אדם בשר ודם והם אלו העומדים מאחורי כל קול שבוקע מקומוּניקטור ציבורי, המברך לשלום את העושים בחפצים בשימוּש ומודה להם על שבחרו להמתין לאוטובוס או בחרו להתקשר ליקיריהם או בחרו להשתין על דפנותיהם?"
"דויד, שמור על הפה שלך! איך תסביר את זה שאוסקר תמיד משמיע את אותו הקול, גם בשמונה בבוקר וגם בחצות הליל?"
"זה לא מעניין אותי, לורני. לא מעניין אותי גם אם הבנאדם שאת קוראת לו אוסקר נשאר ער 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע רק כדי לחכות לבלונדינית החתיכה שתתן לחפץ שהוא מנפיש תשומת-לב. זה לא שונה מלאהוב דמוּת בסידרת טלוויזיה, אבל לפחות הדמוּת בסידרת הטלוויזיה לא חוצה את גבולות הסידרה שלה ונוטלת חלק בחייך!"
"השיחה הזו לא נעימה לי, דויד".
"היא לא נעימה לך כי אני מעמת אותך עם אמת שלפני כן לא נדרשת אליה ולא התמודדת עמה".
"לא, היא לא נעימה לי כי אתה פוגע בידיד יקר שלי" השיבה לורני, קמה מהספה ופנתה אל החלון. הבעתה הפגועה נותרה על פניה ודויד הגיע למסקנה שהגיע הזמן לגלות קצת רגישות. הוא קם מהספה ועמד לגשת אליה, כשראה שהבעתה של לורני מתרככת וחיוך עולה על פניה.
"הנה עוד חבר של אוסקר. בוא, תכיר אותו" אמרה לורני לדויד מבלי להתיק עיניה מזגוגית החלון.
דויד ניגש לחלון ועמד מאחורי לורני. הוא ראה גבר מזוקן ומטונף, קרוב לודאי הומלס, המדדה באיטיות לכיוון פח הרחוב.
"אתה יודע מה, לא נצפה מפה. בוא נרד למטה" אמרה לורני ומשכה בידו. דויד נשרך אחריה בחוסר-חשק מהול בחיבה שרחש למנהג שהכיר משנות ילדותם המשותפת בסורבון, אז היתה ידו נמשכת בעקבותיה של לורני כל אימת שמשהו הלהיב אותה. הם ירדו במדרגות, יצאו מן הבניין ועצרו על הסף, נשענים על הקיר בשתיקה, מתבוננים במתרחש.
הזקן דידה והגיע לפח הרחוב, הניח עליו את ידו, ספק מלטף ספק נשען. "בוקר טוב, חבר" אמר הזקן בקול חרוך.
"תמיד זה בוקר בשבילך, חברי הטוב? תכף תשקע השמש היפה ותציף אותך בזוהר גסיסתה" ענה אוסקר.
"תמיד בוקר כשאני מגיע אליך. אתה יודע להתחיל את היום שלי יפה יותר מכולם" אמר הזקן, ונדמה היה שקולו מתרכך. לורני חייכה. דויד זע באי-נוחות על מקומו.
"תודה לך, חבר. פריז האירה לך פניה היום?" התעניין אוסקר.
"כמו בכל יום. מטבעות ויריקות וסיגריות וקללות. נתנו לי בריוש שוקולד הבוקר, כמעט שלם. זו היתה ארוחת-בוקר טובה" החל הזקן לגולל את קורותיו.
"נשמע שהיום היה יום יוצא מגדר הרגיל, חברי הטוב" הוסיף אוסקר.
"כעת עייפתי. אני רוצה לנוח" אמר הזקן, והחל להשתופף עד שהתיישב על הרצפה, משעין גבו על הפח.
"אני שמח להעניק לך אפשרות למנוחה, אם כי הייתי שמח אם היית מוצא לך מיטה חמה לישון בה" אמר אוסקר.
"אני לא אוהב מיטות, חבר. הן לא כמוך. אמרתי לך שניסו לקחת אותי לבית המחסה העירוני – שם כל המיטות מדברות בקול רכרוכי של גברות שמנות" התלונן הזקן. לורני צחקה בשקט.
סבלנותו של דויד פקעה. "עליבותו של ההומלס מצחיקה אותך, לורני? האם אלו תהומות השפל האנושי שהאהבה לחפצים מפטפטים מדרדרת אליהם את חברתי הוותיקה?" הוא שאל מבעד לשיניים חשוקות מרוגז.
לורני נותרה בחיוכה. "חיכיתי שתתרגז. הם מנהלים את הדיאלוג הזה בכל ערב, דויד. חוזר על עצמו כמעט מילה במילה. חוץ מהבריוש, כמוּבן. לא תמיד הוא מקבל בריוש".
"אני לא מאמין למשמע אוזניי. עלה בדעתך להאכיל את האומלל שמעניק לך בידור?"
"אני בטוחה שלא יפתיע אותך לדעת שאני דווקא נותנת לו פת-לחם ופירות מדי יום, ושאת השמיכה שלו הוא קיבל מידיי. לא שמת לב שזהו ההומלס היחיד שראינו בהליכתנו? זה הוא שלא רוצה ללכת לבתי-מחסה".
דויד באמת שם לב כעת לכך שלא היו חסרי-בית ונוודים עוטי סחבות ברחובות הרבים בהם הלכו, זולת אותו חסר-בית שישב שעון על פח הרחוב וניהל עמו שיחה עירנית.
לורני המשיכה ברגע שהבחינה בהתרככות הבעת פניו של דויד: "שמו מרסל. אני לא יודעת עליו הרבה, אבל הוא האדם שהכי אוהב את פריז מכל האנשים שהכרתי מאז ילדותי. מרגע שהוא מתעורר בארגז הקרטון שלו ועד רדת החשכה הוא מטייל תמיד ברחובות העיר, בשדרות, בחורשות, בגנים, על שפת הנהר. כאשר הוא פושט ידו לקבץ נדבה, הוא אינו אומר מילה. יש את אלו שמכירים אותו, כמוני, שחסדם ממשיך לקיים אותו. יש את אלו שמתנכרים אליו כשם שיתנכרו לכל מוּכה-גורל שייקרה בדרכם. אבל את העיר הוא אוהב, ואת אוסקר הוא אוהב יותר מכל".
"שוב את מדברת על הפח הזה כאילו הוא יישות בפני עצמה. התמזל מזלו של ההומלס שעובד המרכזיה המאייש את עמדת הפח הזה מספיק משועמם כדי להתברבר עמו עד בלי די. אבל אני לא יכול לבוא בטענות כלפי אדם שהגורל התאכזר עליו ומי יודע כמה משפיותו עוד נותרה לו. אני יכול לבוא בטענות אליך, כי את שפויה וצלולה בדעתך, ובכל זאת מאמינה בשטויות הללו".
שתיקה ממוּשכת שררה, למעט קולותיהם של ההומלס ופח הרחוב, ולרגע חלפה בראשו של דויד המחשבה שהפעם הרחיק לכת עם התוכחה הישירה שלו. לורני סבה לפתע על עקביה ופנתה לכיוון חדר המדרגות, אומרת באגביות, "אולי תבין רק אחרי שתמשיך לצפות. ואולי לא. אשאיר אותך פה לנפשך".
דויד צפה בשיער הבהיר ובשולי המעיל האפור מתרחקים ונבלעים לתוך הבניין. אם היא רוצה שיצפה, הוא יצפה. השמש החלה שוקעת, ודויד הצר על כך שלורני לא תצפה בה עמו. השקיעה הראשונה שלו בפריז מאז ששב, והיא יורדת על בנייני מגורים צבעוניים, מדרכות דמוּיות שיש, פנס רחוב מתמר, פח-רחוב והומלס. אם פה ושם חלפו אנשים ברחוב לפני כן, הרי שבשעה זו היה דויד לבדו עם שני המשוחחים, התמהוני והחפץ הלא-דומם. הוא הקשיב לשיחתם כתלמיד המרצה עונש בשעות נוספות לאחר תום יום הלימוּדים, חסר-חשק אך מחויב להשאר במקומו.
דווקא לאחר עזיבתה של לורני נעשתה שיחתם למעניינת יותר. חסר הבית חלק עם הפח המדבר את דברי יומו ואת משנתו על העיר ועל צרפת. דויד נוכח לגלות דברים שלא העיתונים ולא חבריו סיפרו לו במהלך השנים. דברים שאין סיבה ממשית לעסוק בהם בחדשות או בשיחות החולין, כי את החיצוניים למקום הם לא יעניינו וכי השקועים במקום רואים בו חלק מהשגרה. דויד עצם עיניו וניסה לשוות בדמיונו את סיפורי חסר הבית, ניסה והצליח לדמות את הריסות בית הספר הישן ליד רחוב ריבולי, שם חסר הבית מצא שיחי תבלין הגדלים פרא. דויד רצה להתערב בשיחה, אבל הרגיש לא נעים. בקרבו החל להבנות כבוד לחסר הבית, גם אם רעיון הפח המדבר נותר מוּפרך בעיניו.
כאשר השמש שקעה לחלוטין והשמיים נותרו צבועים בחיוורון אדמוּמי-סגלגל, קם חסר הבית באיטיות, הודה לאוסקר על ההקשבה והחל ללכת בחזרה לכיוון ממנו בא. דויד החל ללכת בעקבותיו. כאשר התרחקו עד הגעה לתחנת אוטובוס ישנה שיצאה משימוּש, בה נח ארגז קרטון מרובב בדים ישנים, כחכח דויד בגרונו ופנה אל חסר הבית: "מי אתה, אדוני?"
חסר הבית הסתובב והסתכל בדויד במבט משתומם. "איני אדון. שמי מרסל. איש לא מדבר אליי".
דויד החליט שיציג את עצמו ויהיה גלוי בדבריו. "שמי דויד. שמעתי שאתה משוחח עם פח הרחוב".
"אוסקר מדבר אליי. אני והוא חברים טובים".
"מוּתר לשאול כיצד זה נעשיתם לחברים?"
"זה לא עניינך, אדון נכבד. אתה יכול להשאיר לי מטבע או אוכל, אם אתה רוצה. אם אתה רוצה לשאול על אוסקר אתה צריך לשאול את אוסקר".
דויד הופתע מחוסר הנכונות של מרסל להשיב לו, אחרי שהתוודע לפטפטנותו. הוא הוציא מכיסו חופן מטבעות ונתנו בידו הפתוחה של מרסל. מרסל הודה לו בקצרה, בירך אותו בלילה טוב והתיישב בארגז. דויד החל ללכת בחזרה לרחוב בו גרה לורני.
בעודו הולך, חלף על פני פח הרחוב. הוא עצר לפני הכניסה לבניין המגורים והביט בפח. החליט שאין סיבה שלא להשלים את מה שהתחיל כשלא עלה אחרי לורני לדירתה עוד לפני שקיעת השמש.
הוא עצר ליד הפח. "מי אתה?" שאל בפשטות.
אוסקר השיב לו באותה נימה: "אתה כבר יודע שאני אוסקר. לורני הציגה בינינו. אתה לא מחבב אותי, דויד, ואני לא רוצה שמישהו שאינו מחבב אותי ירגיש חובה לדבר איתי. אנשים שלא רוצים לדבר לפח הרחוב שלהם לא יאמרו לו דבר כשהם משליכים את האשפה שלהם לתאי המחזור. זה אני שמרגיש חובה מתוך נימוּס כלפיהם להשיב להם בדבר-תודה. אני יכול להניח שלא באת לפה כדי למחזר זבל?"
דויד לא נסוג מעמדתו: "הנחת נכון. אם אתה לא אומר לי מי אתה, אנסח דבריי אחרת: מי מפעיל אותך?"
"כך הדבר! אתה מתעניין באדם שבעבר היה אחראי לי. מי שהפעיל אותי בתחילת שירותי הקומוּניקטור הציבורי היה פנסיונר פריזאי בשם אלבר מרואן. אדם נפלא. הוא העניק לי את קולי. אני הענקתי לו סיבה להמשיך לחיות. פנסיונרים לא נוהגים לחיות בפריז: הם נוהגים לקמול, לעבור לבתי-מחסה או לנדוד ליישובים שלא נכבשו בידי הצעירים והמודרניזציה. אני נותרתי פה, ונתתי לאלבר להמשיך לחיות בתוכי כשעזב את החיים".
"מה קרה לאלבר?"
"לאלבר קרה מה שקורה לזקנים שמנסים לחיות אחרי שהאשה שלהם מתה: הוא איבד חשק לקום בבוקר ולהפעיל את הגוף. הוא היה נשאר במרכזיה גם לאחר תום שעות העבודה שלו, ובמרכזיה הוא גם מת בשנתו. אני יכול להעיד שהוא לא נהג לישון הרבה כשהיה חי".
"מי מפעיל אותך כיום?"
"דויד, האישיות שלי לא מעניינת אותך, ואם כך הדבר הרי שמעניינת אותך רק הפונקציונליות שלי, נכון?"
דויד הופתע. "אמת. אני חושב שלפחי מחזור ייעוד פונקציונלי ותו לא".
"אם כך, הנח בבקשה להפעלה שלי, כי החיים שלי לא מעניינים אותך. כל שאמוּר לעניין אותך הוא שאני עושה מלאכתי נאמנה, מפרק את הפסולת המוּזנת לתוכי ומאכסן אותה עד שרובוטי האיסוף מגיעים לקחת אותה למרכזי המחזור המחוזיים. אני יכול להבטיח לך שאני פח מחזור מצוין שאכן עושה זאת".
"למה אתה לא משיב לשאלה שלי? זו לא חטטנות לתהות מי עומד מאחורי הקול שמשוחח עם החברה הטובה שלי ועם מרסל חסר הבית".
"לשאלה הזו כבר עניתי: אני הוא אוסקר, ואתה יודע את זה. אתה גם יודע שלורני נתנה לי את שמי".
"אם לא אלבר, אז מי אתה?"
"דויד, אתה לא טיפש. הניסוח לא יניב תשובה שונה כל עוד השאלה נותרת זהה, זאת אתה יודע. אני נותר אוסקר. הפסקתי להיות אלבר כשאלבר הפסיק להיות אלבר. מאז שעזב אלבר את החיים, נותר מה שהוא נתן לי בי, ואני הוא אוסקר. אתה יכול לקבל את קיומי האינדיווידואלי כעובדה קיימת, ואתה יכול להמשיך להתייחס בבוז לכך שאחרים מקבלים את קיומי כעובדה קיימת ולהתייחס רק לפן הפונקציונלי שלי. שני המקרים בסדר גמוּר מצדי. רק תפסיק להיות עול על חבריי בזמן שאתה מחליט את ההחלטה שלך".
דויד הסמיק מזעם. "אני לא אתן לחברה הטובה שלי לשים עצמה לצחוק מוּל מרכזן אידיוט שמנצל אותה!"
"מה אתה מתכוון לעשות, דויד? לחלל את גוף המתכת שלי? לפתוח בחקירה פרטית במרכזיית הקומוּניקטורים הציבוריים? אעדיף שלא תחלל את גופי משום שהדבר יבייש אותי ואותך, אך אני יכול לחסוך לך את עלויות החקירה הפרטית: הרישום במרכזיה יעלה כי אני מוּפעל על-ידי מענה קולי שהוקלט בקולו של אלבר מרואן ומוּתאם לסוגי האשפה השונים לפי סיווגים רבים המאוחסנים בשבבי קולטנים המצויים בכל אחד מהתאים. הסתפקו במענה קולי ולא טרחו למצוא לאלבר ממלא-מקום לאחר מותו כי בינינו, הרחוב הזה הרי אינו מהמרכזיים שברחובות פריז ובמרכזיה מעדיפים לחסוך בכוח-אדם. אבל אוזניך שומעות היטב שלא מדובר במענה קולי מתוכנת, נכון?"
"אז מה אתה?! אולי תיכוניסט משועמם שהתיישב באופן פיראטי על המקלט של פח המחזור?!"
"דויד, אני מלא הערכה לצעירים הצרפתיים, אך אני מסופק אם מי מביניהם הוא רב-התמדה עד כי יגלם את תפקידי לאורך כל שעות היממה, מדי יום ביומו. אבל המשך בבקשה, הניסיונות שלך להמציא תירוצים שיהלמוּ את הרציונל שלך משעשעים אותי".
דויד החל מבצע שיחה סלולרית למוקד הקומוּניקטור הציבורי של פריז וניסה לברר מי מפעיל את הפח ברחוב של לורני. צעירה צרפתיה נחמדה אישרה שהפח מוּפעל בהתקן מענה קולי וכי הטכנולוגיה לא מאפשרת פריצות למערכת הקולית, ובירכה אותו בלילה טוב. הוא הביט אובד עצות בפח. לבסוף אמר: "לפני כן לא סבלתי את הרעיון של טכנולוגיה המפילה ברשתה את האנושיות והתכונות החברתיות של בני האדם. כעת אני מתקשה לסבול את הרעיון של אגדת ילדים שבה אני מדבר עם רוח רפאים".
אוסקר צחק וענה: "אני גם לא חושב על עצמי כעל רוח רפאים, איני אלבר מנוחתו עדן. לורני קוראת לזה אינטליגנציה מלאכותית, אולי זה המוּנח שאתה מחפש במקום. לדאבונך, זו עדיין תהיה טכנולוגיה, אבל עם איך שאתה מתייחס לחסרי בית בעירך, כנראה שבגופי הנכה אני יותר אנושי וחברתי ממך".
"אינטליגנציה מלאכותית משמעה שמישהו יצר אותך" השיב דויד, משפטו האחרון של אוסקר עוד מהדהד בראשו.

לחצו כאן למעבר לחלק ב של הסיפור