36 – האיש התלוי

כשאתה תלוי הפוך מגובה של שלושים מטר העולם נראה אחרת. למרות שלא נשבה שום רוח לא הצלחתי להפסיק את תנועת המטוטלת של גופי. מסתבר, בניגוד לדעת אבי,  שלימודי ההיסטוריה לא הכינו אותי למה שהולך לקרות. לתומי חשבתי שהבנתי את מה שהקלפים חזו. ידעתי מלימודי שזו היתה אחת מהדרכים העיקריות של אבותינו על הכוכב הישן להשיג מזון. לא הצלחתי להבין למה יישמו אותה  רק ליד מקורות מים. כמו שלא הצלחתי להחליט אם אני עכשיו החכה או שאני הפתיון…? בכל אופן זה היה בדיוק כמו הקלף שחזר בכל פתיחה אפשרית. הקפדתי לאחסן את כל המחשבות האלה במוח הלבקולארי. אם אצא מהרפתקאה זו בחיים, אוכל לבחור את העיתוי הנכון לשחזר אותן. ואם לא? אולי מישהו אחר ימצא בהן שימוש. טוב שהורי לא יודעים איפה אני. אם ג'ולי היתה רואה אותי עכשיו, מה היא היתה אומרת? את המחשבה הזו לא תעדתי. היא הכאיבה לי מידי. הייתי מוכן לסכן את חיי עבורה. לא ידעתי, שאני מסכן אפילו יותר מזה.

 ריח הפרוּקסִילָיה צרב את עיני ונחירי, כמו גם את עורי. איך אני יכול לעמוד כך על המשמר כשחלק גדול מהזמן עיני דומעות וראייתי מטושטשת. המצב כולו היה מגוחך. היינו חמישה בהקבץ הזה. תלויים בקרסולינו בגובה של שלושים מטר, ממתינים לעדר של סיסמוזאורים. ידית השחרור היתה אחוזה בחוזקה בידי הימנית המזיעה. חששתי להרפות ממנה. אחרי כחצי שעה, כשאתה תלוי הפוך ובגובה כזה, מתחילים לקבל פרספקטיבה שונה על העולם. לא בהכרח טובה יותר. נזכרתי פתאום במשמעות הבסיסית של הקלף כמו שלמדנו בבית הספר. "התלוי, בדרכו שלו, מראה לנו את עולם החומר מזווית מעט שונה. כדי שיהפוך למאסטר, על החניך לעבור חוויה כלשהי בחייו או הארה, שלאחריהן יתעורר אל תוך עולם שונה ואחר." מעניין אם יהיה זה עולם שיקבל את ג'ולי? חשבתי שהקלף נתן לי את הפיתרון. לא הבנתי, עד שהיה כבר מאוחר מדי, שהוא מראה לי דוקא את הבעיה.

שמרתי סיבוב פנורמי שלם לצפיה מאוחרת, מנסה כמו תמיד לשמור על אופטימיות. עד כמה שהצלחתי לראות, לא היה בטווח ראייתי סיסמוזאור אחד לרפואה. על מנת להעביר את הזמן התחלתי לחזור בעיני רוחי על הפעולות הדרושות. להתקפל ככדור, להכניס את הראש בין הכתפים, לעצור את הנשימה וברגע שמרגישים את הצריבה בין השכמות – לשחרר. תרגלנו זאת עשרות פעמים בסימולטור, אבל בגובה של שלושים מטר, כמו זבוב הלכוד על קור, התחלתי להבין את ההבדל. הייתי מבוגר מדי בשביל השטויות האלה. מזל שמבנה גופי הקטן והצנום איפשר לי להצטרף לקבוצה. המגייס הרים גבה כשקרא בטופס את שם המשפחה שלי. בדיוק לשם כך הוצאתי את כל החסכונות והוא לקח אותם בשתיקה. הוא בוודאי תאר לעצמו שאני לא עושה את זה כמו כולם רק בשביל הכסף. בכל אופן הוא הקפיד לעבור איתי על החוזה לפני שחתמתי. הוא בטח לא צריך את ההורים שלי על הראש שלו.

התרכזתי בעיתוי השיחרור. כל השאר יצטרך להמתין. צפוי לי עוד מסע ארוך עד למציאת הזאנגיום. להבלע חי בתוך לועו של יצור באורך שישים וחמישה מטר זו המשימה הראשונה שלי. ידעתי שאני חייב למצוא מרבץ. לא סתם מרבץ אלא מרבץ עשיר במיוחד. כל תוכניותי היו מבוססות רק על זה.

* * * *

J.U.L.Y-2445 , המכונה ג'ולי, מרחה על עצמה בתשומת לב, את המישחה המסריחה, מקפידה הקפדה יתרה בכל חלק של גופה העירום. היא ידעה שחייה תלויים בכך. כשסיימה, עזרה לפלוגת החדשים שהגיעו היום.
"תמרחו טוב טוב." היא התריעה. "כן, גם בין שפתי הפות, עמוק בתוך פי הטבעת ומאחורי האוזניים. כל האזורים החשופים חייבים להיות מרוחים."
"מה, תיכנס לי קרן גמא בתחת?" התבדח טירון שפלומה אדמונית ביצבצה על קרקפתו המגולחת. אבל מהר מאוד נמחק החיוך מעל פניו כשראה את מבטי  הסובבים אותו.
"מה עם הפה והעיניים, אני לא יכולה למרוח גם אותם." אמרה הנערה מימינה, כמעט ילדה.
"בשביל זה יש את הספינקס. הספינקס זו מסכת עור." הסבירה כשראתה את סימני השאלה בעיניהם. "וחורי העיניים מכוסים בקרנית של גרובטוזיר. הקרנית האורגנית הכי שקופה שיש. הזאנגיום אינו עובד טוב על חומרים סינטטיים."
היא הביטה על הכלים החדשים שהצטרפו. על הספק נערה-ספק ילדה, שרק זוג פטמות בולטות סימל את ניצני המיניות הראשונים שלה. האם הם נעשים צעירים יותר בכל פעם או שאני מתבגרת? רק המושלמים הופכים להיות כלים, ציינה לעצמה, ספק בסיפוק ספק בעצב. בעלי העור המתוח, חסרי הקפלים והצלקות. שדיה הבולטים היוו פרט חריג בנוף הערום שסביבה. ליתר ביטחון מרחה שוב היטב גם מתחתיהם ועמוק בתוך בתי השחי. הם לא מספיקים לגדל אותם וכבר שולחים אותם החוצה להילחם. 

לאחר שכולם התמרחו היא הובילה אותם לאולם הבדיקות, מקווה שכולם יעברו. אולי עדיף להיות כלי בתחזוקה, חשבה, תוך שהיא מנסה להתחמק מלפגוש את שלל זוגות העיניים הצעירות. הקול המתכתי שהיה מקריא את הכללים באולם הגידול הדהד בראשה.
"אין ליצור קשר משום סוג.
התקשרות רגשית מונעת הצלחה במשימה.
חל איסור מוחלט ליצור קשר עם האנושיים. "

השמדה מיידית מרחפת על מי שיפר את הכלל האחרון. לא שהיה סיכוי רב לכך. האנושיים סלדו מהם. אחרי כל הקרבות שלקחה בהם חלק, זה בכלל היה נס שהיא עדיין בחיים. היא התנערה מההרגשה שהעבירה בה צמרמורת, מחפשת שוב את הריכוז, והביטה בגאווה על שלל הגופות הערומים שהתקבצו באולם הבדיקות. שמה לב כי נותר רק קומץ של ותיקים. החדשים התקבצו סביבה כמו בתמונה של עץ לימון שראתה פעם. העתקים מדויקים של רצפים ביולוגיים ששוכפלו שוב ושוב בסינטתיק ג'נומטרייקס. לולא הצבע הצהוב-פלורסנטי של עורם הם היו נראים כמעט אנושיים. היא דחקה מיד הצידה את המחשבה האסורה.

 הבזק קרני הגמא והרנטגן לא היה מורגש כלל לולא צעקותיהם האומללות של אלה שלא הקפידו להתמרח. בעל הפלומה האדמונית היה ביניהם. פניו התעוותו ביסורי גסיסה אחרונים. צבע עורו החל להשתנות מצהוב לכתום. היא התיקה את עיניה ממנו, מחפשת את בעלת הפטמות. מנסה גם להדחיק את הרגשת הסיפוק הרגעית שחשה ברגע שראתה כי שרדה את הבדיקה. יודעת כי הסכוי שיפגשו שוב בתום המשימה שואף לאפס. הם הסתדרו בחמישיות לקראת היציאה, עוברים שורות שורות בפתח הצר. כמו תמיד, נעמדה בחמישיה הראשונה, עוטה את הספינקס על פניה. מודעת לרושם שנוצר אצל אלה שמאחוריה כאשר היא וכל השורה שלה נעלמו ברגע שעברו בין קטודות היונים. שולפת מתוך הלבקולארי את המשימה יחד עם התמונה שלו. משחזרת כמו לפני כל יציאה את הכאב שבעיניו החומות. תמיד חשוב שתיהיה יותר מסיבה אחת להשלמת המשימה.

* * * *

 שמעתי אותם לפני שראיתי אותם. חשבתי שזה יהיה בדיוק להפך. בהתייחס לגובה בו הייתי תלוי הייתי אמור לראות אותם קודם. איך יכולתי לפספס יצורים בגודל כזה. ניסיתי לפתל את צווארי ולהביט לכיוון ממנו הגיעו הקולות. רק כשהיו באמת קרובים הבנתי מדוע לא הבחנתי בהם עד כה. הם פשוט היו גדולים מדי והמוח שלי תייק אותם כקבוצת הרים ולא כעדר של בעלי חיים. רק שפתאום ההר התחיל להתקרב אלי בצורה מסוכנת. הקול שהשמיעו נשמע כמו שריקה חדה שבסופה השתנקות או גרגור. לא היה לי שם בשביל הקול הזה. השריקה דמתה לצליל שמשמיע האנרגומטר לפני אלף הקלוריות האחרונות. צליל, שלצערי, היה לי מוכר מאוד. ראש בגודל של רחפנית נוסעים עבר בסמוך אלי. כעת ניתן היה להריח את הזאנג בנשימתם. הסירחון הרקבובי והדוחה. אין שום ריח אחר ביקום שדומה לו. אין שום חומר אחר שיכול לסייע לי במטרתי.

סיסמוזאור 'קטן', במשקל של כמאה עשרים טון, נשף לעברי קלות, מטלטל אותי נמרצות, כאילו הייתי יויו כבידה. הוא עשה את זה ממרחק של כמאה מטר. לא רציתי לחשוב מה יקרה כשהוא יגיע סמוך אלי. הבטתי בארבעת חברי, מבחין במתח הניכר על פניהם, תוהה מה הסיבות שלהם. מצב כלכלי קשה, קרוב לודאי. עכשיו זו היתה רק שאלה של תיזמון. שני 'הרים' קטנים התקרבו אלינו, שולחים לשון מפוצלת וארוכה להריח את הפרוקסיליה. משום מה הם מתים על זה. זה שלשמאלי היה פזיז ושיחרר את עצמו מוקדם מדי. אולי חשב שנגיעת הלשון היא הדבר האמיתי. הוא צנח דומם והתרסק על הקרקע מתחתינו, מממש את פיסקה שתיים בחוזה שחתמנו – אין ביטוח ואין פיצוי על נזקי גוף. לפחות הוא לא צעק והפחיד אותם, חלפה מחשבה אכזרית בראשי.

באשת הזאנג אפפה אותי מכל עבר, מטביעה אותי בתוכה עד שאפילו הגנים שלי התקוממו. איך אפשר לסבול את הריח הזה? תמהתי. איך אפשר להתרגל אליו? זיכרון חד כמו סכין פילח את גופי. חוצה אותי מקודקוד ועד טבור.
אסור לי לחשוב עליה עכשיו.
אני חייב להיות מרוכז.
התיזמון הוא הכל.

שניים התקרבו אלי מהעבר השני והחלו לרחרח אותי בלשונם. התעלמתי מצריבת החומר על גופי ובעיני, התעלמתי מהמצב בו הייתי קשור חסר אונים שלושים מטר מעל פני הקרקע, ניסיתי להתעלם מהזכרון האחרון שלי עם ג'ולי. גייסתי את כל כוח מחשבתי על מנת  להפוך למזון שלהם.

בבקשה תבלעו אותי, התחננתי ללא מילים.

השניים שהתקרבו כנראה שמעו את תפילתי ובאותו עיתוי פערו לועות בגודל של מנהרת אשפה. רעש ההתנגשות כמעט והחריש אותי כאשר שני הראשים של היצורים המפגרים התנגשו זה בזה. הם החלו להתקוטט עלי, מטיחים את הראש הגרמי בגודל של בית זה בצווארו של זה. בתום כל חבטה כזו פלטו שאגה על גבול הנשמע וענן נוסף של צחנה. לולא הייתי  הסיבה לריב אולי הייתי פורץ בצחוק. הסיסמוזאור הגדול יותר לקח תנופה עם צווארו על מנת להכריע את הקרב. יריבו היה אולי קטן וחלש יותר, אבל הרבה יותר זריז. כשהגיע הראש האימתני לחבוט נוק אאוט בצוארו הוא פשוט הרכין את ראשו, נותן למהלומה לחלוף מעליו. הראש הענק פיספס ופגע בחברי להקבץ, והעיף אותו הרחק מטווח ראייתי. הסיסמוזאור הענק  איבד את שיווי משקלו ונשכב על צידו. הרעד שהוא העביר בכל הסביבה הגיע עד לחבל שהייתי תלוי ממנו. הבנתי בפעם הראשונה את מקור שמו. לא היה לי הרבה זמן למחשבות כי השני כבר פער את פיו. למזלי הוא השתהה מספר שניות, כאילו לאפשר לי לחזור לעשתונותיי ולהתכדרר, בטרם הפה הענק החל להחשיך את העולם סביבי. בדיוק כשחשתי בעצם הלשון הדוחקת בגבי שיחררתי את עצמי, צולל כמו גלולה נגד כאב ראש היישר לתוך הלוע הענק.
 הצלחתי.
 תיזמון הוא הכל.
כעת נותר לי לשרוד את המסע הארוך פנימה ולגלות מרבץ זאנג עשיר במיוחד.

* * * *

 האויב ידע שהם באים. האופק רקד ונפרם בקצותיו מכל האנרגיה שהשתוללה באויר. תותחי גמא ופצצות רנטגן המטירו אנרגיה קטלנית סביבם. מרגע שהרחפנית הראשונה נראתה בטווח, לא פסקה ההפגזה האנרגטית לשניה. הם יצאו כפי שנכנסו, בשורות של חמישה. לא רואים זה את זה, נעים רק על פי תרגול ופחד שהוטמעו בהם. איש איש פנה למשימתו. כל אחד והקול הפרטי שבראשו. ג'ולי יכלה לדמיין את קרני האנרגיה הקטלניים המופנים אליה, לדמיין כיצד הזאנגיום מסיט אותם לצדדים כאילו שהיא אויר. כל קרן אלקטרו מגנטית שהופנתה אליה כאילו עברה דרכה. היא היתה שקופה. היא הרגישה כאילו שריון בלתי נראה עוטף אותה. היא בלתי פגיעה. בלתי מנוצחת… ואז נזכרה במספריהם ההולכים ומתדלדלים של הכלים.

לפתע החל להשמע תקתוק מהיר וממושך שהפר את השקט של שדה הקרב. לאחריו עוד אחד ועוד אחד. צרורות של פסים אדומים פילחו את האוויר והתפוצצויות עשנות החלו להיתמר מסביבה, מכאיבות לאוזניה. האויב התחיל להשתמש בנשק חדש שהשמיע רעש לא נעים. לידה חלפו מספר נותבים אדומים שהגיעו הישר מביצורי האויב. קרניים חדשות – חשבה. הם חושבים שקרני אור אדום יוכלו לפגוע בנו – חייכה לעצמה, עד שהבחינה סביבה בכלים שנפגעו בקרניים החדשות. חור נפער במעטה הזאנגיום שלהם. בתחילה החור רק האדים ונזל. אחר כך כאשר קרני האנרגיה חדרו מבעד לפירצה שנוצרה התגלה לפתע הכלי כשהוא גוסס או כבר מת, והעור הכתום מהווה עדות ניצחת לכך. באופן אינסטינקטיבי היא נשכבה על הקרקע. מרגישה לראשונה בזיעה קרה במורד גבה. פתאום כבר לא הרגישה בלתי מנוצחת.

"תמשיכי להתקדם." רעם הקול המצווה בראשה. "יש לך משימה להשלים."

היא הרימה את ראשה בזהירות, מבחינה כי הנותבים האדומים מכוונים כעת למקום אחר. לפני שהקול יאבד מסבלנותו התרוממה והמשיכה להתקדם. בכלים הראשונים לא הותקנו מנגנוני בטיחות וכמה מהם ניצלו את הזאנגיום על מנת להעלם. הם לא הרחיקו לכת כי כשפגה השפעתו הם בלטו בעורם הצהוב. זו בדיוק הסיבה שבגינה יצרו אותם כך. כלי עבודה תמיד מסמנים בצהוב. אבל מאז ננקטו אמצעי בטיחות. מנגנון איתור ופצצה זעירה הושתלו בתוכה יחד עם המקלט. היו שמועות שחלק מהכלים שימשו כפצצות מונחות שיועדו להתנקשות בבכירי  האויב. היא לא ידעה אם להאמין לשמועות או לא. כל כך מעט נותרו מהם ועלויות היצור היו על פי השמועה מאוד גבוהות. היא רצתה להאמין שאף אחד לא יעז לבזבז כלי בצורה כזו. אבל מצד שני לאן נעלמו כל כך הרבה כלים. היא האחרונה מהמחזור שלה. הנשק החדש של האויב לא היה בשימוש בקרבות הקודמים. אז מה קרה לכלים החסרים? ג'ולי המשיכה להתקדם על פי הנחיותיו של הקול. כעת כבר היתה בין קווי ההגנה הקדמיים של האויב. כאן הסכנה העיקרית שנשקפה לה היתה מבעלי החיים. נדמה לה שקוראים להם כלבים. החיות השתמשו בשיטה אחרת לזהוי הכלים. הזאנגיום לא הצליח להטעות אותם. למעט המסיכה ונסיונה לא היה לה דבר שיחצוץ בינה לבין החיות. שלא כמו בקרבות קודמים, הפעם היה לה הרבה מה להפסיד.

* * * *

 זה התחיל עוד בכדור הישן. צפיתי מחדש בסרט מתקופת הלימודים ששמרתי בלבקולארי. קראו לזה מלחמת העולם השלישית. לא הצלחתי למצוא חומר על שתי המלחמות שקדמו לה. הסרט  דן בסיבות שהובילו לפרוץ המלחמה. מכיוון שמצבי היה נואש בכל מקרה החלטתי לפחות לראות סרט. לאחר תקופה ארוכה של שלום ושגשוג נוצר קרע בין הגוש האירו-אמריקאי לבין הסיני-מוסלמי. מיליארד סינים החלו לצעוד ולכבוש שטחי אדמה, משמידים את האוכלוסיה המקומית בטענה שאין מקום לכולם. למרות יתרון איכותי של צבאות אירו-אמריקאים המאסה האנושית הבלתי נגמרת החלה להכריע את הכף.
בצעד של יאוש, שוכפלו השיבוטים הראשונים. הצבע הצהוב ניתן להם כמענה לכוח הצהוב של האוייב. ככה קראו לו בסרט. לא הבנתי את החלק הזה. אם האויב היה צהוב אז גם הם היו משובטים? למה הקריין טוען שהאמריקאים הם הראשונים שהשתמשו בחיילים משובטים? במהלך המלחמה נוסתה תמיסת הזאנגיום הראשונה ולמעשה שתי פריצות דרך אלו הכריעו את הקרב. אף צד לא ממש ניצח אבל האירו-אמריקאים ניצלו מהשמדה. סטטוס קוו לוחמני שורר מאז בכל הגזרה ובכל השטחים והכוכבים שבשליטת שני הצדדים. כיום נשמעות יותר ויותר קריאות להפסיק עם השיבוטים. זה לא מוסרי, היתה אמא תמיד טוענת, ואבא ניצל את דעת הקהל בנושא על מנת להיבחר בפעם השלישית לפורום. הפוסטים שהוא ואמא פרסמו הקנו לו את האחוז הנדרש.

הסרט הסתיים ולי לא היה מושג מה לעשות עכשיו. הייתי תקוע בתוך מעי ללא מוצא. נראה כי פניה אחת שגויה במבוך הקרביים של החיה הענקית שמה קץ לתוכניותי. הייתי מוקף ברקמה רירית שהחלה להפריש חומצות חזקות שצרבו את עורי. הסיסמוזאור הענק חשב שאני איזה אבטיח שהוא צריך לעכל. הדפנות היו חלקלקות וללא שום מאחז נראה לעין. נראה שנגזר עלי להפוך לעיסת חומצות אמינו שיזינו את המיפלצת. זה כנראה השלב האחרון והלא צפוי בתוכנית הבלתי אפשרית שלי. חלום שנגוז. כנראה שגם השמועות כי בבטלגז יש קהילה, בה אין חוקים נגד זוגות של אנושיים ומשובטים, אינה נכונה. כששמעתי על כך לראשונה זה נשמע לי מופרך מיסודו, אבל צפיתי בכמה סרטי היסטוריה ישנים שתארו את היסורים וההשפלות שעברו האוכלוסיות בעלי העור השחור על הכדור הישן. סרט אחד, שנראה לי ממש לא אמין, טען כי היו חוקים נגד זוגות מאותו המין ובכמה מקומות גררה עבירה מסוג זה עונשים חמורים מאוד. אם כהי העור היו פעם במצב של המשובטים, אז אולי הידיעה על הקהילה בבטלגז היתה בכל זאת נכונה? על בסיס כל כך קלוש בניתי הר של היקשים ותוכניות שכנראה נראו הגיוניות רק לי. הבטחתי לג'ולי שאעשה משהו וזה היה הכי טוב שמצאתי. לפחות הפתיחה האחרונה בקלפים ניבאה לי איזה סוג של הצלחה.

באור המוזר שנגה מהדפנות הריריות ראיתי שאני כלוא. אסיר עולם בתוך מה שנראה כמעי באורך של שני מטר על חצי מטר. תא כלא ביולוגי מתנייע. יכולתי לחוש בתנועה המתמדת של החיה. הסיסמוזאור אינו עוצר לעולם. תמיד הוא בתנועה איטית. כאילו שאם יעצור לא יוכל להתניע שוב ולהמשיך.

יכולתי להתכרבל ולהמתין לסופי הצורב ויכולתי לחפש מוצא. לא שהיה כזה. עכשיו הבנתי טוב יותר את הסטטיסטיקה שהמגייס הקפיד להקריא לי. אחד מכל עשרים מוצא מרבץ. כל השאר כנראה עוכלו למוות. רצתי בייאוש את שני המטרים ובעטתי בכל כוחי בקיר הריקמה הדביק. רגלי שקעה מעט בתוכו. הקיר ספג את כל האנרגיה שלי והחזיר אותה בבת אחת לאחור, מטיח אותי כמעט עד לצד השני. המעי זרק אותי בחזרה כמו קפיץ גדול וזה נתן לי רעיון.
רצתי שוב, ובמקום לזנק קדימה, זינקתי באלכסון על הקיר שלצידי. ניצלתי את מומנטום ההחזרה שלו בכדי להתרומם ולבעוט בקיר שממול. ככה, בסדרה של שש קפיצות, כשאני ניתז מקיר לקיר, כמו ספידבול במשחק הגמר, הצלחתי להגיע לפתח מעלי. שעות של עבודה מאומצת על האופנומטר השתלמו בסופו של דבר. בסדרת הגמר האחרונה דיוושתי כארבע שעות בכל יום מחשש שתאזל לי האנרגיה באמצע המשחק. נשענתי על הדופן עוד מספר שניות, מחזיר לעצמי את הנשימה. אני חייב להזדרז. לא נשאר לי הרבה זמן. עורי כולו בער באדום ובכמה מקומות כבר הופיעו שלפוחיות. הגוף שלי הגיב ממש לא טוב למיצי העיכול של הסיסמוזאור.

* * * *

 זה היה הקיץ הכי יפה שהיה לי. בעקשנות אופיינית עזבתי לפני שנתיים את הבית בעקבות איזה ויכוח טיפשי עם אבא. משהו שקשור למה אני הולך לעשות עם עצמי. כעסתי על כל הפעמים בהן היה מחליט מה טוב בשבילי, כאילו שלו ולאמא יש מונופול על הטוב. כמו לימודי ההיסטוריה פוליטית שהכריח אותי לקחת. פוליטיקה ממש לא ענינה אותי והוציא אותו מדעתו, שלא היה שום דבר אחר שכן עניין אותי. "אתה חייב לנקוט עמדה. חייב לבחור צד." היה אומר בתיסכול.

מאז היו כמה פעמים שכמעט נשברתי. אני כבר לא זוכר מה רציתי להוכיח ולמה ויתרתי על האשראי הבלתי מוגבל והפינוקים של אמא. עבדתי כמאכיל בחווה לגידול זיכרונות. העבודה הייתה קלה ודי משעממת. פעמיים ביום הייתי מחליף להם את התערובות. בשאר המשמרת הייתי צריך לעבור בין החממות ולבדוק שלא גדלים זיכרונות משובשים או שנדבקו אליהם טפילים. אפשר היה לזהות את הטפילים די בקלות לפי הצבע הירוק. הטיפול בטפילים גם הוא היה פשוט מאוד – קצת ריסוס וקירצוף. החוכמה היתה לתפוס את זה בזמן בכדי לא לאבד אצוה שלמה. פיתחתי לי שיטה יעילה  של סיורים. זה הותיר לי לא מעט זמן פנוי לשוטטויות ושיפור כישורי המשחק הוירטואליים שלי. המשכורת לא היתה משהו. אפילו לא יכולתי להרשות לעצמי את אחד מחוללי הביואנרגיה החדשים. לכן ביליתי לא מעט זמן על האופנומטר או שהתפשרתי על ימים נטולי אנרגיה. עדיין הייתי גאה מדי בשביל לבקש מהם עזרה. נהניתי מהחופש המדומה וכשאמא היתה מתקשרת ומציעה שאחזור דבקתי בו בעקשנות ילדותית.

בימים כאלה, כשממש לא בא לי להזיע על האופנומטר, הייתי יוצא למסעות ארוכים ברגל. ככה גם פגשתי את ג'ולי בפעם הראשונה. אהבתי את הטיילת לאורך הנהר. בייחוד לפני השקיעה כאשר שני הירחים כבר היו בשמיים. זה היה מקום נטול אנרגיה, שמעט מאוד אנושיים הגיעו אליו. הייתי הולך לאורך הנהר, שוקע ברעיונות ופנטזיות הלקוחים מהמשחקים שלי. לא רחוק משם היתה חוות משובטים. כשהרוח נשבה בכיוון שלך הרחת אותם מרחוק. היה אפשר לראות אותם מבעד לרווחים שבגדר אבל אף אחד לא טרח לעשות את זה. יש אומנם אנשים שמשובטים מעניינים אותם, כמו שיש כאלה שאוספים כלי עבודה או גאדג'טים ישנים. לפני ג'ולי, משובטים היו הדבר האחרון שעניין אותי. האמת שהם דחו אותי כמו שהם דחו אנושיים רבים. סלדתי מהצורך הכמעט כפייתי של אמא שלי להתרועע איתם. כשהיא היתה חוזרת הביתה והריח שלהם נדף ממנה זה היה מקומם אותי. מוזר שאני לא זוכר איך נפגשנו, ג'ולי ואני, בפעם הראשונה. בזמנו לא יחסתי לכך חשיבות ולא שמרתי את זה בלבקולארי.

איך אנשים הסתדרו לפני שהמציאו אותו? ראיתי פעם סרט ישן על תחרויות של זיכרון. שאלו כל מיני שאלות על נושאים טריוויאליים ומי שזכר הכי טוב קיבל פרס. איך אפשר בכלל לזכור כל כך הרבה דברים בלי הלבקולארי?

 את הפגישה השלישית או הרביעית שלנו אני זוכר מצויין. ג'ולי הראתה לי את הפירצה בגדר, מאחורי העץ. כולם, מסתבר, ידעו עליה. אבל מכיוון שאף משובט לא העז לצאת מהמכלאה וכמובן שאף אנושי, חוץ מאחד משועמם כמוני, לא היה חולם להכנס, לא עשו כלום בעניין. 

"זה מטריד שאתה בא והולך מתי שבא לך." אני זוכר היטב שהופתעתי מכך שיש לה בכלל דעה. יותר מזה, שיש לה אישיות. היתה זו הפעם הראשונה שהבטתי בה אחרת. פתאום שמתי לב לשיערה  המתולתל ולקווצה הסוררת שהיתה נופלת על פניה שוב ושוב. שמתי לב שהריח שלה כבר לא דוחה אותי כמו פעם. אולי בדיוק להפך. היה משהו מאוד חינני בתנועת ידה כאשר הסיטה אותה למקומה. תנועה שהזקירה את החזה שלה. אז, בפעם הראשונה, הבנתי שהיא עירומה, ראיתי שהיא כל כך יפה. הרגשתי כמו סוטה כשהחלה אצלי התקשחות באזורים הדרומיים. ג'ולי כנראה חשה במשהו כי דרשה שלא ניפגש יותר. הסכמתי. גם זה היה משונה מאוד. ממתי אנושי מסכים?

עברו רק שבועיים וכבר הייתי חייב לראות אותה שוב. אולי כי הרגשתי בודד או אולי התגעגעתי לאמא שלי. העור הצהוב והריח כבר לא דחו אותי. המחשבה כבר לא עוררה בי בחילה. בדיוק להיפך. מצאתי את עצמי מפנטז עליה בלילות. היא הפכה לתירוץ שבגינו מיעטתי לרכב על האופנומטר. העדפתי לשכב בחשיכה ולהעלות זיכרונות שהפעם טרחתי לשמור אותם.

 די בחשש התגנבתי דרך הפירצה, שוב מטריד בחופש התנועה שלי. לא ידעתי מה העונש של אנושי על דבר כזה אבל ידעתי שאני מסכן את קיומה. הייתי מספיק אגואיסט בכדי להתעלם מהסכנה הנשקפת לה בגללי. היא בסך הכל משובטת שאני רוצה לפגוש, שיכנעתי את עצמי.

 הנשיקה הראשונה שלנו היתה מקרית לחלוטין. דיברנו על ההבדלים בין אנושיים ומשובטים. דיברנו על אהבה והיא ביקשה שאסביר לה מה זה ואז בשיא הטבעיות פשוט גחנתי ונשקתי לה. בהתחלה, כשלשוני חדרה לפיה היא נרתעה, אבל מהר מאוד היא תפסה את העניין. התחלנו להתנשק בכל הזדמנות, נזהרים ומקפידים לא להיתפס. בשבילי זה היה ריגוש כפול. הריגוש שעוררה בי ג'ולי הוגבר על ידי החשש שניתפס. בהתחלה הייתי עוצם את העיניים וההרגשה היתה בדיוק כמו עם אנושית. איזה אידיוט מאוהב הייתי. איך סיכנתי אותה שוב ושוב רק בשל אותם אנדורפינים והורמונים שהשתוללו בדמי. היא לא הצליחה להבין את העניין המיוחד שפיתחתי בחזה שלה וגם לא הצלחתי להסביר לה. איך אסביר לה שככה זה אצל אנושיים. התביישתי שאני מרגיש ככה לגבי כלי. התביישתי יותר לומר למשובטת מה אני באמת מרגיש.

ניסיתי לשכנע אותה ללכת עד הסוף, אבל תמיד היתה נקודה שהיא לא הסכימה לעבור. היתה לה אמונה טיפשית שאם תשכב איתי הזאנגיום לא יגן עליה יותר.

 התחלנו לדבר על העתיד, כאשר שנינו מבינים שהעתיד זה משהו לא ריאלי מבחינתנו. בתקופה זאת התחלתי לחקור את חוקי המשובטים והבנתי עד כמה אני מסכן אותה. אז גם גיליתי על הקהילה בבטלגז והתחלתי עם התכנית האידיוטית שנברח יחד אחרי שארוויח מספיק. הקלפים מאוד סיקרנו אותה. לא הצלחתי להבין איך הם חיים בלי הקלפים והבנתי שאני כבר מתייחס אליה כמו אל אנושית. אז, בדיוק אז, התחילו מהומות האנרגיה בקופרניקי והיחידה שלה הוקפצה.

* * * *

 אולי הזיכרונות שהעליתי גרמו לעיני לדמוע. קרוב לוודאי שהיו אלה החומצות שמסביבי. הפעם הייתי בטוח שאני במסלול הנכון. המעי העיקרי התפצל לשבע הסתעפויות. מעין שבע קיבות שונות. עברתי כבר חמש מהן. הייתי קרוב והייתי מודאג. הפסקתי להרגיש את כפות רגלי ופחדתי לבחון את מצבן. התקרבתי בזחילה לכיוון הקיבה השישית. לפני כל קיבה יש מעין מעבר או שסתום המונע מהאוכל המעוכל לחזור בדרך שבא. השסתום של הקיבה החמישית היה גדול מאוד. בכוחות אחרונים הצלחתי לפתוח אותו ונפלתי לתוך חלל ענקי. גדול יותר מהדירה שלי. בעצם הדירה שלי אינה יכולה לשמש בסיס להשוואה של גודל. יכולתי להלך בתוכו זקוף, כעשר, חמש-עשרה פסיעות לכל כיוון. הקיבה השישית היתה פח זבל ענקי לכל מה שהסיסמוזאור לא הצליח לעכל. היו שם סלעים שלא יכולתי להרים. הצלחתי להבחין בשני ספידבול שהשד יודע איך הגיעו לכאן. דלת של רחפנית, שלדים של מכרסמים ושני שלדים של אנושיים. כנראה מישהו כבר ניסה לכרות כאן לפני. ניסיתי להתעלם ללא הצלחה מהמשמעות של שני השלדים. חיפשתי בתזזיתיות את היציאה. אחר הפתח שיוביל אותי למרבץ הזאנג ומשם דרך הקלואקה החוצה.

מטבעי, תמיד הייתי אנוש אופטימי. למרות זאת התחלתי לפתח רעידות נוירוטיות. לא ידעתי אם הן נבעו מפחד או כתוצאה מהשפעת החומצות על מערכת העצבים שלי. רגלי נתקלה במשהו קשה. הרמתי מתוך העיסה הרירית מיכל האכלה. כיצד זה הגיע לכאן? החלטתי שזה יהיה המיכל שבאמצעותו אאסוף את הזאנג. נשארה רק בעיה אחת קטנה – איך יוצאים מכאן? ראשי התחיל לגרד בטירוף וכשבחנתי את ידי היא היתה מלאה בשיער. הגוף שלי עומד להתפרק סופית. פרץ של אויר מסריח חלף על פני. נתתי לאפי להוביל והגעתי לדופן שבמרכזה היה כתם בצבע אחר. זה כנראה הפתח אבל לא הצלחתי לפתוח אותו. הוא נפתח רק כשיש מה להעביר הלאה. כרגע חלל הקיבה היה די ריק. במילים אחרות, בחרתי סיסמוזאור שחירבן לאחרונה.

 זהו! הלך עלי. אני כבר לא אצא מכאן בחיים. התחלתי לחשוב, כמו בדרך כלל, איך אני מעביר את הזמן שנותר. הצטערתי שלא הבאתי את הקלפים איתי. את החפיסה המצוירת ביד שאמא קנתה לי כשגמרתי את הלימודים. הם אלה שהכניסו אותי לכאן אולי גם היו מצליחים להוציא אותי. התלבטתי איזה סרט יהלום את רגעי האחרונים. אולי סדרת הגמר של שנה שעברה ואז נזכרתי בספידבולים שראיתי. מצאתי אותם די בקלות ליד שני השלדים.

"מצטער חברה. לא יכול להשאר ולשחק אתכם. אבל תקפצו פעם לבירה אם תעברו בסביבה."
התחלתי להניף את ידי בסיבובים הולכים וגדלים, טוען את הספידבול באנרגיה. הכדור התחיל לזמזם ולרטוט בידי. המשכתי עד שהרגשתי שלא אוכל לשלוט בו יותר, ואז הטחתי אותו בכל הכוח בכתם. הכדור זהר באדום מרוב אנרגיה והיכה במרכז הכתם בעוצמה. פתח זעיר נפתח לשניה ונסגר שוב מייד. 
לא האמנתי למראה עיני. כמעט. רק כמעט. הייתי כל כך קרוב. הספידבול שהוטח מהדופן טס בעוצמה לצד השני, מפספס את ראשי רק במעט. שם הוא נתקל בדופן בעוצמה כזו, שאני בטוח שעשתה לסיסמוזאור צרבת. הדופן האלסטית החזירה את הכדור. לא הצלחתי לראות אותו, אלא רק את פס אור שהותיר מאחוריו. הפעם המכה היתה חזקה מספיק בכדי להשאיר את הפתח פתוח. מיהרתי לעבור דרכו, מילד את עצמי החוצה ומתפלל שלא יסגר עלי. הסיסמוזאור הזה בטח לא יאכל שוב אנושיים. הרגע הוא גילה שהם עושים לו שילשול.

 מהקיבה השישית ועד לרגע שרגלי דרכו שוב על קרקע מוצקה לא עבר זמן רב. היה שם יותר זאנג מאשר יכולתי לקחת. החלק הקשה של תוכניתי הסתיים. כבר הכנתי בבית קטודות מאולתרות. ברגע שג'ולי חוזרת אנחנו מסתלקים לבטלגז. התחלתי את הצעידה הארוכה חזרה, מסרב אפילו לחשוב על האפשרות שג'ולי לא תחזור. בכל אופן הקלפים כנראה עדיין בעדי.

* * * *

 היתה שם חיה כזאת. שחורה עם כתמים לבנים. היא פערה את פיה בכיוונה, חושפת שיניים חדות ומשמיעה קול גרגור מאיים. ג'ולי קפאה.

איך החיה רואה אותה? התפלאה.

היא ראתה איך שריריה של החיה נדרכים לקראת זינוק.  כל גופה ונסיונה הורו לה לברוח מהר ככל יכולתה. אבל היא ידעה שהיא לא תהיה מהירה יותר מהחיה. כרגע רק החיה רואה אותה. בעקבות הקולות שהחיה השמיעה הופיעו שני חיילי אויב. בידיהם החזיקו חתיכות מתכת רבועות, בצבע שחור, שבקצה שלהן היה צינור מתכתי. כנראה כלי הנשק החדש. הם הבחינו בחיה ונעצרו, מחפשים מטרה לכוון אליה את הנשק המוזר. מושיטים את יד ימין שלהם קדימה. כל עוד החיה לא נעה, גם היא לא נעה.

בדיוק אז נזכר הקול בראשה להתעורר. "תמשיכי, את כבר לא רחוקה."

ג'ולי החרישה. לא מסוגלת לענות לו ולהסביר את המצב. השניים התפצלו והחלו סורקים מסביב כשיד אחת שלהם כל הזמן מושטת לפנים. ג'ולי התרכזה בחיה, ממקדת את מבטה בעיניה. החיה הפסיקה את הנהימה וקמה על רגליה. שני החיילים הסתובבו להביט בה אובדי עיצות. החיה החלה לנוע באיטיות עד לרגליה של ג'ולי, שולחת את אפה באוויר לרחרח. אז ככה היא גילתה אותי, אמרה ג'ולי לעצמה. זה מידע חשוב שעלי לדווח עליו.

"תמשיכי לכיוון המטרה."

ג'ולי התחילה לשנוא את הקול בראשה והמשיכה להחריש, מרימה באיטיות את יד ימין שלה באויר. החיה קירבה את אפה אל היד. ג'ולי חשה באויר החם שהיא נשפה מפיה. שני החיילים חיכו עוד מספר שניות אבל ברגע שהחיה נשכבה למרגלות ג'ולי הם עברו לעמדה אחרת.

"אם את לא מצייתת עכשיו ומיד אני משמיד אותך. יש לי יסוד להאמין שנפלת בשבי."

ג'ולי החלה פוסעת בחשש, לא מורידה את עיניה מהחיה הרובצת. החיה הרימה את ראשה להביט בה ואחר כך דחפה קלות בראשה את ידה של ג'ולי. ג'ולי העבירה בעדינות את היד על הראש השחור. היתה לו תחושה נעימה של משהו רך. נראה שהחיה אוהבת את המגע, כי היא לא שבה לנהום. המגע נעם לה בידה. התחושה המוזרה הזכירה לה פתאום אותו. זה גרם לה שוב לנוע. בהתחלה לאט ואחר כך יותר מהר ובנחישות.

 "באמת הגיע הזמן." רטן הקול בראשה.

 החיה פסעה אחריה בשקט, מלווה אותה באפה. ברגע זה ידעה ג'ולי שהיא תשרוד. אולי אפילו תוכניתו האבסורדית תצליח. בעולם משולל כל תקווה החלה נובטת בה תיקווה אחת בלתי אפשרית. לא לשמוע יותר את הקול הקר שבראשה.
* * * *

 חייב לבדוק שהחומר עובד. ככל הידוע לו מעולם לא ניסה מישהו באופן פרטי להפוך זאנג גולמי לזאנגיום. כשסיים את כל התהליכים האלקטרוכימיים מרח את החומר המסריח על עצמו. הריח הזכיר לו את ג'ולי עד שדמעות עמדו בעיניו. הוא העמיד את הקטודות אל מול המראה והביט בה בעצמו. אז הפעיל את מתג האנרגיה. הוא לא הרגיש שום דבר שונה וחשב שלא הצליח עד שהביט שוב במראה. דבר לא נשקף ממנה חוץ מהחדר הקטן שלו. במקום שלפני שניות ניצב אנוש עירום היה כעת רק חלל ריק. בדילוגי שמחה וכרכורים פרץ מהבית והסתובב עירום ברחוב. לא נראה שמישהו רואה אותו. הוא עבר ליד השוטר השכונתי ועשה לו פרצופים. זה הצליח!  צהלה רוחו. כל הדרך הביתה תיכנן איך יגיע עם ג'ולי לבטלגז. בזמן שהתרחץ והסיר את החומר הדוחה מגופו, חשב איך יבשר לה את החדשות. אולי יפתיע אותה במצבו הבלתי נראה. העתיד היה כעת יותר ורוד מאי פעם. אולי אצל הכלים צריך לומר שהעתיד היה יותר צהוב מאי פעם. לא נותרה שום אנרגיה בסוללות הבית וזה כבר הפסיק להיות איכפת לו. שום כוח בעולם לא יעלה אותו עכשיו על האופנומטר. בקרוב כבר לא יהיה כאן. מאושר, עמד מול המראה החשוכה, שלא שיקפה לו את האמת המרה. מאושר נישכב במיטתו, מעלה זיכרונות נבחרים שלו ושל ג'ולי. הוא נרדם כמעט מייד כשחיוך אווילי משוך על שפתיו.

 אצבע של בוקר גיששה מבעד לרפפות, זוחלת לאיטה עד למרגלות המיטה הצרה. בעוד שניות ספורות היא תזחל במעלה הרגל, אל הסדין הסתור, אל הדמות המנומנמת. אצבע בוקר תמימה שעומדת לחשוף את אחד מהשקרים האיומים ביותר שהומצאו.  הונאה שעומדת להחריב עולם שלם כמו היתה פצצת ניוטרינו אסורה. הוא התעורר וזכר בעצמו כל רגע, התמתח באושר כשהוא מבליע עוד פיהוק. מאושר הוא התרומם, משפשף את הקורים מעיניו וחשב רק – ג'ולי. איך יהיו שוב יחד בקרוב. הקלפים צדקו! יש עולם חדש. עולם שבו גם לביחד שלהם יש סיכוי. מתוך הרגל התישב מאושר על האופנומטר והתחיל לדווש במרץ, עיוור להשתקפותו בצהוב-פלורסנטי במראה.