1
היא אולי חלמה בהקיץ. עיניה מושפלות אל מרצפות השיש החלקות. אל מול עיניי עלו אלבומי תמונות ילדות שהראתה פעם בגאווה. לא יכולתי לדעת אם זו היא, הייתי חייב לדעת. הגשם ירד חזק מאז שעות הבוקר ולא הייתה סיבה לחשוב שיחלוף בקרוב. היא זרקה מבטים קצרי רוח אל שעון שחור על פרק ידה, אל תנועת המכוניות בשדרה הרחבה, לעבר השמיים המציצים מדי פעם מבין גורדי השחקים ומשתקפים מתוך השלוליות שעל הכביש, נרעדים מטיפות הגשם. האם יכול להיות שזו היא, שמכל המקומות אתקל בה כאן? לא במקומות שהכירה לי נערת הטבע שהייתה, לא על השבילים ליד ביתה בסנדלים שחוקות, לא בשדות החיטה היבשים בקיץ בשמלה פרחונית, לא חסרת דאגות ורכה סוף סוף בפינה המוצלת ההיא ליד הנחל.
ניסיתי פעם לחזור אל הפינה הזו, שזכרון הקסם שלה חוצה את הארצות והימים עד אליי אחת לכמה זמן. אם באים אליה באישון לילה, אפשר לראות ירח כסוף מלטף את המים, פשוט ונהדר ממש כמו בחלום. אפשר לנשום עמוק את ריח הפריחה, להתפנות להאמין בכל הדברים שמאמינים בהם במקומות זרים. אי אפשר לחשוב על מקום אחר שעדיף להיות בו.
לא מגיעים אל הפינה הזו סתם כך, לא יודעים כלל איך להגיע אליה. דרושה יד שאוחזת בידך ומוליכה אותך משועשעת דרך השדות ושיחי הפטל שמאחוריהם ומטה על גבי הסלעים אל החול הקריר. ושם, דווקא כשדבר לא מגן על הבדידות, לא קירות בתים צפופים, לא עצים ולא סלעים, דווקא שם אפשר להרגיש לבד.
והם עשויים להשאר שם עד שהשמיים מעל לובשים ורוד אפור ורוח קרירה נושבת על הגופים החבוקים. וכשהעיניים נפקחות הדממה מסביב חזקה מכדי שנשימה חדה או חיכוך גוף בגוף יפריע אותה. אפשר אז לקום ולטבול במים, להנות מהידיעה הברורה שלא היה זה חלום לילה.
והפינה השקטה ההיא, כשעוזבים ומשאירים אותה מאחור, יודעים מיד שהיא אבודה לנצח. גם אם חוזרים לחפש אותה פעם אחר פעם, היא כבר אחרת.
אולי אף פעם לא חוזרים אל אותו המקום פעמיים, הזמן מבדיל בין ביקור לביקור, והוא מנהל את תנועת המים ואת השקט ועלי העצים ואת הירח. יש לומר אם כן הייתה פינה וכן הלאה, אבל מקומות מדוברים בזמן הווה, כנוכחים. אולי אין לנו ברירה אלא לדבר כך, אחרת היו הזכרונות בלתי נסבלים ממש.
יש פינה שקטה אחת, ליד הנחל, שהייתה באמת וכבר אינה.
עבר זמן שבו שיניתי כמה פעמים את דעתי, פעם אחת רגלי השמאלית כבר יצאה אליה, מושכת אחריה בצורה משונה את גופי, ואז חזרתי בי. אנשים נוספים התקבצו מחוץ לבניין, מסתתרים במחסה הבטון שמול הכניסה. הטלפון שלי צלצל, ביקשו לאשר את השתתפותי בכנס שיתחיל למחרת, הפיסיקה האופטית בחילופי המאות. עניתי בקול רם, במבטא ישראלי מודגש, אולי אשמע לה מוכר. נהג מונית צפר ויצר המולה, איני יודע אם בכלל שמעה אותי מדבר. הבטתי בה כשתחבה ספר שהחזיקה מתחת למעיל צמר אפור ויצאה בריצה נשית על עקביה מן המחסה אל השדרה. היא לא ניסתה לעצור מונית, וודאי בדרכה למקום קרוב. היו לי שניות מעטות בטרם תצא מהישג ידי, כבר אמרתי לעצמי פעם שמה שאני זוכר ממנה זה מה שיש לי, לא יהיה יותר. שכל מה שאמרתי כבר זה מה שיישאר ולא יהיה יותר.
אבל רצתי, רצתי עם תיק היד המכיל ציוד אופטי רגיש שבטפשותי בחרתי שלא להשאיר במלון אלא לטלטלו איתי ברחובות הסואנים והגשומים, רצתי אחרי הזרה הזו שהיא אולי. שאם היא כן סימן שאבד כל כך הרבה עד שאינני יכול עוד לזהותה, אם היא כן היא רצה על נעלי עקב וממהרת כל כך, אם זו היא לאן היא ממהרת? אילו הם המקומות שבהם מכירים אותה? איך בכלל הגיעה לכאן, הרי כשעזבה לפני ארבע שנים הייתה בדרך לצפון, חיפשה עבודה באחד הקיבוצים. אז זרקה משפט עליו לא עניתי, אני רוצה הכל חדש, מקום חדש, מזג אויר חדש, בית חדש, אתה חדש.
היא פונה לרחוב שלושים וארבע החוצה את השדרה ומאטה מתחת למחסה שמול חנות macy's בפינה, עברתי שם מוקדם יותר היום. כשהדלתות נפתחות היא נכנסת פנימה, גם אני נכנס. אני רואה אותה מחליפה נשיקה מהירה עם אחת המוכרות, בחורה צעירה עם שיער חום בתספורת קארה שמכסה את מחצית פניה, ועגילים עגולים גדולים כמו צמידים. המוכרת עם הקארה מביאה לה שקית נייר מלאה שמשכה מתחת לדלפק. היא הולכת בצעד מהיר לכיוון תאי ההלבשה וסוגרת דלת מאחוריה, אני יכול לראות את התא שלה מאיפה שאני נמצא. אני מחכה, מתעסק במעמדי הבגדים המסתובבים. עובר זמן והיא איננה יוצאת, לכמה רגעים אני מנסה להבין מדוע אני כאן, אפילו אם זו כן היא מדוע אני כאן. הרי הייתי כבר בדרכי חזרה אל חדר המלון, להרכיב פעם אחרונה את הציוד, לוודא שהמערכת עובדת, כיולים אחרונים של הלחצים שוודאי השתנו במהלך הטיסה.
2
לבסוף דלת נפתחת, היא פוסעת החוצה והיא נראית לא מהעולם הזה, רק החיוך שלה, הנבוך מעט, יכול להרגיע אותי. היא לבושה מכף רגל ועד ראש בזהב ואפור, לרגליה מגפיים גבוהים, כהים עם פיתוחי מגנזיום, מעליהם מכנסיים רחבות עמוסות אבזמים ושרשראות ברזל היוצאות מנקודה לנקודה ללא הגיון. המעיל גם הוא עבה, רחוק מהגוף, עשוי מלוחות קשיחים שמחוברים זה לזה וגורמים לתנועות ידיה להיות כמעט בלתי מורגשות. בכף ידה המכוסה כפפה היא אוחזת איזו קסדה שממנה יוצאים עשרות מוטות מתכת, קוצים, אולי אנטנות. אני מביט עליה וחושב לעצמי כמה האשה הזו דומה לה, מחשב שוב את הזמן שעבר, מעריך את השינויים שעוברים אנשים בזמן כזה, השינויים שעברתי אני. רק העיניים לא משתנות, אני יודע.
היא ניגשת אל המוכרת בדלפק, ותוך כדי כך היא מהדקת אל כתפיה גלימה ארוכה. אני נזהר מלפגוש בעיניה, אם זו היא אינני רוצה שתזהה אותי דווקא עכשיו, כשאינני מבין מה מתרחש. המוכרת מחייכת אליה כשהיא מתקרבת, היא מושיטה לה בחזרה את השקית שקיבלה ממנה קודם. המוכרת עם הקארה פותחת שפופרת ומתחילה למרוח במיומנות על פניה איזה סוג של איפור, זהוב גם הוא. אחרי שהיא מסיימת הן מתנשקות באויר, כמה מהלקוחות מסיטים את מבטם אליה כשהיא יוצאת בגלימה מתנופפת אל האויר הניו יורקי הקר.
אני יוצא החוצה בצעד מהיר, לא בטוח, זורק מבטים לכל הכיוונים. אני מופתע לגלות שהיא עומדת שם במחסה שמול החנות, אני מוצא את דרכי מחוץ לטווח הכיסוי של מבטה. עכשיו היא איזה מכשיר רדאר ואני מסתנן דרך האלומה שלה. המוכרת יוצאת אליה עם שרפרף קטן ומניחה אותו על המדרכה, יש לו מקום קבוע, אפשר לראות את הלבנים שחוקות מתחת לארבע הרגליים. אחר כך היא שמה קערת מתכת גדולה מלפניו, ומשליכה בתוכה כמה מטבעות. אני לא מבין למה הקערה כל כך גדולה. הן שוב מתנשקות באויר והמוכרת נכנסת פנימה. היא עולה על השרפרף, נשימתי נעצרת מתוך איזו זהירות, איני רוצה להפריע לרגע הזה. אני מביט עליה דרך השתקפויות על פני שלוליות מים שהצטברו מתחת למחסה, זרמו עד כאן ממקום אחר. אני מציץ, לא חושב שאני אמור לראות, שמישהו אמור לראות. היא מרימה את ידיה באויר ובכמה תנועות מכניות מוצאת לה תנוחה ונעצרת, הכל קופא. החליפה שלה משמיעה קולות חלליים, צפצופים בתדרים שונים, ידיה מושטות מעלה. עיניה נעוצות בנקודה רחוקה מחוץ למחסה, אין איש ברחוב, נשימתי עדיין עצורה, רק הגשם ממשיך. אחרי שהאויר יוצא בקילוח דק מריאותי אני מתקרב אליה מעט, היא לא יכולה לראות אותי.
היא לא יכולה לראות אותי ואני נעמד מולה. דרך האיפור וזוית פניה אינני מסוגל לזהות עדיין אם זו היא. בתוכי תחושת הכובד של הכל, של המרחק מאז לעכשיו שאי אפשר עוד לאמוד אותו, של הגשם, של הרצון שאלה יהיו עיניה ושל ההקלה שאחוש אם הן לא. היא אולי חשה בנוכחותי לידה, אולי גם היא רוצה לראות מיהו הזר העומד מולה. רגעים עוברים ואני נשאר שם, מוגן על ידי שדה הראיה המוגבל שלה ובחירתה העיקשת לעמוד שם מבלי לזוז. משפחה עוברת, ילדה זורקת מטבע לקערת המתכת, המטבע שנופל לקערה קופץ כמה פעמים בפנים ובתוך תיבת התהודה של הקערה הגדולה הרעש שלו חזק כל כך. והיא, שהיא אולי כן ואולי לא, עושה תנועה רחבה עם ידיה וגופה ומשנה את תנוחתה. היא עוצרת היכן שהיא רוצה, עכשיו פניה מול פניי, עיניה מול עיניי.
אין עוד ספק, עכשיו שנינו פסלים עומדים ללא תנועה. אולי כל הפסלים מרגישים ככה, שיש כל כך הרבה מה להגיד, שיש אלף שנים שמפרידות ביניהם לבין השאר, והם בכלל קפואים. אם גם בראשה מסתחררים הזכרונות, מכים בכל מקום באותו הזמן, כמו אור לייזר במבוך מראות, פניה המוזהבות מצליחות להסתיר זאת היטב. גם היא וודאי זוכרת, חורף אחד ושני קיצים, הבטחות כנות אך פזיזות, חוסר שקט ממכר. תחושת אושר אבודה ומושלמת, כבר אז היה האושר הזה שביר כמו בבואה במים, תנועה אחת והכל יתערפל ויתעוות. אני רוצה להגיד הכל, ולא יודע איך להתחיל, גם כשמתעסקים באורות ועדשות, כלום דומה הכי הרבה להכל.
מתקרבת משפחה נוספת מהרחוב, ילדה אחרת זורקת מטבע. שוב תנועה רחבה של הידיים והגוף, היא קורעת ממני את עיניה, עוקרת אותן למקום אחר. הרגע המכושף הזה עבר. ומתוך בחירה בנוחות של הוויתור אני הולך משם, מביט מדי פעם לאחור. כבר אמרתי פעם לעצמי שלא יהיה יותר.
3
באותו הלילה חלמתי, נמצאתי על ערבה רחבת ידיים. הרחק מלפניי ראיתי מבנה רחב ונמוך, קשה היה לאמוד את גודלו בהעדר כל עצם אחר מסביבי. חלון הזכוכית היה פתוח לכדי חרך, דלת תא השירותים בחדר המלון הייתה סגורה למחצה וחרקה מעט מדי פעם ומערכת החימום השמיעה רחש יציב וחלש ברקע. על המישור הצהוב האינסופי הבטתי בבהלה לכל עבר. כמה מחניק יכול להיות חלל גדול ולא מוכר. התחלתי ללכת לכיוון המבנה, בלית ברירה כמעט, דווקא בזמנים בהם איננו מבינים את המתרחש סביבנו, נדמה לנו שיש רק דרך אחת ללכת בה.
הזעתי על המצעים הלבנים. משאית עברה בחוץ והוילון הבהיר התנפנף במשב רוח עדין. הלכתי זמן רב. לא היה חם, אבל חשתי מותש. ככל שהתקרבתי הבחנתי בפרטים נוספים. המבנה היה עגול וכחלחל, והזכיר לי יותר מכל מכסה של קופסת עוגיות רחבה. דלת ניצבה בנקודה אקראית על הדופן המעוגלת. המרחב סביבי גימד את הכל, השמיים היו גבוהים הרחק מעל ראשי ומעל תקרת המבנה.
התפתלתי על המיטה וזרקתי את שמיכת הצמר ממני. בין האויר מהמזגן ומשבי הרוח מהחלון נוצר שיווי משקל זמני של חמימות דביקה. גם מקרוב אי אפשר היה להעריך את גודלו של המבנה, רק שהיה גדול מכל מבנה שראיתי עד כה. הגעתי אל הדלת ובעזרת ידית פתחתי אותה, לפני שעברתי בעדה הבטתי לאחור. הכל היה צהוב מכל עבר. ובפנים עמדתי באולם שאת קצהו השני לא ראיתי. רק את הקיר שמאחורי שהולך ומתעגל הרחק ממני עד שנעלם. התקרה הייתה לבנה בגובה רב מעליי והכל היה מואר באור בהיר, למרות שלא זיהיתי אף מקור אור.
קפיצי המיטה חרקו מעט כשהסתובבתי באי נחת, חיבקתי את אחת מארבע הכריות שהיו על המיטה. ועל רצפת האולם עמדו המונים, הרחק הרחק, אנשים עומדים קפואים, בתחפושות צבעוניות, כמו תמונות של עצמם בפורים. ראיתי שם מישהו עם חליפת מראות, וכשהבטתי בו ראיתי את עצמי במאות השתקפויות, פעור פה. הייתה אשה, בבגד גוף ירוק וחום, וכולה עטופה עלים וענפים דקים כמו שיח נחלים. וגם איש אחד, שסגר עצמו בחלקו התחתון של שעון חול, והוא מכופף תחת זרם חול שעצר גם הוא, בפנים מפוחדות ובידיים מושטות מעלה. וכולם עצורים, טורים טורים. הלכתי ביניהם, כבתוך ריקוד שורות במסיבת תחפושות שקפא בזמן. ואז ראיתי אותה, עם אותם אבזמים במכנסיים ועם אותה קסדה חללית. הבטתי בה מקרוב, מנצל את ההזדמנות לאמוד כל פרט בפניה. כשזזה פתאום, בתנועה חדה, והביטה היישר אליי, כל גופי ניתר.
התעוררתי בנשימה פרועה. נסער מעט הבטתי בחדר, הכל נראה בסדר. אבל אצלי בפנים הייתה איזו תחושה חמקמקה שמשהו רע קרה, שיש סיבה להיות לא שקט. בעודי שוכב במיטה חשתי את קצב פעימות ליבי המהיר. קמתי והתלבשתי במהירות, הייתי חייב למצוא אותה שוב.
4
היא לא הייתה שם בשעת הבוקר המוקדמת, גם החנות הייתה סגורה עדיין ותנועת האנשים דלילה. חזרתי אל חדר המלון ובחוסר חשק לקחתי את המזוודה ובה הציוד אותו נשלחתי להציג ולקחתי מונית אל מקום הכנס. ישבתי במושב שליד הנהג, ולאורך כל הדרך הבטתי בפניי דרך מראת הצד, לפניותיו הבלתי נלאות של הנהג הגבתי בהנהונים וקולות של הסכמה או של אדישות.
באיטיות הקמתי את הדוכן ובו המערכת האופטית העדינה, שיכולה לרכז חלקיקים בעלי אופי גלי, כמו חלקיקי אור למשל, לכדי אלומה צרה המתאימה למאיצי חלקיקים. יומרתם של מאיצי החלקיקים היא לנסות ולשחזר את התנאים ששררו לפני מיליארדי שנים, בזמן שהיקום נוצר בתהליך המפץ הגדול. כמה טפשי הדבר, לחשוב שאם ייפגשו שני חלקיקים בתוך מבוך תעלות מעשה ידי אדם, יהיה זה שחזור של המציאות בזמן שבו היו החלקיקים האלו היחידים בעולם כמעט, נתונים לכח משיכה רב לאין שיעור, נזרקים ונמשכים לכל הכיוונים בו זמנית.
שעות היום עברו לאט, ובשעות אחר הצהריים המאוחרות, כשראשוני המציגים החלו לקפל את הציוד שלהם, כיסיתי את הדוכן כולו בסדין ומיהרתי החוצה. נסעתי היישר אל אותה הרחבה בה עמדה אתמול בלבוש הזה שפלש לחלומי. עוד בזמן שהכין נהג המונית את העודף הבחנתי שהיא איננה שם.
התהלכתי ברחבה וזיהיתי את המרצפות השחוקות המסמנות את מיקומו של השרפרף עליו עמדה, ונעצרתי ביניהן. על מדרכת הבטון הבטתי לכל עבר. בלית ברירה כמעט, נכנסתי אל החנות. הלכתי חסר מטרה בין בובות הראווה הלבושות בצו האופנה ובין מדפי הבגדים. העברתי את האצבע על דופן מדף לאורכו הלכתי, ובתוך כך סרקתי במבטי את המקום. הבחנתי בפניה של אותה מוכרת בתספורת קארה, עומדת מאחורי אותה הקופה.
התקרבתי אליה לאט, מנסה לסדר את המילים הנכונות בשפתה כך שתבין אותי. אולם כבר כשעמדתי בתור, ללא שום בגד לשלם עליו, מחכה להגיע עד אליה, ראתה היא אותי והנהנה בראשה תוך שהיא עוצמת את שתי עיניה ואז פוקחת אותן ומביטה היישר אליי. כשהגעתי היא התכופפה מאחורי הקופה והדלפק והתרוממה שוב עם מעטפה בידה.
-היא לא תבוא לכאן יותר,- אמרה. -היא הולכת למקום אחר עכשיו. חבל, דווקא חיבבתי אותה. היא השאירה את זה לך.-
יצאתי והלכתי אל הפארק, מבולבל ונושא איזה עצב עמוק בפנים, עצב שנוכח כמו האפלולית הרחק בתחתית באר. שעון על סלע באיזור שומם ליד אגם קטן פתחתי את המעטפה והתחלתי לקרוא את הדפים שבפנים:
5
-כן, אני כאן, יותר נכון הייתי כאן.
לא שיקרתי לך, אחרי כל מה שהיה עברתי לצפון. הייתי גננת באחד הקיבוצים ואפילו קיבלתי חדר ומשכורת. אבל כמעט יצאתי מדעתי מלהיות רחוקה ממך כל כך. נסעתי עד אליך הביתה כמה פעמים וחזרתי את כל הדרך לגליל העליון בלי לדפוק בדלת אפילו. לא יכולתי לסבול את המחשבה הזו, על לחזור לאחור, למרות שזה כל מה שרציתי.
והזמן רק הרחיק אותך יותר, פחות ופחות הרגשתי שאוכל אי פעם להסביר לך למה הלכתי. להסביר גם לעצמי. גם היום אני לא בטוחה ממה ברחתי, אני חושבת שמזה שלא ידעתי כל כך מה מתרחש מסביבי ופחדתי שאני רק עושה את מה שברור שצריך, בלי לחשוב יותר מדי. זה טפשי?
ואז הלכתי לאיזה פסטיבל בדרום, משהו שלא היה מדבר אליך, של המון אנשים זרוקים בשממה צהובה בלי שום דבר מסביב. והייתה שם איזה מישהי ששאלה אותי למה אני כל כך עצובה, לא עניתי לה. אבל היא כאילו ידעה, והיא לקחה אותי מחוץ למאהל שישנו בו, ואמרה לי שיש איזה משהו שיכול לעשות אותי שמחה, להחזיר אותי למה שעשה לי פעם טוב, וחשבתי רק עליך.
היא הוציאה מהתיק שלה שקית עם כדורים ורודים ובקבוק מים, והביאה לי כדור אחד. בלי לשאול בכלל בלעתי אותו. ואז היא שמה את שתי הידיים שלה על הכתפיים שלי, ואמרה לי שעכשיו אני צריכה להישאר שם ולא לזוז, לא לזוז בכלל להרבה זמן. ונשארתי עומדת כשהיא חזרה אל המאהל.
ופתאום הייתי בפינה שלנו ליד הנחל. אתה זוכר, נכון? הפינה השקטה ההיא שלקחתי אותך אליה, שחזרנו אליה תמיד. ולא דמיינתי שאני שם, הייתי שם באמת, איתך. ודיברתי איתך. וצחקתי איתך, נגעתי בך. והלכנו לישון ביחד, וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי עומדת באמצע השממה, בלי לדעת כמה זמן עבר. נפלתי ובכיתי, כמו משוגעת בכיתי. כל כך רציתי לחזור לשם שוב.
ואז רצתי בחזרה למאהל ומצאתי את הבחורה ההיא עם הכדורים, ואמרתי לה שהיא חייבת חייבת להביא לי עוד כדור, שאני אשתגע אם לא. והיא אמרה שאני לא צריכה עוד כדור, שאני יכולה תמיד לחזור, אני רק צריכה שוב לעמוד, בלי רעש מסביב. והלכתי שוב לשממה ושוב חזרתי אליך, אל הנחל. וכשהתעוררתי שוב במדבר, המשכתי לעמוד וחזרתי אליך. ככה עברו כמה לי ימים איתך.
עד שבאיזה פעם שהיינו אני ואתה ביחד במים הקרים שמעתי צעקה, ופתאום הייתי שוב במדבר והבחורה ההיא מולי, בוכה. והיא צעקה עליי שאני חייבת לשלוט בזה, שהכדור רק אמור להראות לי מה הדבר שאני הכי רוצה לחזור אליו, מה חשוב לי בחיים האמיתיים, איזה החלטות לקבל. היא אמרה לי להסתכל על עצמי, הייתי שרופה לגמרי, ורזה, ופתאום הרגשתי שאני מתה, והתעלפתי.
ותאמין לי שניסיתי, ניסיתי אחר כך למצוא אותך, ביררתי ואמרו לי שאתה כבר עם מישהי אחרת. והיה כל כך קל פשוט לחזור לנחל, ולא להצטרך להתעסק בזה יותר. אז ברחתי עוד פעם, והגעתי עד לכאן, לעיר הזאת ששונה כל כך מהנחל ומהצל. ואני עומדת לי כל היום בלי לזוז, ואני איתך שם, עד שאני שומעת את הרעש של המטבעות בקערה, וזזה קצת, ושוב חוזרת. והיום פתאום היית לי מול העיניים גם כאן בעיר. וכשעמדתי מולך נשארתי שם ברחוב, לא הצלחתי להגיע לנחל. וזה כל כך הפחיד אותי, לפגוש אותך שוב, אחר, להכיר, להבין, ולא להיות מסוגלת לחזור לשם. אז הסתכלתי למקום אחר, ושוב הייתי איתך, שם. ואני לא יכולה להרשות לעצמי לפגוש אותך, שתחפש ותמצא אותי. אז אני הולכת רחוק מכאן, ומקווה שניפגש רק בפינה שלנו.
אני משאירה לך מתנת פרידה.
אני-
ובתוך המעטפה התגלה לי כדור ורוד. בלי לחשוב בכלל בלעתי אותו ונעמדתי שם בפארק.