36 – עיר מקלט

מתוך "החוק לשליטה ופירוק ערים" סעיף מספר 522 בחוקת ישראל:
"לאור ההעלמות ההדרגתית של משאבי הטבע והמדינה, אין באפשרות הממשלה לתמוך בקיומן של ערים בלתי יעילות. עיר שלא תעמוד בתנאים הבאים תפורק, וייעשה שימוש במשאביה השונים לשעבר, לצורכיהן של ערים אחרות:
-על העיר להיות בת 20 אלף תושבים לפחות.
-על העיר להיות יצרנית, ולהגדיל את תפוקתה מדי שנה בכחמישה אחוזים.
-מתוך אוכלוסיית העיר, צריכים להיות לפחות שליש מהאנשים מתחת לגיל 40.
עיר שלא תעמוד בתנאים הנ"ל תחדל להתקיים, משאביה יועברו לידי המדינה, ותושביה יפוזרו בין הערים האחרות."

לא הרבה השתנה בחיים של אודי מאז שהגיע לכאן לפני כחמש שנים. האנשים כאן קיבלו אותו בלי יותר מדי שאלות, ועודדו אותו אפילו להשתקע. "מה עם אישה אודי?" היו שואלים אותו "מתי תביא לכאן אישה?" תמיד שאלו מתי תביא לכאן. היו כאן נשים בנות גילו, נשים בתחילת שנות השלושים שלהן, היו כאן גם כמה לקראת סוף שנות העשרים, אבל לא צעירות יותר. גם לא צעירים יותר. הוא בכל מקרה רצה רק שקט כרגע, ובילה את רוב זמנו בבקתה שלו. היו לו כמה קשרים עם נשים מהעיר, כמו רותי למשל, אבל הוא לא שאף ליותר מדי ממנה או מאחרות. בכל מקרה התקרב לשנתו הארבעים, ולא ראה את עצמו כ"איש משפחה". כעת, לאחר ביקורו של "מבקר העיר", דברים התחילו לזוז. כשהמבקר הגיע בפעם הראשונה, היו עסוקים הוא ועומר במחצבה, ולמרבה הפלא גם כשפסע לעברם המבקר בתוך ענן האבק שהוא עצמו העלה, נשארה החליפה שלו שחורה ומבריקה. הם הפסיקו לרגע את עבודתם והאיש ניגש אליהם בחיוך מולחם לשפתיו. "שלום" הם לא ענו ורק הנידו את הראש בעיניים מכווצות. אודי למד לעשות את התנועה הזאת במהלך שהותו כאן. מאז שהרסו את עיר הבית שלו בגיל 17, מיד לאחר מות הוריו בתאונת דרכים, נאלץ לנדוד ולחקות את מנהגיהם של אנשי העיר שעמם גר.
"אני המבקר" אמר החיוך.
עומר לא ענה, ונראה פתאום לאודי חיוור מאוד. לאחר שתיקה קצרה אמר במהירות עצבנית "ומה אתה עושה כאן?, אתה לא צריך להיות בערייה?, לדבר איתם?, אנחנו בסך הכל שני פועלים".
"אני…" המבקר עצר והביט סביבו, מחפש "אני אוהב קודם להרגיש את האווירה של המקום". "כן" ענה עומר בספק "ולמה באת?".
לאודי היה נדמה שהמבקר נבהל קצת, שכן בפעם הראשונה נשמע כעת מהוסס כשענה "אה… כמו שאתה יודע, בעשר השנים האחרונות לא נרשמה כאן לידה אחת, זה…" החיוך כאילו לא זז עם השפתיים כאשר המבקר הוסיף ואמר בהדגשה "מדאיג".
"טוב" ענה עומר "אתה יודע שהרבה נשים יוצאות ללדת בבתי חולים אחרים טובים יותר מחוץ לעיר, בכפרי ההבראה".
החיוך התרחב כאילו כדי לתפוס דג שמן והמבקר ענה "אני מניח שהן לא משאירות בכפרים אלו את הילדים שלהן?"
"מה?" עונה עומר בכעס כמעט
"כי…" וכאן פולט המבקר צחקוק נבוך לכאורה "אני פשוט לא ראיתי כאן נשים עם עגלות ילדים".
"כמה זמן אתה פה?" יורה לעברו עומר
"מספיק זמן" מחזיר לו האחר
"אז אני מציע שתלך לעירייה". עומר ניסה כעת להפנות למבקר את הגב, אך זה התעקש.
"חשבתי לסייר כאן קצת" הוא אומר ונראה שלרגע החיוך נשמט מעט, והמבקר מנסה להציץ מעבר לכתפיו הרחבות של עומר.
"צריך אישור של הערייה". יורה לעברו עומר.
המבקר שימן שוב את צירי חיוכו והשתחווה כמעט תוך שהוא אומר "כמובן" ויורד בצעדים איטיים מההר.
הם נשארו להביט בו, ורק אחרי שהאבק שהביא יחד איתו שקע, הוציא עומר את המכשיר הסולולרי ואמר "המבקר הגיע, הוא ניסה לחטט כאן, אבל לא נתתי לו לסייר, תדאגו שלא יעלה לכאן".

אודי ישב על מרפסת ביתו והשקיף החוצה אל ראש המחצבה. עומר הציב שם שומרים, ונשאר במקום אחרי העבודה למשך כמה שעות. אודי נזכר במבקר שהגיע לפרק את העיר שלו בעקבות צו שהוציאה הממשלה וחייך, "הם כולם נראים אותו הדבר". היום הייתה ישיבת חירום, אבל אמרו לו שהוא לא צריך להגיע, גם ככה מגיעים רק אלו שמנהלים את העניינים. הוא לקח עוד לגימה מכוס המים שהייתה על השולחן. אישה עברה עם עגלת תינוק מול המרפסת שלו, והוא עמד לבלוע לגימת מים נוספת כאשר ראה את פניה "ריקי?" הוא בלע את המים במהירות שהכאיבה לגרונו, והיא הפנתה אליו את עיניה בתנועה חדה. ריקי אספה לידה את התינוק במהירות, ועלתה את המרפסת שלו. "הי" אמרה בגרון צרוד מעט, תמזוג לי קצת מים אודי". הוא עשה כרצונה והביט בה, מחכה שתסביר. היא נענעה על חזה את הילד. ריקי שהייתה כבת שלושים, לבשה כעת שמלה ארוכה וכחולה. שערה השחור היה אסוף ועיניה הירוקות בחנו בדאגה פעם את אודי ופעם את הילד.
"שלך ריקי?" שאל אודי לבסוף, והוסיף תוך שהוא צוחק "כי אם כן, אז כל הכבוד, לא ראיתי שהעלת אפילו גרם אחד!"
"אה…" ריקי התחמקה וחייכה במבוכה.
אודי ניגש להביט בילד שנראה לו כעת חיוור מאוד. "הכל בסדר איתו?" שאל
"כן… סתם צינון.." ענתה
"נו?." שאל "של מי הפלא הזה?"
"זה… תומר, הילד שלי ושל עידו". אמרה בהיסוס. לזה הוא לא ציפה. אומנם הוא וריקי לא היו חברים קרובים מדי, אבל בטוח היה שם לב אם היה גודל אצלה משהו.
"לא ידעתי שאתם מנסים…"אמר בטון נעלב כמעט על שלא שתפו אותו.
"לא שמת לב שהשמנתי קצת בזמן האחרון?" שאלה אותו, מנסה להצחיק אולי. בדרך כלל זאת שאלה מכשילה, אלא שהפעם לא היה בטוח…
מאחר ולא ענה כלום, המשיכה ריקי תוך ניסיון לחייך "טוב נו. אתה רוב הזמן בבית שלך, וחוץ מזה, היום יש בגדים שמסתירים הכל". החיוך לא הצליח לה, והותיר פה מעוות במקצת, שליווה את העיניים הדואגות.
אודי הביט בה, חושב מה עליו להגיד עכשיו, ושאל "מאיפה את באה?" היא ענתה מהר, כמעט בלי לחשוב כנראה, כי התינוק בכה והסיח את דעתה "הייתי בישיבה. חילקנו" ואז היא עצרה רגע ואחרי שהתינוק נרגע היא המשיכה "משימות".
"משימות?" שאל
"כן, אתה יודע, איך לעשות את המבקר מרוצה שירד לנו מהווריד ויעוף מפה".
"אני גם אשמח לעזור" הוא אמר.
היא חייכה אליו במבוכה ואמרה "אה… אני חושבת שכרגע זה בסדר". היא שתתה פעם נוספת מהמים ושפתיה התעוותו כאילו בגלל טעם רע.
"הכל בסדר?" שאל במהירות
"כן… אלה המים.. אני לא רגילה…" התחילה ואז אמרה "אני שותה את המים מהבקבוקים. אלה מהברז לא?"
"כן" ענה "והכי טובים ששתיתי".
היא הביטה בו לרגע בחיוך חצי עצוב כאילו מרחמת על טעמו הרע במים ואמרה "כן, יש כאן מים טובים בעיר הזאת".
הוא ענה לה "נעשית מפונקת עם ההריון?", מנסה לגרום לה לצחוק.
היא החזירה שוב חיוך עצוב ואמרה "בכל מקרה, אני הולכת למירי". "תעשי חיים ריקי" אמר לה כאשר ירדה במדרגות והניחה את התינוק בעגלה "תודה אודי גם אתה, לילה טוב". אודי חייך ושאל אותה "יש עוד ישיבה?" והיא, מנסה להרגיע את התינוק שהתעורר שוב כשהניחה אותו בעגלה "כן, יש מחרתיים בשבע בערב" ענתה. הוא חייך לעצמו ואמר "אחלה, שיהיה לילה טוב" והיא הסתכלה בו פתאום ואמרה "בעצם.. אולי זה בתשע בערב?, אני לא זוכרת כי כמה אנשים רצו לשנות שעה… טוב בכל מקרה נראה. שיהיה יום טוב מחר אודי". הוא נופף לה לשלום וחשב "אז מחר בערב בשבע…".
הוא שתה את שאר מי הברז שריקי לא אהבה וחשב לעצמו שכדאי שיילך לישון.

בבוקר התעורר אודי עם השעון. הוא בהה לרגע באוויר ואז הפנה אל השעון את עיניו. זה היה שעון פשוט שעומר נתן לו. פשוט אבל אמין. בערך כמו הבקתה הקטנה שנתנו לו אנשי העיר לאחר שגר פה שנה והוכיח שהוא "רציני". אבל מסתבר שיש דברים שהם לא מוכנים עדיין לחלוק איתו. הוא החליט ללכת לישיבה, ורק קיווה שהיא תהיה בעירייה כמו שהיא אמורה להיות, ולא באיזו דירה פרטית, עם שומר בכניסה המבקש את הססמא. "איזה דברים טפשיים עוברים לי בראש" אמר לעצמו פתאום. "ססמא סודית… איזה שטויות, הם פשוט מודאגים בגלל המבקר וזהו. המבקר יבוא, ייתן את הדו"ח שלו, יכתוב על המחצבה שעובדת מצוין, על העסקים בעיר שמתפקדים מעולה ומכניסים למדינה לא מעט כסף מהמסחר ויילך… ".
אודי חייך והתלבש במהירות. הוא רצה להגיע מוקדם למחצבה. כדאי לשחרר את השומרים שיילכו לישון אחרי שהיו ערים כל הלילה. הוא שטף פנים, שתה מהר את הקפה, ואחרי שצחצח שיניים, חייך למראה וסגר מאחוריו את הדלת. היה אוטובוס שטיפס בדרך למחצבה שבמעלה ההר, אבל הוא אהב לעלות לשם לבד. במיוחד בבוקר, כדי לסדר את המחשבות. בדרך כלל היה מביט ברצפות המתחלפות תחת רגליו תוך כדי ההליכה. החדגוניות שלהן הרגיעה אותו ונתנה לו לחשוב בשקט ולהמשיך להתעורר לאט. אלא שמשהו היה שונה הפעם. הוא עבר ליד לוח המודעות, שהיה מלא בדרך כלל בהודעות על דירות פנויות, משרות זעירות, ופרסומות למוצרים שונים. כתם צבעוני גדול גרם לו להפנות את ראשו והוא הביט בלוח המודעות וגילה שהכתם הצבעוני, מבשר על פסטיבל שנתי לצמחי מרפא. מוזר. המים של העיר הטיבו מאוד עם הצמחים שלה, ונכון שלפעמים היו מוכרים צמחי מרפא שהעיר הייתה מגדלת. אבל פסטיבל? ועוד שנתי? הוא פספס את זה בשנה שעברה? ולפני זה?. הוא הרים עוד את עיניו, וראה כעת שבין עמודי החשמל היו תלויים דגלונים קטנים בצבעים שונים, ומנורות קטנות נאחזו בעמודים, מחכות ללילה. "יפה נכון?" זה היה דני שעמד מולו. "האמת" אמר דני בשקט "זה לכבוד המבקר. אתה יודע שאנחנו לא ממש צריכים את כל הבלגן הזה… " הוא גיחך והמשיך "אבל כדי שהמבקר יוכל להגיד שהעיר הזאת חיה ובלה בלה בלה.. צריך קצת צבע" הוא חייך ונמתח לאחור "ומי י ודע, אולי זה עוד יתפוס! אולי נעשה את זה כל שנה " הוא צמצם את עיניו והביט באודי "אם נשרוד את השנה הזאת". אודי הטה את ראשו וחייך אליו מהורהר "אז מה, אתה בא לישיבה בשבע?" שאל, "כן בטח!" ענה לו דני, "אני לא אפסיד את האוכל של נורית!". "נורית?" שאל אודי "כן אתה לא יודע ש.." ענה דני ואז הפסיק וכאילו נזכר במשהו אמר "אה.. בעצם אני לא בטוח שזה אצלם" "מה אצלם?" שאל אודי, ודני ענה מהר "סתם… לא משנה, בדרך כלל זה אצלם אבל לא בטוח לגבי השנה… בכל מקרה אני חייב לרוץ, ביי!" ולפני שאודי הצליח להגיד לו משהו נוסף, דני כבר היה רחוק משם. העיר באמת יפה יותר, חשב, כאילו בלילה טרחו עשרות גמדים קטנים וניקו וקשטו אותה. הכל נראה כאילו מבריק ומושך יותר, ואודי רק הצטער שהם עדיין לא בוטחים בו לאחר חמש השנים שבילה כאן. הוא חייך לעצמו והתכוון להמשיך בדרכו, אלא שאז מצא את עצמו מול עיניו הפעורות של המבקר שצץ פתאום לידו. "שלום." אמר החיוך האוטומטי של המבקר "אתה אודי נכון?" הוא לא חיכה לתשובה והמשיך "אני…"
"אני יודע מי אתה" ענה אודי במהירות, "ואני מאחר לעבודה וחייב ללכת". הוא כבר התחיל לרוץ כמעט כשזה תפס אותו בזרועו והמשיך בחיוך המאיים "אם אתה רוצה לעזור לחברים שלך, כדאי שתקשיב לי. אני יודע שאתה החדש כאן ולא ממש סומכים עליך פה. אני יודע שהם מסתירים כאן משהו." הוא לא הרפה מזרועו והמשיך "אתה יכול לעזור לי…, ותאמין לי שאני מתגמל את מי שעוזר לי".
אודי שחרר לבסוף את זרועו מידו של המבקר "אתה יודע, בדרך כלל מודיעים כשמגיע מישהו לבקר" הוא הביט בו בחשדנות "עם איזה משרד אתה עובד?" המשיך.
"זה חשאי!" ענה המבקר
"זה מאוד נוח" ענה אודי
"חבל שתגמור כמו אנשי העיר הללו. עדיף שתקבל אפשרות לבחור את העיר שתפונה אליה. אני יודע שלא היה לך מזל עם הערים הקודמות שהועברת אליהן". אודי הרגיש את הארס שבחיוך המבקר. הוא לא אמר כלום, אלא רק מיהר להשאיר את המבקר עומד במקומו, ופנה לעבר ההר. לא. לא היה לו מזל עם הערים הקודמות. עיר הבית שלו, לא הייתה שייכת לערים החזקות, והוא לא הופתע כאשר שבוע לאחר מות הוריו בתאונת דרכים, בהיותו בן 17, פרקו אותה. לא היו לו עוד קרובים, ובעיר החדשה שעבר עליה לאף אחד לא היה כוח להתמודד עם הכעס שלו על כל מה שאיבד. לאחר שגם עיר זאת פורקה, הוא לא קיבל שום אפשרות לבחור בעיר החדשה, ומצא את עצמו מתגלגל מעיר אחת לשנייה. את כולן שנא, והן שנאו אותו. יכול להיות שעכשיו, כאשר מצבו שונה… יוכל לבחור להגיע לעיר שהציון הגלובלי שלה גבוה. עיר חיה, שיש בה יותר משרות עבודה מאנשים. עיר שהתפוקה הגבוהה שלה תוכל לקיים את אנשיה שנים ארוכות, ולהגן על עצמה מפני פירוק אפשרי. עיר שבאמת אפשר לחיות בה, מכיוון שיודעים שהיא שם, וששם תשאר. יכול להיות שיוכל לפתוח בחיים חדשים, התחלה חדשה. הוא עצר רגע ועמד. כעת קלט כמה מהר ברח מהמבקר והחיוך שלו. הוא כבר היה בחצי הדרך במעלה ההר והשקיף למטה. הוא יכל לראות את הבית שלו. הבית שלו. את המרפסת הקטנה עם העציץ שלמד להתמודד עם מדיניות ההשקייה השכחנית שלו, וכיסא הנדנדה שמצא ברחוב. לא. אין לו צורך בהתחלה חדשה. זה טקס מיותר כרגע. טקס שמקבל בדרך כלל הערכה גדולה יותר ממה שמגיע לו. הוא שם לב שחייך לעצמו בשקט, נתן מבט אחרון והמשיך לעלות בלא להתעכב שוב.

"אז אתה אומר שהוא היה פה היום?" אודי שמע את עומר שואל את אחד השומרים
"הוא ניסה להכנס, אמר שהוא המבקר ויש לו את הזכות החוקית לחקור את המקום".
"מזל שאני באתי בזמן אחרת…." אמר עומר
"עומר מה לעשות, אתה יודע שהוא צודק".
"צודק? הוא?" עומר צעק על השומר "מה הקשר שלו למחצבה?. מה הוא כבר יודע? הוא צריך לבדוק שהעיר בסדר, ושהיא מצדיקה את הקיום שלה!"
"אבל הוא צריך גם לבדוק אם יש אפשרות לייעל אותה. אולי הוא יעזור לנו" מלמל השומר
"יעזור לנו?" עומר נתן מבט מלגלג בשומר "או שאתה נאיבי או שאתה סתם…"
אודי חשש לחייו של השומר שדיבר עם עומר "איך הוא יעזור לנו בדיוק?" המשיך עומר, "כל מה שהוא צריך לדעת זה שיש כאן מחצבה. הוא לא צריך להתעסק עם מה יש מתחתיה או…" עומר הפסיק לדבר, והביט באודי שהשלים את העלייה ועמד מולו כעת.
"הי" אמר אודי "רציתי לשחרר את השומרים שיילכו לישון, אז באתי מוקדם".
עומר הביט בו ונראה מבולבל כמעט. "כן… תודה אודי הם באמת זקוקים לזה". אודי ניגש למחסן לתלות את המעיל ואת תיק האוכל שלו, והביט אחורה. עומר והשומר החזירו אליו מבטים, ואז שוב הביטו האחד בשני במהירות. הוא לא ידע מה לחשוב. עם עומר עבד כמעט מהיום הראשון שהיה כאן. למעשה עומר הוא זה שהמליץ שהוא יישאר כאן אחרי שמילא לשביעות רצונו את התפקיד. אבל נראה שאפילו עומר… ואולי זה רק נדמה לו. סך הכל, מה כבר אמר לאותו שומר?. הרי את המבקר כולם שונאים.
כשיצא מהמחסן עם המדים והקסדה, השומרים כבר לא היו שם, ועומר עמד ובדק את הציוד. אודי הביט בו, ובכל זאת ניסה לדבר "אני מרגיש איזה משהו באוויר מאז שהמבקר הזה בא" אמר לו.
עומר הסתובב והביט בו "מה זאת אומרת?" שאל
"לא יודע" ענה. הוא לא רצה שעומר ירגיש שהוא מאשים אותו, אבל היה חייב לשאול "יש לי תחושה שאתם לא בוטחים בי. מסתירים משהו. אני לא יודע מה, אבל דברים שלא קרו קודם מתרחשים פתאום. לריקי יש ילד, יש פסטיבל שנתי, יש איזו ישיבה שאף אחד לא רוצה שאני אגיע אליה. מה קורה פה?".
עומר עזב את הציוד ונראה עייף כאשר פנה להביט בו. "שום דבר מיוחד, כנראה שפשוט לא שמת לב" ענה לו בשקט.
"איך אני יכול לשים לב אם אף אחד לא משתף אותי?. למה לא הזמינו אותי לישיבה?" שאל "אתה יודע שלא כל מי שגר בעיר הוזמן לישיבה…" ענה עומר "יש לא מעט אנשים בעיר. לא כולם יכולים להיות שם".
"כן, אבל כולם יודעים עליה, או יודעים מה הוחלט בה" התעקש אודי.
עומר הפנה את מבטו לקרקע המאובקת שתחתיו ואמר "אודי. אתה נמצא כאן חמש שנים. אתה די שומר על הפרטיות שלך, מעולם לא הלכת למסיבות שארגנו, מעולם לא באת לאירועים שארגנו במחצבה. אתה רוצה שיתייחסו אליך כחלק מהעיר?. תתחיל להיות חלק ממנה." עכשיו היה תורו של אודי להביט באבק שהתרומם מהקרקע "אני מצטער" אמר "לא חשבתי על זה ככה. אתם באמת לא יודעים עלי הרבה".
עומר חייך אליו ואמר "אל תדאג, לכל דבר יש את הזמן שלו. ואני בטוח שגם אתה תהפוך לחלק מאתנו. סך הכל מדובר בבחירה שלך"
"אבל מה עם המבקר?" נזכר אודי
"המבקר?" עומר גיחך "אין לך מה לדאוג ממנו, כבר נתקלנו באנשים מסוגו". עומר הביט באבק שלרגליו ואז לעיר שלרגלי ההר "כדי שעיר תשרוד צריך להיות בה משהו מיוחד, ייחודי, ואני מאמין שאנחנו ממלאים אחר הסעיף הזה". אודי רצה לשאול אותו למה התכוון אבל עומר כבר התכונן לתזוזה, והוא היה צריך ללכת אחריו.

באותו הלילה הוא לא הצליח להרדם. הוא הביט בתזוזה האיטית להחריד של מחוגי השעון. היו כמה רגעים בהם היה בטוח שנתקעו או אפילו זזו אחורה. לבסוף החליט שיש דרכים טובות יותר להתמודד עם המצב, ויצא החוצה למרפסת עם ספר ששאל מהספריה אחרי העבודה. הוא הלך לספריה לא מפני שחסרו לו ספרים, אלא מפני שחשב שאולי עומר צדק. עליו להיות מעורב יותר אם הוא רוצה להיות חלק מהעיר, והוא יעשה זאת בדרך שלו. פסטיבלים ומסיבות זה אומנם לא הוא, אבל אולי יצליח לדבר עם אדם או שניים בספרייה או בבית קפה שנמצא לא רחוק מהבית שלו. אולי מספיק שייראו אותו יותר, ייראו אותו מסתובב בעיר, וכבר ייתייחסו אליו באופן שונה, ולא כמו אל המתבודד ההוא שלא יוצא מהבקתה שלו כשהוא לא בעבודה. העיר הזאת שונה באמת מהרבה ערים שהיה בהן. ברובן, העדיף כל אחד לסגור את עצמו בביתו לאחר יום העבודה, שגם במהלכו היה סגור בתא קטן. וכאן… כאן נדמה שהמצב קצת שונה. יש איזה חוט משותף שמחבר אותם. ואולי זה סתם נדמה לו, אולי יש תחושה כזאת בגלל שהמבקר הגיע. הרי הוא עצמו לא חשב על זה קודם. הוא התכוון להדליק את האור במרפסת ולהמשיך בקריאה, אבל משהו התהלך לפני הבית שלו. הוא השתדל לא לזוז, אבל לא נראה שהדמות הכהה שמה לב אליו. כשהיא הגיעה לפנס הרחוב ראה זיהה את המבקר, ובלי לחשוב יותר מדי, שם את נעלי הספורט שלו שהיו מונחות בכניסה לבית, הניח את הספר על השולחן ופנה לעקוב אחרי האיש. המבקר הביט כלפי ההר, והחל בעלייה. מוזר, חשב אודי. הוא בטח יודע שיש שם שומרים. וגם אם יצליח לעבור אותם מה הוא מצפה למצוא שם במחצבה?. אודי כבר הכיר את העלייה להר היטב, ונהנה לראות את המבקר נאבק באבנים שונות שנטו לזוז ממקומן. הוא כמעט ונפל מספר פעמים, ואודי תהה אם היה מגיע לעזרתו. אבל למרות הכל הגיע המבקר לפסגה בריא ושלם. אודי הסתתר מאחורי המחסן ותכנן כיצד יקפוץ על המבקר שנראה כעת מאוד מרוצה מעצמו. הוא לא ממש הבין למה, שכן השומרים היו במקומם מול השער. המבקר גיחך ופנה שמאלה כאילו הוא מתכוון לעקוף את המחצבה. לרגע היה נדמה לאודי שהוא רואה אותו נעלם בתוך ההר. הוא הלך אחריו ועמד כעת מול פתח שנחצב בתוך ההר. אודי פסע פנימה אל תוך מנהרה צרה, משתדל ללכת בשקט ככל האפשר.
לאורך הקירות היו מנורות זעירות קשורות לחוט, מנורות שהאירו את הדרך ואת האבנים הנוצצות שבקיר. הוא הלך בערך כחמש דקות, נוגע בקירות הלחים ומרגיש קור גדל והולך, המנהרה התעקלה קצת למטה, ואז הגיע לבסוף לחדר ובו בריכה גדולה של מים כחולים בהירים, שזהרה מהאור שהוחזר מהמנורות שסביבה. הבריכה מלאה כמעט את כל החדר למעט פיסת האדמה עליה עמד, ופיסת האדמה שהייתה בצד השני אליו הוביל גשר קטן. באמצע הגשר ראה אודי פתאום אדם מביט בו בחיוך. זה היה המבקר.
"אודי הבחור החדש" אמר המבקר, מדגיש כל מילה באותו חיוך לגלגני.
אודי הביט בו ואמר "יותר וותיק ממך". המבקר גיחך ואמר "טוב, זה לא משנה. אתה תקוע כאן בדיוק כמוהם".
"תקוע?" שאל אותו אודי עכשיו חיוכו של המבקר התגלגל לצחוק והוא אמר "אה… אז הם לא ספרו לך?".
"ספרו לי מה?" ענה אודי
"יש הסגר על העיר הזאת כבר ארבע וחצי שנים. אין יוצא ואין בא". המבקר המשיך לחייך כשהוסיף "רק לי בעצם יש את האפשרות הזאת, בתור סוכן הממשלה כמובן". אודי לא ידע מה להגיד, הוא השתדל לשמור על פנים ריקות, אבל המבקר לא הפסיק לחייך כשאמר "טוב. אני מבין שדפקו אותך כאן, אבל זה לא אומר שאתה כאן לתמיד. ההצעה שלי מאתמול עדיין תקפה" אודי לא ענה, הוא רצה לדרבן את המבקר לדבר.
"אתה רואה את המים הללו?" המבקר הרכין את ראשו לעבר המים ששקפו את האור מסביב, והאירו את השקים שמתחת לעיניו. אודי לא ענה "אתה יודע לדבר?" שאל המבקר "א-ת-ה ל-א מ-פ-ג-ר, נ-כ-ו-ן?" הוא שאל לאט ובהדגשה.
אודי חייך בארסיות והמבקר המשיך "נו טוב…" אמר "המים האלו התגלו לפני חמש עשרה שנה בערך, והם הסיבה שלא הרסו את העיר המחורבנת הזאת עד עכשיו." הוא שוב נתן באודי מבט מזלזל כשהמשיך ואמר "אני מבין שלחדשים כמוך, אין כנראה גישה לכאן". המבקר צחק. הוא התקרב לאודי יותר ויותר כאשר הלך לקראתו על הגשר וכעת עמד ממש קרוב ובחן אותו.
"המים האלה הם הדבר הכי קרוב למעניין הנעורים…" החל לומר בקול חמדני, אלא שהמבקר לא השלים את המשפט. הוא הביט אל מאחורי אודי, אל עבר עומר, מנהל המחצבה שנכנס לחדר. "אה…" אמר המבקר "יופי! אני שמח שהצטרפת, אני יכול להציג לך את הצו שלי לפינוי העיר" אלא שעומר חייך אליו "אתה יודע טוב כמוני שעם הצו הזה אפשר לנגב.." אלא שהוא לא השלים את המשפט כי המבקר התפרץ לדבריו "ואתה מעדיף להתקע כאן?." הצחוק שלו הדהד במערה "תחשוב על זה ככה. יש לכם אפשרות לצאת מהעיר הזאת שלא תגדל לשום מקום, ולהתחלק איתי ברווחים… נשווק את הנוזל המחורבן הזה בתור 'נוזל החיים' ונעשה כסף. המון כסף".
אודי הביט בעומר מבולבל. "עומר. מה קורה פה?, מי זה הליצן הזה?" שאל מצביע על המבקר ומשתדל להסתיר את הכעס שלו.
"אודי, דברנו על זה, כשתצטרך, תדע!"
"עומר!" עכשיו אודי כבר ידע בוודאות שהוא כועס. הוא הצביע על המבקר ואמר "אפילו האדיוט הזה, שנמצא כאן דקה וחצי יודע יותר ממני על העיר!. מה קורה כאן?".
עומר נשם עמוק ונראה עייף מאוד. "נו…בכל מקרה…אין טעם להסתיר עכשיו." הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך "במשך זמן רב, סבלנו ממחסור חמור במים. הממשלה הקציבה לנו פחות ופחות ככל שח'ברה צעירים עזבו את העיר לטובת ערים חזקות יותר. יום אחד, יום רגיל של עבודה במחצבה, מישהו מצא את הפתח הזה. עד היום אנחנו לא בטוחים מי יצר אותו. בכל מקרה, שמחנו מאוד שמצאנו מאגר חדש, ולא תהינו יותר מדי על מה שנפל לידינו. אלא שמהר מאוד גילינו שלא מדובר במים רגילים. הם אומנם לא מאריכים את החיים שלך, כמו שהליצן מנסה לטעון, אבל הם מחזקים אותך." אודי הביט בו עדיין לא מבין. עומר המשיך – "הסיבה לכך, היא שגילינו, לאחר שימוש של כעשר שנים, וקצת לפני שהגעת לכאן, שבמים יש טפיל מיקרוסקופי. הוא נכנס לגוף כשאתה שותה מהמים, מתיישב בקיבה, ומצליח בצורה כלשהי שלא לגמרי הבנו, לשפר את תהליכי העיכול והסינון של הרעלים בגוף. הבעיה היחידה היא, שתוך כדי התהליך, הזה הוא משחרר חומרים, מעין הורמונים שגורמים לעקרות לאחר שימוש מתמשך במים". כעת המבקר היה זה שלבש את המבט המבולבל.
"לא ידעת את הפרט הקטן הזה אה?" שאל אותו עומר, והצחוק שלו הדהד במערה. הוא הביט באודי ואמר "ה'מבקר' הנכבד הזה, שאתה רואה לפניך הוא למעשה מתחזה. דברתי עכשיו עם המשרד הראשי. מישהו במשרד מכר לו איזו חתיכת מידע על מים מופלאים…" עומר צחק צחוק מריר "והוא בא לכאן!. מצפה להתעשר… מי הנעורים!. שכחו לספר לך משהו, אה?"
"למה אתה חושב שיש הסגר על המקום הזה?" צעק בכעס על הזר, "למה אתה חושב שאנחנו כלואים למעשה בעיר הזאת?" הזר הביט במים שמתחתיו נבוך "למה אתה חושב שאין כאן ילדים?". עומר הביט שוב באודי כשאמר "הילד של ריקי?. זה בן של אחותה. אשרו לה להביא אותו לכאן כי הוא גוסס ומקווים שהמים יעזרו לו בצורה כלשהי. כל מי ששותה מהמים האלה ירגיש אולי מצוין כאשר יקום כל בוקר, אבל לא יהיה לו אפילו ילד אחד." עומר הביט במים ונראה מותש כשהוסיף "ואנחנו צריכים לשמור את המים והטפיל שבתוכם כאן בעיר". עומר הביט באיש הזר שנראה כעת כמו גוש קטן ושחור ואמר לו "אני לא יודע מי אתה. אני יודע שמבקר, אתה לא. המבקר האמיתי יגיע מחר, ואני בטוח שהוא ישמח אם תארח לו חברה בדרך הארוכה בחזרה ללשכת הערים המרכזית." המבקר ניסה לצאת מהמנהרה אבל עומר חסם את דרכו, וקשר את ידו באזיקים למעקה שלאורך המנהרה. עומר פנה כעת לאודי והביט בו בשקט "אודי. אתה לא שתית בשום שלב מהמים ככל שידוע לי. המים בברז שלך הם רגילים לכל דבר. אבל אני מצטער. אנחנו לא יכולים לקחת את הסיכון שהטפיל עבר אליך בצורה כלשהי. אנחנו לא יודעים עליו הרבה. ייתכן גם ששתית בלי לדעת מכוס של מישהו. אני מצטער. אתה תקוע כאן אתנו, ואתה לא יוצא לשום מקום. אני מקווה שאולי תמצא כאן מישהי, אולי אם אתה לא שתית מהמים יוכלו.. יוכלו להיות לך ילדים. בגלל זה שמחנו מאוד כשהגעת. אני לא יודע מה נעשה כשכולם ימותו כאן ולא יהיה מי שימשיך… בכל מקרה, את עיר הרפאים הזאת אתה לא עוזב". אודי הביט במים. הוא פסע לאמצע הגשר ושלשל דלי שהיה קשור אליו. הוא העלה את הדלי הכבד והביט במים שנצצו אליו. עומר ניגש אליו מהר ואמר "למה?" אודי חייך אליו "בית הכלא הזה הוא העיר היחידה שקבלה אותי. וחוץ מזה, אף פעם לא רציתי ילדים." הוא שתה לגימה ארוכה, מרגיש את המים הקרירים נעים בתוך פיו ופנימה אל גופו.