37 – גוש, חלקה, דירה

רגע לפני הפיצוץ הגדול. דמייני לך. כלום מפויח, ואין איש שיהיה לו חפץ בו. אין איש? אין כלום. Rewind , מהירות של פי 20. רכבות במנהרות חשוכות דוהרות ברברס, 300 קילומטר בשעה, סיבובים על גבי סיבובים, חצי שעה. Stop. Play.

הנה אני. תחנת הרכבת עזריאלי. המקום האחרון בתל אביב בו נשארה פינה של מרחב פנוי. בשנת 2007 הושלמה בנייתם של שלושה מגדלים. ריבוע, עיגול ומשולש. התוכנית להידוק הבנייה, תוכנית שהתקבלה בשנים האחרונות, הובילה לציפוף המגדלים. מרפסות הן מחוץ לחוק. אין להן מקום. קיר צמוד לקיר. חלונות, יש רק בקומות העליונות. פונים אל השמיים. כל שאר הדירות מאווררות על ידי מערכות חשמליות. מוארות באור מלאכותי. צורות של עיגול ומשולש, משאירות שוליים. בכל מקום הן נהרסו. מלבד במגדלי עזריאלי. מיכה גולדבלום, אשר רכש את המגדלים כעשור לאחר בנייתם, לא מוכן למכור בשום מחיר. אסור לצאת אל השוליים. לא אל השוליים של גוש הבטון הזה שנקרא גוש דן ובוודאי לא אל השוליים של מגדלי עזריאלי שנמצא בליבו. האוויר מסוכן. סכנת מוות.

אל תחנת הרכבת הזו הגעתי אחרי נסיעה מתחת לכוורת דירות השייכת לאוניברסיטת תל אביב. חלקה צפונית ד/3. שם, בדירה 1657/ב את מתגוררת. דירה סטנדרטית, על פי הקצאת המקום ליחידים, 4 מטרים רבועים. ועוד חצי מטר שקיבלת למעבדה.

ביד קפוצה אני אוחזת בשלושה מפתחות, כאלה מהסוג הישן שמוצאים לפעמים במגירות של ישישים שהלכו לעולמם. מפתחות מתכת פשוטים, מכאניים. על האחד חרוט ריבוע, על השני עיגול ועל השלישי משולש.

בפעם הראשונה שנפגשנו, היה זה באולם שידור 890/4. אולם תת קרקעי. את הדגמת לסטודנטים לבישה של חליפת בידוד. אני הייתי אחראית תמסורת. לא יכולתי להתאפק מלצחוק. ראיתי אותך מנסה לדבר וללבוש את החליפה הנוראית הזו בו זמנית, איך כמעט נפלת והמשכת לדבר. נאבקת עם קוד הנעילה והמשכת לדבר, נתפסה לך שיערה בסוגר החיצון של הקסדה ומתוך כאב, עדיין המשכת לדבר. קולות הצחוק שלי, החנוק, עברו בתמסורת. חלש אומנם. קיבלת מיד תגובות מהסטודנטים בבית וכעסת עלי מאוד. תיארתי בפניך את האירוע וחיקיתי את תנועותיך המגושמות, וגם את צחקת. במסנן הרעשים הייתה לפתע תקלה וקולות הבניין סביבנו חדרו בזמזום טורדני אל אולם השידור. מיד נגשתי אל המכשיר ונתתי לו מכה. הוא חזר לפעולה. תודה, אמרת. אני סובלת מאוד מרעשים.

את הגעת מחיפה. שם לא היו שוליים. במערב ים. במזרח גבול. בדרום הבולענים הגדולים ובצפון גבול אחר. אומרים שגם גוש דן בקרוב יגיע עד לבולענים ולא יישארו שוליים. מלבד מגדלי עזריאלי כמובן. אף פעם לא ניסית את החליפה במצב של אמת. רק לימדת סטודנטים איך להשתמש. למקרה חירום.

הראיתי לך את המפתחות. אני אפילו לא יודעת למה. הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליך. שלושה מפתחות. קיבלתי אותם מסבתא שלי. היא קיבלה אותם מסבתא שלה שקיבלה אותם מאמא שלה שנהגה לערוך קניות של בגדים במגדלי עזריאלי כשעוד היו שם חנויות ואנשים. לפעמים ראתה שם סרט בקולנוע.

קולנוע, אמרת בבחילה. איזה בזבוז מקום. מקום בשביל מה, שאלתי ולא ציפיתי לתשובה.

בדירה שלך 1657/ב, היו, כמו בכל הדירות רק מיטה וארון קטן. הייה גם הדלפק של המעבדה. לא היה לנו מה לעשות ביחד במעבדה או בארון אז השתמשנו במיטה.

בבוקר, לפני שיצאתי, ביקשתי ממך לגשת לאולם השידור וללבוש את חליפת הבידוד. כעת הייתי בתחנת הרכבת, עזריאלי. שלוש מפתחות. ניגשתי לכל אחת מהיציאות. אל מגדל הריבוע, אל מגדל המשולש ואל מגדל העיגול. בראש המשקוף של כל אחת מדלתות היציאה הייתה בליטה קטנה. החדרתי את המפתח וסובבתי שלוש פעמים. ריבוע, משולש, עיגול. קול אדיר של פיצוץ נשמע סביבי. לוחות בטון נפלו זה על זה, כך נשמע היה, במהירות של קוביות דומינו פשוטות. בתוך המגדל המשולש שמעתי את הקולות אך לא חשתי דבר. לא רצפה מתנודדת. לא רסיסים משום סוג שנופלים מהתקרה. הבטתי בשעון. כעבור עשרים שניות יצרתי אתך קשר במערכת הישנה. התת קרקעית. שידרתי אליך, אל אולם השידור.

***
רעש מפריע לי. בכל פעם שמסנן הרעשים מתקלקל אני חושבת שעדיף היה לי למות. למות ולא לחיות ברעש הזה. כשהייתי ילדה הייתי הולכת כל הזמן עם אוזניות. למקרה שהמסנן יתקלקל. זה היה קורה הרבה בתקופה ההיא. היום תקלות הן נדירות יותר. המערכת השתפרה.

כשהגעתי לתל אביב הייתי צריכה עבודה. כמו כל תושב חדש לקחתי קורס בלימודי חירום. מצאתי את העניין הזה מאוד פשוט ונשארתי ללמד ולעסוק בפיתוח. האמנתי בחליפות האלה למרות שאף פעם לא נוסו בשום מצב חירום שאיש לא ידע בעצם מה הוא יהיה.

בלילה הייתי שוכבת במיטה, בדירה היחסית מרווחת שלי, בזכות המעבדה, ולנגד עיני היו עולים דימויים מוזרים. מישורים פתוחים, בלי קירות. בלי אנשים. משב אויר חזק. חזק הרבה יותר מזה של מערכת האוורור. כזה שהעיף לי שיער על העיניים. סיוטים. הייתי מתעוררת, ממששת את הקירות. הרגשתי ביטחון. הרגשתי מוגנת בין הקירות שלי. פעם ביקשתי במערכת התמסורת התייעצות. היועץ אמר שמדובר בעניין שכיח. אין מה לדאוג. שריד לתקופת החוץ שלנו. עניין התפתחותי.

ברגע בו סיפרת לי על שלושת המפתחות, ומה הם עשויים לעולל לגוש. לקירות שלי. ידעתי שאני חייבת לעצור אותך. חשבתי על הרעש שייווצר מנפילת המבנים הגדולים והכבדים, חשבתי על הרעש שישרור בכל ללא מסנני האוויר. חשבתי על המרחבים ועל משב האוויר ונחרדתי. כששכבנו במיטה, בדירה שלי, סיפרתי לך על מרחבי האימה. על הרוח הקרה והדוקרת. את גם חלמת את החלומות האלה. החלומות שלך היו טובים. את חלמת על השוליים של מגדלי עזריאלי. על המקום הכי מסוכן אולי שקיים בכל גוש דן. חלמת עליהם ולא רצית להקיץ. את רצית להותיר את כולנו פגיעים וחשופים וכל להציל אותנו.

בבוקר שלחת אותי אל אולם השידור התת קרקעי ללבוש את חליפת הבידוד. לאחר שיצאת שידרתי בכל התחנות לשירותי החירום בנוגע לתוכניותיך. בנוגע למפתחות. עדכנתי אותם בנוגע לרגע המדויק והם שידרו אל כל הדירות והחדרים בגוש דן הוראה להרכיב מגני אוזניים באותו הרגע.

***

אני לא יכולה לחכות לך יותר. ייתכן שהייתה תקלה. ייתכן שנמחצת תחת הריסות הגוש. ייתכן שהחליפות הארורות האלה פשוט לא עובדות. מי יודע. אני חייבת לצאת.

אני בחוץ! את מאמינה?! וכל מה שאני רואה הוא כלום מפויח. כלום. אני עומדת לי בשוליים של המשולש. מוקפת קירות בטון. אני לא מבינה, הכול ניצב על מקומו. אבל אני נושמת עדיין. נושמת עדיין. עדיין נושמת. נושמת. נושמת. אויר. חלל קטן. מתמלא באנשים. הם מבינים שלא מסוכן בכלל. יוצאים אלי. אנחנו נושמים. מתחיל להיות צפוף כאן. דורכים עלי. דוחפים אותי. מישהו צועק עלי. מישהו מועך אותי אל מישהו אחר. המפתחות נשמטים, נעלמים. איפה את אני. Rewind.

***

בשוליים של מגדלי עזריאלי תוכלו למצוא בדלי סיגריות. בקבוקי זכוכית שעוד רגע יאסוף ילד לטובת כספי הפיקדון. בריכות ביוב. כמה לוחות קרטון ישנים. ברדיוס רחב מעט יותר תוכלו למצוא את העיר תל אביב. בתים, מגדלים, רחובות, עצים, כלבים, עגלות ילדים, אנשים ונשים. אופניים. די הרבה אופניים. אופנועים. טוסטוסים. יש רחובות רועשים יותר ויש שפחות. יש הטיילת ויש סתם שפת הים שמתמשכת עד לאופק מצפון ודרום. וביום אחד חם במיוחד, בשעה מוקדמת מאוד בבוקר, בדירת חדר, קומת קרקע עם סורגים. הצפון הישן של תל אביב, אני מתהפכת בין הסדינים. מחפשת מקום לראש. הופכת את הכרית הרטובה מזיעה. אני שומעת דפיקה בדלת ומציצה בעינית. אישה, בכותנת לילה לבנה. שיער שכנראה ישנה איתו אסוף. קמטים סביב הפה ומעל העיניים. אולי בת 50. אולי זאת שכנה. אני פותחת את הדלת.

סליחה. היא אומרת. רציתי לשאול אם ראית סרט בזמן האחרון.
כן, אני עונה. משימה בלתי אפשרית 3, יצאתי באמצע. למה את שואלת.
זה היה במקרה במגדלי עזריאלי, היא ממשיכה.
כן.
תשמרי על זה. היא מושיטה לי שלושה מפתחות קשורים בשרשרת כסף קטנה. מפתחות מתכת חרוטים.

מה אעשה עם אלה. אני שואלת, והיא מספרת לי משהו על דוקטורט בהיסטוריה. על עץ משפחתי, הייתי עייפה אבל יכולתי להישבע שאמרה משהו על ראשיתה של תל אביב ושהיא לא ישנה כל הלילה מרוב דאגה. נשמע לי פסיכי לגמרי. אבל המפתחות האלה, כך היא משוכנעת, ישנו את העתיד. ולמה דווקא לי. זה לא אני, היא אומרת, זו הדירה. סוקולוב 1א. וכי אין סיכוי שמישהו יחפש אותי. כי הלכתי לראות את משימה בלתי אפשרית 3 בקולנוע וכי אני מתגוררת בשוליים של מגדלי עזריאלי. בשכירות. בדירת חדר, למעשה מחסן שמשהו הסב לדירת מגורים. סורגים. מה ששמעת. היא אומרת. תעבירי הלאה.

רגע, לא הבנתי כלום. Rewind

***

כבר שנה לפני כן החלו שמועות. שמועות שהאדון אברבאנל והאדון ויסר עומדים להקים ראינוע. במרכז עיר הגנים שלנו. אותה השכונה אשר בנינו כך שבתיה לא יסתירו את האוויר, שרחובותיה יהיו נקיים ומזמינים שלא כמו רחובותיה של יפו הערבית. שם צפיפות, רעש וצחנה. הראינוע צורך בנזין אשר ריח השריפה שלו יטנף את רחובותינו. הסרטים אשר יוקרנו יעודדו את בני הנוער למעשים שאין מקומם בעיר העברית הראשונה.

הסרט הראשון שהוקרן בראינוע, עדן שמו, היה "ימי פומפאה האחרונים". הייתה זו גם הפעם הראשונה בה פתחתי את התיבה הטמונה בחלקו הפנימי של ארון הבגדים והבטתי בצרור המפתחות שהושיט לי סוקולוב יחד עם הצדף מספר 38. היה זה ביום הגרלת המגרשים. כולנו עמדנו נרגשים על החוף. ילד שלף מתוך שני כובעים, שני צדפים בכל פעם. שם משפחה ומספר המגרש. כששלף את שמי, גולדבלום, ניגש סוקולוב, נטל את הצדפים, שניים בידיו וקרב אלי. הוא הוציא מכיסו צרור מפתחות וברך, הנה לך ראשית בניין בעיר העברית הראשונה. אלה הם מפתחות העיר. שמור עליהם מכל משמר. בבוא היום יהיה להם שימוש.

כעת פתחתי את הארון והבטתי במפתחות. מה שימוש יעשה בהם. שלושתם קטנים ומצומקים, לא דומים לאף מפתח הנעוץ בשערי הברזל המוכרים. בכל אחד מהם חרוטה צורה גיאומטרית אחרת. מפתחות העיר. הרי העיר אין לה חומה. כך גם אמרתי לסוקולוב באותו המעמד. סוקולוב הנהן ולחץ את ידי.
נזכרתי בדיון שנערך במתן שם לשכונה החדשה, עיר גנים, הרצליה, אולי אביבה אך בכל זאת, על פי הצעתו של אותו הסוקולוב, שמה נקרא תל אביב. תל הרי הוא בסופו של דבר חורבותיו של ישוב קדום. ישוב אשר ייתכן והייתה לו חומה. בחומה של אותו הישוב ניצב אולי שער אשר מפתח כעין זה ייתכן והיה משמש לנעילתו. מי שמפתחות העיר בידיו יכול לשמור על שעריה. יכול גם להמיט עליה חורבן.
סגרתי את התיבה ואת דלת הארון אחריה. אינני יודע מה ניתן לעשות כעת במפתחות העיר תל אביב.