38 – אור וחושך

"נקמה היא להגיע גבוה יותר מאשר אי פעם מישהו חשב שתוכל. הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות במלחמה זה לזלזל באויב שלך ".

ראָן התחיל לדבר לאחר שתיקה ארוכה, במשך כל הזמן שלִיאָם דיבר הוא התאמץ כדי להחזיק את עצמו, אבל העיניים שלו דיברו בשבילו. הוא ישב בשקט, ראשו מורכן כלפי מטה, וכל פעם שהצלחתי לראות את אחד המבטים שלו ידעתי כבר מה הוא יגיד: "הצעיר חמום המוח הזה צריך לחשוב לפני שהוא מכניס את עצמו לצרות שהוא לא יכול לצאת מהן".

זו הייתה הפעם הראשונה שבה לִיאָם יצא נגד ראָן, הוא קרא לכולנו טיפשים על זה שאנחנו כל הזמן בורחים ומתחבאים. אם הייתה לו ההזדמנות הוא היה מחסל כמה שיותר אנשי משמר, והוא לא היה מראה רחמים לאף אחד מהם. הוא אמר שאנחנו צריכים להילחם בחזרה ולא רק לנסות ולהיות בלתי נראים.

"הם צריכים לשלם עבור המעשים שלהם. זה לא מספיק שאני הייתי צריך לספוג את המכות שלהם, אבל גם אסור היה לי להגיב על זה".

לִיאָם נתפס בעיר העליונה. זה לא בגלל שהוא היה גנב פחות טוב מאיתנו, פשוט לא היה אכפת לו, הוא לא טרח להסתתר או להסוות את עצמו. העקרונות שלו היו חזקים מדי, הוא לא יכל לקבל את ההפרדה שהם יצרו בינינו. הוא האמין שזו זכותו להיות חופשי ללכת היכן שהוא רוצה ולאף אדם אחר אין את הזכות להגביל אותו.

"מי הם שיגבילו אותי, איך אדם כלשהו יכול לתבוע בעלות על האדמה הזו ולהגיד כי היא שייכת לו?!".
הוא אמר בכעס.

כשאנשי המשמר תפסו אותו הוא היה צריך לשכב על האדמה ולא לזוז. הוא רצה להילחם בהם, להראות שגם הוא יכול לפגוע בהם, אפילו אם זה יגרום לו להיהרג. לא היה אכפת לו ממה שיקרה לו כל עוד הוא יצליח לפגוע בהם.

אבל זה לא מה שהוא עשה. הוא נשאר למטה כאשר הידיים שלו מכסות את הראש שלו, רק בגלל הפקודות של ראָן. הגוף שלו ספג פגיעה קשה באותו היום, אבל הגאווה שלו נפגעה עוד יותר.

"יכולתי לחסל אותו. גנב לומד מכורח המציאות להיות הכי זריז שהוא יכול, לקבל החלטות במהירות של שנייה ולא לפחד מכלום בגלל שהחיים שלו תלויים בזה. זקן טיפש, הייתה לי את ההזדמנות לחסל אותו ופספסתי אותה – בגללך".

"זה היה יכול להיות לכל היותר רווח רגעי, הוא היה מחפש אותך אחרי זה והוא היה מוצא את כולנו".
ראָן הגיב.

"המוות שלך לא יתרום לדבר".

לִיאָם לא אמר דבר, אבל זה יותר בגלל הכבוד שהוא רחש לראָן ולא בגלל שהוא השתכנע. ראָן הוא האב של כולנו, ולא מגיעים לגילו במקום הזה מבלי לדעת דבר או שניים. כולנו גדלנו תחת חסותו ולמרות שהגוף שלו כבר היה עייף וחלש לנשמה שלו עדיין היה את אותו ניצוץ שבער בה בצעירותו. הוא ניסה ללמד אותנו כמיטב יכולתו אבל כאשר אתה מלמד מישהו להיות חזק ולעמוד זקוף – בסופו של דבר אותו אדם יעמוד איתן גם נגדך.

ראָן לא טיפל בנו, הוא נתן לנו משהו אחר – את המקצוע שלנו. אנחנו דאגנו זה לזה וראָן הדריך אותנו. גייסנו לקבוצה שלנו אנשים כמונו – אנשים שאין להם אף אחד אחר. תמיד ידענו לבחור את אלו שהמפעל האפור הזה לא כילה את נפשם לחלוטין.

מהרגע שתינוק פוקח את העיניים שלו כאן כל מה שהוא רואה הן מכונות פלדה עצומות, הוא מסתכל על האנשים המבוגרים ממנו ורואה את העתיד שלו, להפוך למכונה ללא רגש. כשהילד מתבגר הוא לאט לאט שוכח את מה שהוא יודע באופן טבעי, הוא מאבד את כל התקווה שלו והנפש שלו מתמזגת עם השממה שנמצאת כאן. אנחנו לוקחים את אלו שהנפש שלהם עדיין זוכרת מי היא ומראים להם שיש דרך אחרת.

אנחנו חיים בשוליים, בצללים ומתבוננים בכל שאר הבריות כאן, זו משימה עדינה – ללמוד את האחרים כאילו אנחנו לא חלק מהם. בעולם התחתון אין מעמדות, כולנו שווים בעיני אלו שמעלינו – כי בשבילם אנחנו אותו הדבר ואת כל אחד מאיתנו אפשר להחליף.

שאר האנשים כאן הם פועלים, עובדים בכל סוג אפשרי של עבודה רחוק מהאנשים של העיר העליונה, לפעמים אני תוהה אם הם יודעים עלינו, אם הם בכלל שואלים מאיפה כל דבר שהם משתמשים בהם מגיעים, או שהם פשוט מעדיפים לא לדעת. הדבר היחידי שהאנשים כאן רוצים הוא שיעזבו אותם במנוחה, שלא יהיה איש משמר שמסתכל כל הזמן על מה עושים ומאיץ בהם לעבוד מהר יותר. חלקם האחר פשוט מקווה לשרוד את היום.

אנשי המשמר מסתובבים בעיר התחתית ומחפשים אנשים לאזורי העבודה. תמיד חסרים אנשים, תמיד צריך עוד. אבל הם אף פעם לא יתפסו אותנו. אנחנו מסתובבים בעיר בחופשיות, הולכים לאן שאנחנו רוצים ולוקחים מה שאנחנו רוצים.

~*~<*>~*~

לפעמים יופי מתחבא ממש מולך אבל אתה מסרב לראות אותו. אֵלָה הייתה הפעם הראשונה באמת שיכולתי להגיד שמצאתי יופי כלשהו במקום הזה. העיניים שלה היו בצבע כחול עמוק וזו נראתה לי כמו הפעם הראשונה שבה ראיתי כחול, אבל באמת ראיתי. הרגשתי את הצבע הכחול מתפשט בכל הגוף שלי ומרגיע אותי, לא הבנתי איך צבע כל כך חי יכול לשרוד במקום האפלולי הזה. היא בהתה בחלל ואני הסתכלתי ישירות אליה. הרגשה מוזרה התפשטה ברחבי הגוף שלי, חום עצום זרם לכל אורכי, זה היה כמו למצוא משהו שאף פעם לא ידעתי שחיפשתי.

את אֵלָה מצאתי באחד מאזורי העבודה בעוד ניסיון לגנוב את מה שאני יכולה למצוא. היא ישבה באולם רחב ידיים שהיו בו שורות של שולחנות מקצה אחד לאחר, עוד אחת מאלפי האנשים שנמצאים כאן. אף אחד לא שם לב באמת למה קורה מסביבו או למי עושה מה, כל אחד היה מרוכז בעבודה שלו. הם יכלו לקום וללכת בכל רגע אבל הם לא עשו זאת, הפחד היה טמוע כל כך עמוק בהם שהם לא יכלו לדמיין דרך אחרת להתנהג בה.

בדרך כלל אהבתי את המקומות האלו יותר, כשאף אחד לא שם לב אליך קל יותר להיעלם ברקע. ניגשתי אל אֵלָה והתיישבתי לידה.

"שלום"

היא הסתכלה עלי במבט מופתע ולא הגיבה.

לחשתי אליה: "את יכולה לדבר, זה בסדר… אף אחד לא יכול לשמוע אותנו. איך קוראים לך?"

"אֵלָה" היא לחשה בטון שטוח והרכינה את ראשה.

"אני אָרִיאַן". אמרתי.

פתאום הראש שלה התרומם וראיתי לרגע ברק בעיניים שלה.

"שמעתי את השם הזה פעם, מזמן… אני מכירה אותך?"

"לא, לא נראה לי". עניתי

"זו אגדת ילדים שסיפרו לי כשהייתי קטנה על נסיכה רבת עוצמה שהגנה על הטירה שלה. הנסיכה ישנה לפרקי זמן רבים. היא ריחפה לה במימדים אחרים ושוטטה ברחבי היקום בעוד שהגוף שלה נשאר כאן והיא ישנה כאשר אויב בא לתקוף את הטירה.כל הניסיונות להעיר אותה נכשלו ורק ברגע האחרון הנסיכה שמה לב שמשהו לא בסדר ואז בתנועה אחת השמידה את כל חיילי האופל ודחפה אותם בחזרה לעולם התחתון. קראו לי על שמה".

אֵלָה הסתכלה עלי ואמרה: "אגדות ילדים נועדו לילדים, תמיד יש בהן סוף שמח. בעולם שלנו הסיום היה שונה – אף אחד לא בא להציל אותנו, כאן הנסיכה מתעוררת כשזה כבר מאוחר מדי. במקום שהחושך יחזור לעולם התחתון אנחנו חיים כאן עכשיו".

"ניסית פעם לצאת מחוץ לאזור הזה? קירות הענק שעוטפים את העיר הם לא הסוף, אפשר לעבור אותם אם רוצים". שאלתי אותה.

"אם רוצים. אבל אף אחד כאן לא רוצה. תמיד שומעים סיפורים על מה קורה לאלו שנתפסו מחוץ לאזור העבודה, אנשי נעלמים, הם הולכים ולא חוזרים יותר. אני העדפתי להישאר קרוב, איפה שבטוח. ההורים שלי לא ישרדו אם אני אעלם.

"אף פעם לא תהית מה יש מעבר לחומה הענקית? אף פעם לא רצית לדעת יותר על המקום שאת נמצאת בו?".

"אני יודעת מה יש מעבר לחומה. הגוף שלי אולי כלוא במקום הקטן הזה אבל הדמיון שלי חופשי. כשאני עוצמת את העיניים שלי אני יכולה לראות את השמש. אני יודעת שיש יותר. בחלומות שלי אני עפה מעל לחומה ולעבר השמש, ותמיד לפני שאני מגיעה אליה אני מתעוררת. אני יודעת גם איך העיר העליונה נראית. ראיתי כל פרט ופרט בה, נכנסתי לכל מקום ושמעתי כל שיחה. אבל כשאני מתעוררת הכל נעלם, אני רק זוכרת את המגדל. יש מגדל גבוה בצבע ארגמן וסגול במרכז העיר".

הקשבתי ביתר דריכות כשהיא החלה לדבר על המגדל. אלו לא היו חלומות, המגדל קיים – הוא נמצא במרכז העיר, ואני אף פעם לא הייתי בתוכו. שמתי לב לרעד קל בקול שלה כשהיא החלה לתאר את המגדל. הבנתי שהיא לא רוצה לדבר על זה יותר, אבל הייתי חייבת לדעת.

"נכנסת פעם לתוך המגדל?" שאלתי.

"כשהחלומות על העיר רק התחילו הייתי מסתובבת במגדל כל הזמן. הוא משך אותי אליו, הרבה פעמיים הייתי מוצאת את עצמי בתוכו כשהייתי בכלל בחלק אחר בעיר. קל ללכת לאיבוד בתוכו".

היא עצרה פתאום לדבר ושוב פעם הסתכלה למטה, השפתיים שלה נפתחו ואז היא עצרה עוד פעם, לבסוף היא התחילה לדבר.

"מישהו ראה אותי פעם."

"הרגשתי עיניים נועצות בי מבטים אבל לא העזתי להסתכל אחורה. ברחתי מחוץ למגדל אבל עדיין הרגשתי שמישהו מסתכל עלי. לא ידעתי כמה רחוק אני אצטרך לברוח כדי להיפטר ממנו אבל הרגשתי שהוא תמיד יוכל למצוא אותי. אחרי שזה קרה לא ביקרתי יותר במגדל לזמן זה. עפתי ליד השמש וניסיתי לשכוח ממנו. עד שיום אחד החלטתי שעבר מספיק זמן ואני יכולה לבקר בו שוב פעם. זה היה רק מקרה אחד ואחרי הכל, זה רק חלום, אי אפשר להיפגע בחלום".

"בהתחלה הכל היה בסדר. אף אחד לא ראה אותי, חשבתי שאני בטוחה והתחלתי לבקר שמה יותר. אבל הוא שוב פעם מצא אותי. הפעם ראיתי את הפרצוף שלו, לא ידעתי מאיפה הוא בא או איך הוא מצא אותי כל כך מהר אבל הסתובבתי ושמה הוא היה – עומד מולי. הצורה שלו הייתה אנושית אבל הרגשתי שעומדת מולי חיה שרוצה להסתער עלי. היו לו עיניים של זאב, טלפיים שרוצות לקרוע אותי לגזרים, זרועות גדולות שיכולות לחנוק אותי בשניות וחיוך מרושע".

"לא היה לי לאן לברוח. הוא הסתכל ישירות לעברי ואני כבר לא יכולתי לזוז. ראיתי אור אדום עולה מהאדמה לתוך הגוף שלו ונע אל הידיים שלו, המבט שלו הפנט אותי ולא יכולתי להשתחרר. ראיתי כדורי אור שחורים הולכים וגדלים בכפות הידיים שלו, האור השחור התחיל לזרום במעלה הרגליים שלי ולתוכי, ניסיתי לצעוק אבל הקול שלי נדם, חשבתי שאולי אני אצליח לפתוח את העיניים שלי ולהתעורר אבל כל פעם שפתחתי אותן עדיין הייתי באותו מקום. הרגשתי את החשכה מכסה אותי, כל חלק בגוף שלי נכבה לאט לאט."

"התחלתי להרגיש את הקרירות נכנסת לתוך הלב שלי ואז הבנתי שזה הסוף, אין יותר תקווה, אין מוצא. הפסקתי לנסות, הפסקתי לחשוב, הפסקתי להילחם ובמקום כלשהו הרגשתי הקלה על זה שאני סוף סוף יכולה לנוח. עצמתי את העיניים שלי וחשבתי על השמש, על האור הזהוב שלה שהיה עוטף אותי, חשבתי שעכשיו אני אוכל להגיע אליה וראיתי את עצמי בתוכה".

"הרגשתי פתאום קלילות מסביבי, חשבתי שאולי החשיכה כילתה אותי ואני כבר לא נמצאת ביקום הזה. פתחתי את העיניים שלי וראיתי שאני נמצאת במרכז השמש, ראיתי אותה שורפת את האור השחור שכבר כיסה כמעט את כולי. התעוררתי בצרחה ענקית כשזיעה קרה מכסה אותי, הלב שלי פעם כל כך חזק שחשבתי שהוא מנסה לצאת מהחזה שלי ואני רק הסתכלתי למעלה ואמרתי תודה על כך שאני עדיין בחיים. לא חזרתי למגדל מאז, או לעיר העליונה".

שררה בינינו שתיקה ארוכה. לא ידעתי מה להגיד. הרגשתי ששאלתי יותר מדי, שהסקרנות שלי גרמה לה להיזכר במשהו שהיא העדיפה לשכוח והיא סיפרה את זה רק כדי לרצות אותי.

לבסוף אמרתי לה: "המגדל קיים. אני ראיתי אותו".

"אף פעם לא שמעתי אף אחד מדבר על המגדל, אבל הנחתי שהוא קיים. את יודעת את הדרך אליו?"

"כן. אבל אף אחד לא מעז להתקרב למגדל. את באמת רוצה לחזור לשמה אחרי מה שקרה לך שמה?".

"לא, אני רק רוצה לחזור שוב פעם לעיר העליונה. אף פעם לא הייתי מחוץ לכאן באמת ועבר הרבה זמן מאז שראיתי את העיר. אם את יודעת איך אפשר להסתובב בעיר העליונה בלי להיתפס, אני רוצה לבוא איתך".

~*~<*>~*~

"תפגשי אותי מחר בבוקר. אל תספרי לאף אחד לאן את הולכת. נפגש בשער הגדול שנמצא בקצה של האזור שלך. עד שמה את יכולה להסתובב בחופשיות מבלי שישאלו אותך שאלות. ואל תספרי לאף אחד, אף מילה".

"בבוקר? לא עדיף בערב כשחשוך יותר?" היא שאלה.

"לא. בלילה אין אנשים ברחובות, בבוקר יש המונים מהם, אף אחד לא ישים לב אלינו. אחרי האור הראשון כשאפשר לראות כבר את השמש, תפגשי אותי בשער".

פגשתי את אֵלָה ביום למחרת ליד השער.

"הנה, קחי את זה". אמרתי והושטתי לה שקית עם בגדים.

"מה זה?"

"גלימה חומה. היא מסתירה את רוב הגוף שלך וגם הפנים שלך. זו הדרך הכי טובה לא לבלוט. אף אחד לא מסתכל עליך, אף אחד לא שואל שאלות".

"את יודעת איך אפשר לעקוף את החומה? יש דרך לעשות את זה?" אֵלָה שאלה.

"כן."

את העיר התחתונה מקיפה חומה ענקית. אם אתה מסתכל למעלה ומנסה לראות איפה החומה נגמרת אתה לא יכול אפילו לחשוב על דרך לעקוף אותה, מישהו ממש רצה להשאיר אותנו כאן.

"לטפס על החומה זה לא אפשרי, אבל יש אזורים בעיר שאליהם אפילו השומרים כבר לא נכנסים אליהם. במקומות האלו אנשים כמוני פורחים. יש המון דרכים לעקוף את החומה, לטפס עליה זו לא אחת מהן. באזורים הנידחים יותר בעיר יש פרצים בחומה שאפשר לעבור דרכם, יש גם מנהרות מתחת לעיר שאפשר להגיע דרכן לעיר העליונה".

"מנהרות מתחת לעיר???". היא שאלה

"כן. יש כאן המון מקומות מסתור שרק מעטים יודעים עליהם. אבל אנחנו לא צריכים אותם, אנחנו לא מנסים להסתנן לאזורים שמורים אלא רק להגיע לרחוב הראשי. את זה אפשר לעשות בקלות".

התחלתי להוביל את אֵלָה רחוק מהשער הראשי, אחרי כמה דרכים צדדיות הצלחנו לצאת מהמחנה בלי למשוך הרבה תשומת לב. לכל עיר יש את הרחובות השוליים שלה, אלו שהחשכה נמצאת בהם גם באור יום. את רוב האנשים המקומות האלו מפחידים, אבל אני כבר מכירה אותם והם מפחדים ממני.

התחלנו ללכת מחוץ למחנה. היא נראתה מבוהלת, היא אף פעם לא ראתה את האזור הזה. לבסוף הגענו לחומה. זה היה אזור שומם עם ערמות של מכונות הרוסות שכבר לא היה להן שימוש.

"זהו? איך אנחנו הולכים לצאת מכאן".

"פשוט מאוד".

התחלתי לחפור קצת באדמה עד שמצאתי קצה חבל ומשכתי אותו.

"מנהרה קטנה מתחת לאדמה. זה די פשוט. אנשים מסתכלים למעלה והם כל כך מפחדים מהגובה של החומה שהם מפסיקים לנסות. תמיד יש דרך".

"כשאנחנו נהיה בתוך העיר תצמדי תמיד לשוליים של הרחובות. תהיי תמיד עם הראש למטה, אל תיצרי קשר עין. רוב האנשים לא יטרידו אותך אבל יש אנשים שזו כל המטרה שלהם. כשאני אומרת לך לבוא איתי אל תתמהמהי יותר מדי, יש טיפוסים שלא כדאי להתקרב אליהם. אם אני אסמן לך מישהו כזה, תברחי בחזרה לכאן".

הפתח היה קטן, הוא לא נועד לאנשים גדולים מדי. שתינו עברנו בקלות והתחלנו לרדת במדרגות. אמרתי לה לקחת נשימה עמוקה, לעצום את העיניים ולהחזיק אותי. אין אור בתוך המנהרה, צריך לספור צעדים כדי לדעת איפה לצאת.

פתחתי את הדלת של המנהרה מהצד השני ושתינו נשמנו לרווחה. הגענו בדיוק בזמן, היה מוקדם מדי ואף אחד עדיין לא יצא החוצה.

"זה הקצה של העיר העליונה. אם נלך ישר במורד הרחוב הזה נגיע לכיכר המרכזית. המגדל לא נמצא קרוב לשמה אבל אפשר לראות אותו מרחוק. בינתיים, אנחנו צריכות להתחבא".

הובלתי את אֵלָה לאחת מהסמטאות הצדדיות, התיישבנו בקצה של הסמטה וראינו איך אור היום פוסח עלינו ומאיר רק את הדרך הראשית, אף אחד לא יכל לראות אותנו כאן.

"אנחנו נשב כאן עד שהרחוב יתמלא. בצהריי יום הרחוב יהיה הומה אדם ונוכל להסתובב בחופשיות".

אֵלָה חייכה אלי והחלה לדבר: "אני זוכרת את הכיכר המרכזית, עפתי מעליה כל כך הרבה פעמים. הכל נראה לי כל כך מוכר. הייתי כאן, אני זוכרת".

בצהריי היום יצאנו מחוץ לסמטה וברגע אחד הפכנו לחלק מהמון. העיניים של אֵלָה נפקחו והסתכלו על הכל. הייתי צריכה להעיר לה כמה פעמים לשמור את הראש שלה למטה ולא להראות כל כך מופתעת מהרחוב, אסור לנו למשוך תשומת לב לעצמנו.

הלכנו לאורך הרחוב עד שהגענו לכיכר המרכזית. נעלמנו בתוך ההמון של האנשים, הכיכר הייתה רחבת ידיים ומקצה אחד שלה היה אפשר לראות את המגדל. הוא היה רחוק אבל עדיין הצלחנו לראות אותו, הוא לא היה דומה לאף אחד מהבתים בעיר, הוא היה בצורת ספירלה ענקית עם שערי זהב מסביבו…

קו המחשבה שלי נקטע כשפתאום הרגשתי משהו מוזר. אדם בגלימה שחורה עם קטיפה סגולה צפה בנו. קלטתי אותו תוך שניות מסתכל עלינו וידעתי שזה סימן לסכנה. תפסתי את היד של אֵלָה וגררתי אותה איתי מהר לרחוב אחר, ואז לעוד רחוב, לתוך חנות ומשמה יצאנו כבר לרחוב אחר. הסתכלתי ימינה ושמאלה ולא היה שום זכר לגלימה עם הקטיפה הסגולה.

"שמת לב לאדם שהסתכל אלינו? גלימה שחורה עם פס סגול באמצע?".

"כן, ראיתי אותו מרחוק כשהגענו לכיכר אבל לא חשבתי שהוא הסתכל עלינו".

"אם את רואה אותו שוב פעם, תברחי. הכי מהר שאת יכולה בחזרה לפתח שבאנו ממנו. אל תחפשי אותי ואל תעצרי בשביל שום דבר".

"אולי רק נתרחק מהאזור הזה ביינתים, יש עוד מקומות בעיר שאפשר ללכת אליהם". היא אמרה.

"אסור להסתכן, כדאי שנלך בחזרה עכשיו. זיהו אותנו".

~*~<*>~*~

"אני רק רוצה לדעת את השמות שלכן. אתן לא צריכות לפחד". הוא אמר בקול מתוק ורגוע בזמן שהוא הוריד את הגלימה מהפנים שלו.

המבט שלו היה חסר הבעה והעיניים שלו היו חלולות, יכולתי להרגיש אותן חודרות דרכי ובוחנות כל איבר בגוף שלי. חשבתי לעצמי שככה כנראה פחד מרגיש, אף פעם לא פחדתי מהמוות אבל פתאום הרגשתי שהחיים שלי נהפכו להיות חשובים, ושהם נמצאים בסכנה.

אני ואֵלָה הסתכלנו זו על זו ולא אמרנו מילה. הרגשתי שהגוף שלי בגד בי, הוא לא היה מספיק עירני לסכנה מסביבו. הדבר האחרון שאני זוכרת הוא יד שמכסה את הפנים שלי ועכשיו הייתי כלואה בחדר עם קירות עגולים מול האיש עם הגלימה.

האיש עם הגלימה הסתכל לכיוון של אֵלָה ונגע ביד שמאל שלה.

"הסימן על היד שלך מאוד מעניין. את זוכרת איך קיבלת אותו?".

לאֵלָה היה סימן על היד שלה. כוכב שכל אחת מהפינות שלו נראו כמו טלפיים שנכנסות לתוך העור שלה, הוא זהר באור כחול בהיר כשהאיש בגלימה נגע בה, הוא היחידי שראה את זה.

אֵלָה רעדה ולא ענתה לו. היא הסתכלה למטה ועצמה את העיניים שלה בתקווה שאולי היא שוב פעם תהיה במקום אחר כשהיא תפקח אותן.

האיש בגלימה דיבר שוב פעם: "זה בסדר, כל מה שאני רוצה לדעת זה מה השם שלך ואיך קיבלת את הסימן הזה. אני לא אפגע בך, אני רק רוצה לדעת…"

לא הקשבתי למילים שלו אלא יותר לאיך שהוא אמר אותן, לא ידעתי מה הוא רוצה ממנו אבל ידעתי שהוא לא הולך לשחרר אותנו, זה היה משחק בשבילו. אנחנו היינו משחק בשבילו.

"היא לא יודעת, תעזוב אותה. לסימן הזה אין משמעות". הגאווה שבי ניצחה את האימה ששיתקה אותי לפני כן והייתי חייבת להתגרות בו, הדבר החכם לעשות היה כנראה לשתוק, אבל כדי לעשות את הדבר החכם הייתי צריכה לחשוב קודם, וזה פשוט בלתי מתקבל על הדעת.

"אולי היא לא יודעת איך היא קיבלה את הסימן, אבל אני בטוח שלך יש מושג כלשהו. אולי אני אוכל לגרום לך לדבר". הוא אמר בזמן שתפס את אֵלָה בחוזקה והרים אותה לאוויר.

הוא צדק. אולי לא ידעתי בוודאות, אבל היה לי ניחוש די טוב לגבי הסימן.

"מוכנה לדבר?" הוא אמר וזרק את אֵלָה לרצפה.

"אתם כמו חבורה של חרקים שצריך למעוך אותם. אחד אחד". התבוננתי באֵלָה בזמן שהרגל שלו התרוממה, היא הייתה מכונסת לצורת כדור והראש שלה היה בין הידיים שלה. הוא הסתכל עלי וחייך, זה היה המשחק שלו, ללחוץ על נקודות התורפה של אנשים. הוא ידע שאין טעם לפגוע בי כי מעצמי לא אכפת לי, אבל יש דברים אחרים בעולם הזה שיקרים לי.

דמעות נחנקו בתוך הגרון שלי. התחלתי לחשוב על אֵלָה ועל הפעם הראשונה שראיתי אותה, זה היה כמו לראות את השמש זורחת באמצע הלילה. זרם אדיר של רגשות התעורר בתוכיי, הרגשתי חום שוב פעם מתפשט בתוכי, דמיינתי את אֵלָה לידי וחיבקתי את הגוף המכווץ שלה. כל הפחד שלי התמוגג באותם רגעים והתרכזתי רק באהבה העצומה שגדלה בתוכי, רציתי שזה יהיה הדבר האחרון שהיא תרגיש.

פתחתי את העיניים שלי וראיתי את הרגל שלו מתקדמת במהירות לעבר אֵלָה ונשמע קול פגיעה חזק, אבל הרגל שלו נשארה תלויה באמצע האוויר. אֵלָה פתחה את העיניים שלה והסתכלה למעלה בתדהמה, היא ציפתה לגרוע מכל אבל שום דבר לא קרה.

המבט של האיש עם הגלימה השחורה השתנה והוא הסתכל כעת על אֵלָה עם פחד בתוך העיניים שלו. הוא לא הבין מה קורה, אבל כעת היוצרות התהפכו והוא היה הטרף שצריך להתחבא. אני הרגשתי את החום זורם בתוכי שוב פעם. לא הייתי מודעת אליו לפני כן, אבל עכשיו יכולתי להרגיש את הכוח נבנה בתוכי ומחפש מפלט החוצה.

אֵלָה הסתכלה לעברי ואמרה: "אנחנו בתוך המגדל. אני יודעת את הדרך החוצה…"

"תברחי" צעקתי לעברה. אֵלָה עמדה במקום ולא זזה, היא רק הסתכלה עלי וסרבה ללכת.

אמרתי לה בקול רגוע ושקט: "תברחי, אני אהיה בסדר". אֵלָה הסתובבה וברחה מהחדר מבלי להסתכל אחורה. היא כנראה מכירה את המגדל יותר טוב ממני ויודעת איך לצאת, אבל לא יכולתי לסכן את החיים שלה שוב פעם. הדבר היחידי שהיה חשוב עכשיו הוא שהיא תצא מכאן.

האיש בגלימה עמד בקצה השני של החדר, הוא היה מבולבל ונבוך. כמה שניות יכולות להיות זמן קריטי, הן עוברות במהירות אבל יכולות להיות מכריעות אם מנצלים אותן כראוי. תמיד צריכים להיות צעד אחד לפני האויב, ובכמה שניות האלו ידעתי מה אני הולכת לעשות.

התחלתי לצחוק בקול רם. האיש בגלימה הסתכל עלי במבט מזלזל, הוא כנראה הסיק שאֵלָה מוגנת בצורה כלשהי, אבל הוא לא חשב שגם אני מוגנת. הוא התקרב אלי בקצב מהיר ותפס אותי.

"את לא יכולה לברוח, ואת לא הולכת להיות בסדר". הוא כבר לא רצה לשחק יותר, הוא היה עצבני וקצר רוח. הידיים שלו התהדקו מסביב לצוואר שלי ואני עצמתי את העיניים שלי.

לא ידעתי אם זה יעבוד פעמיים. דמיינתי את האנרגיה מקיפה אותי, צמודה אלי, מהודקת לגוף שלי ולא נותנת לשום דבר לחדור. העיניים שלי נשארו עצומות ולא הרגשתי כלום, לא הרגשתי חוסר באוויר או את הידיים שלי נוגעות בי. לקחתי נשימה ארוכה והחזקתי אותה בפנים כמה שיכולתי.

הוא התקרב לאוזן שלי ולחש בתוכה: "אני רוצה שאלו יהיו המילים האחרונות שאת שומעת, הגיע הזמן שתדעי מי את. היצורים שחיים בעיר התחתונה הם מהסוג הכי הנחות שאפשר למצוא, אתם עבדים בחסד שלנו וזה לא היה מזל רע שהביא למצב שלכם – זה היה הטבע שלכם, נחותים יותר מאיתנו בכל צורה שהיא, אתם צריכים לקבל את זה ולהפסיק להילחם. אנחנו נשמיד אותכם לפני שהקרב בכלל יתחיל". הוא שמט את הגוף שלי על האדמה, שכבתי שמה ללא תזוזה בזמן שהוא פרק עוד קצת תסכול על הגופה ששכבה מולו.

נזכרתי באותן דקות במילים של ראָן על החיים בעיר התחתונה. הוא אמר שהמפתח להישרדות כאן הוא להעמיד פני מת. להשפיל את המבט שלנו ולהישאר על הרצפה עד שיעזבו אותנו. למשוך כמה שפחות תשומת לב הייתה הדרך לשרוד כאן עוד יום, והישרדות היא הדבר החשוב ביותר. להילחם עבור החירות שלך הוא ערך נעלה – אבל הוא יגרום לך למות, וברגע שאתה מת, המשחק נגמר.

שמעתי צעדים מתרחקים והרשתי לעצמי לקחת נשימה גדולה וכשפקחתי את העיניים שלי ראיתי את האיש בגלימה יוצא מהחדר.

החדשות הטובות היו ששלב א' של התוכנית שלי הצליח, החדשות הרעות הן שלא היה שלב ב'.

~*~<*>~*~

זה היה מצב מאוד מיוחד. הצלחתי לספוג מכות שישברו לפחות כמה עצמות בגופו של כל בן אדם אחר. לא הרגשתי שום כאב פיזי, אבל גם לא הרגשתי שניצחתי. המילים שהוא אמר עדיין הדהדו בראש שלי – אנחנו עבדים, איך אנחנו יכולים לחלום אפילו על להילחם בהם? אולי נשארתי בחיים, אבל הוא עדיין היה זה שניצח.

הצצתי מחוץ לדלת וראיתי מסדרון ריק, לא היו אנשים בחוץ אבל יכולתי לשמוע צעדים וקולות מהאגף השמאלי, אבל אף אחד מהם לא התקרב לאזור הזה. זה היה כאילו קו דמיוני הפריד בין שני חלקי המגדל והם לא התקדמו מעבר אליו. לא ידעתי את הדרך החוצה אבל ידעתי שבקרוב מישהו יכנס לחדר הזה וימצא אותי. רצתי לתוך הצד הימיני של המגדל, ידעתי שאני אהיה שמה בטוחה למרות שלא ידעתי את הדרך החוצה.

המסדרונות היו ריקים, אף אחד לא הסתובב בהם חוץ ממני. במגדל לא היו מדרגות, ככל שהלכתי ימינה יותר כך עליתי גבוה יותר במגדל. עצרתי כדי להסתכל על הנוף מאחד החלונות. המגדל היה מבודד מהעיר והייתה רק דרך אחת שהובילה אליו. ניסיתי לראות את העיר התחתונה כשפתאום הרגשתי כאב עז בראש שלי, החדר התחיל להסתובב והראייה שלי נעשתה מעורפלת.

נכנסתי לחדר הקרוב ביותר שמצאתי, החדר לא היה גדול במיוחד אבל מלא בחפצים, זה נראה כאילו הוא היה שייך למישהו. לא היה לי יותר כוח לעמוד על הרגליים שלי או כוח לחשוב. ראיתי שולחן בקצה השני של החדר וזחלתי מתחתיו, זוג הכיסאות שהיו צמודים אליו סיפקו לי מסתור מספיק. יכולתי להרגיש מסה אדירה של כוח לוחצת עלי מלמעלה. עצמתי את העיניים שלי ואיבדתי את ההכרה.

אני לא יודעת כמה זמן הייתי מחוסרת הכרה אבל כשהתעוררתי הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שאני בריאה שוב פעם. כאב הראש שלי עבר והבנתי מה קרה: היה מסביב לגוף שלי מגן זוהר של אור לבן שוב פעם, הדוק יותר ועבה יותר.

פתאום שמעתי צעדים מהמסדרון, הפחד התחיל לחלחל בי למרות שידעתי שהמגן מסביבי עדיין פועל.

ראיתי אישה נכנסת מהמסדרון, לצידה השתרך גבר שנראה חבול וחלש. הוא לא היה קשור בחבלים או בשום צורה אחרת וזה היה נראה יותר כי הוא הובל על ידי כוח הרצון שלה. האיש נשכב במרכז החדר והאישה המסתורית הסתובבה אליו, היא לה שיער שחור וארוך ועיניים שנראו אדומות כדם. האווירה בחדר הפכה להיות דחוסה יותר כשהיא נכנסה, אפילו אם העיניים שלי היו עצומות הייתי יכולה להרגיש אותה נכנסת לחדר. היא הייתה בולטת יותר מכל אדם אקראי שאפשר למצוא ברחוב, יכולתי להרגיש אותה, את הכוח שלה, את המהות שלה. היא נהנית מהרס, מלגרום סבל, ועכשיו יותר מהכל, הכעס בער בה.

האיש דיבר לעצמו בשקט עד שלבסוף האישה אמרה בקול מאיים, "שקט".

היא נעמדה מולו ולחדר נכנסו שני אנשים. תשומת הלב שלי כולה התמקדה באדם הראשון, העיניים שלי נפקחו לרווחה ולא היה לי כל צל של ספק במי אני מתבוננת. הבנתי על מה אֵלָה דיברה כשהיא תיארה אותו, הצורה שלו אנושית לחלוטין אבל כשמסתכלים עליו אי אפשר ולא לחשוב על חיית טרף שיכולה להסתער עליך בכל שנייה. הדם שלי קפא בתוכי רק מהחזות החיצונית שלו אבל יותר מכך יכולתי להרגיש גם אותו – רוע טהור שרוצה להרוס כל מה שהוא יכול ולשלוט בכל מי שהוא חלש ממנו, הוא מכבד רק כוח ומבין רק כוח.

כמעט ונחנקת מתחת לכובד של האנרגיה שכעת שררה בחדר. העוצמה של שלושתם ביחד הייתה הורגת אותי אם לא יכולתי להגן על עצמי. האיש במרכז החדר היה כעת על הברכיים שלו, הוא נראה חלש ותשוש יותר, אבל עדיין בחיים.

הסתכלתי לעבר האדם השלישי שנכנס לחדר, הוא היה שונה יותר מהשותף שלו. מבנה הגוף שלו היה רזה וזה נראה כאילו התפקיד שלו היה לרסן את השניים האחרים. העיניים שלו סרקו את החדר, זוג עיניים נוצצות בצבע ירוק אזמרגד, יכולתי לראות בהן שהכוח שלו היה בחוכמה ובתושיה שלו, ומבין השלושה הוא כנראה היה המסוכן ביותר, והאכזרי ביותר.

המבטים שלנו הצטלבו לרגע אחד, קיוויתי שהוא לא ראה אותי אבל רגע לאחר מכן המבט שלו חזר אלי וזוג העיניים שלו היו ממוקדות בי. הלב שלי החל להלום בחוזקה, הייתי משוכנעת שהפעם הגיע הסוף שלי. ראיתי את המבט שלו מנסה לחדור לתוכי ובמקום לנסות להתחבא הרמתי את הראש שלי ונעצתי בו מבט בחזרה. לא הייתה לי סיבה הגיונית לעשות את זה אבל חשבתי לעצמי שאם אני הולכת למות הדבר האחרון שאני רוצה לזכור מהעולם הזה הוא את הצבע הירוק שנצץ מולי.

הוא המשיך לבהות בי ואני לא הבנתי למה הוא מחכה ולמה הוא נותן לי להישאר כאן. ככל שהסתכלתי עליו יותר, כך הרגשתי בטוחה יותר. הוא נראה כאילו הוא מנסה להבין אותי באותה מידה שאני מנסה להבין אותו וככל שהסתכלתי עמוק יותר לתוך הצבע הירוק-טורקיז כך ראיתי משהו מוכר יותר ויותר.

"אתם לא יכולים לפגוע במי שהאמונה נמצאת לצידו. הקרב הוא לא על החיים שלי, הוא על הנשמה שלי שתחייה הרבה זמן אחרי שכל זה יעבור. אתם לעולם לא תנצחו, כי אני לעולם לא אפסיק להילחם בכם". האיש במרכז אמר בשארית כוחותיו.

היא הסתכלה ישירות אליו ואמרה: "מי יציל אותך עכשיו? תסתכל מסביבך, אתה חושב שמישהו שומר עליך? אף אחד לא יכול לעצור אותנו."

"בעלי האמונה ינצלו". הוא ענה לה.

"אני יכולה להריח את הפחד שלך, היית צריך להתרחק ממני אבל העקשנות שלך עלתה לך ביוקר. אני יכולתי לראות שאתה לא אחד משלנו, אתה לא מאלה שנולדו לשלוט. היית צריך להישאר במקום שיועד לך".

"מישהו יפיל אותכם, במוקדם או במאוחר. יהיו אחרים שלא יסכימו להיכנע".

"חברה לא יכולה להתקיים ללא העבדים שלה, המלחמה התנהלה שנים רבות ואנחנו ניצחנו – לא בחסדי האל, אלא בחסדי התבונה שירשנו מאבותינו. זהו הסדר הטבעי של העולם, ואתה היית צריך להיות אסיר תודה על זה שלא נולדת בתחתית של החברה הזאת".

הלב שלי נצבט ברגע ששמעתי את המילים האלו, הבנתי למה האיש בעלי העיניים הירוקות לא עשה לי דבר כשהוא ראה אותי. זו הפעם הראשונה שהבנתי מה המעמד שלי – האנשים שגרים בעיר התחתונה הם עבדים, הם לא רואים אותנו כבני אדם, כשווים להם, יותר כמו בעלי חיים שצריך לאלף כדי שיוכלו להביא תועלת כלשהי. הוא ידע מי אני והבין שאין שום טעם לבזבז עלי זמן, אני לא מהווה איום, אני כמו חיית מחמד שלא מבינה מה קורה מסביבה.

"איך אתה באמת יכול להאמין אחרי כל הזמן הזה שמישהו נמצא לצידך? הגיע הזמן לבחון את האמונה שלך, בוא נראה מי יעזור לך עכשיו".

שלושת האנשים בחדר יצרו כעת מעגל מסביב לאיש במרכז. האישה שאליה הוא דיבר רכנה לעברו. היא הניחה את היד שלה על הלב שלו ומיד הוא החל לצרוח מייסורים. ראיתי ניצוצות אדומים זורמים מהיד שלה ומכסים לאט לאט את כולה בזמן שהיא שאבה ממנו את החיים.

עצמתי את העיניים שלי בזמן שהצעקות שלו רק התחזקו והתחזקו, הוא זעק לעזרה ואני נשארתי קפואה במקום שלי. ואז הגיעה צעקה אחת ונוראית שכבר לא יכולתי להעמיד פנים שלא שמעתי, היא הדהדה בראש שלי ובכל הגוף שלי.

טיפה של דם נפלה על הרצפה מתחתי ופתאום הבנתי שהיא הגיעה ממני. המגן שהיה מסביבי נעלם והרגשתי את כל הכובד של האנרגיה בחדר לוחץ עלי. הייתה דממה בחדר, הצעקות של האיש במרכז הפסיקו והוא כעת פתח את העיניים שלו ועמד זקוף. שלושת האנשים מסביבו הביטו זה בזה ולא הבינו מה קרה. הם החזיקו ידיים וראיתי אור אדום עולה מן האדמה ועוטף את האיש במרכז. האור התחזק יותר ויותר בזמן שלהבות אש החלו לבעור מסביבו, אבל שום דבר לא הצליח לגעת בו. הוא עמד במרכז החדר עם ראשו מורם למעלה בזמן שהוא הסתכל לעבר התקרה.

האנרגיה מסביבי המשיכה ללחוץ עלי יותר ויותר, לא רציתי להחזיר את המגן אלי אבל התחלתי להרגיש מחנק בגרון שלי, הריאות שלי סרבו לשאוף אליהן אוויר והרגשתי את הלב מתאמץ יותר ויותר כדי לפעום. שנייה לפני שהגוף שלי קרס מגן האור חזר עלי.

האיש במרכז החדר התמוטט על הברכיים שלו, הוא לא הרכין את הראש שלו יותר אלא נעץ את המבט שלו ישירות באישה שעמדה מולו. הוא לא התחנן על החיים שלו, הוא ידע שהסוף קרב אבל לא ניכר בו שום פחד. הוא עצם את העיניים שלו ונתן לכאב לכלות אותו ולקרוע את הגוף שלו לגזרים. בשבילו המוות הזה לא היה עונש אלא פרס.

האיש בעל העיניים הירוקות נראה כאילו הוא שכח ממני כבר אחרי כל מה שקרה. הוא לקח שמיכה שחורה וכיסה בה את הגופה המרוטשת ששכבה כעת על הקרקע. "אני אשלח מישהו שיאסוף את זה" הוא אמר ושלושת האנשים יצאו מהחדר במהרה.

חיכיתי עד שהרגשתי שהם היו רחוקים מספיק ואז הלכתי למרכז החדר. הרמתי את השמיכה השחורה והסתכלתי למטה על הגופה החרוכה שעמדה מולי, ככל שהבטתי בו יותר כך התחלתי להרגיש יותר ויותר מרמור. להעמיד פני מת הוא תירוץ ללהיות חלש, הדבר הכי נוח לעשות הוא להישאר במקום המוכר, לשבת ולא לעשות כלום במקום להיאבק. אנחנו לא נלחמנו עד עכשיו לא בגלל שרצינו לשרוד, זה היה בגלל שהאמנו להם – שאנחנו חלשים מדי מכדי לנצח, שזהו הגורל שלנו ואנחנו לא יכולים לשנות אותו.
נשכבתי במרכז החדר וכיסיתי את עצמי בגלימה השחורה. את הגופה החבאתי באחד הארונות, כשהם יעלו על זה אני כבר אהיה רחוקה מכאן.

אני יודעת עכשיו את הדרך החוצה ואני יודעת איך לשחרר את כולם.